שישה ימים וחמישים שנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שישה ימים וחמישים שנה
הוספה למועדפים

שישה ימים וחמישים שנה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קובי מיכאל

ד"ר קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. בין תחומי העניין של ד"ר מיכאל: לימודי שלום ומלחמה, אסטרטגיה, ביטחון לאומי, יחסי דרג מדיני-דרג צבאי, צבא-חברה, מבצעים לשמירת שלום והסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הוא היה המשנה למנכ"ל וראש החטיבה הפלסטינית במשרד לעניינים אסטרטגיים, חבר סגל באוניברסיטת בן־גוריון (2011-2008), חבר בסגל הבכיר של אוניברסיטת אריאל (2015-2013) ופרופסור אורח באוניברסיטת נורת'ווסטרן בארצות־הברית (2007-2006). הוא פירסם 12 ספרים ומונוגרפיות ויותר מ־50 מאמרים ופרקים בספרים. מיכאל זכה בפרסים אקדמיים ובהם: פרס יריב, פרס צ'צ'יק, פרס יצחק שדה ופרס האגודה הישראלית למדעי המדינה על הספר הטוב ביותר לשנת 2009-2008.

תקציר

מלחמת ששת הימים, שפרצה בבוקר ה־ 5 ביוני 1967 , הייתה אירוע מכונן אשר שינה את פניה של מדינת ישראל ובמידה רבה את המזרח התיכון כולו. ישראל שבטרם המלחמה היתה נתונת תחת איום קיומי ובמהלך שישה ימים הצליח צה"ל להסירו, להשיג הכרעה צבאית ניצחת ולמצב את ישראל ככוח משמעותי במרחב. אולם, הניצחון טמן בחובו גם מורכבויות חדשות. חמישים שנים לאחר המלחמה, חלק מהשלכותיה נותרו דילמות כבדות משקל, המחייבות התייחסות מצדם של הציבור הישראלי ומוסדות המדינה. בחלוף חמישים שנה מאז המלחמה, יש צורך לבחון את האירועים הקשורים בה ישירות ואת השלכותיה ארוכות הטווח בהסתכלות רחבה ושקולה יותר מאשר בתקופה שמיד לאחריה. חקר העבר והפקת תובנות מהמלחמה ותוצאותיה מאפשרים לנתח את האתגרים הביטחוניים, המדיניים והחברתיים המורכבים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל בעת הנוכחית וגם להעריך את אלה הגלומים בתרחישים עתידיים. במלאות 50 שנה למלחמה בחר המכון למחקרי ביטחון לאומי לפרסם ספר המוקדש למלחמה ולקחיה, פרי עטם של חוקרים מהמכון ומחוצה לו. מאמרים אלה, כשהם מקובצים יחדיו, מציגים תמונה מקיפה ומעמיקה של מלחמת ששת הימים, תוצאותיה והשלכותיה.

פרק ראשון

חמישים שנה למלחמת ששת הימים — רטרוספקטיבה
 
אין חולק לגבי היותה של מלחמת ששת הימים אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל והמזרח התיכון כולו. יעידו על כך האירועים האקדמיים, הציבוריים והפוליטיים הרבים שנערכו לציון חמישים שנה למלחמה. גם במכון למחקרי ביטחון לאומי הוקדשה חשיבה ונכתבו מחקרים אודות השלכותיה המגוונות של המלחמה. היבטים שונים שלה ושל תוצאותיה קִצרות וארוכות הטווח נדונו בהרחבה במאמרים המאוגדים בקובץ זה. בנוסף, המכון ערך יום עיון מרובה דוברים ומשתתפים, בשיתוף עם יד בן־צבי, שבו הוצגו אחדים מהמאמרים הכלולים בקובץ. מדובר, אם כן, בתרומה של המכון למחקרי ביטחון לאומי לשיח הציבורי שהתעורר במלאת חמישים שנה למלחמה, שבמסגרתו בולטת נטייה להדגיש את שני קצות ההתייחסות אליה ואל משמעויותיה: לצד הערכות סופרלטיביות לגבי המלחמה עצמה ותוצאותיה המדיניות והטריטוריאליות המידיות, נשמעת גם ביקורת על התנהלותן של ההנהגות המדינית והצבאית של ישראל טרם המלחמה ובמהלכה, וכן ביחס לתוצאותיה והשלכותיה בעשורים הבאים.
 
מדינת ישראל והחברה הישראלית שינו את פניהן ללא הכר לאחר מלחמת ששת הימים. תוצאות המלחמה לא זו בלבד שהרחיבו פי שלושה את השטח שבשליטת ישראל והעצימו את מעמדו של צה"ל בעיני עצמו, בעיני החברה הישראלית ובעיני הקהילה הבינלאומית, אלא גם הגבירו באחת את תחושת הביטחון של הציבור בישראל ואת ביטחונם העצמי של הנהגתה וצבאה, עד כדי אופוריה ושיכרון כוח. אלא שלצד ההישגים הטריטוריאליים ושדרוג מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל, תוצאות המלחמה יצרו מחלוקת פוליטית עמוקה בחברה הישראלית. בנוסף לכך, הן קיבעו את החשיבה הצבאית והמדינית למשך שנים ארוכות. לצד זאת חל שינוי בדפוסי פעילותו של צה"ל: לאחר המלחמה הוא נאלץ להשקיע משאבים רבים במשימות שיטור ברצועת עזה וביהודה ושומרון. באותן שנים נרשמה גם התפתחות מואצת של התנועה הלאומית הפלסטינית. עם הזמן תורגמה התפתחות זו להגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל לרכך את התנגדותה לתביעות הלאומיות הפלסטיניות. מדינת ישראל הלכה ונתפסה על ידי גורמים רבים בזירה הבינלאומית ככוח כובש — למעֵין "דוד שהפך לגוליית".
 
פרספקטיבה היסטורית מאפשרת בחינה ביקורתית ומאוזנת עד כמה שניתן של ההתרחשויות ותוצאותיהן, אלא שזו עלולה לתעתע. הנטייה לנכס מגמות והתפתחויות שונות למלחמת ששת הימים ולתוצאותיה עלולה להתברר כבעייתית, שכן לא מן הנמנע שחלק מההתפתחויות המיוחסות לה היו נוצרות גם בהקשרים היסטוריים אחרים. יחד עם זאת, נראה שמלחמה זו עיצבה ארבע זירות עיקריות והשפיעה על התפתחויות שנרשמו בהן בשנים הבאות: הזירה הפנים־ישראלית; הזירה הישראלית־פלסטינית; הזירה האזורית במזרח התיכון; הזירה הבינלאומית בהקשרה לישראל. זירות אלו משיקות זו לזו ומשפיעות האחת על השנייה. הזיקות בין הזירות באות לידי ביטוי ברבים מהמאמרים בקובץ זה, שחולקו לשלושה שערים נושאיים: מדיני־ביטחוני, צבאי ויחסי חברה־צבא בישראל.
 
בהקדמה זו נדונים נושאים שביטוייהם השונים שלובים ברבים ממאמרי הקובץ, על שלושת השערים המרכיבים אותו. נושאים אלה הם האתגר הצבאי־ביטחוני הניצב בפני ישראל, כפי שהתפתח מאז מלחמת ששת הימים ועל רקע תוצאותיה המדיניות והטריטוריאליות; סוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שתוצאות המלחמה העלו אותה על סדר היום האזורי והבינלאומי וגם הציפו אותה למרכז השיח בחברה הישראלית עצמה; שאלות לגבי היחסים בין הדרג האזרחי־מדיני ובין הדרג הצבאי, שעלו בעקבות המלחמה ונותרו על הפרק בעשורים הבאים.
 
