ברוריה
ה׳ שפתי תפתח
ופי יגיד תהילתך...
...תודה ותפילה. היום בעזרת ה׳ אני אצליח. תודה ותפילה. עלינו לשבח לאדון הכול, לתת גדולה ליוצר בראשית. היום אני אצליח. תודה ותפילה. ועל הארץ מתחת אין עוד, ועל כן נקווה. היום אני אצליח. תודה ותפילה. ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. טראח!
משהו ממש לא בסדר איתי. איך זה שאני טורקת את הסידור, סוגרת אותו ככה בכוח ובכעס וממהרת למטבח או לכביסה כאילו אני כועסת עליו, יתברך? מה בסך הכול עוד נשאר לי לומר לו? - ״תודה לך ה׳ אלוקי על כל השפע והטוב שנתת בחיי״ - ולפרט קצת את כל השפע והטוב. בדיוק כמו שעשיתי מאז כיתה אל״ף. ״תפילה אישית,״ אמרה המורה חסיה, ״אולי חשובה יותר מהתפילה הכתובה.״ אני כבר לא זוכרת מה היתה הסיבה שנתנה לנו המורה חסיה בכיתה אל״ף, אבל מאז הקפדתי לפני סגירת הסידור להסתיר פני בתוכו ולומר את שלי לקדוש ברוך הוא. ״תודה לך ה׳ על כל השפע והטוב שנתת בחיי, על אחותי הקטנה ועל השמלה החדשה שאמא קנתה לי לכבודה, ואנא ה׳ עשה שהמבחן בתורה מחר יהיה קל. בכבוד רב.״
אבל קודם שאני מספיקה להסתיר את פני בתוכו ולנסח את תודתי ותפילתי כבר נטרק הסידור, בלא כבוד ובלא קדושה, ואני מדיחה כוסות שנשארו בכיור מאמש. למחרת השבע־ברכות האחרון של בת־אל־תחִיה פסקתי ולא יספתי עוד. כמעט חצי שנה חלפה, ואני עדיין טורקת את הסידור בכעס. וכמה שמחתי בחתונתם, וכמה הודיתי לה׳ על השידוך הנפלא הזה ועל השידוכים הקודמים. ענבי הגפן בענבי הגפן. נאה ומתקבל.
״תודה לך ה׳ יתברך, על כל השפע והטוב שנתת בחיי.״ אין זה מתאים מעל הכיור המלוכלך. אילולי הייתי עייפה כל כך כל הזמן הייתי מוצאת כוח להתנסח בזמן ובמקום. חסר על מה להודות? הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו. לעולם! חסר מה לבקש? יהי רצון מלפניך, ה׳ אלוקי, שההריונות של הבנות יעברו בשלום, שהלידות תהיינה קלות והנולדים בריאים ושלמים. אני לא שקטה על אף הבדיקות החדישות. אולטרה־סאונד, שקיפות עורפית, מי שפיר. כבר שמענו על פספוסים. ה׳ ירחם. יהי רצון מלפניך, יתברך, ואני אשתדל יותר בעבודת ה׳ שלי ובבין־אדם־לחברו שלי. רק שההריונות של הבנות יסתיימו בטוב. ושיהיו בי הכוחות לעזור להן.
ועוד, שרק לא תהיה בנו עין רעה ולא נדע מצרות, חס וחלילה, חס ושלום. תודה ותפילה.
אור
(כעבור שנה)
קול דממה דקה.
חמישים דקות של שקט מוחלט, כולל פרסומות. כאילו כל האנשים בחדר הזה ובחדרים הסמוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה. כאילו לא עבדנו על זה שנה שלמה. תחקרנו, צילמנו, כתבנו, ערכנו, אימתנו, וחוזר חלילה. דממה של סקרנות ומתח.
