למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית
מכר
מאות
עותקים
למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עמנואל לוטם
  • הוצאה: אריה ניר, מודן
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

מריו ליביו

מריו ליביו (נולד ב-1945) הוא אסטרופיזיקאי ישראלי-אמריקאי, יהודי יליד רומניה, ומחבר ספרי מדע פופולרי. בין שנת 1991 ל-2015 עבד כאסטרופיזיקאי במכון המדעי של טלסקופ החלל האבל. מוכר לקהל הרחב בעיקר בזכות ספריו הפופולריים, ובהם חיתוך הזהב: קורותיו של מספר מופלא, שזכה בפרס פאנו ובפרס פיתגורס לספרים פופולריים על מתמטיקה. ליביו חבר באגודה האמריקאית לקידום המדע.

תקציר

הספר "למה?" הוא סיור מרתק בנבכי התכונה האנושית ביותר שלנו: הסקרנות הטבועה בנו מבטן ומלידה – שאיפתנו העמוקה לדעת למה.
 
למה ילדים סקרניים יותר ממבוגרים? האם הסקרנות היא תכונה מוּלדת, או שאנו לומדים להיות סקרנים? איזו תכלית אבולוציונית משרתת הסקרנות? מהו מקורה של הסקרנות המורבידית, הגורמת להתקהלויות סביב אתרי אסון? אילו אזורים במוח מעורבים בתהליך הסקרנות? הספר "למה?" משיב על השאלות האלה, ועל שאלות רבות אחרות, מסקרנות כולן.
 
הסקרנות חיונית ליצירתיות. היא מרכיב הכרחי בתחומי אמנות רבים ושונים, מרומנים בלשיים ומדרמות קולנועיות ועד ציור, פיסול ומוסיקה. הסקרנות היא הכוח המניע את המדע, אך אין עדיין תמימות דעים בין המדענים בשאלה למה האדם הוא יצור כל-כך סקרני, או מה טיבם של המנגנונים המוחיים האחראים לסקרנותנו.
 
מריו ליביו חוקר את הסקרנות באמצעות סיפור חייהם של אנשים ידועים בסקרנותם, כמו לאונרדו דה וינצ'י, ריצ'רד פיינמן, סטורי מסגרייב – אסטרונאוט בעל תארים בסטטיסטיקה, ברפואה ובספרות, בראיין מיי – גיטריסט הרוק והדוקטור לאסטרופיסיקה, ועוד רבים אחרים. הודות לסקרנותו הבלתי־נדלית של ליביו עצמו, למה? הוא ספר מרתק ומשעשע, שימשוך את לבם של כל הסקרנים לדעת מהי סקרנות.
 
מריו ליביו הוא אסטרופיסיקאי בעל שם בינלאומי, מחברם של ספרים רבי־מכר ומרצה פופולרי. הוא עמית האגודה האמריקנית לקידום המדע, ופרסם יותר מ־400 מאמרים מדעיים. הוא משמש יועץ מדעי לתזמורת הסימפונית של בולטימור, והופיע בתוכניות טלוויזיה אמריקניות רבות.
 
הוא מרצה מעל בימות רבות ברחבי העולם, ביניהן המכון הסמיתסוני, פלנטריום היידן, מכון אנרי פואנקרה, החברה האסטרונומית המלכותית וכן TEDxMidAtlantic.
 
הביקורות משבחות! "האם תהיתם אי־פעם למה אנחנו שואלים למה? מריו ליביו תהה, ועכשיו הוא לוקח אתכם למסע חיפושים מרתק שמטרתו להבין את המוצא ואת המנגנונים של סקרנותנו. אני ממליץ עליו בכל פה." אדם ריס, חתן פרס נובל בפיסיקה, 2011
 
"בספרו למה? טוען המחבר שהאדם הוא המין היחיד השואל לא רק מה, איפה או מי, אלא גם למה... ולאורך הדרך, הוא מתבל את ספרו בפרטים מרתקים." The Washington Post
 
"אי־אפשר לדמיין את היצירתיות או את ההמצאה בלי סקרנות, ואיש אינו יכול לבקש מורה דרך לסיור מעשיר או מרתק יותר במרחבי הסקרנות האנושית מאשר מריו ליביו. הספר למה? הוא משתה אינטלקטואלי לכל אדם סקרן." ג'רמי מ' שוורץ, ד"ר לרפואה, פסיכיאטר מחקר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