האתגר הצבאי ופרדוקס העוצמה
 
האווירה הציבורית במדינת ישראל התאפיינה ערב מלחמת ששת הימים בתחושות של חרדה נוכח האיום הצבאי הערבי הניצב בפניה. אמנם, בכירי המערכת הצבאית שידרו תחושת ביטחון ביכולתו של צה"ל לנצח את צבאות ערב על אף נחיתותו המספרית ביחס אליהם. זאת, אם תתאפשר לו מתקפה מקדימה, שנתפסה כתנאי הכרחי למימוש מוצלח של התוכניות הצבאיות. לעומתם, ההנהגה המדינית לא הפגינה ביטחון דומה, וראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ביקש למצות כל אפשרות מדינית בזירה הבינלאומית כדי למנוע יציאה למלחמה. תקופת ההמתנה הנמיכה משמעותית את סף החרדה של הציבור בישראל, ובנוסף לכך שיבשה את הפעילות המשקית הסדירה עקב גיוס המילואים הנרחב.
 
תוצאות המלחמה שינו אווירה זו באחת, וייתכן שתחושת ההישג והאופוריה שמילאה את החברה הישראלית מנעה תמריץ להשיק תהליך למידה והפקת לקחים מעמיק. עקב כך התמסד קיבעון בחשיבה הצבאית, אשר השפיע על התנהלות צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים. המרחבים שנוספו לשטחה של מדינת ישראל לא רק ביססו את תחושת הביטחון, אלא גם הובילו להזנחת החשיבה אודות המגננה ולהפנמה חלקית בלבד של המשמעויות הגיאו־אסטרטגיות של השטחים החדשים. את מלחמת ששת הימים עצמה ניתן לפרש גם ככישלון ההרתעה הישראלית או שחיקתה. ההישגים הצבאיים והניצחון המרשים אמורים היו לתקף מחדש את ההרתעה ולבססה, ואכן, התחושה בעקבות המלחמה הייתה שגודל ההישג, מובהקות הניצחון ועוצמת ההלם שאחז במנהיגי ערב ובמפקדי צבאותיהם ירתיעו את מדינות ערב וצבאותיהן מפני מהלך צבאי נוסף נגד ישראל וירחיקו את המלחמה הבאה. אלא שההרתעה הישראלית לא עמדה במבחן, וזמן קצר לאחר סיום המלחמה פרצה מלחמת ההתשה, שנמשכה עד קיץ 1970 וגבתה מישראל מחיר דמים גבוה. ההרתעה הישראלית לא עמדה במבחן גם בהמשך, כששלוש שנים בלבד מסיום מלחמת ההתשה פרצה מלחמת יום הכיפורים. את ההצלחה המצרית בשלבים הראשונים של המלחמה ואת מחירה בנפש, שנגבה מישראל, יש לזקוף גם לחובת הקיבעון בחשיבה הצבאית והזחיחות שאחזה בחלק ממפקדי צה"ל, כחלק מפירות הבאושים של הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים.
 
למרות בעיית ההרתעה, עוצמתו של צה"ל ורוח מפקדיו וחייליו עמדו לו ולמדינת ישראל גם בשנות מלחמת ההתשה, ועוד יותר מכך במלחמת יום הכיפורים. צה"ל מצא את עצמו בעמדת נחיתות בתחילתה של מלחמה זו, אך היטיב להתגבר עליה ולסיים את המלחמה בהישג צבאי מרשים. מוראות מלחמת יום הכיפורים הובילו לתהליכי התעצמות מואצים, ויש אומרים מוגזמים, כשלמעשה הייתה זו המלחמה האחרונה בה נלחם צה"ל בצבאות מדינתיים (להוציא מספר קרבות מצומצם ומוגבל עם הצבא הסורי במלחמת לבנון הראשונה). הישגיו המרשימים של צה"ל במלחמת יום הכיפורים היו לרכיב משמעותי ביכולת ההרתעה של מדינת ישראל והובילו את הנהגותיהן של מדינות ערב להשלים עם אי־היכולת להכריע אותה צבאית. תוצאה נוספת של אותה מלחמה, הרלוונטית גם לתחום ההרתעה, הייתה הפיכתה של ישראל לנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית והתבססות "היחסים המיוחדים" בין שתי המדינות. מהלכי ההתקרבות בין ישראל לארצות הברית החלו עוד בראשית שנות השישים והואצו בעקבות האמברגו שהטיל נשיא צרפת, שארל דה גול, על משלוחי נשק לצה"ל במלחמת ששת הימים. ישראל מצדה המירה את האוריינטציה האסטרטגית האירופית, שאפיינה אותה עד אז, באוריינטציה אמריקאית, תוך הכרה במשקלה המכריע של ארצות בזירה הבינלאומית. ברבות השנים נעשתה ארצות הברית המשענת האסטרטגית של ישראל וגם ספק הנשק העיקרי של צה"ל.
 
בעשורים שלאחר מלחמת יום הכיפורים תפס איום הטרור והירי תלול המסלול את מקום האיום הצבאי הקונבנציונלי כאתגר הביטחוני המרכזי שעמד בפני מדינת ישראל, והיריבים שצה"ל ניצב מולם היו ארגונים לא־מדינתיים. השהִייה הממושכת של צה"ל בלבנון לאחר מלחמת לבנון הראשונה ( 1982 ), האנתיפאדה הפלסטינית הראשונה ( 1993-1987 ), טרור המתאבדים בשנות התשעים על רקע הניסיון לקדם תהליך מדיני לפי הסכמי אוסלו, האנתיפאדה השנייה ( 2005-2000 ) ולאחר מכן מלחמת לבנון השנייה ( 2006 ), וכן שלושה סבבי עימות עם חמאס בזירת רצועת עזה ( 2009 , 2012 , 2014 ) — כל אלה חשפו את פרדוקס העוצמה שבמסגרתו פועל ומוגבל צה"ל: מאפייני המלחמה שמנהלים כוחות לא־מדינתיים נגד צה"ל ונגד אזרחי ישראל, כשהם פועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית ונטמעים בה, אינם מאפשרים לצה"ל להביא לידי ביטוי אופטימלי את יכולותיו כצבא עוצמתי ומצויד היטב. ארגוני הטרור הפועלים במרחבים הפלסטיניים המאוכלסים, תוך שימוש באוכלוסייה כמגן אנושי ושכלול יכולות ההפעלה של נשק תלול מסלול, גוררים את צה"ל למערכות ממושכות, שמבחינת הגורמים הפועלים נגדו הן מלחמות התשה נגד חברה מערבית מודרנית המתקשה לעמוד במעמסת השחיקה לאורך זמן ונרתעת מקורבנות בשורותיה. בראייתם, שיטות הלחימה שהם נוקטים ממחישות ומדגישות את פרדוקס העוצמה, שעיקרו הגבלת יכולתו של צבא קונבנציונלי למצות את כוחו, וזאת מטעמים שאינם צבאיים, אלא נורמטיביים, משפטיים ומדיניים. למעשה, עוצמתו של צה"ל הפכה במקרים רבים לחולשה, בעוד חולשתם הצבאית של השחקנים הלא־מדינתיים, ובכללם חמאס בזירה הפלסטינית וחזבאללה בלבנון, מיתרגמת לעוצמה בשל פעולתם במרחבים מאוכלסים.
 
