חנויות קינמון / בית-המרפא בסימן שעון-החול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חנויות קינמון / בית-המרפא בסימן שעון-החול
מכר
מאות
עותקים
חנויות קינמון / בית-המרפא בסימן שעון-החול
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חנויות קינמון / בית-המרפא בסימן שעון-החול

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    ספר זה מביא תרגום חדש, עכשווי ונגיש, של שני ספרי הסיפורת שהספיק ברונו שולץ לפרסם לפני שנרצח בגטו דרוהובִּיץ' בסוף 1942 : 'חנויות קינמון' (1934) ו'בית־המרפא בסימן שעון־־החול' (1937, אך רוב סיפוריו נכתבו לפני סיפורי קודמו).

    על ברונו שולץ, סופר גאון, שהסיפורת החד־פעמית, הצבעונית, הבארוקית שלו מסחררת בעוצמתה – יהודי־פולני, בנם הצעיר של סוחר־האריגים יעקב שולץ ושל הנרייטה – מורה צנוע וחסר־ביטחון לציור בתיכון העירוני המקומי – כתב לימים יצחק בשביס־זינגר (ב־1963 , ביידיש, ב'פאָרווערטס'): "לא קל לסווג את שולץ. אפשר לקרוא לו סוריאליסט, סימבוליסט, אקספרסיוניסט, מודרניסט... לפעמים כתב כמו קפקא, לפעמים כמו פרוסט, ולפעמים הצליח להגיע לעומקים שאיש משניהם לא הגיע אליהם".

    ברונו שולץ ברא עולם בעל חוקיות יוצאת־דופן, וסיפוריו – הסובבים רובם סביב חנות האריגים המשפחתית היורדת מגדולתה, האב המשתגע ומת בשלבים, הדירה בקומה שמעל לחנות – מממשים פיסות־פיסות של עולם זה, מתאימים חומרים מן הביוגרפיה של הסופר לחוקיות של עולמו הבדוי. "חלק מקיומי", אומר אחד המתים־החיים של שולץ, "הוא להיות טפיל של מטפורות", וכמוהו גם שולץ עצמו מפליג רחוק על גבי המטפורות "המזדמנות לו", והגבול בין מטפורה לממשות הולך ונמחק בעולמו. שולץ מתחיל בפרטים כמו־ריאליסטיים, אך כעבור רגע משתלטת אצלו ההיפרבולה כעיקרון מרכזי. וכל דימוי נעשה מועמד להתממש בעלילה, ומטפורות, וייצוגים, ותמונות הקיימות בדמיון, הופכים למציאות (כגון, אדם בעל מאפיינים כלביים מופיע ככלב ממשי; הציפורים שעל הטפטים גם מצייצות). כמעט כל דבר מושווה בהרחבה למשהו אחר, ועד מהרה הופך למשהו אחר.

    העולם השולצי מאוכלס איפוא בבבואות ובהשתקפויות. למעשה, שום דבר בו אינו 'הדבר־עצמו', האותנטי, הראשוני. הכל כבר היה קיים פעמים רבות, והמצב שבהווה הוא מצב ירוד של התחזויות מתעתעות, העתקים, פארודיות, רוחות־רפאים קיקיוניות, בובות־חייטים או דמויות־שעווה. הכל מפוקפק ותלוי פרספקטיבה, שרוי בקיום מצומצם, חלקי.

    ברקע הרדוקציה המדורדרת הזאת מהבהב כביכול הדבר שקדם, המקור האותנטי המכונה "הספר", או "העידן הגאוני", אלא שקיומו־כשלעצמו של המקור מוטל בספק. בפרדוקס העומד במרכז כתיבתו של שולץ תלוי המקור בחיקוייו, הוא חי וצומח בתודעה בדיעבד, מן החיים השאולים הבאים בעקבותיו ; "הספר" הראשוני מתפתח ומשתנה תוך כדי הקריאה בבבואותיו ובהדהודיו, והניסיון להתחקות אחריו בתודעה הוא שמאפשר לחיים החלקיים, המדורדרים, לגעוש ולהתפוצץ מרוב חִיות.

    למי שנפגש כאן עם הפרוזה של שולץ לראשונה אנו ממליצים על כניסה הדרגתית – לדחות להמשך הקריאה את הנובלות "בובות־חייטים" ו"אביב" (העשויות להיראות סתומות בחלקן), ולפתוח בסיפורים שהם תענוג צרוף: "בית־המרפא", "נמרוד", "דוֹדוֹ", "אוגוסט", "ציפורים", "מקקים", והאחרים.