פרק ראשון

פתח דבר
 
מאז ומעולם הייתי סקרן. מלבד תחומי העניין המקצועיים שלי כאסטרופיסיקאי — פענוח סודות היקום וחקר תופעות שונות בו — אני להוט אחר האמנויות הגרפיות. אין לי שום כישרון אמנותי, אבל צברתי אוסף גדול של ספרי אמנות. אני גם משמש כיועץ מדעי לתזמורת הסימפונית של בולטימור (כן, יש תפקיד כזה), והשתתפתי באחדים מהקונצרטים שלה כמגיש: דיברתי על הקשרים בין מדע למוסיקה. אולי המרגשת ביותר מבחינתי הייתה השתתפותי ביצירתה של "קנטטת הָאבּל", יצירה קלאסית בת־זמננו מאת המלחינה פאולה פּרֶסטיני, בליווי קטעי סרט ומציאות מדומה, הכול בהשראת תמונות שצילם טלסקופּ החלל האבל. מלבד זאת, בבלוג הקבוע שלי בהָפינגטון פּוֹסט אני מרבה להעלות הגיגים לא־פורמליים על נושאים מדעיים ואמנותיים, ועל קשרי הגומלין הסבוכים ביניהם.
אין פלא אפוא שכבר לפני זמן רב התחילו לסקרן אותי השאלות מה מעורר את הסקרנות? או מה טיבם של המנגנונים שביסוד הסקרנות והחקרנות? הואיל וזה אינו תחום ההתמחות שלי, היה עלי לעשות מלאכת מחקר מרובה, להיוועץ בהמוני פסיכולוגים וחוקרי מדעי המוח, לשוחח על הנושא עם מלומדים רבים במגוון רחב של תחומים ולראיין אנשים רבים שנראו לי סקרניים במיוחד. לכן אני אסיר תודה מקרב לב לעשרות האנשים שבלעדיהם לא יכולתי להשלים את המיזם הזה. אינני יכול אמנם לנסות להודות כאן לכל אחד ואחד מהם, אבל אני מבקש, לפחות, להביע את תודתי לכמה אנשים שהעניקו לי השראה מרובה בכתיבתי וסיפקו לי שפע של מידע. אני מודה לפאולו גלוצי על שיחה מאירת עיניים על לאונרדו דה וינצ'י, ולג'ונתן פבזנר על עצותיו המועילות ועל הרשות להשתמש באוסף העצום של ספרים ומאמרים על לאונרדו שברשותו. אגטה רוטקובסקה הייתה מורת דרך נפלאה בחיפושי אחר רישומים מסוימים של לאונרדו בנאמנות האוסף המלכותי. מספריית מילטון ס' אייזנהאואר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס שאלתי מאות ספרים במגוון רחב של תחומים רלוונטיים. ג'רמי נייתנס, דורון לוריא, גריק ישראליאן ואלן־תרז לאם קישרו אותי עם אנשים שהעניקו לי ראיונות חיוניים. אני מודה לג'ואן פיינמן, לדייוויד וג'ודית גודסטיין ולווירג'יניה טרימבל על מידע רב־ערך מכלי ראשון על ריצ'רד פיינמן.
ג'קלין גוטליב, לורה שולץ, אליזבת בונוויץ, מרייקה יפמה, ג'ורדן ליטמן, פול סילביה, סלסט קיד, אדריאן ברנס ואליזבת ספלקי סיפקו לי מידע רב־ערך, לפעמים עוד לפני פרסומו, על מיזמי המחקר שלהם בתחומים שונים של הפסיכולוגיה ושל מדעי המוח, שכולם שואפים להבין טוב יותר את טיבה של הסקרנות. אם יש בספר טעויות בפירוש תוצאותיהם, הריהן שלי בלבד. ג'ונה קונצי ומייקל מילהם הבהירו למעני מושגים וקשרים אפשריים בין סקרנות לבין ADHD. קתרין אסברי שוחחה איתי על השלכותיהם של כמה וכמה מחקרי תאומים לגבי טיבה של הסקרנות. סוזנה הרקולנו־הוזל הסבירה לי בפירוט את מחקריה פורצי הדרך על רכיבי המוח בכלל ועל משמעויותיהם והשלכותיהם על סגולותיו המיוחדות של מוח האדם בפרט. נעם סעדון־גרוסמן עזרה לי להתמצא באנטומיה של המוח. אני מבקש להביע את תודתי לאלה שנתנו לי ראיונות מעניינים להפליא ומלאי תובנות על הסקרנות האישית שלהם: פרימן דייסון, סטורי מסגרייב, נעם חומסקי, מרילין ווס סוואנט, ויק מוניז, מרטין ריס, בראיין מיי, פביולה ג'אנוטי וג'ק הורנר.
לבסוף אני מודה לסוכנת הנפלאה שלי סוזן רבינר, על עצותיה ועל עידודה הבלתי־נלאה. אני אסיר תודה לעורך שלי בוב בנדר, שקרא בקפדנות את כתב־היד והעיר הערות נוקבות ושקולות. המנכ"לית ג'והנה לי, המעצב פול דיפוליטו, המתקין פיל מטקלף וכל הצוות בהוצאת סיימון את שוסטר הוכיחו שוב את מסירותם ואת מקצוענותם בהפקת ספר זה.
אין צורך לומר שבלי סבלנותה של רעייתי סופי ותמיכתה לכל אורך הדרך, ספר זה לא היה רואה כלל את אור היום.