כיבוש רצועת עזה והגדה המערבית במלחמת ששת הימים חשף את ישראל ואת צה"ל למגע ישיר ומידי עם אוכלוסייה פלסטינית גדולה. לאחר הלם התבוסה, חוותה אוכלוסייה זו תנופה כלכלית כתוצאה מהגישה לכלכלה ולשוק העבודה הישראליים, אך בה בעת היא הפכה מרחב מוגן ונוח לפעילות של ארגוני טרור פלסטיניים. בתחילת שנות השבעים נדרשה ישראל למהלך רחב ועמוק ברצועת עזה לחיסול תשתיות הטרור והצליחה לשפר את שליטתה בשטח ולהפחית את הפיגועים, אך אלה לא פסקו לחלוטין. עד האנתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987 , הסתפק צה"ל בסדר כוחות מצומצם בשטחי הרצועה והגדה המערבית. האנתיפאדה הייתה לקו שבר ביחסי ישראל והפלסטינים. רמת החיכוך בין הצדדים גברה משמעותית, והעימותים האלימים עם האוכלוסייה הפלסטינית חשפו את צה"ל למגבלות הכוח והכושר המבצעי להתמודד עם איום מסוג חדש זה. הצבא מצא עצמו מול התקוממות עממית אלימה, נדרש לתגבר כוחות בשטח, להתאים את שיטות הפעולה שלו ולפתח אמצעים לא קטלניים לדיכוי מהומות. משָלב זה עבר צה"ל לפעול במתכונת של משימות שיטור תובעניות, שדרשו הסתגלות ייעודית. התמשכותה של האנתיפאדה ערערה את ביטחונו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ביכולתו של צה"ל להתמודד עם האתגר, ויש הגורסים שזו הייתה אחת הסיבות לגיבוי שהעניק לתהליך אוסלו (שעד מאי 1993 התנהל בחסותו ובהובלתו של שר החוץ שמעון פרס).
 
מאפייני הפעילות של צה"ל בשטחים חייבו אותו לא רק לערוך שינויים בדפוסי ובשגרת הפעילות, אלא גם לבצע שינויים מבניים וארגוניים בהתאם. במסגרת זו הוקמו שתי אוגדות מרחביות (אוגדת איו"ש ואוגדת עזה) וכן יחידות מיוחדות דוגמת יחידות המסתערבים וחטיבת "כפיר", וכוחות מג"ב שולבו בצורה עמוקה ומשמעותית יותר בפעילות הצבאית.
 
בשלושת העשורים האחרונים נבנה כוחם של חמאס וחזבאללה כארגונים, שלצד אחיזתם באוכלוסייה ובטריטוריה, נוקטים שיטות טרור וירי טילים ורקטות. פעילותם והתחזקותם של ארגונים לא מדינתיים אלה, ובפרט הלחימה שהם מנהלים מאזורים עירוניים, חייבו את צה"ל לשכלל את יכולותיו וכושרו המבצעי בשדה המערכה האסימטרית. גם האנתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000 , הובילה לשינויי עומק בדפוסי פעילותו של צה"ל, בין היתר כדי להתמודד עם טרור המתאבדים. האנתיפאדה השנייה פרצה במציאות פוליטית שונה מזו ששררה קודם לכן: אז כבר כוּננה הרשות הפלסטינית מתוקף הסכמי אוסלו. אך משפרצה האלימות, כוחות הביטחון של הרשות נטלו חלק מוביל בעימות. ניתן לראות שני תהליכים אלה כפרקים נוספים בסיפור חד־גדיא, שראשיתו בתוצאות מלחמת ששת הימים.
 
בהשוואה למדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים, אז היו החברה והכלכלה חשופות לאיומים צבאיים קיומיים, החברה והכלכלה הישראליות בעת הנוכחית גדולות, מבוססות וחזקות יותר, וישראל משגשגת מבחינה כלכלית וטכנולוגית. החברה הישראלית מתאפיינת בסגנון חיים מערבי ומודרני, והכלכלה עולה בעוצמותיה על סך כל הכלכלות של שכנותיה גם יחד ומוערכת כאחת החזקות בעולם. אלא שדווקא מקורות עוצמה אלה של ישראל עושים אותה לרגישה ביותר לטרור ולירי של רקטות וטילים.
 
זאת ועוד, הרגישות לנפגעים — אזרחים וחיילים — מגבילה את חופש הפעולה של צה"ל ושל הדרג המדיני. בה בעת, המאבק בגורמים לא־מדינתיים מתָעל את צה"ל למצבים בעייתים של פגיעה באזרחים, למרות מאמצים לצמצם זאת ככול שניתן. שדה הקרב העכשווי, בו נוכחים גורמי תקשורת רבים, ועולם הרשתות החברתיות ההופכות את המלחמות לאירועים בשידורים חיים ושופעי מניפולציות, גורמים לכך שפעילות צה"ל נתקלת בביקורת בינלאומית חריפה. על רקע זה נחשפים צה"ל ומדינת ישראל להליכים משפטיים בינלאומיים ולמסעות של דה־לגיטימציה.
 
אתגר הסכסוך הישראלי־פלסטיני
 
כיבוש שטחי רצועת עזה והגדה המערבית שינה באחת את המציאות הישראלית־ פלסטינית. פחות משנה לאחר ביטול הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית בשטח מדינת ישראל ( 1966 ), ממשל צבאי שהוחל מיד לאחר סיום מלחמת העצמאות, מצאה עצמה ישראל כשהיא שולטת ישירות, ובמסגרת כיבוש צבאי, על אוכלוסייה פלסטינית הגדולה משמעותית מהאוכלוסייה הערבית בשטח ישראל גופא.
 
ממשלת ישראל לא הגדירה יעדים אסטרטגיים בנוגע לשטחים שנכבשו, ועול השליטה באוכלוסייה הפלסטינית הוטל על צה"ל, שהפך לריבון בשטחים מכוח מעמדם הבינלאומי כשטחים הנמצאים תחת כיבוש צבאי. שר הביטחון משה דיין היה למעשה הגורם המדיני העיקרי שעסק בניהול השטחים ושגרת חייה של האוכלוסייה הפלסטינית בהם, ואף הגדיר קווים מנחים למדיניות. אלא שאלה לא נדונו בממשלה ביסודיות ולעומק, ולא הביאו לקבלת החלטות מדיניות כלשהן בהקשר זה, זולת קביעה כללית ועמומה שהשטחים משמשים כפיקדון למשא ומתן עתידי על שלום. למעשה, העיקרון של "שטחים תמורת שלום" לא הוגדר באופן רשמי ופומבי על ידי ממשלת ישראל, אלא נקבע מכוח החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
 
כדי לממש את מדיניותו של דיין, הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים מִפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, שהוכפפה לשר הביטחון. המפקדה הייתה אחראית על ניהול חיי היומיום ברצועת עזה ובגדה המערבית, ובכלל זה על הטיפול באוכלוסייה הפלסטינית שהתגוררה באזורים אלה, ועשתה זאת באמצעות מושלים צבאיים שהוצבו בנפות השונות ברצועה ובגדה. מאוחר יותר הורחב תחום אחריותה של מפקדת תיאום הפעולות בשטחים, וכלל גם את האוכלוסייה היהודית בהתנחלויות שהוקמו בהם. לאחר הסכם השלום עם מצרים ( 1979 ) הומר הממשל הצבאי בשטחים במנהל אזרחי, בניסיון להקנות לשליטה הישראלית בהם אופי אזרחי יותר, אך היה זה שינוי לא מהותי וקוסמטי בעיקרו.
 