בית החזה שלי עומד להתפקע. בחיים לא הרגשתי כך את דהרת הלב. פעימות מואצות וחזקות. פ־פם, פ־פם, פ־פם. ואני לא יודעת ממה אני מתרגשת כל כך עכשיו. אני כבר לא יכולה לצפות בזה, אני רק מחכה שייגמר. הסרט מעולה, אין ספק. הסרט הכי טוב שעשיתי בחיים. מיצוי של כל מה שרציתי לעשות אי פעם. אנדרסטייטמנט במיטבו. גם מבחינת הצופים מדובר בעבודה עיתונאית משובחת, כזו שמצדיקה הרבה שעות של כל מיני שיעמומים וקשקושים. תמורה מלאה לאגרה. בדיוק בשביל הדקות האלה צריך טלוויזיה, רייטינג, עיתונאים וכוח. יש בסרט כל מה שצריך כדי שמרגע זה ואילך הרבה מאוד אנשים, בעיקר נשים כמובן, לא יוכלו להמשיך את החיים שלהם כפי שהיו רק לפני שעה. טוב, טוב, זה סרט טוב. אבל אני עסוקה יותר בכל מה שקרה השנה ולא נכנס לסרט, קטעים שלא נפלו אפילו על רצפת חדר העריכה, כמו שאמרנו פעם. אני עסוקה בחיים שמחוץ לפריים, כל מה שלא צולם אבל היה הכי חלק מהסרט הזה. מה יהיה עכשיו עם החיים שלי? מה ישתנה בסדר היום שלי? איזה שינוי חוללתי בי? זה מה שמעניין אותי, וההתרגשות הזאת היא מכיוון שאני יודעת שגם בשבילי שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה רק לפני שעה. בטח לא דומה בכלום למה שהיה לפני שנה.
״את צריכה עכשיו לחשוב מה תעשי ממחר בבוקר,״ אמא שלי אומרת לי בטלפון כמה דקות לפני השידור.
״למה עכשיו? מה דחוף?״
״כי אחר כך תשכחי.״
״אני אשכח מה?״
״תשכחי כל מה שהיה בחודשים האחרונים ותחזרי שוב להתחבא בעבודה.״
״להתחבא? זה מה שאני עושה בעבודה?״
״אורינקה, את יודעת למה אני מתכוונת.״
״לא, אמא, אני לא יודעת.״
״הכול הולך לך כל כך קל בחיים. אין דרמות. אין קושי. זה לא באמת, זה רק כאילו.״
אין לי מושג על מה היא מדברת, היו לי בחיים מספיק דרמות בשביל חמישה אנשים.
״אורינקה, את צריכה דרמות. את צריכה להעז לחיות.״
״אמא, אני לא יכולה לדבר עכשיו.״
״טוב, טוב, רק תזכרי מה שאני אומרת לך. אין בך שמחת חיים.״
חמישים דקות של שקט, וברגע אחד מהומת אלוהים. רעש מחריש אוזניים ממש. ברגע שכותרות הקרדיטים מתחילות להתגלגל בסוף הסרט, באותה שנייה ממש, הטלפונים מתעוררים לחיים והדממה של השעה האחרונה באולפן נהפכת לסופת רעמים מתגלגלת. תזזית אוחזת בכולם, והם עונים לכל הטלפונים ועטים על כל דף שהפקס פולט בקצב רצחני. ודווקא אני, שעד לרגע האחרון כמעט, הייתי מחודדת לגמרי ודרוכת חושים, שוקעת לתוך עצמי ועוקבת אחר ההתרחשויות מבעד למסך מעורפל. משהו ברעש הזה מרגיע אט אט את דפיקות הלב שלי, ואני מצליחה לשאוף נשימה אחת עמוקה ולנשוף באטיות מרגיעה. זהו, נגמר. עכשיו זה כבר לא בידיים שלי, אין לי אחריות על שום דבר שיקרה מעכשיו. אני יכולה להירגע ולנוח. אולי בניו זילנד. אולי באמת אני צריכה לחשוב על עצמי עכשיו, מה באמת אני רוצה לעשות עם עצמי ממחר בבוקר. די ברור לי שכאן אני לא רוצה להיות יותר. העבודה הזאת כבר קטנה עלי. אפילו את הסרט הזה עשיתי כאילו כלאחר יד. או שלא היו קשיים בכלל, או שהיו ולא ראיתי אותם. ואולי לא רציתי לראות. אולי אמא שלי צודקת. אני לא רואה קשיים, או שאני עוקפת אותם בלי להעיף עוד מבט. אנשים אחרים יכולים רק לחלום על התכונה הזאת, אבל אני כבר מבינה עכשיו שזה נורא לחיות ככה. חיים מתים. אז פה אני לא רוצה להיות יותר. לפחות לא בחודשים הקרובים. כל כך הרבה דברים דחיתי ליום שאחרי, והנה עכשיו כבר היום שאחרי, והגיע הזמן לחשוב קדימה. החיים שלי כבר לא יכולים לחכות עוד.