מריו ליביו

מריו ליביו (נולד ב-1945) הוא אסטרופיזיקאי ישראלי-אמריקאי, יהודי יליד רומניה, ומחבר ספרי מדע פופולרי. בין שנת 1991 ל-2015 עבד כאסטרופיזיקאי במכון המדעי של טלסקופ החלל האבל. מוכר לקהל הרחב בעיקר בזכות ספריו הפופולריים, ובהם חיתוך הזהב: קורותיו של מספר מופלא, שזכה בפרס פאנו ובפרס פיתגורס לספרים פופולריים על מתמטיקה. ליביו חבר באגודה האמריקאית לקידום המדע.

סקירות וביקורות

לידיעת ג'ורג' הסקרן 'למה?' של מריו ליביו הוא ספר שטחי שמספק ידע אנקדוטלי, מהסוג שנהוג לצטט בשיחות סלון אחת המחשבות שהתעוררו בי בעקבות הקריאה ב'למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית' נוגעת לחוסר הכנות הטבוע במימרה הגלגלצית "עמוס עקב סקרנים". בעצם, יותר מאשר סקרנות, זו מציצנות שגורמת לנהגים להאט בסמוך לזירת התאונה. הם הרי מחפשים דם, פשוטו כמשמעו. מה בין זה ובין התכונה שכונתה על ידי הפילוסוף תומאס הובס "התאווה של הנפש", כמצוטט בספר?

השאלה איפה בדיוק עובר הגבול בין סקרנות למציצנות עשויה להיראות כלא יותר מטרחנות סמנטית. אבל למעשה, מדובר בסוגיה שנעשית מרכזית יותר ויותר בחיינו, לאור ההתרבות הבלתי תיאמן של אינפורמציה במרחב. תאונות שקשה להתיק מהן את העיניים לא מתרחשות כיום רק בכבישים. הלא-מודע של אזרחים שפוך בצידי הדרך, על מסכים. הגירויים אינסופיים, השפע מטריף. בנסיבות הללו, לא תמיד ברור מתי אותה תאווה נפשית לחלוש על כל הלוגוס שבנמצא נעשית רעילה, אפילו פרוורטית.

את התשובה אין טעם לחפש ב'למה?' המחבר, פרופ' מריו ליביו, אינו משחית זמן כדי לבדוק מה נכלל תחת המושג סקרנות ומה לא; האם היא רגש, תכונה או יכולת שכלית; ובקיצור, מהי בדיוק (ומהי לא). זה אמנם אינו סוג הבדיקה ההולם את נטיית הלב של ליביו – אסטרופיזיקאי שהפך בשנים האחרונות לאחד הפופולריזטורים האהובים של המדעים הנקראים "קשים" - אבל בשפת הילדים אפשר לומר ש"הוא התחיל": הנושא שבחר, ירצה או לא, הוא מתחום הרוח.