לאחר הקמת הרשות הפלסטינית הועבר חלק מסמכויות המנהל האזרחי לרשות. ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה בשנת 2005 צמצמה עוד את מוטת השליטה של המנהל האזרחי — לשטחי B (בהם קיימת שליטה מתואמת בין ישראל לרשות הפלסטינית) ו־ C (המצויים תחת שליטה ישראלית) בגדה המערבית. מאז מתמקדת למעשה פעילותו העיקרית של המנהל האזרחי בשטחי C ובתיאום אזרחי וביטחוני עם הרשות.
 
הדיון בסוגיה הפלסטינית ובחלוקת הארץ טרם מלחמת ששת הימים וכיבוש רצועת עזה והגדה המערבית היה תיאורטי ורדום, וכמעט ולא נוכח בזירה הפוליטית. תוצאותיה הטריטוריאליות של המלחמה עוררו אותו ושילבו בו תכנים שלא השתייכו אליו קודם לכן. למפעל ההתנחלות הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה נודע תפקיד מרכזי בליבוי הפולמוס. עתיד השטחים הפך לקו פרשת המים של הפוליטיקה הישראלית — לסלע מחלוקת עיקרי המבחין בין ימין לשמאל, ומאז גיבושם של הסכמי אוסלו אף לגורם מפלג בין התובעים היערכות ישראלית מחודשת בשטחים, תוך נסיגה שתיצור מציאות אשר תאפשר מימושו של רעיון שתי המדינות לשני העמים, ובין התובעים חזקה וריבונות ישראליות בגדה המערבית, בין מטעמים ביטחוניים ובין מטעמים אידיאולוגיים.
 
השנים שלאחר מלחמת ששת הימים האיצו את התפתחות הלאומיות הפלסטינית וביססו את מעמדו של אש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. אך אירוני הוא שתוצאות המלחמה, שבעיני רבים בישראל החזירו לשליטת המדינה חלקים ממכורתו ההיסטורית של העם היהודי ואפשרו את התחדשותה של הציונות, חיזקו במקביל גם את הלאומיות הפלסטינית. אף יש הרואים בתוצאות מלחמת ששת הימים שכפול של הדינמיקה שהאיצה את גיבושה של הלאומיות הפלסטינית טרם הקמתה של מדינת ישראל. מבחינה זאת, מלחמת ששת הימים, שחילצה את ישראל ממציאות של איום קיומי מצד שכנותיה הערביות, החזירה את מדינת ישראל לתקופה של טרם הקמתה, שבה התקיים ויכוח על חלוקת הארץ והריבונות עליה.
 
השלכות המלחמה על זירת הפנים בישראל
 
הפולמוס על עתיד השטחים העמיק שסעים בחברה בישראל ואף יצר תופעות המאיימות על חלק מערכיה הדמוקרטיים־ליברליים של המדינה. במלאת חמישים שנים למלחמה, עיקר הוויכוח נסוב סביב האיום שהשליטה הנמשכת בעם זר לא רק מכרסמת במעמדה הבינלאומי של ישראל, אלא עלולה להתברר כאיום על הפרויקט הציוני כולו, המתגלם בחזון המדינה היהודית והדמוקרטית.
 
סוגיית היחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני במדינת ישראל אף היא מתבררת במלוא מורכבותה וחשיבותה על רקע בחינת תוצאותיה המידיות וארוכות השנים של מלחמת ששת הימים.
 
שליטת צה"ל בשטחים שבמחלוקת מעמידה אותו במצבים מורכבים. בין האתגרים כבדי המשקל שבפניהם הוא ניצב נמצאת העובדה, שבמקרים רבים דרגי הפיקוד הצבאי הבכירים מציגים בפני הדרג המדיני המלצות מקצועיות לגבי הפעלת כוח צבאי בשטחים, אך השיפוט של ההמלצות מתבצע על פי הקו האידיאולוגי שאותו מייצגים השומעים. הדרג הצבאי הבכיר חייב בראייה רחבה וכוללת של המציאות בשטחים ומעבר להם, ולכן המלצותיו נשענות, בין היתר, על ניתוח הזירה האזורית והבינלאומית, הזירה התקשורתית והתודעתית והזירה המשפטית, וכל זאת, על בסיס היכרות מעמיקה עם האוכלוסיות בשטח, מאפייניו ושגרת החיים בו. לא אחת, דווקא הצבא הוא החותר להפעלה מדודה ומוגבלת של העוצמה הצבאית, במטרה להפריד בין גורמים המהווים איום ביטחוני לבין האוכלוסייה האזרחית שוחרת השגרה. הקשיים של הדרג המדיני לקבל החלטות בנוגע לעתיד השטחים בגין מורכבות המשא ומתן והמבוי הסתום בתהליך המדיני, כמו גם ההערכה בדבר הקושי לגבש הסכמה ציבורית רחבה סביב מתווה המחייב ויתורים משמעותיים, מובילים, בסופו של דבר, להצבת צה"ל בחזית הפולמוס הציבורי והפוליטי.
 
את המציאות הזו ביקש לשנות הרמטכ"ל המכהן, רב־אלוף גדי איזנקוט. ביטוי לכך ניתן למצוא במסמך "אסטרטגיית צה"ל", שהופץ גם לציבור בישראל. במסמך נפרסה המשנה הצבאית להפעלת הכוח ומהות הפעלתו במתארים שונים, כנגזרת של החלטות מדיניות והגדרת מטרות ברורה על ידי הדרג המדיני. במסגרת זו משולבת במסמך קריאה לשכלל את השיח בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני. במסמך מוזכרת אבחנה בין שני סוגי שיח מרכזיים — בירור ולמידה — ומודגש ההכרח להגדיר יעדים להתנהלות בשטחים שבמחלוקת ולעתידם.
 
מלחמת ששת הימים נתפסת אמנם כהצלחה מרשימה של צה"ל ושל מדינת ישראל, אלא שתוצאותיה בפועל לא עלו בקנה אחד עם המטרות המוגבלות יחסית שאליהן כיוון הדרג המדיני טרם פריצתה. ניצול ההצלחה הצבאית בשלוש החזיתות שבהן התחוללה לא נבע מהנחיות הדרג המדיני, אלא הובל, ברוב המקרים, על ידי מפקדי הצבא בלחץ של דרגי השטח, מבלי שהדרג המדיני נתן דעתו לתוצאותיה האפשריות ולמשמעויותיה העתידיות.
 