    פרק ראשון

    1/ אוגוסט
     
    בחודש יולי היה אבי נוסע למעיינות־המרפא ומשאיר אותי עם אמא ועם אחי הגדול טֶרף לימי הקיץ הלבנים מחום והמסמאים. הלומי אור דיפדפנו בספר הגדול הזה של החופשה, שכל דפיו זהרו נסוכים בתחתיתם בריח של ציפת אגסים זהובים, מתוקה עד עילפון.
    באותם בקרים מוארים היתה אדלה חוזרת הביתה, כמו פומונה1 המגיחה ממדורת היום, ושופכת מסלה את יופיה הססגוני של השמש - דובדבנים מבהיקים תוססים מעסיס תחת קליפתם השקופה; דובדבני מוֹרֶלוֹ שחורים ומסתוריים, שריחם הבטיח יותר משֶׁקיים טעמם; מִשמשים שבציפתם הזהובה היתה אצורה כל תמציתן של שעות אחר־הצהריים המתמשכות - ולצד שירת הפירות הזכה הזאת פרקה נתחי בשר תְּפוחים בבריאות ובאנרגיה, נתונים במקלדת צלעות; אצות יְרָקות שדמו לגוויות של רכיכות ומדוזות, חומר־הגלם לארוחת־הצהריים שטעמיה עוד לא גובשו ולא הוגדרו ומרכיביה הצמחיים והארציים עדיין מדיפים ריחות שדה פראיים.
    הקיץ במלואו עבר מדי יום דרך הדירה האפלה בקומה הראשונה מעל קומת הקרקע בבניין שבכיכר השוק: מערבולות האוויר הרוטטות בדממה; ריבועי הזוהר החולמים את חלומם הלוהט על הרצפה; הלחן של תיבת נגינה הבוקע מעורק הזהב העמוק ביותר של היום; שניים־שלושה מקצבים של פזמון מנוגנים אי־שם בפסנתר, תמיד מחדש, מתעלפים בשמש על המדרכות הלבנות, אבודים במעמקי אש היום.
    אחרי ניקוי הדירה היתה אדלה מטבילה את החדרים בתוך אפלולית בהגיפה את וילונות הבד. הצבעים התנמכו אז באוקטבה, החדר התמלא צללים, כאילו צלל במצולות הים, ובבואתו התעממה אף יותר כשהשתקפה במראות הירוקות, וכל חומו של היום התנשף על הווילונות, שהחלומות של שעת אחר־הצהריים הניעו אותם בתנועה גלית קטנה.
    בשבתות אחר־הצהריים הייתי יוצא עם אמא לטיול. מן האפלולית של חדר־המדרגות יצאנו מיד לאמבט השמש היומי. עוברי־אורח התבוססו בזהב, עיניהם מיצמצו מחמת החום היוקד כאילו הן דבוקות בדבש, ושפתם העליונה, המורמת, חשפה שיניים וחניכיים. ולכל המתבוססים בזהבו של היום היתה עווית של חום כבד, כאילו השמש עצמה העטתה על פני חסידיה מסֵכה אחידה, מסכת זהב של אחוות השמש; וכל ההולכים ברחובות נפגשו, חלפו זה על־פני זה, קשישים וצעירים, נשים וילדים, בירכו איש את רעהו עם אותן מסכות שצוירו על פניהם בצבע זהב עבה, חייכו זה אל זה באותה עווית בכחנלית, במסכה ברברית של עובדי־אלילים.
    כיכר השוק היתה ריקה וצהובה מן הלהט, רוחות חמות טיאטאו אותה מאבק עד שדמתה למדבר מקראי. עצי שיטה קוצנית צמחו מן המדבר הזה בכיכר הצהובה, תססו מעליה בעלווה בהירה, בזרים קלועים באצילות, כמו ברקמה עדינה של עצים בגובלנים עתיקים. היה נדמה שהעצים הללו עוגבים על הרוח, מסחררים בתיאטרליות את צמרותיהם תוך פִּרכוסים פתטיים כדי לחשוף את עורקי הכסף המעודנים בבטנתם, המזכירה פרווֹת שועל של אצילים. על הבתים הישנים, שהרוחות ליטשו במשך ימים רבים, שיחקו השתקפויות אטמוספרה בהדי זיכרונות צבעוניים, מפוזרים בעומק השמיים הנקיים מענן. היה דומה שדורות של ימי קיץ מסירים את הציפוי הנוצץ המזויף (כמו טייחים סבלניים המגרדים את הטיח המעופש מחזיתות בתים ישנות) וחושפים לאור היום את פניהם האמיתיות של הבתים, את התווים של גורלם ושל חייהם שעוצבו מבפנים. עכשיו יָשנו החלונות, מסונוורים מן הזוהר של הכיכר הריקה; המרפסות התוודו בפני השמיים על ריקותן; הכניסות הפתוחות הדיפו צינה ויין.
    חבורת פרחחים מצאה מקלט ממטאטא השמש הלוהב בפינה של כיכר השוק, חסמה קטע מן הקיר וניסתה אותו בכל פעם מחדש בהשלכת כפתורים ומטבעות, כמו ניתן לפענח מן ההורוסקופ של פיסות המתכת הללו את סודו האמיתי של הקיר, שסדקים וחריצים חרתו אותו עליו בכתב חרטומים. חוץ מחבורת הפרחחים היתה הכיכר ריקה. יכולת לצַפות שעוד מעט יגיע אל חזית המבואה המקומרת, החסומה בחביות של סוחר היינות, בצל עצי השיטה המתנועעים, חמורו של השומרוני, מובל ברתמה בידי שני משרתים מסורים במיוחד, אשר יסייעו לאיש החולה לרדת מן האוכף הלוהט כדי לשאתו בזהירות במעלה המדרגות הקרירות אל הקומה מעל, שריח שבת עומד בה.
    כך שוטטנו, אני ואמא, לאורך שני צידיה השמשיים של הכיכר והולכנו את הצלליות השבורות שלנו על־פני כל הבתים כמו על־פני קלידים. מרצפות המדרכה המרובעות חלפו לאיטן תחת צעדינו הרכים והשטוחים — כמה מהן בצבע ורוד חיוור כמו של עור אדם, אחרות זהובות וכחולות, כולן שטוחות, חמות, קטיפתיות באור השמש כמו איזה דיוקנים שמשיים שנרמסו לבלי הכר לכדֵי רִיק שאנן.
    עד שנעמדנו לבסוף בצל בית־המרקחת בפינת רחוב סְטְרִיסְקָה. כד גדול של מיץ פטל בחלון בית־המרקחת סימל את השפעתן המרגעת של משחות היודעות לשכך כל כאב. ואחרי עוד כמה בתים כבר חדל הרחוב לשמור על יומרה עירונית כלשהי, בדומה לאיכר השב אל כפר־הולדתו ופושט בדרך את בגדיו המהודרים העירוניים עד שהוא הופך אט־אט, ככל שמתקצר המרחק אל הכפר, לפרחח מסמורטט.
    בתי הפרוורים הקטנים על חלונותיהם טבעו בפריחה שופעת ורבת סבכים של הגינות הקטנות. כל מיני הירק, הפרחים והעשב, הנשכחים מלב היום הגדול, התרבו בשפע, בדממה, שמחים בהפוגה הזאת, שבמהלכה יכלו לישון בשולי הזמן, על גבולותיו של היום האינסופי. חמנייה ענקית, נישאת על גבעול אדיר־ממדים, חולה אֶלֶפַנטיאזיס,2 המתינה בגלימת אבל צהובה בימים העצובים האחרונים בחייה, כורעת תחת משקלה המפלצתי. אולם הפעמוניוֹת הפרווריוֹת הנאיביות ופרחוני הכותנה עמדו חסרי־אונים בכותונות הוורודות והלבנות המעומלנות, מבלי להבין את הטרגדיה הגדולה של החמנייה.
     
     
    2
     
    הסבך המפותל של עשבים, צמחי־בר, דרדרים ועשבים שוטים בוער באש אחר־הצהריים. זמזום של נחילי זבובים עולה מן הגן השקוע בתנומת אחר־הצהריים שלו. שדה הקוצים הזהוב צועק בשמש כמו ארבה אדמוני; צרצרים צורחים במטר האש העז; תרמילי הזרעים מתפקעים חרש כמו חגבים.
    וליד הגדר־החיה מתרוממת פרוות עשבים בגבעת־חטוטרת כאילו התהפך הגן בשנתו לצדו האחר ושרירי האיכר התפוחים שלו מתנשמים על דממת האדמה. על שרירי הגן הללו התעצמה השִׁפעה הנשית המרושלת של חודש אוגוסט והתפשטה בבקעות עמומות של צמחי לַפָּה ענקיים, בעלים שעירים דמויי פח, בלשונות מגודלות של ירק בשרני. אותם שיחי לַפָּה קמורים נפוצו שם כמו נשים היושבות בפישוק רחב ונטרפות על־ידי חצאיותיהן המתערבלות. שם מכר הגן בחינם את לילך־הבר הזול ביותר, את הכוסמת הגסה ביותר שהדיפה צחנת סבון, את הריח המשכר של שיחי המנטה ואת כל הגרוטאות הירודות של אוגוסט. אבל מן העֵבר האחר של הגדר, מעבר לאותה מאורה קיצית שבה צמחה פרא איוולת העשבים השוטים, היתה מזבלה מכוסה ברקנים. איש לא ידע שדווקא שם ערך השנה חודש אוגוסט את האורגיה הפאגאנית הגדולה שלו. על מזבלה זו, השעונה אל הגדר ומכוסה תפרחת של לילך־בר, עמדה מיטתה של הנערה הטיפשה טְאוּיָה. כך קראנו לה כולנו. על ערֵמה של אשפה ושיירים, סירים ישנים, נעלי־בית, הריסות וחורבות, עמדה מיטה צבועה בירוק, חשׂוכת רגל; במקום הרגל היא נתמכה בשתי לבנים.
    האוויר על תל ההריסות הזה היה פראי מרוב להט, משוסע בברקים של זבובי סוסים מבהיקים במעופם, גוֹוע מן השמש, חורק כאילו בקע מתוך רעשנים סמויים, מתגרה עד טירוף.
    טְאוּיָה יושבת על ברכיה בין מצעים צהובים וסמרטוטים. על ראשה הגדול מתנוססת רעמת שיער שחורה. פניה מקומטות כמפוח אקורדיון. עווית בכי מכווצת את האקורדיון הזה בכל רגע לאלף קמטים אנכיים, והשתאות שָׁבה ומרחיבה אותם, מפשרת את הקמטים, חושפת ארובות עיניים זעירות וחניכיים לחות עם שיניים צהובות מתחת לשפה בשרנית, דמוית זַרְבּוּבִית. שעות לוהטות ומשמימות חולפות, שבמהלכן טְאוּיָה ממלמלת בחצי קול, מנמנמת, רוטנת ברוך ומכחכחת בגרונה. זבובים מתנחלים בנחיל דחוס על היושבת ללא־ניע. אבל לפתע כל הערֵמה הזאת של סחבות מטונפות, טלאים וקרעים, מתחילה להתנועע, כאילו קמה לתחייה ברשרוש העכברים הנולדים בתוכה. הזבובים מתעוררים מפוחדים ומתרוממים בנחיל רועש מלא זמזום זועם, ברקים והבהובים. ובשעה שהסמרטוטים נופלים ומתפזרים על האדמה ומתרוצצים על־פני המזבלה כמו עכברים מבוהלים, מגיחה מתוכם ומתגוללת לאיטה הליבה, נשלף מקליפתו גרעין המזבלה: אשה עירומה למחצה, כהה ומטומטמת, נושאת את עצמה לאט ונעמדת כמו אלילה פאגאנית על רגליים קצרות וילדותיות, צווארה תפוח מזעם, ומתוך פניה האדומות־ואפורות מעלבון, שכמו צוירו עליהן ערבסקות ברבריות של ורידים נפוחים, בוקעת זעקת חיה, צריחה ניחרת ממעמקי הריאות והסימפונות של אותו חזה חצי־חייתי חצי־אלוהי. ברקנים צרובי שמש זועקים, דרדרים מתנפחים ומתרברבים בבשרם חסר־הבושה, עשבים שוטים מרַיירים ארס מבהיק, והמטומטמת, צרודה מצעקות, מטיחה במרץ, בעווית פראית, את בטנה הבשרנית אל גזע של עץ לילך־הבר, החורק חרישית תחת חוצפתה של התאווה המופקרת הזאת, קולט את כל מקהלת העליבות המשׁביעה אותו לפוריות אלילית על־טבעית.
    אִמהּ של טְאוּיָה משכירה את עצמה לבעלות־בית לשירותי קִרצוף רצפות. זו אשה קטנה, צהובה כמו זעפרן, וגם את הרצפות היא מושחת במשחת זעפרן, ואת השולחנות מעץ אשוח והספסלים והשרפרפים שהיא מנקה בבתי העניים. פעם לקחה אותי אדלה לביתה של מרישקה, הזקנה הזאת. היתה שעת בוקר מוקדמת. נכנסנו לחדרון מסויד בכחול, על הרצפה היתה מרוקעת שכבת חימר, ושמש בוקר מוקדמת צהובה־מסנוורת נחה עליה. הזמן נמדד בתקתוק המזוויע של שעון האיכרים שעל הקיר. על קש, בתוך ארגז, שכבה מארישקה הטיפשה, חיוורת כמו לחם־הקודש ושקטה כמו כפפה שכף־היד נשמטה מתוכה. וכמו מנצלת את שנתה, דיברה השתיקה, שתיקה צהובה, מסנוורת, רעה, השמיעה את המונולוג השיגעוני שלה, התקוטטה בקול צורם וגס. הזמן של מארישקה — הזמן הכלוא בנשמתה — בקע מתוכה מציאותי עד אימה והחל להלך לאורך החדרון רועש ורושף, מחריד כתופת, תופח לשתיקה מסנוורת בשעת בוקר מוקדמת מטחנת הקמח של השעון הרועם, כמו קמח רע, אבקת קמח, הקמח האווילי של המשוגעים.
     