בעיה רווחת בדיסציפלינת המדעים ההתנהגותיים היא הנטייה לחקור תופעות מתחום המחשבה והרגש מבלי להגדיר אותן תחילה; מבלי להכיר בקדימות של המושג המייצג אותן, על הביטויים הפיזיולוגיים שאנחנו מייחסים לו. כשאנחנו מחפשים אחר הרישום הנוירולוגי של הסקרנות, אנחנו נשענים, במוצהר או לא, על הגדרה כלשהי של "סקרנות"; מהו אותו דבר מופשט שאת רישומיו אנחנו מחפשים. הסקרנות הרי איננה תחושה פיזית שאפשר למקם באזור מסוים בגוף בניגוד נניח לאורגזמה, שהיא התאווה של הגוף. הסקרנות, אם כן, לא הייתה מה שהיא לפני שהומשגה במילים, ולכן רק הגיוני להתחקות תחילה אחר המושג עצמו, בכלים מתחומים כמו בלשנות, פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות.

ליביו סבור אחרת. המתודולוגיה שבחר היא סקירה של ניסויים רלוונטיים בפסיכולוגיה התנהגותית ובמדעי המוח, והצגת ביוגרפיה אינטלקטואלית קצרה ודי רדודה של שתי דמויות היסטוריות שהן לדידו מופת של סקרנות – לאונרדו דה-וינצ'י והפיזיקאי ריצ'רד פיינמן – כנראה במטרה להתחקות אחרי קווי המתאר שלה כתכונת אופי. אז ראשית, ההתמקדות בשני "פרזנטורים" של סקרנות חותרת תחת מהותה: תכונה פנימית, חרישית, סמויה, המשותפת לכלל בני האדם. כמו כדי להצדיק את המהלך, ליביו מפצה בסופרלטיבים מוגזמים ובהצהרות נמהרות – למשל, שבמידת סקרנותו הבלתי נדלית, לאונרדו "נבדל חד וחלק מכל בני תקופתו". אם אכן כך, מדוע השתרש המושג "איש רנסנס" המתייחס לדמות העקרונית של אינטלקטואל בן התקופה?

החלק ה"מדעי" מתיש, וכמו לא מעט חקירות ששואבות ממדעים התנהגותיים וקוגניטיביים מידרדר לניסיונות לתקף את המובן מאליו. בפרק הפסיכולוגי, הסקרנות הופכת "בעיה... שנראית פתירה"; חוקר בתחום נחשב פורץ דרך כיוון ש"שקל את האפשרות שסקרנות משלבת גם רכיב של הנאה וגם של מצוקה"; ולא פחות משני עמודים שלמים מוקדשים ל"הוכחה" שאיודאות עשויה להיות, בנסיבות מסוימות, גם מהנה. מה אתם יודעים. זאת פסיכולוגיה של פני השטח, שמחמיצה, למרבה הפרדוקס, את ההיבטים הפסיכולוגיים הנפיצים באמת של המושג: למשל, ממד פתולוגי אפשרי, יצר התמכרותי, או לחלופין יסוד אופורי שטבוע בו. הסקירה מתחום מדעי המוח מעניינת קצת יותר, אבל נותרת גם היא ברמה שטחית.

את הספר מסיים פרק ראיונות עם סקרנים בכירים, שכאילו נועד לזקק את כל הרעות החולות שהתגלעו באמצעו. ליביו גייס כמה שמות יחסית נוצצים (הבלשן נעם חומסקי, בריאן מיי גיטריסט להקת קווין ואסטרופיזיקאי בעצמו), לצד סלבס של גיקים, רק כדי להטיח בהם קומץ שאלות כלליות ומעורפלות – במקום להתחקות, נניח, אחר האופנים העדינים שבהם הסקרנות מעצבת את חיי היומיום שלהם.

התוצאה מבולבלת ומייגעת, גם אם היא מתובלת באינספור אנקדוטות היסטוריות חביבות או ציטוטים חינניים. למעשה, דומה שאותן מעלות כביכול, הן חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון. הן כשלעצמן עונות על סקרנות מסוג מסוים מאוד, שזוכה בימים אלה לעדנה (כפי שמוכיחה הפופולריות המטורפת של עמוד הפייסבוק 'עובדות לא חשובות'): צמא לידע אנקדוטלי, פסאודו-אינטלקטואלי, שנועד, יותר מכל דבר אחר, לציטוט בשיחות סלון. כלומר בטוויטר.