שיכרון ההצלחה הצבאית, ההישגים הטריטוריאליים הניכרים ותחושת השחרור מהתעוקה של תקופת ההמתנה טרם המלחמה, אפשרו לציבור ולדרגים המדיני והצבאי כאחד להדחיק את הדיון בקשר המתבקש בין מלחמה ובין מטרות מדיניות, וכן את הדיון במשמעויות הנובעות מהיעדרו של קשר כזה. להבדיל ממערכת סיני שהתרחשה כעשור קודם למלחמת ששת הימים — אז הוגדרו מטרות ברורות שלאורן פעל הצבא — השיבוש שחל במלחמת ששת הימים בכל הנוגע לקשר בין מלחמה לבין תוצאותיה ארוכות הטווח, קיבע, במידה רבה, את מאפייניהם הבעייתיים של יחסי הדרג המדיני עם הדרג הצבאי בישראל ואת הליקויים שבמפגש בין המדינאות לבין הצבאיות, בעיקר בהקשרה של רתיעת הדרג המדיני מפני הגדרת מטרות מלחמה ברורות
 
להפקת ספר זה היו שותפים רבים. עורכיו מבקשים להודות לכותבי המאמרים
שנרתמו למלאכת המחקר והכתיבה. תודות רבות לצוות ההוצאה לאור של המכון
למחקרי ביטחון לאומי — מנהל הפרסומים משה גרונדמן ועורכת המכון ג'ודי רוזן.
תודה מיוחדת לגל פרל פינקל על תרומתו החשובה לתיאום משימת העריכה.
 
קובי מיכאל, גבי סיבוני וענת קורץ
נובמבר 2017

קובי מיכאל

ד"ר קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. בין תחומי העניין של ד"ר מיכאל: לימודי שלום ומלחמה, אסטרטגיה, ביטחון לאומי, יחסי דרג מדיני-דרג צבאי, צבא-חברה, מבצעים לשמירת שלום והסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הוא היה המשנה למנכ"ל וראש החטיבה הפלסטינית במשרד לעניינים אסטרטגיים, חבר סגל באוניברסיטת בן־גוריון (2011-2008), חבר בסגל הבכיר של אוניברסיטת אריאל (2015-2013) ופרופסור אורח באוניברסיטת נורת'ווסטרן בארצות־הברית (2007-2006). הוא פירסם 12 ספרים ומונוגרפיות ויותר מ־50 מאמרים ופרקים בספרים. מיכאל זכה בפרסים אקדמיים ובהם: פרס יריב, פרס צ'צ'יק, פרס יצחק שדה ופרס האגודה הישראלית למדעי המדינה על הספר הטוב ביותר לשנת 2009-2008.

שישה ימים וחמישים שנה גבי סיבוני, קובי מיכאל, ענת קורץ
חמישים שנה למלחמת ששת הימים — רטרוספקטיבה
 
אין חולק לגבי היותה של מלחמת ששת הימים אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל והמזרח התיכון כולו. יעידו על כך האירועים האקדמיים, הציבוריים והפוליטיים הרבים שנערכו לציון חמישים שנה למלחמה. גם במכון למחקרי ביטחון לאומי הוקדשה חשיבה ונכתבו מחקרים אודות השלכותיה המגוונות של המלחמה. היבטים שונים שלה ושל תוצאותיה קִצרות וארוכות הטווח נדונו בהרחבה במאמרים המאוגדים בקובץ זה. בנוסף, המכון ערך יום עיון מרובה דוברים ומשתתפים, בשיתוף עם יד בן־צבי, שבו הוצגו אחדים מהמאמרים הכלולים בקובץ. מדובר, אם כן, בתרומה של המכון למחקרי ביטחון לאומי לשיח הציבורי שהתעורר במלאת חמישים שנה למלחמה, שבמסגרתו בולטת נטייה להדגיש את שני קצות ההתייחסות אליה ואל משמעויותיה: לצד הערכות סופרלטיביות לגבי המלחמה עצמה ותוצאותיה המדיניות והטריטוריאליות המידיות, נשמעת גם ביקורת על התנהלותן של ההנהגות המדינית והצבאית של ישראל טרם המלחמה ובמהלכה, וכן ביחס לתוצאותיה והשלכותיה בעשורים הבאים.
 
מדינת ישראל והחברה הישראלית שינו את פניהן ללא הכר לאחר מלחמת ששת הימים. תוצאות המלחמה לא זו בלבד שהרחיבו פי שלושה את השטח שבשליטת ישראל והעצימו את מעמדו של צה"ל בעיני עצמו, בעיני החברה הישראלית ובעיני הקהילה הבינלאומית, אלא גם הגבירו באחת את תחושת הביטחון של הציבור בישראל ואת ביטחונם העצמי של הנהגתה וצבאה, עד כדי אופוריה ושיכרון כוח. אלא שלצד ההישגים הטריטוריאליים ושדרוג מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל, תוצאות המלחמה יצרו מחלוקת פוליטית עמוקה בחברה הישראלית. בנוסף לכך, הן קיבעו את החשיבה הצבאית והמדינית למשך שנים ארוכות. לצד זאת חל שינוי בדפוסי פעילותו של צה"ל: לאחר המלחמה הוא נאלץ להשקיע משאבים רבים במשימות שיטור ברצועת עזה וביהודה ושומרון. באותן שנים נרשמה גם התפתחות מואצת של התנועה הלאומית הפלסטינית. עם הזמן תורגמה התפתחות זו להגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל לרכך את התנגדותה לתביעות הלאומיות הפלסטיניות. מדינת ישראל הלכה ונתפסה על ידי גורמים רבים בזירה הבינלאומית ככוח כובש — למעֵין "דוד שהפך לגוליית".
 
פרספקטיבה היסטורית מאפשרת בחינה ביקורתית ומאוזנת עד כמה שניתן של ההתרחשויות ותוצאותיהן, אלא שזו עלולה לתעתע. הנטייה לנכס מגמות והתפתחויות שונות למלחמת ששת הימים ולתוצאותיה עלולה להתברר כבעייתית, שכן לא מן הנמנע שחלק מההתפתחויות המיוחסות לה היו נוצרות גם בהקשרים היסטוריים אחרים. יחד עם זאת, נראה שמלחמה זו עיצבה ארבע זירות עיקריות והשפיעה על התפתחויות שנרשמו בהן בשנים הבאות: הזירה הפנים־ישראלית; הזירה הישראלית־פלסטינית; הזירה האזורית במזרח התיכון; הזירה הבינלאומית בהקשרה לישראל. זירות אלו משיקות זו לזו ומשפיעות האחת על השנייה. הזיקות בין הזירות באות לידי ביטוי ברבים מהמאמרים בקובץ זה, שחולקו לשלושה שערים נושאיים: מדיני־ביטחוני, צבאי ויחסי חברה־צבא בישראל.
 
בהקדמה זו נדונים נושאים שביטוייהם השונים שלובים ברבים ממאמרי הקובץ, על שלושת השערים המרכיבים אותו. נושאים אלה הם האתגר הצבאי־ביטחוני הניצב בפני ישראל, כפי שהתפתח מאז מלחמת ששת הימים ועל רקע תוצאותיה המדיניות והטריטוריאליות; סוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שתוצאות המלחמה העלו אותה על סדר היום האזורי והבינלאומי וגם הציפו אותה למרכז השיח בחברה הישראלית עצמה; שאלות לגבי היחסים בין הדרג האזרחי־מדיני ובין הדרג הצבאי, שעלו בעקבות המלחמה ונותרו על הפרק בעשורים הבאים.
 
האתגר הצבאי ופרדוקס העוצמה
 
האווירה הציבורית במדינת ישראל התאפיינה ערב מלחמת ששת הימים בתחושות של חרדה נוכח האיום הצבאי הערבי הניצב בפניה. אמנם, בכירי המערכת הצבאית שידרו תחושת ביטחון ביכולתו של צה"ל לנצח את צבאות ערב על אף נחיתותו המספרית ביחס אליהם. זאת, אם תתאפשר לו מתקפה מקדימה, שנתפסה כתנאי הכרחי למימוש מוצלח של התוכניות הצבאיות. לעומתם, ההנהגה המדינית לא הפגינה ביטחון דומה, וראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ביקש למצות כל אפשרות מדינית בזירה הבינלאומית כדי למנוע יציאה למלחמה. תקופת ההמתנה הנמיכה משמעותית את סף החרדה של הציבור בישראל, ובנוסף לכך שיבשה את הפעילות המשקית הסדירה עקב גיוס המילואים הנרחב.
 