     
    3
     
    באחד הבתים הללו, בית המוקף גדר חומה, טובע בירק השופע של הגינה, התגוררה דודה אגאתה. בביקורינו אצלה היינו חולפים בגינה על־פני כדורי זכוכית צבעוניים — ורודים, ירוקים וסגולים, נעוצים בכלונסאות. בכדורי הזכוכית הללו היו צפונים עולמות קסומים, בהירים וזורחים כמו התמונות האידיאליות, המאושרות, הצפונות בַּשלמות שאין־כמותה של בועות סבון.
    בכניסה האפלולית־למחצה, עם ההדפסים הישנים, אכולי העובש והסומים מזִקנה, חזרנו ומצאנו ריח מוכר. באורח מוזר היה הריח הנאמן והישן מזיגה פשוטה של חיי האנשים האלה, תזקיק הגזע שלהם - סוג הדם וסוד גורלם - הכלול בלי משים בשגרת יומם, בזמן המיוחד והנבדל שלהם. הדלת הישנה, החכמה, שנאקותיה הכהות ליוו את האנשים האלה בכניסתם ובצאתם, עדה דוממת לכניסה וליציאה של אימהות, בנות ובנים, נפתחה חרש כמו דלת של ארון, וכך נכנסנו לחייהם. הם ישבו כמו בצל גורלם ולא התגוננו - במחוות המגושמות הראשונות שלהם הסגירו לנו את סודותיהם. האם לא היתה קרבת דם וגורל בינם לבינינו?
    החדר היה כהה וקטיפתי בשל הריפוד הכחול השזור בזהב, אך הד היום הבוער עוד רעד כאן בנחושת של מסגרות התמונות, בכפות המנעולים, ובאדנים הזהובים, אף כי חדר דרך סבך הירק של הגן. מכיסאה הסמוך לקיר התרוממה דודה אגאתה גדולה ושופעת, בשרה עגול ולבן, מנוקד בנמשים של חלודה אדמונית. התיישבנו לידם כמו לחוף גורלם, מבוישים קצת מהתמסרותם חסרת־הישע ונטולת־ההסתייגויות, ושתינו מים עם מיץ ורדים, משקה מופלא שמצאתי בו את התמצית העמוקה ביותר של השבת השרבית הזאת.
    הדודה התלוננה. זו היתה הנימה הקבועה בדיבורה, קולו של הבשר הלבן והפורה הזה, הצף כאילו כבר גלש מן הגבולות שלה־עצמה, שרק בדוחק נשמרו במִקשה אחת, בכבלי צורה אינדיבידואלית, ואפילו במִקשה הזאת כבר היו ריבוי, נכונות להתפרק, להסתעף, להתפזר למשפחה. זו היתה פוריות כמעט מעצמה, נשיות נטולת רסן ודשנה עד חולניות.
    היה דומה שדי בעצם ריחה של הגבריות, ריח של עשן טבק, בדיחה של רווקים, להניע נשיות להוטה זו ללידת־בְּתוּלִים מופקרת. ואכן כל תלונותיה על הבעל, על המשרתים, כל דאגתה לילדים, לא היו אלא גחמות והתפנקויות שמקורן בפוריות לא־מסופקת, המשך ישיר לאותה התחנחנות זועפת ובכיינית שהעמידה את בעלה בניסיון־שווא. דוד מָארֶק, נמוך, מגובנן, פניו עקרות ממין, ישב בתוך פשיטת־הרגל האפורה שלו, משלים עם גורלו בצל בוז ללא גבול שנראָה כי הוא מוצא בו מנוחה. בעיניו האפורות ניצת להט רחוק של הגינה הפרוש בחלון. לפעמים ניסה להביע איזו הסתייגות בתנועה קלושה, להפגין התנגדות, אך גל הנשיות הבלתי־תלויה הסיט הצידה את המחווה חסרת־המשמעות הזאת, חלף על־פניו בצעדי ניצחון, הטביע בזרמו השופע את המחוות הקלושות של הגבריות.
    היה משהו טרגי בפוריות המוזנחת והבלתי־מידתית הזאת, היתה כאן עליבותה של הבריאה בִּקרב הנמצא על גבול האַין והמוות, היתה כאן איזו הֶרואיות נשית החוגגת את ניצחונה אפילו על מומי הטבע, על אי־הסְפִיקָה של הגבר. אבל הצאצאים הוכיחו את ההצדקה לפאניקה האימהית הזאת, את שיגעון הלידות שהתמוסס בפירות לא־מוצלחים בדור של רוחות־רפאים קיקיוניות נטולות דם ופָנים.
    נכנסה לוציה, הבת האמצעית, ראשה מפותח ובשל מדי בשביל גוף ילדי עגלגל, שבשרו לבן ועדין. היא הושיטה לי יד בובתית, שכאילו רק עכשיו הנצה ומיד פרחו פניה במלואם, כמו פרח אדמונית שוורדרדות עולה על גדותיו. אומללה מחמת הסומק על פניה, שהסגיר בלי בושה את סודות הווסת, עצמה את עיניה והאדימה עוד יותר לנוכח השאלה התמימה ביותר, מאחר שכל שאלה שלא תהיה רמזה לנושא שבו היתה רגישה יתר על המידה — בתוליותה.
    אמיל, המבוגר בין בני־הדודים, בעל שפם בלונדי בהיר בפנים שהחיים כמו מחקו מהן כל הבעה, טייל הלוך־ושוב בחדר עם ידיים בכיסי מכנסיו רבי־הקפלים.
    לבושו המהודר והיקר נשא את חותם הארצות האקזוטיות שמהן חזר. היה דומה שפניו הנבולות והרפוסות שוכחות את עצמן מיום ליום והופכות לקיר לבן ושומם עם כתם חיוור של רשת ורידים אשר - כמו קווים על מפה מהוהה - השתרגו בהם הזיכרונות ההולכים וכבים של החיים הסוערים והמוחמצים האלה. הוא היה אשף התחבולות בקלפים, עישן מקטרת אצילית והדיף ניחוח מוזר של ארצות רחוקות. בשעה שמבטו נדד בין זיכרונות קדומים, סיפר אנקדוטות משונות שבנקודה מסוימת נקטעו פתאום, קרסו והתמוססו לגמרי.
    עקבתי אחריו במבט עורג, משתוקק שישים לב אלי ויגאל אותי מעינויי השיממון. ואכן היה נדמה לי שקרץ לי בעינו בשעה שיצא לחדר השני. מיהרתי אחריו. הוא ישב על כורסה קטנה ונמוכה ברגליים משוכלות כמעט בגובה ראשו, שהיה קירח כמו כדור ביליארד. היה דומה שמלבושו מונח או מושלך לבדו, מקופל ומקומט, על הכורסה. פניו היו כמו משב־רוח של פָּנים — פס שעובר־אורח אלמוני השאיר באוויר. בידיו החיוורות, שכמו צופו באמייל כחול, החזיק ארנק והסתכל בדבר־מה בתוכו.
    מתוך ערפל הפנים נתגלה בקושי תבלול העין החיוורת ופיתה אותי בקריצה שובבה. חשתי כלפי אמיל אהדה שאין לעמוד בפניה. הוא הושיב אותי בין ברכיו, וכמו חפיסת קלפים טרף מול עיני בתנועות מיומנות תצלומים, הראה לי נשים בעירום ובחורים בתנוחות מוזרות. נשענתי עליו בצדי והתבוננתי בבשר האנושי העדין בעיניים רחוקות וסומות, ונחשול של זעזוע לא ברור, שהעכיר פתאום את האוויר, הגיע אלי ושטף אותי ברעד מפר שלווה, בגל של הבנה פתאומית. אבל בינתיים נמוגו החיוך המעורפל שהצטייר תחת שפמו היפהפה והרך, גרעין התשוקה שנחשף בווריד הפועם על רקותיו, המתח ששיווה לרגע הבעה של ריכוז לפניו - ופניו נסוגו להיעדר, שכחו את עצמם, התפוגגו.

