משא כומתה

כור מחצבתי

נולדתי בי"ח באלול 1956, בתל אביב, ולמעלה ממחצית שנותי אנחנו במצפה הושעיה שבגליל. גם י"ח באלול וגם 1956, גם תל אביב וגם הושעיה.
הורי, שרה ולוי שטרן, הגיעו לכאן משם עם הקמת המדינה. לכאן - למדינת ישראל, משם - מאושוויץ וממַטהאוזן. אמא לבית משפחת אייזנר נולדה ב 1928, בכפר סווימי שבקרפטרוס רוסיה (היום אוקראינה). אבא נולד ב 1923, בעיירה שוראני שבדרום סלובקיה, סמוך לגבול ההונגרי.
אבא עבד כמהנדס בניין בחברת 'משה"ב', מקום עבודתו הראשון והאחרון, למעלה מ 35 שנים. אמא גם היא מתמידה באותו מקום עבודה זה עשרות בשנים - אמא במשרה מלאה. שניהם, כל אחד בדרכו, מודלים שאינם ניתנים לחיקוי.
על שנותי הראשונות מספרת אמא שני סיפורים: הראשון, שכאשר טיילה איתי כתינוק נבהלו השכנים מהרעשים המוזרים שבקעו מהעגלה, בשל היותי אסתמטי מאוד, והיא נהגה להרגיע אותם מיד שבעגלה יש ילד ולא כלב. הסיפור השני הוא שכאשר הציצו אנשים לעגלה, ואמרו לאמא "איזה ילד יפה," היא היתה נזעקת: "תגידו לי עליו הכול, שהוא תינוק חכם, שהוא תינוק נחמד, אבל אל תגידו שהוא יפה!" אמא פשוט רגישה מאוד לאמת, לכל האמת.
אמא ניסתה להחדיר בנו גם צניעות, ולא פסקה מכך מעולם. לטקס סיום קורס קצינות חינוך של אחייניתי עינת, שאליו הגיעו הורי כסבא וסבתא הגאים, הגעתי אני בתוקף תפקידי כקצין חינוך ראשי. הרס"ר שניהל את הטקס ביקש מהנוכחים לקום עם כניסתו של קצין החינוך והנוער הראשי למגרש המסדרים. כשכולם קמו, נעמד גם אבי. אמי נשארה לשבת וגערה בו, כשהיא מושכת במרפקו: "ליפו, מה אתה קם? זה אלי!" אחרי אותו מסדר ביטלתי את הנוהג לקום לכבוד האישיות המרכזית בטקס.
הורי גידלו אותי יחד עם שתי אחיותי, ציפי (היום זינגר) ובתיה (היום אריאלי), בדירה מרווחת מאוד (באמת) בת שניים וחצי חדרים בשכונת יד אליהו. אם לדייק, גדלנו בשיכון הפועל המזרחי, אשר מול שיכון מפ"ם. בין שני השיכונים הפריד רחוב הגשר, על שם הגשר על נחל אילון שבסמיכות לסינרמה. השכונה נקראה אז גם "המשך שינקין", פשוט מפני שהיתה השכונה שבהמשך רחוב שינקין. הדרך מקצה שינקין, באזור בית 'מעריב', ועד לשכונתנו היתה בחלקה הגדול דרך עפר בלתי סלולה. אני זוכר את הטקס שבו הוסב שם הרחוב ל"יצחק שדה".
למדתי בבית הספר הממלכתי דתי "עציון". לאורך כל השנים בעציון למדו איתנו ילדים משיכון מפ"ם ומשיכון צבא קבע, מבתי עובדי העירייה ומבית העיתונאים, חלקם מבתים שידענו שאינם מוגדרים כדתיים או שנוסעים שם בשבת. איני משוכנע שאותם הורים רצו שילדיהם יהיו דתיים, אבל היה להם חשוב שילדיהם יקבלו חינוך דתי ואולי נכון יותר לומר, חינוך יהודי.
כאשר הורי מזכירים בגעגוע את אותה פשטות של פעם, את השיכון שלנו שבו כולם הכירו את כולם, את הרחובות הלא סלולים שהיו עבורנו גם מגרש המשחקים, אני מזכיר בגעגוע את ימי השישי שבהם קיבלנו, אני ואחיותי, עשר אגורות שהספיקו לנו לקנות ארטיק קרח (קרטיב) או שני מסטיקים, ואת יום העצמאות, שבו קיבלנו 25 אגורות שהספיקו לארטיק 'לוקס'. אני נזכר בגעגוע באותה "פעם", שבה גם חברים שלא הגיעו מבתים דתיים רצו ללכת לבית ספר דתי, ובית הספר הדתי שמח לקבלם.