עוד 3 ספרים של מריו ליביו:
חיתוך הזהב: קורותיו של מִספר מופלא‭ 2004 < ‬
האם אלוהים הוא מתימטיקאי?‭ 2010 < ‬
שגיאות גאוניות‭ 2013 < ‬

בתמונה: לאונרדו דה וינצ'י
איתי זיו 7 לילות 09/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: עמנואל לוטם
  • הוצאה: אריה ניר, מודן
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

לידיעת ג'ורג' הסקרן 'למה?' של מריו ליביו הוא ספר שטחי שמספק ידע אנקדוטלי, מהסוג שנהוג לצטט בשיחות סלון אחת המחשבות שהתעוררו בי בעקבות הקריאה ב'למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית' נוגעת לחוסר הכנות הטבוע במימרה הגלגלצית "עמוס עקב סקרנים". בעצם, יותר מאשר סקרנות, זו מציצנות שגורמת לנהגים להאט בסמוך לזירת התאונה. הם הרי מחפשים דם, פשוטו כמשמעו. מה בין זה ובין התכונה שכונתה על ידי הפילוסוף תומאס הובס "התאווה של הנפש", כמצוטט בספר?

השאלה איפה בדיוק עובר הגבול בין סקרנות למציצנות עשויה להיראות כלא יותר מטרחנות סמנטית. אבל למעשה, מדובר בסוגיה שנעשית מרכזית יותר ויותר בחיינו, לאור ההתרבות הבלתי תיאמן של אינפורמציה במרחב. תאונות שקשה להתיק מהן את העיניים לא מתרחשות כיום רק בכבישים. הלא-מודע של אזרחים שפוך בצידי הדרך, על מסכים. הגירויים אינסופיים, השפע מטריף. בנסיבות הללו, לא תמיד ברור מתי אותה תאווה נפשית לחלוש על כל הלוגוס שבנמצא נעשית רעילה, אפילו פרוורטית.

את התשובה אין טעם לחפש ב'למה?' המחבר, פרופ' מריו ליביו, אינו משחית זמן כדי לבדוק מה נכלל תחת המושג סקרנות ומה לא; האם היא רגש, תכונה או יכולת שכלית; ובקיצור, מהי בדיוק (ומהי לא). זה אמנם אינו סוג הבדיקה ההולם את נטיית הלב של ליביו – אסטרופיזיקאי שהפך בשנים האחרונות לאחד הפופולריזטורים האהובים של המדעים הנקראים "קשים" - אבל בשפת הילדים אפשר לומר ש"הוא התחיל": הנושא שבחר, ירצה או לא, הוא מתחום הרוח.

בעיה רווחת בדיסציפלינת המדעים ההתנהגותיים היא הנטייה לחקור תופעות מתחום המחשבה והרגש מבלי להגדיר אותן תחילה; מבלי להכיר בקדימות של המושג המייצג אותן, על הביטויים הפיזיולוגיים שאנחנו מייחסים לו. כשאנחנו מחפשים אחר הרישום הנוירולוגי של הסקרנות, אנחנו נשענים, במוצהר או לא, על הגדרה כלשהי של "סקרנות"; מהו אותו דבר מופשט שאת רישומיו אנחנו מחפשים. הסקרנות הרי איננה תחושה פיזית שאפשר למקם באזור מסוים בגוף בניגוד נניח לאורגזמה, שהיא התאווה של הגוף. הסקרנות, אם כן, לא הייתה מה שהיא לפני שהומשגה במילים, ולכן רק הגיוני להתחקות תחילה אחר המושג עצמו, בכלים מתחומים כמו בלשנות, פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות.

ליביו סבור אחרת. המתודולוגיה שבחר היא סקירה של ניסויים רלוונטיים בפסיכולוגיה התנהגותית ובמדעי המוח, והצגת ביוגרפיה אינטלקטואלית קצרה ודי רדודה של שתי דמויות היסטוריות שהן לדידו מופת של סקרנות – לאונרדו דה-וינצ'י והפיזיקאי ריצ'רד פיינמן – כנראה במטרה להתחקות אחרי קווי המתאר שלה כתכונת אופי. אז ראשית, ההתמקדות בשני "פרזנטורים" של סקרנות חותרת תחת מהותה: תכונה פנימית, חרישית, סמויה, המשותפת לכלל בני האדם. כמו כדי להצדיק את המהלך, ליביו מפצה בסופרלטיבים מוגזמים ובהצהרות נמהרות – למשל, שבמידת סקרנותו הבלתי נדלית, לאונרדו "נבדל חד וחלק מכל בני תקופתו". אם אכן כך, מדוע השתרש המושג "איש רנסנס" המתייחס לדמות העקרונית של אינטלקטואל בן התקופה?