    סקירות וביקורות

    מאחורי המילים אריק גלסנר פותח חזית מול גרוסמן ומסביר למה הוא לא אוהב את הספרות של ברונו שולץ הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום פירסם ב‭1757-‬ מסה מזהירה, 'על אמת המידה של הטעם' שמה, שבה עירער על הטענה המוכרת ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח". בתחום האמנויות, טוען יום, ישנם טעמים נכונים יותר ונכונים פחות, כמו שבקרב טועמי יינות ישנם טועמים אנינים, בקיאים וחדים יותר מאשר טועמים אחרים. על טעם ועל ריח, טוען יום בקצרה, דווקא יש מה להתווכח. ועם זאת, הוא מסייג, ישנם אכן כמה דיונים ביחס לאמנות שבהם נכון להפעיל את המימרה. יש, למשל, אנשים שמבכרים קומדיות על טרגדיות או להפך, וכאן אין קריטריון היררכי ברור שלפיו ז'אנר אמנותי אחד עדיף על רעהו. אני לא אוהב את סוג הסיפורת שכותב ברונו שולץ. מאוד לא אוהב. אבל חוות הדעת השלילית שלי אינה מהסוג הביקורתי הרגיל שאני כותב כאן מדי פעם. שולץ לא "נכשל" ביעדים שהציב לו הז'אנר שבו הוא כותב. אני פשוט לא אוהב את הז'אנר הזה, ששולץ נחשב לאחד הווירטואוזים הראשיים שלו. וחשוב לי להבהיר את זה לא רק בגלל היוקרה שזוכה לה הפרוזה של שולץ, שנולד ב-‭1892‬ ונרצח בגטו דרוהוביץ' ב-‭.1942‬ מה הטעם, אם כן, בביקורת על סופר שאני חש זרות גדולה כל כך לאמנות שלו? נדמה לי שדווקא בגלל ההתנגדות הפנימית שלי לפרוזה של שולץ יכול להתחדד משהו הן ביחס אליה והן ביחס לאמנות הסיפורת בכלל. ורווח נוסף על הדרך: לקוראים שכמוני חשים מבוכה לנוכח הסיפורת הזו, שקמו לה מעריצים רבים בעלי סמכותיות מוצדקת – כמו בשביס-זינגר ודויד גרוסמן, שגם כתב את אחרית הדבר למהדורה החדשה - אולי יוקל מעט לגלות שהם לא לבד. הקובץ כולל תרגום חדש לשתי היצירות שפירסם שולץ בחייו: 'חנויות קינמון' )‭1934‬) ו'בית-המרפא בסימן שעון-החול' (‭.(1937‬ זהו עולם שבו דמויות ונושאים חוזרים. יש מספר, שחי בעיר מעט פרובינציאלית, ויש לו אב אהוב, שהתערער כנראה והולך ושוקע או כבר מת, ויש לו אם, שיחסו אליה חשדני, ומשרתת מושכת יש בביתו, אישה בשם אדלה. הסיפור שהעניק לקובץ 'בית-המרפא' את שמו, למשל, מתאר ביקור שעורך הבן בעיר מסתורית שבה אושפז אביו. האב מת אך בו זמנית חייו הוארכו באורח פלאי בבית המרפא המסתורי שבו מבקר הבן, השופע דמויות ותופעות מוזרות. הסיפור 'רחוב התנינים', מתוך הקובץ 'חנויות הקינמון', מתאר אזור בעירו הפרובינציאלית של המספר, שניסה לשווא לחקות את ערי העולם הגדולות. סיפורים אחרים מתארים קרובי משפחה אקסצנטריים של המספר, או עונות שנה ומזגי אוויר בעיר הולדתו. שולץ, כמו שאומרים, "בורא עולם משל עצמו". העולם הזה סוריאליסטי ופנטסטי, והיופי שמוצאים בו המעריצים נובע, קודם כל, מצבעוניותו ומקוריותו. אך לא פחות חשוב: מהשפה העשירה והמפותלת של שולץ. זו פרוזה דחוסה מאוד, גדושה במטפורות, פרוזה שהדרמה העיקרית שלה היא הדרמה של המשפט הבודד, שיש לקוראו לעיתים כמה פעמים כדי להבינו לאשורו (במובן הזה דומה שולץ לאיסאק באבל, שאיני חסיד גם שלו, אם להגדיש את הסאה). ועדיין, גם אחרי קריאה חוזרת, יש בה משפטים שאינם ברורים עד תום. הבעיה היא שהפרוזה הזו לא מקיימת שום יחסים ברורים עם מציאות חוץ-טקסטואלית כלשהי. לשולץ יש אכן כוח דמיון נדיר, אבל דמיון אינו החלק החשוב בעיניי בסיפורת. סיפורת, בעיניי, נשענת על המתח שבין העולם "האמיתי" לבין אמצעי הייצוג. המתח הזה הוא שמאפשר לשפה ללכוד את העולם החיצוני, להנהיר אותו, לחשוף בו רגעי התגלות, להסיר ממנו מסווה שקרי, לחלוש עליו, ולעיתים כך אף לאלחש אותו. ברגע שהשפה ניתקת מהעולם החיצוני, ברגע שהיא "משתחררת" - היא הופכת לשרירותית, תועה, חסרת כיוון, וגם לאנמית ולחסרת חיים. לססגונית באופן ריק. יותר מזה: ברגע שהייצוג, כלומר השפה, ניתק מרפרנס ברור בעולם החיצוני, שום דבר לא כובל עוד את השפה, והיא יכולה ללהג את עצמה לדעת עד אינסוף. הסופר הופך למכונה לייצור מילים וצירופי מילים יפים. שולץ משתמש בגרסה למיתוס היהודי שלפיו העולם נברא מאותיות התורה ("איסתכל באורייתא וברא עלמא", כלומר אלוהים הסתכל בתורה וברא את העולם). גם אצל שולץ קיים מיתוס על אודות "הספר" המקורי, זה שקדם לכל, אבל ההשקפה הזו - שנותנת לייצוג עליונות על העולם המיוצג - הפטישיזם הזה של השפה, הוא השקפה שאני לא מקבל. בלי הדיאלקטיקה שבין המציאות לייצוגה תקפא השפה מהיעדר חום; לשון ללא עולם היא פלנטה ללא שמש. העולם של שולץ אכן "פנטסטי", "מקורי", "שלו בלבד", אך בכל זה אני שומע: שרירותי, אידיוסינקרטי, לא רלוונטי. "שני גורמים טבעיים הביאו להולדת אמנות השירה", כתב אריסטו ב'פואטיקה' על בריאת הספרות. "הראשון הוא נטיית בני האדם משחר ילדותם לפעילות חיקוי... הגורם השני הוא ההנאה שהכל נהנים ממעשה החיקוי". ואכן, חיקוי המציאות, המימזיס – לא רק זה הישיר; גם קפקא הוא במובן מסוים סופר מימטי, שלכד בסיפוריו פן מבהיל של הקיום – הוא נשמת אפה של הסיפורת. שולץ בונה ארמונות של מילים, אך בעיניי אלו מגדלים פורחים באוויר. עוד 3 ספרים של יהודים-פולנים: על פי התהום > שלום אש העבד > יצחק בשביס-זינגר יותם הקסם > יאנוש קורצ'ק בתמונה: דיוקן עצמי של ברונו שולץ, 1920 אריק גלסנר 7 לילות 02/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות הייתכן שכל המקומות שבתוך הזמן נמכרו? לאה ענבל דור הארץ ספרים 29/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    מאחורי המילים אריק גלסנר