תוצאות המלחמה שינו אווירה זו באחת, וייתכן שתחושת ההישג והאופוריה שמילאה את החברה הישראלית מנעה תמריץ להשיק תהליך למידה והפקת לקחים מעמיק. עקב כך התמסד קיבעון בחשיבה הצבאית, אשר השפיע על התנהלות צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים. המרחבים שנוספו לשטחה של מדינת ישראל לא רק ביססו את תחושת הביטחון, אלא גם הובילו להזנחת החשיבה אודות המגננה ולהפנמה חלקית בלבד של המשמעויות הגיאו־אסטרטגיות של השטחים החדשים. את מלחמת ששת הימים עצמה ניתן לפרש גם ככישלון ההרתעה הישראלית או שחיקתה. ההישגים הצבאיים והניצחון המרשים אמורים היו לתקף מחדש את ההרתעה ולבססה, ואכן, התחושה בעקבות המלחמה הייתה שגודל ההישג, מובהקות הניצחון ועוצמת ההלם שאחז במנהיגי ערב ובמפקדי צבאותיהם ירתיעו את מדינות ערב וצבאותיהן מפני מהלך צבאי נוסף נגד ישראל וירחיקו את המלחמה הבאה. אלא שההרתעה הישראלית לא עמדה במבחן, וזמן קצר לאחר סיום המלחמה פרצה מלחמת ההתשה, שנמשכה עד קיץ 1970 וגבתה מישראל מחיר דמים גבוה. ההרתעה הישראלית לא עמדה במבחן גם בהמשך, כששלוש שנים בלבד מסיום מלחמת ההתשה פרצה מלחמת יום הכיפורים. את ההצלחה המצרית בשלבים הראשונים של המלחמה ואת מחירה בנפש, שנגבה מישראל, יש לזקוף גם לחובת הקיבעון בחשיבה הצבאית והזחיחות שאחזה בחלק ממפקדי צה"ל, כחלק מפירות הבאושים של הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים.
 
למרות בעיית ההרתעה, עוצמתו של צה"ל ורוח מפקדיו וחייליו עמדו לו ולמדינת ישראל גם בשנות מלחמת ההתשה, ועוד יותר מכך במלחמת יום הכיפורים. צה"ל מצא את עצמו בעמדת נחיתות בתחילתה של מלחמה זו, אך היטיב להתגבר עליה ולסיים את המלחמה בהישג צבאי מרשים. מוראות מלחמת יום הכיפורים הובילו לתהליכי התעצמות מואצים, ויש אומרים מוגזמים, כשלמעשה הייתה זו המלחמה האחרונה בה נלחם צה"ל בצבאות מדינתיים (להוציא מספר קרבות מצומצם ומוגבל עם הצבא הסורי במלחמת לבנון הראשונה). הישגיו המרשימים של צה"ל במלחמת יום הכיפורים היו לרכיב משמעותי ביכולת ההרתעה של מדינת ישראל והובילו את הנהגותיהן של מדינות ערב להשלים עם אי־היכולת להכריע אותה צבאית. תוצאה נוספת של אותה מלחמה, הרלוונטית גם לתחום ההרתעה, הייתה הפיכתה של ישראל לנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית והתבססות "היחסים המיוחדים" בין שתי המדינות. מהלכי ההתקרבות בין ישראל לארצות הברית החלו עוד בראשית שנות השישים והואצו בעקבות האמברגו שהטיל נשיא צרפת, שארל דה גול, על משלוחי נשק לצה"ל במלחמת ששת הימים. ישראל מצדה המירה את האוריינטציה האסטרטגית האירופית, שאפיינה אותה עד אז, באוריינטציה אמריקאית, תוך הכרה במשקלה המכריע של ארצות בזירה הבינלאומית. ברבות השנים נעשתה ארצות הברית המשענת האסטרטגית של ישראל וגם ספק הנשק העיקרי של צה"ל.
 
בעשורים שלאחר מלחמת יום הכיפורים תפס איום הטרור והירי תלול המסלול את מקום האיום הצבאי הקונבנציונלי כאתגר הביטחוני המרכזי שעמד בפני מדינת ישראל, והיריבים שצה"ל ניצב מולם היו ארגונים לא־מדינתיים. השהִייה הממושכת של צה"ל בלבנון לאחר מלחמת לבנון הראשונה ( 1982 ), האנתיפאדה הפלסטינית הראשונה ( 1993-1987 ), טרור המתאבדים בשנות התשעים על רקע הניסיון לקדם תהליך מדיני לפי הסכמי אוסלו, האנתיפאדה השנייה ( 2005-2000 ) ולאחר מכן מלחמת לבנון השנייה ( 2006 ), וכן שלושה סבבי עימות עם חמאס בזירת רצועת עזה ( 2009 , 2012 , 2014 ) — כל אלה חשפו את פרדוקס העוצמה שבמסגרתו פועל ומוגבל צה"ל: מאפייני המלחמה שמנהלים כוחות לא־מדינתיים נגד צה"ל ונגד אזרחי ישראל, כשהם פועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית ונטמעים בה, אינם מאפשרים לצה"ל להביא לידי ביטוי אופטימלי את יכולותיו כצבא עוצמתי ומצויד היטב. ארגוני הטרור הפועלים במרחבים הפלסטיניים המאוכלסים, תוך שימוש באוכלוסייה כמגן אנושי ושכלול יכולות ההפעלה של נשק תלול מסלול, גוררים את צה"ל למערכות ממושכות, שמבחינת הגורמים הפועלים נגדו הן מלחמות התשה נגד חברה מערבית מודרנית המתקשה לעמוד במעמסת השחיקה לאורך זמן ונרתעת מקורבנות בשורותיה. בראייתם, שיטות הלחימה שהם נוקטים ממחישות ומדגישות את פרדוקס העוצמה, שעיקרו הגבלת יכולתו של צבא קונבנציונלי למצות את כוחו, וזאת מטעמים שאינם צבאיים, אלא נורמטיביים, משפטיים ומדיניים. למעשה, עוצמתו של צה"ל הפכה במקרים רבים לחולשה, בעוד חולשתם הצבאית של השחקנים הלא־מדינתיים, ובכללם חמאס בזירה הפלסטינית וחזבאללה בלבנון, מיתרגמת לעוצמה בשל פעולתם במרחבים מאוכלסים.
 