החלק ה"מדעי" מתיש, וכמו לא מעט חקירות ששואבות ממדעים התנהגותיים וקוגניטיביים מידרדר לניסיונות לתקף את המובן מאליו. בפרק הפסיכולוגי, הסקרנות הופכת "בעיה... שנראית פתירה"; חוקר בתחום נחשב פורץ דרך כיוון ש"שקל את האפשרות שסקרנות משלבת גם רכיב של הנאה וגם של מצוקה"; ולא פחות משני עמודים שלמים מוקדשים ל"הוכחה" שאיודאות עשויה להיות, בנסיבות מסוימות, גם מהנה. מה אתם יודעים. זאת פסיכולוגיה של פני השטח, שמחמיצה, למרבה הפרדוקס, את ההיבטים הפסיכולוגיים הנפיצים באמת של המושג: למשל, ממד פתולוגי אפשרי, יצר התמכרותי, או לחלופין יסוד אופורי שטבוע בו. הסקירה מתחום מדעי המוח מעניינת קצת יותר, אבל נותרת גם היא ברמה שטחית.

את הספר מסיים פרק ראיונות עם סקרנים בכירים, שכאילו נועד לזקק את כל הרעות החולות שהתגלעו באמצעו. ליביו גייס כמה שמות יחסית נוצצים (הבלשן נעם חומסקי, בריאן מיי גיטריסט להקת קווין ואסטרופיזיקאי בעצמו), לצד סלבס של גיקים, רק כדי להטיח בהם קומץ שאלות כלליות ומעורפלות – במקום להתחקות, נניח, אחר האופנים העדינים שבהם הסקרנות מעצבת את חיי היומיום שלהם.

התוצאה מבולבלת ומייגעת, גם אם היא מתובלת באינספור אנקדוטות היסטוריות חביבות או ציטוטים חינניים. למעשה, דומה שאותן מעלות כביכול, הן חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון. הן כשלעצמן עונות על סקרנות מסוג מסוים מאוד, שזוכה בימים אלה לעדנה (כפי שמוכיחה הפופולריות המטורפת של עמוד הפייסבוק 'עובדות לא חשובות'): צמא לידע אנקדוטלי, פסאודו-אינטלקטואלי, שנועד, יותר מכל דבר אחר, לציטוט בשיחות סלון. כלומר בטוויטר.

עוד 3 ספרים של מריו ליביו:
חיתוך הזהב: קורותיו של מִספר מופלא‭ 2004 < ‬
האם אלוהים הוא מתימטיקאי?‭ 2010 < ‬
שגיאות גאוניות‭ 2013 < ‬

בתמונה: לאונרדו דה וינצ'י
איתי זיו 7 לילות 09/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית מריו ליביו
פתח דבר
 