פותח חזית מול גרוסמן ומסביר למה הוא לא אוהב את הספרות של ברונו שולץ הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום פירסם ב‭1757-‬ מסה מזהירה, 'על אמת המידה של הטעם' שמה, שבה עירער על הטענה המוכרת ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח". בתחום האמנויות, טוען יום, ישנם טעמים נכונים יותר ונכונים פחות, כמו שבקרב טועמי יינות ישנם טועמים אנינים, בקיאים וחדים יותר מאשר טועמים אחרים. על טעם ועל ריח, טוען יום בקצרה, דווקא יש מה להתווכח. ועם זאת, הוא מסייג, ישנם אכן כמה דיונים ביחס לאמנות שבהם נכון להפעיל את המימרה. יש, למשל, אנשים שמבכרים קומדיות על טרגדיות או להפך, וכאן אין קריטריון היררכי ברור שלפיו ז'אנר אמנותי אחד עדיף על רעהו. אני לא אוהב את סוג הסיפורת שכותב ברונו שולץ. מאוד לא אוהב. אבל חוות הדעת השלילית שלי אינה מהסוג הביקורתי הרגיל שאני כותב כאן מדי פעם. שולץ לא "נכשל" ביעדים שהציב לו הז'אנר שבו הוא כותב. אני פשוט לא אוהב את הז'אנר הזה, ששולץ נחשב לאחד הווירטואוזים הראשיים שלו. וחשוב לי להבהיר את זה לא רק בגלל היוקרה שזוכה לה הפרוזה של שולץ, שנולד ב-‭1892‬ ונרצח בגטו דרוהוביץ' ב-‭.1942‬ מה הטעם, אם כן, בביקורת על סופר שאני חש זרות גדולה כל כך לאמנות שלו? נדמה לי שדווקא בגלל ההתנגדות הפנימית שלי לפרוזה של שולץ יכול להתחדד משהו הן ביחס אליה והן ביחס לאמנות הסיפורת בכלל. ורווח נוסף על הדרך: לקוראים שכמוני חשים מבוכה לנוכח הסיפורת הזו, שקמו לה מעריצים רבים בעלי סמכותיות מוצדקת – כמו בשביס-זינגר ודויד גרוסמן, שגם כתב את אחרית הדבר למהדורה החדשה - אולי יוקל מעט לגלות שהם לא לבד. הקובץ כולל תרגום חדש לשתי היצירות שפירסם שולץ בחייו: 'חנויות קינמון' )‭1934‬) ו'בית-המרפא בסימן שעון-החול' (‭.(1937‬ זהו עולם שבו דמויות ונושאים חוזרים. יש מספר, שחי בעיר מעט פרובינציאלית, ויש לו אב אהוב, שהתערער כנראה והולך ושוקע או כבר מת, ויש לו אם, שיחסו אליה חשדני, ומשרתת מושכת יש בביתו, אישה בשם אדלה. הסיפור שהעניק לקובץ 'בית-המרפא' את שמו, למשל, מתאר ביקור שעורך הבן בעיר מסתורית שבה אושפז אביו. האב מת אך בו זמנית חייו הוארכו באורח פלאי בבית המרפא המסתורי שבו מבקר הבן, השופע דמויות ותופעות מוזרות. הסיפור 'רחוב התנינים', מתוך הקובץ 'חנויות הקינמון', מתאר אזור בעירו הפרובינציאלית של המספר, שניסה לשווא לחקות את ערי העולם הגדולות. סיפורים אחרים מתארים קרובי משפחה אקסצנטריים של המספר, או עונות שנה ומזגי אוויר בעיר הולדתו. שולץ, כמו שאומרים, "בורא עולם משל עצמו". העולם הזה סוריאליסטי ופנטסטי, והיופי שמוצאים בו המעריצים נובע, קודם כל, מצבעוניותו ומקוריותו. אך לא פחות חשוב: מהשפה העשירה והמפותלת של שולץ. זו פרוזה דחוסה מאוד, גדושה במטפורות, פרוזה שהדרמה העיקרית שלה היא הדרמה של המשפט הבודד, שיש לקוראו לעיתים כמה פעמים כדי להבינו לאשורו (במובן הזה דומה שולץ לאיסאק באבל, שאיני חסיד גם שלו, אם להגדיש את הסאה). ועדיין, גם אחרי קריאה חוזרת, יש בה משפטים שאינם ברורים עד תום. הבעיה היא שהפרוזה הזו לא מקיימת שום יחסים ברורים עם מציאות חוץ-טקסטואלית כלשהי. לשולץ יש אכן כוח דמיון נדיר, אבל דמיון אינו החלק החשוב בעיניי בסיפורת. סיפורת, בעיניי, נשענת על המתח שבין העולם "האמיתי" לבין אמצעי הייצוג. המתח הזה הוא שמאפשר לשפה ללכוד את העולם החיצוני, להנהיר אותו, לחשוף בו רגעי התגלות, להסיר ממנו מסווה שקרי, לחלוש עליו, ולעיתים כך אף לאלחש אותו. ברגע שהשפה ניתקת מהעולם החיצוני, ברגע שהיא "משתחררת" - היא הופכת לשרירותית, תועה, חסרת כיוון, וגם לאנמית ולחסרת חיים. לססגונית באופן ריק. יותר מזה: ברגע שהייצוג, כלומר השפה, ניתק מרפרנס ברור בעולם החיצוני, שום דבר לא כובל עוד את השפה, והיא יכולה ללהג את עצמה לדעת עד אינסוף. הסופר הופך למכונה לייצור מילים וצירופי מילים יפים. שולץ משתמש בגרסה למיתוס היהודי שלפיו העולם נברא מאותיות התורה ("איסתכל באורייתא וברא עלמא", כלומר אלוהים הסתכל בתורה וברא את העולם). גם אצל שולץ קיים מיתוס על אודות "הספר" המקורי, זה שקדם לכל, אבל ההשקפה הזו - שנותנת לייצוג עליונות על העולם המיוצג - הפטישיזם הזה של השפה, הוא השקפה שאני לא מקבל. בלי הדיאלקטיקה שבין המציאות לייצוגה תקפא השפה מהיעדר חום; לשון ללא עולם היא פלנטה ללא שמש. העולם של שולץ אכן "פנטסטי", "מקורי", "שלו בלבד", אך בכל זה אני שומע: שרירותי, אידיוסינקרטי, לא רלוונטי. "שני גורמים טבעיים הביאו להולדת אמנות השירה", כתב אריסטו ב'פואטיקה' על בריאת הספרות. "הראשון הוא נטיית בני האדם משחר ילדותם לפעילות חיקוי... הגורם השני הוא ההנאה שהכל נהנים ממעשה החיקוי". ואכן, חיקוי המציאות, המימזיס – לא רק זה הישיר; גם קפקא הוא במובן מסוים סופר מימטי, שלכד בסיפוריו פן מבהיל של הקיום – הוא נשמת אפה של הסיפורת. שולץ בונה ארמונות של מילים, אך בעיניי אלו מגדלים פורחים באוויר. עוד 3 ספרים של יהודים-פולנים: על פי התהום > שלום אש העבד > יצחק בשביס-זינגר יותם הקסם > יאנוש קורצ'ק בתמונה: דיוקן עצמי של ברונו שולץ, 1920 אריק גלסנר 7 לילות 02/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות הייתכן שכל המקומות שבתוך הזמן נמכרו? לאה ענבל דור הארץ ספרים 29/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
    חנויות קינמון / בית-המרפא בסימן שעון-החול ברונו שולץ
    1/ אוגוסט
     