כיבוש רצועת עזה והגדה המערבית במלחמת ששת הימים חשף את ישראל ואת צה"ל למגע ישיר ומידי עם אוכלוסייה פלסטינית גדולה. לאחר הלם התבוסה, חוותה אוכלוסייה זו תנופה כלכלית כתוצאה מהגישה לכלכלה ולשוק העבודה הישראליים, אך בה בעת היא הפכה מרחב מוגן ונוח לפעילות של ארגוני טרור פלסטיניים. בתחילת שנות השבעים נדרשה ישראל למהלך רחב ועמוק ברצועת עזה לחיסול תשתיות הטרור והצליחה לשפר את שליטתה בשטח ולהפחית את הפיגועים, אך אלה לא פסקו לחלוטין. עד האנתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987 , הסתפק צה"ל בסדר כוחות מצומצם בשטחי הרצועה והגדה המערבית. האנתיפאדה הייתה לקו שבר ביחסי ישראל והפלסטינים. רמת החיכוך בין הצדדים גברה משמעותית, והעימותים האלימים עם האוכלוסייה הפלסטינית חשפו את צה"ל למגבלות הכוח והכושר המבצעי להתמודד עם איום מסוג חדש זה. הצבא מצא עצמו מול התקוממות עממית אלימה, נדרש לתגבר כוחות בשטח, להתאים את שיטות הפעולה שלו ולפתח אמצעים לא קטלניים לדיכוי מהומות. משָלב זה עבר צה"ל לפעול במתכונת של משימות שיטור תובעניות, שדרשו הסתגלות ייעודית. התמשכותה של האנתיפאדה ערערה את ביטחונו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ביכולתו של צה"ל להתמודד עם האתגר, ויש הגורסים שזו הייתה אחת הסיבות לגיבוי שהעניק לתהליך אוסלו (שעד מאי 1993 התנהל בחסותו ובהובלתו של שר החוץ שמעון פרס).
 
מאפייני הפעילות של צה"ל בשטחים חייבו אותו לא רק לערוך שינויים בדפוסי ובשגרת הפעילות, אלא גם לבצע שינויים מבניים וארגוניים בהתאם. במסגרת זו הוקמו שתי אוגדות מרחביות (אוגדת איו"ש ואוגדת עזה) וכן יחידות מיוחדות דוגמת יחידות המסתערבים וחטיבת "כפיר", וכוחות מג"ב שולבו בצורה עמוקה ומשמעותית יותר בפעילות הצבאית.
 
בשלושת העשורים האחרונים נבנה כוחם של חמאס וחזבאללה כארגונים, שלצד אחיזתם באוכלוסייה ובטריטוריה, נוקטים שיטות טרור וירי טילים ורקטות. פעילותם והתחזקותם של ארגונים לא מדינתיים אלה, ובפרט הלחימה שהם מנהלים מאזורים עירוניים, חייבו את צה"ל לשכלל את יכולותיו וכושרו המבצעי בשדה המערכה האסימטרית. גם האנתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000 , הובילה לשינויי עומק בדפוסי פעילותו של צה"ל, בין היתר כדי להתמודד עם טרור המתאבדים. האנתיפאדה השנייה פרצה במציאות פוליטית שונה מזו ששררה קודם לכן: אז כבר כוּננה הרשות הפלסטינית מתוקף הסכמי אוסלו. אך משפרצה האלימות, כוחות הביטחון של הרשות נטלו חלק מוביל בעימות. ניתן לראות שני תהליכים אלה כפרקים נוספים בסיפור חד־גדיא, שראשיתו בתוצאות מלחמת ששת הימים.
 
בהשוואה למדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים, אז היו החברה והכלכלה חשופות לאיומים צבאיים קיומיים, החברה והכלכלה הישראליות בעת הנוכחית גדולות, מבוססות וחזקות יותר, וישראל משגשגת מבחינה כלכלית וטכנולוגית. החברה הישראלית מתאפיינת בסגנון חיים מערבי ומודרני, והכלכלה עולה בעוצמותיה על סך כל הכלכלות של שכנותיה גם יחד ומוערכת כאחת החזקות בעולם. אלא שדווקא מקורות עוצמה אלה של ישראל עושים אותה לרגישה ביותר לטרור ולירי של רקטות וטילים.
 
זאת ועוד, הרגישות לנפגעים — אזרחים וחיילים — מגבילה את חופש הפעולה של צה"ל ושל הדרג המדיני. בה בעת, המאבק בגורמים לא־מדינתיים מתָעל את צה"ל למצבים בעייתים של פגיעה באזרחים, למרות מאמצים לצמצם זאת ככול שניתן. שדה הקרב העכשווי, בו נוכחים גורמי תקשורת רבים, ועולם הרשתות החברתיות ההופכות את המלחמות לאירועים בשידורים חיים ושופעי מניפולציות, גורמים לכך שפעילות צה"ל נתקלת בביקורת בינלאומית חריפה. על רקע זה נחשפים צה"ל ומדינת ישראל להליכים משפטיים בינלאומיים ולמסעות של דה־לגיטימציה.
 
אתגר הסכסוך הישראלי־פלסטיני
 
כיבוש שטחי רצועת עזה והגדה המערבית שינה באחת את המציאות הישראלית־ פלסטינית. פחות משנה לאחר ביטול הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית בשטח מדינת ישראל ( 1966 ), ממשל צבאי שהוחל מיד לאחר סיום מלחמת העצמאות, מצאה עצמה ישראל כשהיא שולטת ישירות, ובמסגרת כיבוש צבאי, על אוכלוסייה פלסטינית הגדולה משמעותית מהאוכלוסייה הערבית בשטח ישראל גופא.
 
ממשלת ישראל לא הגדירה יעדים אסטרטגיים בנוגע לשטחים שנכבשו, ועול השליטה באוכלוסייה הפלסטינית הוטל על צה"ל, שהפך לריבון בשטחים מכוח מעמדם הבינלאומי כשטחים הנמצאים תחת כיבוש צבאי. שר הביטחון משה דיין היה למעשה הגורם המדיני העיקרי שעסק בניהול השטחים ושגרת חייה של האוכלוסייה הפלסטינית בהם, ואף הגדיר קווים מנחים למדיניות. אלא שאלה לא נדונו בממשלה ביסודיות ולעומק, ולא הביאו לקבלת החלטות מדיניות כלשהן בהקשר זה, זולת קביעה כללית ועמומה שהשטחים משמשים כפיקדון למשא ומתן עתידי על שלום. למעשה, העיקרון של "שטחים תמורת שלום" לא הוגדר באופן רשמי ופומבי על ידי ממשלת ישראל, אלא נקבע מכוח החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
 
כדי לממש את מדיניותו של דיין, הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים מִפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, שהוכפפה לשר הביטחון. המפקדה הייתה אחראית על ניהול חיי היומיום ברצועת עזה ובגדה המערבית, ובכלל זה על הטיפול באוכלוסייה הפלסטינית שהתגוררה באזורים אלה, ועשתה זאת באמצעות מושלים צבאיים שהוצבו בנפות השונות ברצועה ובגדה. מאוחר יותר הורחב תחום אחריותה של מפקדת תיאום הפעולות בשטחים, וכלל גם את האוכלוסייה היהודית בהתנחלויות שהוקמו בהם. לאחר הסכם השלום עם מצרים ( 1979 ) הומר הממשל הצבאי בשטחים במנהל אזרחי, בניסיון להקנות לשליטה הישראלית בהם אופי אזרחי יותר, אך היה זה שינוי לא מהותי וקוסמטי בעיקרו.
 
לאחר הקמת הרשות הפלסטינית הועבר חלק מסמכויות המנהל האזרחי לרשות. ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה בשנת 2005 צמצמה עוד את מוטת השליטה של המנהל האזרחי — לשטחי B (בהם קיימת שליטה מתואמת בין ישראל לרשות הפלסטינית) ו־ C (המצויים תחת שליטה ישראלית) בגדה המערבית. מאז מתמקדת למעשה פעילותו העיקרית של המנהל האזרחי בשטחי C ובתיאום אזרחי וביטחוני עם הרשות.
 