״למה את לא עונה?״ מישהו מנער אותי ומסמן לי על הנייד שאני מחזיקה ביד.
״הצלחת,״ אומרת לי ברוריה.
״הצלחנו,״ אני אומרת לה ומרגישה הקלה מסוימת בפעם הראשונה זה כמה חודשים. הדמעות מגיחות מעצמן. באיחור ובלי טעם מזדחלת ועולה התחושה שכמה חבל שהיא לא כאן, אני צריכה את החיבוק שלה עכשיו, כמעט שלושים שנה אני מחכה לו, ואיכשהו אני כבר יודעת שלא סתם התמהמה, וצריך שאפסיק לחכות, כי הוא לא יבוא. מזל שהיא לא כאן.
״ברוך ה׳.״
״בטח, בטח ברוך ה׳,״ בורח לי, במרירות ובאכזבה שהצטברו בכל השנים האלה ובייחוד בחודשים האחרונים. ואני מופתעת לגלות שבידיעה שגם בשלושים השנים הבאות היא לא תהיה כאן נמהלת עכשיו גם תחושת שחרור. בעיקר תחושת שחרור. כל הקצוות נקשרו ונסגרו, וכולנו נשארנו בחיים. אני ממהרת להיפרד ממנה לפני שאתחיל לייבב. אבל נשארו לי עוד שני עניינים לברר.
״ראית את הסרט?״
״אני בטוחה שהסרט היה טוב.״
אז היא לא ראתה. ידעתי שאין הרבה סיכוי. בכל זאת ידעה בדיוק את שעת השידור. כאב חד קורע את לבי. היא לבד עכשיו! אף אחד לא בא להיות איתה. לא הילדים, לא חברה, לא אחותה. מה היא תעשה עכשיו? הבדידות שלה חונקת אותי. אולי הם רצו לבוא והיא לא רצתה, אי־אפשר לדעת אצלה. בהחלט יכול להיות שהיא גם ממשיכה לשחק את ״הכול לטובה״ שהיא התרגלה כל כך להגיד בזמן האחרון.
״שמעת ממנו משהו?״
״הוא את נפשו הציל.״
אני מתה לדעת מה זה אומר. האם היא יודעת שהוא את נפשו הציל? האם היא לא יודעת אלא את מה שאני יודעת, שהוא נעלם ביום הפרומו בשבוע שעבר, לא לפני שרוקן את חשבונות הבנק שלהם, כולל החסכונות שצברו ״לעת זקנה״, ומאז נעלמו עקבותיו? אני מתה לדעת, אבל זה כל מה שאני יכולה לקבל ממנה, ואני כבר לא מצפה ליותר מזה. מה יהיה איתה עכשיו, מה יהיה איתו, מה יהיה בכלל, הכול מתערבב, ואני כמעט מתפתה לקבל עלי את האחריות עוד רגע, אולי לשלוח עידוד או להשאיר דלת פתוחה, אבל אני נפרדת וסוגרת את הפרק הזה לפני שאסחף שוב, והפעם אני נפרדת בתחושה טובה, היא תהיה בסדר גמור. הרבה יותר טוב לה ככה. אין סיבה לדאגה. ועכשיו אני באמת חייבת לעוף מפה, או שאתחיל לצרוח. אני חייבת איכשהו לפרוק את הסלע הזה שהתיישב לי על החזה לפני שנה. לבכות, לצרוח, לצחוק, לרוץ, לבעוט, לרקוד, הכול עובד, אבל בשביל זה אני חייבת קודם כול לעוף מפה.