מאז ומעולם הייתי סקרן. מלבד תחומי העניין המקצועיים שלי כאסטרופיסיקאי — פענוח סודות היקום וחקר תופעות שונות בו — אני להוט אחר האמנויות הגרפיות. אין לי שום כישרון אמנותי, אבל צברתי אוסף גדול של ספרי אמנות. אני גם משמש כיועץ מדעי לתזמורת הסימפונית של בולטימור (כן, יש תפקיד כזה), והשתתפתי באחדים מהקונצרטים שלה כמגיש: דיברתי על הקשרים בין מדע למוסיקה. אולי המרגשת ביותר מבחינתי הייתה השתתפותי ביצירתה של "קנטטת הָאבּל", יצירה קלאסית בת־זמננו מאת המלחינה פאולה פּרֶסטיני, בליווי קטעי סרט ומציאות מדומה, הכול בהשראת תמונות שצילם טלסקופּ החלל האבל. מלבד זאת, בבלוג הקבוע שלי בהָפינגטון פּוֹסט אני מרבה להעלות הגיגים לא־פורמליים על נושאים מדעיים ואמנותיים, ועל קשרי הגומלין הסבוכים ביניהם.
אין פלא אפוא שכבר לפני זמן רב התחילו לסקרן אותי השאלות מה מעורר את הסקרנות? או מה טיבם של המנגנונים שביסוד הסקרנות והחקרנות? הואיל וזה אינו תחום ההתמחות שלי, היה עלי לעשות מלאכת מחקר מרובה, להיוועץ בהמוני פסיכולוגים וחוקרי מדעי המוח, לשוחח על הנושא עם מלומדים רבים במגוון רחב של תחומים ולראיין אנשים רבים שנראו לי סקרניים במיוחד. לכן אני אסיר תודה מקרב לב לעשרות האנשים שבלעדיהם לא יכולתי להשלים את המיזם הזה. אינני יכול אמנם לנסות להודות כאן לכל אחד ואחד מהם, אבל אני מבקש, לפחות, להביע את תודתי לכמה אנשים שהעניקו לי השראה מרובה בכתיבתי וסיפקו לי שפע של מידע. אני מודה לפאולו גלוצי על שיחה מאירת עיניים על לאונרדו דה וינצ'י, ולג'ונתן פבזנר על עצותיו המועילות ועל הרשות להשתמש באוסף העצום של ספרים ומאמרים על לאונרדו שברשותו. אגטה רוטקובסקה הייתה מורת דרך נפלאה בחיפושי אחר רישומים מסוימים של לאונרדו בנאמנות האוסף המלכותי. מספריית מילטון ס' אייזנהאואר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס שאלתי מאות ספרים במגוון רחב של תחומים רלוונטיים. ג'רמי נייתנס, דורון לוריא, גריק ישראליאן ואלן־תרז לאם קישרו אותי עם אנשים שהעניקו לי ראיונות חיוניים. אני מודה לג'ואן פיינמן, לדייוויד וג'ודית גודסטיין ולווירג'יניה טרימבל על מידע רב־ערך מכלי ראשון על ריצ'רד פיינמן.
ג'קלין גוטליב, לורה שולץ, אליזבת בונוויץ, מרייקה יפמה, ג'ורדן ליטמן, פול סילביה, סלסט קיד, אדריאן ברנס ואליזבת ספלקי סיפקו לי מידע רב־ערך, לפעמים עוד לפני פרסומו, על מיזמי המחקר שלהם בתחומים שונים של הפסיכולוגיה ושל מדעי המוח, שכולם שואפים להבין טוב יותר את טיבה של הסקרנות. אם יש בספר טעויות בפירוש תוצאותיהם, הריהן שלי בלבד. ג'ונה קונצי ומייקל מילהם הבהירו למעני מושגים וקשרים אפשריים בין סקרנות לבין ADHD. קתרין אסברי שוחחה איתי על השלכותיהם של כמה וכמה מחקרי תאומים לגבי טיבה של הסקרנות. סוזנה הרקולנו־הוזל הסבירה לי בפירוט את מחקריה פורצי הדרך על רכיבי המוח בכלל ועל משמעויותיהם והשלכותיהם על סגולותיו המיוחדות של מוח האדם בפרט. נעם סעדון־גרוסמן עזרה לי להתמצא באנטומיה של המוח. אני מבקש להביע את תודתי לאלה שנתנו לי ראיונות מעניינים להפליא ומלאי תובנות על הסקרנות האישית שלהם: פרימן דייסון, סטורי מסגרייב, נעם חומסקי, מרילין ווס סוואנט, ויק מוניז, מרטין ריס, בראיין מיי, פביולה ג'אנוטי וג'ק הורנר.
לבסוף אני מודה לסוכנת הנפלאה שלי סוזן רבינר, על עצותיה ועל עידודה הבלתי־נלאה. אני אסיר תודה לעורך שלי בוב בנדר, שקרא בקפדנות את כתב־היד והעיר הערות נוקבות ושקולות. המנכ"לית ג'והנה לי, המעצב פול דיפוליטו, המתקין פיל מטקלף וכל הצוות בהוצאת סיימון את שוסטר הוכיחו שוב את מסירותם ואת מקצוענותם בהפקת ספר זה.
אין צורך לומר שבלי סבלנותה של רעייתי סופי ותמיכתה לכל אורך הדרך, ספר זה לא היה רואה כלל את אור היום.