    בחודש יולי היה אבי נוסע למעיינות־המרפא ומשאיר אותי עם אמא ועם אחי הגדול טֶרף לימי הקיץ הלבנים מחום והמסמאים. הלומי אור דיפדפנו בספר הגדול הזה של החופשה, שכל דפיו זהרו נסוכים בתחתיתם בריח של ציפת אגסים זהובים, מתוקה עד עילפון.
    באותם בקרים מוארים היתה אדלה חוזרת הביתה, כמו פומונה1 המגיחה ממדורת היום, ושופכת מסלה את יופיה הססגוני של השמש - דובדבנים מבהיקים תוססים מעסיס תחת קליפתם השקופה; דובדבני מוֹרֶלוֹ שחורים ומסתוריים, שריחם הבטיח יותר משֶׁקיים טעמם; מִשמשים שבציפתם הזהובה היתה אצורה כל תמציתן של שעות אחר־הצהריים המתמשכות - ולצד שירת הפירות הזכה הזאת פרקה נתחי בשר תְּפוחים בבריאות ובאנרגיה, נתונים במקלדת צלעות; אצות יְרָקות שדמו לגוויות של רכיכות ומדוזות, חומר־הגלם לארוחת־הצהריים שטעמיה עוד לא גובשו ולא הוגדרו ומרכיביה הצמחיים והארציים עדיין מדיפים ריחות שדה פראיים.
    הקיץ במלואו עבר מדי יום דרך הדירה האפלה בקומה הראשונה מעל קומת הקרקע בבניין שבכיכר השוק: מערבולות האוויר הרוטטות בדממה; ריבועי הזוהר החולמים את חלומם הלוהט על הרצפה; הלחן של תיבת נגינה הבוקע מעורק הזהב העמוק ביותר של היום; שניים־שלושה מקצבים של פזמון מנוגנים אי־שם בפסנתר, תמיד מחדש, מתעלפים בשמש על המדרכות הלבנות, אבודים במעמקי אש היום.
    אחרי ניקוי הדירה היתה אדלה מטבילה את החדרים בתוך אפלולית בהגיפה את וילונות הבד. הצבעים התנמכו אז באוקטבה, החדר התמלא צללים, כאילו צלל במצולות הים, ובבואתו התעממה אף יותר כשהשתקפה במראות הירוקות, וכל חומו של היום התנשף על הווילונות, שהחלומות של שעת אחר־הצהריים הניעו אותם בתנועה גלית קטנה.
    בשבתות אחר־הצהריים הייתי יוצא עם אמא לטיול. מן האפלולית של חדר־המדרגות יצאנו מיד לאמבט השמש היומי. עוברי־אורח התבוססו בזהב, עיניהם מיצמצו מחמת החום היוקד כאילו הן דבוקות בדבש, ושפתם העליונה, המורמת, חשפה שיניים וחניכיים. ולכל המתבוססים בזהבו של היום היתה עווית של חום כבד, כאילו השמש עצמה העטתה על פני חסידיה מסֵכה אחידה, מסכת זהב של אחוות השמש; וכל ההולכים ברחובות נפגשו, חלפו זה על־פני זה, קשישים וצעירים, נשים וילדים, בירכו איש את רעהו עם אותן מסכות שצוירו על פניהם בצבע זהב עבה, חייכו זה אל זה באותה עווית בכחנלית, במסכה ברברית של עובדי־אלילים.
    כיכר השוק היתה ריקה וצהובה מן הלהט, רוחות חמות טיאטאו אותה מאבק עד שדמתה למדבר מקראי. עצי שיטה קוצנית צמחו מן המדבר הזה בכיכר הצהובה, תססו מעליה בעלווה בהירה, בזרים קלועים באצילות, כמו ברקמה עדינה של עצים בגובלנים עתיקים. היה נדמה שהעצים הללו עוגבים על הרוח, מסחררים בתיאטרליות את צמרותיהם תוך פִּרכוסים פתטיים כדי לחשוף את עורקי הכסף המעודנים בבטנתם, המזכירה פרווֹת שועל של אצילים. על הבתים הישנים, שהרוחות ליטשו במשך ימים רבים, שיחקו השתקפויות אטמוספרה בהדי זיכרונות צבעוניים, מפוזרים בעומק השמיים הנקיים מענן. היה דומה שדורות של ימי קיץ מסירים את הציפוי הנוצץ המזויף (כמו טייחים סבלניים המגרדים את הטיח המעופש מחזיתות בתים ישנות) וחושפים לאור היום את פניהם האמיתיות של הבתים, את התווים של גורלם ושל חייהם שעוצבו מבפנים. עכשיו יָשנו החלונות, מסונוורים מן הזוהר של הכיכר הריקה; המרפסות התוודו בפני השמיים על ריקותן; הכניסות הפתוחות הדיפו צינה ויין.
    חבורת פרחחים מצאה מקלט ממטאטא השמש הלוהב בפינה של כיכר השוק, חסמה קטע מן הקיר וניסתה אותו בכל פעם מחדש בהשלכת כפתורים ומטבעות, כמו ניתן לפענח מן ההורוסקופ של פיסות המתכת הללו את סודו האמיתי של הקיר, שסדקים וחריצים חרתו אותו עליו בכתב חרטומים. חוץ מחבורת הפרחחים היתה הכיכר ריקה. יכולת לצַפות שעוד מעט יגיע אל חזית המבואה המקומרת, החסומה בחביות של סוחר היינות, בצל עצי השיטה המתנועעים, חמורו של השומרוני, מובל ברתמה בידי שני משרתים מסורים במיוחד, אשר יסייעו לאיש החולה לרדת מן האוכף הלוהט כדי לשאתו בזהירות במעלה המדרגות הקרירות אל הקומה מעל, שריח שבת עומד בה.
    כך שוטטנו, אני ואמא, לאורך שני צידיה השמשיים של הכיכר והולכנו את הצלליות השבורות שלנו על־פני כל הבתים כמו על־פני קלידים. מרצפות המדרכה המרובעות חלפו לאיטן תחת צעדינו הרכים והשטוחים — כמה מהן בצבע ורוד חיוור כמו של עור אדם, אחרות זהובות וכחולות, כולן שטוחות, חמות, קטיפתיות באור השמש כמו איזה דיוקנים שמשיים שנרמסו לבלי הכר לכדֵי רִיק שאנן.
    עד שנעמדנו לבסוף בצל בית־המרקחת בפינת רחוב סְטְרִיסְקָה. כד גדול של מיץ פטל בחלון בית־המרקחת סימל את השפעתן המרגעת של משחות היודעות לשכך כל כאב. ואחרי עוד כמה בתים כבר חדל הרחוב לשמור על יומרה עירונית כלשהי, בדומה לאיכר השב אל כפר־הולדתו ופושט בדרך את בגדיו המהודרים העירוניים עד שהוא הופך אט־אט, ככל שמתקצר המרחק אל הכפר, לפרחח מסמורטט.
    בתי הפרוורים הקטנים על חלונותיהם טבעו בפריחה שופעת ורבת סבכים של הגינות הקטנות. כל מיני הירק, הפרחים והעשב, הנשכחים מלב היום הגדול, התרבו בשפע, בדממה, שמחים בהפוגה הזאת, שבמהלכה יכלו לישון בשולי הזמן, על גבולותיו של היום האינסופי. חמנייה ענקית, נישאת על גבעול אדיר־ממדים, חולה אֶלֶפַנטיאזיס,2 המתינה בגלימת אבל צהובה בימים העצובים האחרונים בחייה, כורעת תחת משקלה המפלצתי. אולם הפעמוניוֹת הפרווריוֹת הנאיביות ופרחוני הכותנה עמדו חסרי־אונים בכותונות הוורודות והלבנות המעומלנות, מבלי להבין את הטרגדיה הגדולה של החמנייה.
     