״שום דבר שעשינו או שנעשה בעתיד לא יהיה דומה לזה,״ עופר אומר וטופח לי על השכם בגאווה גדולה. הוא, כמובן, מתכוון לגמרי למה שהוא אומר, אבל כבר שמעתי אותו יותר מדי פעמים אומר את זה באותה כוונה לבלונדיניות בנות עשרים ויומיים שקיבלו אצלו תוכניות תחקירים כאלו ואחרות, גם על סתם כתבות שטח שלא היה בהן שום דבר מיוחד. בכל זאת אני משיבה לו בחביבות ומודה לו על שיתוף הפעולה המלא, ללא הסתייגות וללא מורא. ״אני באמת מתכוון לזה,״ הוא אומר, ״זה לא קשור לבלונדיניות שאת לא יכולה לסבול...״ ״אני יודעת, אני יודעת.״ אני באמת יודעת, והוא ראוי לחיבוק ממני ולחיבה קצת יותר משמעותית, אבל אני כבר ממש על הרזרבות של מה שאני יכולה להפיק מעצמי כרגע.
אחר כך, תוך כדי שאני אורזת את עצמי לקראת היציאה, אני כבר מגיבה לפניות אלי באופן אוטומטי. התחקירניות הברונטיות ושחורות השיער שלי, הצלמים טובי הלב, אודי עוזר הבמאי, נאווה הממונה מטעם הזכיינית, שלא עושה כלום אבל מסתובבת כמו סגנית אלוהי הזכיינים בכבודה ובעצמה, שלומי ורם אנשי הסאונד המדהימים, שהפעילו את כל קסמיהם ופעלוליהם גם בתחומים שאינם שלהם, אורנה המשפטנית, ״יתבעו לנו את האמ־אמממא!״ נועה הפסיכולוגית, ״ניצול זה ניצול, ואנחנו לא יכולים להעתיק את החוויה שלהן לעבודה איתנו,״ וריקי המלבישה, ״לך אין מה לדאוג, אף אחד לא מזהה אותך כשאת יוצאת מהאולפן בבגדים שלך מהבית.״ אפילו הנהג שלנו כאן, ולא שאני לא זוכרת את שמו, אף פעם לא ידעתי אותו. כל כך הרבה אנשים שהיו הכי משמעותיים והכי שקופים לי בכל ההפקה הזאת, כולם רוצים לפרוק מעצמם את המתח של השנה האחרונה ולחלוק את נטל הרגשות, אבל הנטל שלי יוצא איתי משם, לא לפני שרוני - ספק מחבקת ספק חונקת אותי - אומרת, ״אני יודעת שאת אוהבת אותי, אני יודעת שהיית באה להגיד לי תודה, אני יודעת שאת יודעת שאני יודעת יותר טוב ממך מה את צריכה לעשות עכשיו. אני יודעת, אני יודעת.״ אני לא יכולה להגדיר את הנטל הזה במדויק. תחושות של עצב, שמחה, הקלה, שחרור, עצבנות ומתח מפילות עלי עייפות גדולה, ואני תוהה אם אצנח על המיטה כמו שאני או שאחלוץ את הנעליים קודם.
אלא שעל סף דלת הכניסה שלי, ישנה לה בשלווה - שיער שחור־עורב גזוז־קצוץ מסביב לפרצוף מלאכי, חצאית סגולה מנוקדת וחולצה לבנה עם צווארון סיני - האישה הצעירה שטלטלה את חיי לפני שנה. ואני צריכה להחליט מהר מה אני עושה איתה עכשיו, כי עוד רגע היא תתעורר ותצפה לדעת ממני הכול.
״הי, מה את עושה פה?״ אני נזהרת שלא לגעת בה, נזהרת שלא להרגיש שמחה או כעס, נזהרת שלא להגיד שום דבר.
״באתי אלייך,״ היא אומרת בפשטות, עיניים אפורות פעורות לרווחה, תקווה גדולה ואור יקרות.
״טוב, אז תיכנסי.״
מה כבר יכול להיות...