נוסף על עבודתו של אבא במשה"ב, הוא עבד גם במשרדים פרטיים ואף השלים את פרנסתו בחישובי כמויות עמוק לתוך הלילה. עד היום הוא בטוח שמסעדה ובילויים הם דברים מיותרים, "הכול לילדים". כבר שנים רבות שאבא עורך את הקניות בשוק התקווה. הקנייה הזאת, כמו כל דבר אחר אצלו, מתוכננת לפרטי פרטים: יומיים לפניה יש ליד הדלת סל ובתוכו רשימת קניות מתעדכנת. כך עשרות שנים, למעט הפסקה קצרה כאשר אבא, בשנתו ה 75, חזר יום אחד מהשוק וביקש מאמא שתרד ותעזור לו להעלות את הסלים. אמא ירדה אבל הודיעה לאבא שאם הוא צריך עזרה עם הסלים, אז הסלים נשארים למטה ושניהם ממשיכים לבית החולים תל השומר - ביקור שהסתיים בארבעה מעקפים. באותה שעה הייתי תקוע כסגן מפקד אוגדה במוצב הבופור, וכיוון שלא היה אישור להוציא שיירות בלילה, הגעתי לביקור רק אחרי הניתוח.
חונכנו להיות אנשים טובים במובן הכי פשוט של המילה, וחונכנו גם על ערכיה של הציונות הדתית, אך מעולם לא נאלצנו לדון בשאלה מי "חזק" יותר, הציונות או הדתיות. משום מה זו אחת השאלות שמטרידה כל כך חלק גדול מהאנשים שחונכו על אותה מערכת ערכים. אני מודה שאף פעם איני זוכר בביתנו דיון כזה. נראה שבעינֵי הורי הדיון הזה מיותר וכך אני תקווה שיאמרו גם ילדינו עלינו.
כאשר בן של אחד השכנים הוריד את הכיפה, היה בבית עצב גם בשביל הוריו. כאשר בן של שכנים הלך לישיבה גבוהה ולא התגייס לצה"ל, היה בבית כעס עליו אבל גם על הוריו, שלפי משנתם של הורי היה הדבר כנראה נוח גם להם.
בשנת 1964 קיבל אבא את מכוניתו הראשונה מהעבודה - סוסיתא שמספרה היה 216-925. בחופשים הייתי מתלווה אליו בסיוריו באתרי הבנייה, דבר שהקנה לי יתרון ארוך שנים בהכרת הארץ. בחגים היינו נוסעים בעיקר אל סבא יוסף, בקריית שמואל שעל יד חיפה. סבא גר שם עם סבתא רוז'י, שאותה נשא לאישה אחרי המלחמה ההיא, שבה איבד את אשתו וארבעת ילדיו. אמא ודוד איצו הם היחידים ששרדו, וכאן נולדה לסבא ולרוז'י דודה אסתר - היום עצמון, שבהתחשב בנסיבות היא כמובן דודה צעירה מאוד עבורי.
את הדרך הארוכה לחיפה ניצלנו כמעט תמיד לשירי ארץ ישראל תחת הנחייתה של אמא: "תסתכלו החוצה ותראו איזו ארץ יפה יש לנו!" הדרך לצפון היתה רק עוד הזדמנות לשיר, שהרי אמא לא הפסיקה ואינה מפסיקה עד היום לשיר וליהנות כל כך משירי הארץ הזאת. אפשר לשמח אותה גם בשירים בשפות אחרות, בתנאי שהם ביידיש.
בסיום בית הספר היסודי עברתי ללמוד בירושלים, בישיבת "בני עקיבא", "נתיב מאיר", ישיבה שנחשבה באותם ימים לטובה ביותר. מלבד העובדה ששכר הלימוד בישיבה היה יקר בהתחשב בזמנים, הגעתי הביתה רק לכל שבת שלישית, אבל היום, כאַב, אני רוחש תודה מיוחדת להורי ששלחו אותי לשם.
סדר היום שלנו בישיבה התחיל בהשכמה ב 06:25, והסתיים לפני הכנת שיעורי בית בשמונה בערב. חציו הראשון של היום יועד ללימודי קודש, בעיקר גמרא. חלקו השני התמקד בלימודי חול, כבכל תיכון עיוני. שיעורי התנ"ך נלמדו אחר הצהריים, כחלק מלימודי החול דווקא. למדתי במגמה הריאלית פיזיקלית, אבל כפי שיעידו הסיפורים הבאים, אין בכך בהכרח להעיד על רצינותי.