הדיון בסוגיה הפלסטינית ובחלוקת הארץ טרם מלחמת ששת הימים וכיבוש רצועת עזה והגדה המערבית היה תיאורטי ורדום, וכמעט ולא נוכח בזירה הפוליטית. תוצאותיה הטריטוריאליות של המלחמה עוררו אותו ושילבו בו תכנים שלא השתייכו אליו קודם לכן. למפעל ההתנחלות הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה נודע תפקיד מרכזי בליבוי הפולמוס. עתיד השטחים הפך לקו פרשת המים של הפוליטיקה הישראלית — לסלע מחלוקת עיקרי המבחין בין ימין לשמאל, ומאז גיבושם של הסכמי אוסלו אף לגורם מפלג בין התובעים היערכות ישראלית מחודשת בשטחים, תוך נסיגה שתיצור מציאות אשר תאפשר מימושו של רעיון שתי המדינות לשני העמים, ובין התובעים חזקה וריבונות ישראליות בגדה המערבית, בין מטעמים ביטחוניים ובין מטעמים אידיאולוגיים.
 
השנים שלאחר מלחמת ששת הימים האיצו את התפתחות הלאומיות הפלסטינית וביססו את מעמדו של אש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. אך אירוני הוא שתוצאות המלחמה, שבעיני רבים בישראל החזירו לשליטת המדינה חלקים ממכורתו ההיסטורית של העם היהודי ואפשרו את התחדשותה של הציונות, חיזקו במקביל גם את הלאומיות הפלסטינית. אף יש הרואים בתוצאות מלחמת ששת הימים שכפול של הדינמיקה שהאיצה את גיבושה של הלאומיות הפלסטינית טרם הקמתה של מדינת ישראל. מבחינה זאת, מלחמת ששת הימים, שחילצה את ישראל ממציאות של איום קיומי מצד שכנותיה הערביות, החזירה את מדינת ישראל לתקופה של טרם הקמתה, שבה התקיים ויכוח על חלוקת הארץ והריבונות עליה.
 
השלכות המלחמה על זירת הפנים בישראל
 
הפולמוס על עתיד השטחים העמיק שסעים בחברה בישראל ואף יצר תופעות המאיימות על חלק מערכיה הדמוקרטיים־ליברליים של המדינה. במלאת חמישים שנים למלחמה, עיקר הוויכוח נסוב סביב האיום שהשליטה הנמשכת בעם זר לא רק מכרסמת במעמדה הבינלאומי של ישראל, אלא עלולה להתברר כאיום על הפרויקט הציוני כולו, המתגלם בחזון המדינה היהודית והדמוקרטית.
 
סוגיית היחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני במדינת ישראל אף היא מתבררת במלוא מורכבותה וחשיבותה על רקע בחינת תוצאותיה המידיות וארוכות השנים של מלחמת ששת הימים.
 
שליטת צה"ל בשטחים שבמחלוקת מעמידה אותו במצבים מורכבים. בין האתגרים כבדי המשקל שבפניהם הוא ניצב נמצאת העובדה, שבמקרים רבים דרגי הפיקוד הצבאי הבכירים מציגים בפני הדרג המדיני המלצות מקצועיות לגבי הפעלת כוח צבאי בשטחים, אך השיפוט של ההמלצות מתבצע על פי הקו האידיאולוגי שאותו מייצגים השומעים. הדרג הצבאי הבכיר חייב בראייה רחבה וכוללת של המציאות בשטחים ומעבר להם, ולכן המלצותיו נשענות, בין היתר, על ניתוח הזירה האזורית והבינלאומית, הזירה התקשורתית והתודעתית והזירה המשפטית, וכל זאת, על בסיס היכרות מעמיקה עם האוכלוסיות בשטח, מאפייניו ושגרת החיים בו. לא אחת, דווקא הצבא הוא החותר להפעלה מדודה ומוגבלת של העוצמה הצבאית, במטרה להפריד בין גורמים המהווים איום ביטחוני לבין האוכלוסייה האזרחית שוחרת השגרה. הקשיים של הדרג המדיני לקבל החלטות בנוגע לעתיד השטחים בגין מורכבות המשא ומתן והמבוי הסתום בתהליך המדיני, כמו גם ההערכה בדבר הקושי לגבש הסכמה ציבורית רחבה סביב מתווה המחייב ויתורים משמעותיים, מובילים, בסופו של דבר, להצבת צה"ל בחזית הפולמוס הציבורי והפוליטי.
 
את המציאות הזו ביקש לשנות הרמטכ"ל המכהן, רב־אלוף גדי איזנקוט. ביטוי לכך ניתן למצוא במסמך "אסטרטגיית צה"ל", שהופץ גם לציבור בישראל. במסמך נפרסה המשנה הצבאית להפעלת הכוח ומהות הפעלתו במתארים שונים, כנגזרת של החלטות מדיניות והגדרת מטרות ברורה על ידי הדרג המדיני. במסגרת זו משולבת במסמך קריאה לשכלל את השיח בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני. במסמך מוזכרת אבחנה בין שני סוגי שיח מרכזיים — בירור ולמידה — ומודגש ההכרח להגדיר יעדים להתנהלות בשטחים שבמחלוקת ולעתידם.
 
מלחמת ששת הימים נתפסת אמנם כהצלחה מרשימה של צה"ל ושל מדינת ישראל, אלא שתוצאותיה בפועל לא עלו בקנה אחד עם המטרות המוגבלות יחסית שאליהן כיוון הדרג המדיני טרם פריצתה. ניצול ההצלחה הצבאית בשלוש החזיתות שבהן התחוללה לא נבע מהנחיות הדרג המדיני, אלא הובל, ברוב המקרים, על ידי מפקדי הצבא בלחץ של דרגי השטח, מבלי שהדרג המדיני נתן דעתו לתוצאותיה האפשריות ולמשמעויותיה העתידיות.
 
שיכרון ההצלחה הצבאית, ההישגים הטריטוריאליים הניכרים ותחושת השחרור מהתעוקה של תקופת ההמתנה טרם המלחמה, אפשרו לציבור ולדרגים המדיני והצבאי כאחד להדחיק את הדיון בקשר המתבקש בין מלחמה ובין מטרות מדיניות, וכן את הדיון במשמעויות הנובעות מהיעדרו של קשר כזה. להבדיל ממערכת סיני שהתרחשה כעשור קודם למלחמת ששת הימים — אז הוגדרו מטרות ברורות שלאורן פעל הצבא — השיבוש שחל במלחמת ששת הימים בכל הנוגע לקשר בין מלחמה לבין תוצאותיה ארוכות הטווח, קיבע, במידה רבה, את מאפייניהם הבעייתיים של יחסי הדרג המדיני עם הדרג הצבאי בישראל ואת הליקויים שבמפגש בין המדינאות לבין הצבאיות, בעיקר בהקשרה של רתיעת הדרג המדיני מפני הגדרת מטרות מלחמה ברורות
 
להפקת ספר זה היו שותפים רבים. עורכיו מבקשים להודות לכותבי המאמרים
שנרתמו למלאכת המחקר והכתיבה. תודות רבות לצוות ההוצאה לאור של המכון
למחקרי ביטחון לאומי — מנהל הפרסומים משה גרונדמן ועורכת המכון ג'ודי רוזן.
תודה מיוחדת לגל פרל פינקל על תרומתו החשובה לתיאום משימת העריכה.
 
קובי מיכאל, גבי סיבוני וענת קורץ
נובמבר 2017