     
    2
     
    הסבך המפותל של עשבים, צמחי־בר, דרדרים ועשבים שוטים בוער באש אחר־הצהריים. זמזום של נחילי זבובים עולה מן הגן השקוע בתנומת אחר־הצהריים שלו. שדה הקוצים הזהוב צועק בשמש כמו ארבה אדמוני; צרצרים צורחים במטר האש העז; תרמילי הזרעים מתפקעים חרש כמו חגבים.
    וליד הגדר־החיה מתרוממת פרוות עשבים בגבעת־חטוטרת כאילו התהפך הגן בשנתו לצדו האחר ושרירי האיכר התפוחים שלו מתנשמים על דממת האדמה. על שרירי הגן הללו התעצמה השִׁפעה הנשית המרושלת של חודש אוגוסט והתפשטה בבקעות עמומות של צמחי לַפָּה ענקיים, בעלים שעירים דמויי פח, בלשונות מגודלות של ירק בשרני. אותם שיחי לַפָּה קמורים נפוצו שם כמו נשים היושבות בפישוק רחב ונטרפות על־ידי חצאיותיהן המתערבלות. שם מכר הגן בחינם את לילך־הבר הזול ביותר, את הכוסמת הגסה ביותר שהדיפה צחנת סבון, את הריח המשכר של שיחי המנטה ואת כל הגרוטאות הירודות של אוגוסט. אבל מן העֵבר האחר של הגדר, מעבר לאותה מאורה קיצית שבה צמחה פרא איוולת העשבים השוטים, היתה מזבלה מכוסה ברקנים. איש לא ידע שדווקא שם ערך השנה חודש אוגוסט את האורגיה הפאגאנית הגדולה שלו. על מזבלה זו, השעונה אל הגדר ומכוסה תפרחת של לילך־בר, עמדה מיטתה של הנערה הטיפשה טְאוּיָה. כך קראנו לה כולנו. על ערֵמה של אשפה ושיירים, סירים ישנים, נעלי־בית, הריסות וחורבות, עמדה מיטה צבועה בירוק, חשׂוכת רגל; במקום הרגל היא נתמכה בשתי לבנים.
    האוויר על תל ההריסות הזה היה פראי מרוב להט, משוסע בברקים של זבובי סוסים מבהיקים במעופם, גוֹוע מן השמש, חורק כאילו בקע מתוך רעשנים סמויים, מתגרה עד טירוף.
    טְאוּיָה יושבת על ברכיה בין מצעים צהובים וסמרטוטים. על ראשה הגדול מתנוססת רעמת שיער שחורה. פניה מקומטות כמפוח אקורדיון. עווית בכי מכווצת את האקורדיון הזה בכל רגע לאלף קמטים אנכיים, והשתאות שָׁבה ומרחיבה אותם, מפשרת את הקמטים, חושפת ארובות עיניים זעירות וחניכיים לחות עם שיניים צהובות מתחת לשפה בשרנית, דמוית זַרְבּוּבִית. שעות לוהטות ומשמימות חולפות, שבמהלכן טְאוּיָה ממלמלת בחצי קול, מנמנמת, רוטנת ברוך ומכחכחת בגרונה. זבובים מתנחלים בנחיל דחוס על היושבת ללא־ניע. אבל לפתע כל הערֵמה הזאת של סחבות מטונפות, טלאים וקרעים, מתחילה להתנועע, כאילו קמה לתחייה ברשרוש העכברים הנולדים בתוכה. הזבובים מתעוררים מפוחדים ומתרוממים בנחיל רועש מלא זמזום זועם, ברקים והבהובים. ובשעה שהסמרטוטים נופלים ומתפזרים על האדמה ומתרוצצים על־פני המזבלה כמו עכברים מבוהלים, מגיחה מתוכם ומתגוללת לאיטה הליבה, נשלף מקליפתו גרעין המזבלה: אשה עירומה למחצה, כהה ומטומטמת, נושאת את עצמה לאט ונעמדת כמו אלילה פאגאנית על רגליים קצרות וילדותיות, צווארה תפוח מזעם, ומתוך פניה האדומות־ואפורות מעלבון, שכמו צוירו עליהן ערבסקות ברבריות של ורידים נפוחים, בוקעת זעקת חיה, צריחה ניחרת ממעמקי הריאות והסימפונות של אותו חזה חצי־חייתי חצי־אלוהי. ברקנים צרובי שמש זועקים, דרדרים מתנפחים ומתרברבים בבשרם חסר־הבושה, עשבים שוטים מרַיירים ארס מבהיק, והמטומטמת, צרודה מצעקות, מטיחה במרץ, בעווית פראית, את בטנה הבשרנית אל גזע של עץ לילך־הבר, החורק חרישית תחת חוצפתה של התאווה המופקרת הזאת, קולט את כל מקהלת העליבות המשׁביעה אותו לפוריות אלילית על־טבעית.
    אִמהּ של טְאוּיָה משכירה את עצמה לבעלות־בית לשירותי קִרצוף רצפות. זו אשה קטנה, צהובה כמו זעפרן, וגם את הרצפות היא מושחת במשחת זעפרן, ואת השולחנות מעץ אשוח והספסלים והשרפרפים שהיא מנקה בבתי העניים. פעם לקחה אותי אדלה לביתה של מרישקה, הזקנה הזאת. היתה שעת בוקר מוקדמת. נכנסנו לחדרון מסויד בכחול, על הרצפה היתה מרוקעת שכבת חימר, ושמש בוקר מוקדמת צהובה־מסנוורת נחה עליה. הזמן נמדד בתקתוק המזוויע של שעון האיכרים שעל הקיר. על קש, בתוך ארגז, שכבה מארישקה הטיפשה, חיוורת כמו לחם־הקודש ושקטה כמו כפפה שכף־היד נשמטה מתוכה. וכמו מנצלת את שנתה, דיברה השתיקה, שתיקה צהובה, מסנוורת, רעה, השמיעה את המונולוג השיגעוני שלה, התקוטטה בקול צורם וגס. הזמן של מארישקה — הזמן הכלוא בנשמתה — בקע מתוכה מציאותי עד אימה והחל להלך לאורך החדרון רועש ורושף, מחריד כתופת, תופח לשתיקה מסנוורת בשעת בוקר מוקדמת מטחנת הקמח של השעון הרועם, כמו קמח רע, אבקת קמח, הקמח האווילי של המשוגעים.
     
     
    3
     
    באחד הבתים הללו, בית המוקף גדר חומה, טובע בירק השופע של הגינה, התגוררה דודה אגאתה. בביקורינו אצלה היינו חולפים בגינה על־פני כדורי זכוכית צבעוניים — ורודים, ירוקים וסגולים, נעוצים בכלונסאות. בכדורי הזכוכית הללו היו צפונים עולמות קסומים, בהירים וזורחים כמו התמונות האידיאליות, המאושרות, הצפונות בַּשלמות שאין־כמותה של בועות סבון.
    בכניסה האפלולית־למחצה, עם ההדפסים הישנים, אכולי העובש והסומים מזִקנה, חזרנו ומצאנו ריח מוכר. באורח מוזר היה הריח הנאמן והישן מזיגה פשוטה של חיי האנשים האלה, תזקיק הגזע שלהם - סוג הדם וסוד גורלם - הכלול בלי משים בשגרת יומם, בזמן המיוחד והנבדל שלהם. הדלת הישנה, החכמה, שנאקותיה הכהות ליוו את האנשים האלה בכניסתם ובצאתם, עדה דוממת לכניסה וליציאה של אימהות, בנות ובנים, נפתחה חרש כמו דלת של ארון, וכך נכנסנו לחייהם. הם ישבו כמו בצל גורלם ולא התגוננו - במחוות המגושמות הראשונות שלהם הסגירו לנו את סודותיהם. האם לא היתה קרבת דם וגורל בינם לבינינו?
    החדר היה כהה וקטיפתי בשל הריפוד הכחול השזור בזהב, אך הד היום הבוער עוד רעד כאן בנחושת של מסגרות התמונות, בכפות המנעולים, ובאדנים הזהובים, אף כי חדר דרך סבך הירק של הגן. מכיסאה הסמוך לקיר התרוממה דודה אגאתה גדולה ושופעת, בשרה עגול ולבן, מנוקד בנמשים של חלודה אדמונית. התיישבנו לידם כמו לחוף גורלם, מבוישים קצת מהתמסרותם חסרת־הישע ונטולת־ההסתייגויות, ושתינו מים עם מיץ ורדים, משקה מופלא שמצאתי בו את התמצית העמוקה ביותר של השבת השרבית הזאת.
    הדודה התלוננה. זו היתה הנימה הקבועה בדיבורה, קולו של הבשר הלבן והפורה הזה, הצף כאילו כבר גלש מן הגבולות שלה־עצמה, שרק בדוחק נשמרו במִקשה אחת, בכבלי צורה אינדיבידואלית, ואפילו במִקשה הזאת כבר היו ריבוי, נכונות להתפרק, להסתעף, להתפזר למשפחה. זו היתה פוריות כמעט מעצמה, נשיות נטולת רסן ודשנה עד חולניות.
    היה דומה שדי בעצם ריחה של הגבריות, ריח של עשן טבק, בדיחה של רווקים, להניע נשיות להוטה זו ללידת־בְּתוּלִים מופקרת. ואכן כל תלונותיה על הבעל, על המשרתים, כל דאגתה לילדים, לא היו אלא גחמות והתפנקויות שמקורן בפוריות לא־מסופקת, המשך ישיר לאותה התחנחנות זועפת ובכיינית שהעמידה את בעלה בניסיון־שווא. דוד מָארֶק, נמוך, מגובנן, פניו עקרות ממין, ישב בתוך פשיטת־הרגל האפורה שלו, משלים עם גורלו בצל בוז ללא גבול שנראָה כי הוא מוצא בו מנוחה. בעיניו האפורות ניצת להט רחוק של הגינה הפרוש בחלון. לפעמים ניסה להביע איזו הסתייגות בתנועה קלושה, להפגין התנגדות, אך גל הנשיות הבלתי־תלויה הסיט הצידה את המחווה חסרת־המשמעות הזאת, חלף על־פניו בצעדי ניצחון, הטביע בזרמו השופע את המחוות הקלושות של הגבריות.
    היה משהו טרגי בפוריות המוזנחת והבלתי־מידתית הזאת, היתה כאן עליבותה של הבריאה בִּקרב הנמצא על גבול האַין והמוות, היתה כאן איזו הֶרואיות נשית החוגגת את ניצחונה אפילו על מומי הטבע, על אי־הסְפִיקָה של הגבר. אבל הצאצאים הוכיחו את ההצדקה לפאניקה האימהית הזאת, את שיגעון הלידות שהתמוסס בפירות לא־מוצלחים בדור של רוחות־רפאים קיקיוניות נטולות דם ופָנים.
    נכנסה לוציה, הבת האמצעית, ראשה מפותח ובשל מדי בשביל גוף ילדי עגלגל, שבשרו לבן ועדין. היא הושיטה לי יד בובתית, שכאילו רק עכשיו הנצה ומיד פרחו פניה במלואם, כמו פרח אדמונית שוורדרדות עולה על גדותיו. אומללה מחמת הסומק על פניה, שהסגיר בלי בושה את סודות הווסת, עצמה את עיניה והאדימה עוד יותר לנוכח השאלה התמימה ביותר, מאחר שכל שאלה שלא תהיה רמזה לנושא שבו היתה רגישה יתר על המידה — בתוליותה.
    אמיל, המבוגר בין בני־הדודים, בעל שפם בלונדי בהיר בפנים שהחיים כמו מחקו מהן כל הבעה, טייל הלוך־ושוב בחדר עם ידיים בכיסי מכנסיו רבי־הקפלים.
    לבושו המהודר והיקר נשא את חותם הארצות האקזוטיות שמהן חזר. היה דומה שפניו הנבולות והרפוסות שוכחות את עצמן מיום ליום והופכות לקיר לבן ושומם עם כתם חיוור של רשת ורידים אשר - כמו קווים על מפה מהוהה - השתרגו בהם הזיכרונות ההולכים וכבים של החיים הסוערים והמוחמצים האלה. הוא היה אשף התחבולות בקלפים, עישן מקטרת אצילית והדיף ניחוח מוזר של ארצות רחוקות. בשעה שמבטו נדד בין זיכרונות קדומים, סיפר אנקדוטות משונות שבנקודה מסוימת נקטעו פתאום, קרסו והתמוססו לגמרי.
    עקבתי אחריו במבט עורג, משתוקק שישים לב אלי ויגאל אותי מעינויי השיממון. ואכן היה נדמה לי שקרץ לי בעינו בשעה שיצא לחדר השני. מיהרתי אחריו. הוא ישב על כורסה קטנה ונמוכה ברגליים משוכלות כמעט בגובה ראשו, שהיה קירח כמו כדור ביליארד. היה דומה שמלבושו מונח או מושלך לבדו, מקופל ומקומט, על הכורסה. פניו היו כמו משב־רוח של פָּנים — פס שעובר־אורח אלמוני השאיר באוויר. בידיו החיוורות, שכמו צופו באמייל כחול, החזיק ארנק והסתכל בדבר־מה בתוכו.
    מתוך ערפל הפנים נתגלה בקושי תבלול העין החיוורת ופיתה אותי בקריצה שובבה. חשתי כלפי אמיל אהדה שאין לעמוד בפניה. הוא הושיב אותי בין ברכיו, וכמו חפיסת קלפים טרף מול עיני בתנועות מיומנות תצלומים, הראה לי נשים בעירום ובחורים בתנוחות מוזרות. נשענתי עליו בצדי והתבוננתי בבשר האנושי העדין בעיניים רחוקות וסומות, ונחשול של זעזוע לא ברור, שהעכיר פתאום את האוויר, הגיע אלי ושטף אותי ברעד מפר שלווה, בגל של הבנה פתאומית. אבל בינתיים נמוגו החיוך המעורפל שהצטייר תחת שפמו היפהפה והרך, גרעין התשוקה שנחשף בווריד הפועם על רקותיו, המתח ששיווה לרגע הבעה של ריכוז לפניו - ופניו נסוגו להיעדר, שכחו את עצמם, התפוגגו.