שלושה ימים לפני מותה, אמא אמרה לי - אלה לא היו מילותיה האחרונות, אבל בערך - שאחי חי.
זה כל מה שהיא אמרה. היא לא הרחיבה. היא אמרה את זה רק פעם אחת. ומצבה לא היה כל-כך טוב. המורפיום כבר מעך את ליבה באופן בלתי-הפיך. עורה היה בגבול שבין צהבת לשיזוף קיץ דהוי. עיניה היו שקועות עמוק בתוך הראש. היא ישנה רוב הזמן. היה לה למעשה רק עוד רגע צלול אחד - אם אומנם הוא היה צלול, ובכך יש לי ספק גדול - וזאת היתה ההזדמנות שלי לומר לה שהיא היתה אמא נפלאה, שאני אוהב אותה מאוד, ולהתראות. לא אמרנו מלה על אחי. זה לא אומר שלא חשבנו עליו כאילו גם הוא ישב לצידנו.
"הוא חי."
אלה היו מילותיה המדויקות. ואם הן היו נכונות, לא ידעתי אם זה טוב או רע.
קברנו את אמי ארבעה ימים אחר-כך.
כשחזרנו אל הבית לשבת שבעה, אבי התהלך נסער על השטיח השעיר בסלון. פניו האדימו מזעם. אני הייתי שם, כמובן. אחותי, מֶליסה, הגיעה בטיסה מסיאטל עם בעלה, ראלף. דודה סֶלמָה ודוד מוּרי פסעו בחדר הלוך ושוב. שילה, הנשמה התאומה שלי, ישבה לצידי ואחזה בידי.
זה, פחות או יותר, היה מאזן האבֵלים.
היה רק סידור פרחים אחד, יפהפה ומפלצתי בממדיו. שילה חייכה ולחצה את ידי בחוזקה כשראתה את הכרטיס המצורף. בלי מילים, בלי מסר, רק ציור קטן.
אבא המשיך להשקיף מבעד לחלונות הצרפתיים - אותם חלונות שנורו בתת-מקלע, פעמיים באחת-עשרה השנים האחרונות - ומילמל מתחת לשפמו המטאפורי, "בני-זונות." הוא הסתובב ונזכר בעוד מישהו שלא הופיע. "אלוהים אדירים, לפחות הברגמנים היו יכולים להפגין נוכחות." ואז הוא עצם את עיניו והסב את מבטו מאיתנו. הזעם כירסם בו מחדש, ויחד עם האבל העמוק נמהל למשהו שלא היו לי כוחות נפש להתמודד איתו.
עוד בגידה אחת בעשור מלא בגידות.
הייתי זקוק לאוויר.
קמתי על רגלי. שילה הביטה בי בדאגה. "אני יוצא לטיול קצר," אמרתי ברכּוּת.
"לבוא איתך?"
"אני חושב שלא."
שילה הנידה בראשה. היינו יחד כמעט שנה. מעולם לא היתה לי בת-זוג שמתואמת כל-כך עם מצבי הרוח והלכי הנפש המשונים למדי שלי. היא שוב לחצה את ידי לחיצת "אני אוהבת אותך", והחום התפשט בכל גופי.
המחצלת בפתח הדלת, עם הכיתוב "ברוכים הבאים", היתה עשויה מחיקוי דשא גס, כמו משהו שנגנב ממסלול מירוצים, עם מרגנית מפלסטיק בפינה הימנית העליונה. דרכתי עליה והחלקתי במורד דאונינג פְּלֵייס. הרחוב היה מעוטר בבתים דו-מפלסיים מדהימים בסתמיותם, בציפוי אלומיניום, נוסח 1962.
עדיין לבשתי את החליפה האפורה כהה שלי. זה גירד, בחום הכבד. שמש פראית הלמה כמו תוף, והחלק המעוות שבי חשב שזה יום נפלא להירקב בו. תמונה של החיוך מאיר העולמות של אמי - החיוך שהיה לה לפני שכל זה קרה - ריצדה לנגד עיני. סילקתי אותה.
ידעתי לאן פני מועדות, למרות שאני בספק אם הודיתי בכך. נמשכתי לשם, נשאב על-ידי כוח בלתי-נראה. יהיו שיראו בכך מזוכיזם. אחרים יחשבו שאולי זה קשור לצורך לסגור דברים. אני חשבתי ששתי האפשרויות אינן נכונות.
פשוט רציתי לראות את המקום שבו הכול נגמר.
המראות והקולות של הקיץ בפרברים תקפו אותי. ילדים חולפים על אופניים בצווחות. מר סירינוֹ, שבבעלותו היתה סוכנות המכוניות של פורד/מרקורי בכביש 10, כיסח את הדשא. אדון וגברת שטיין - הם הקימו רשת חנויות לחומרי בניין שנבלעה על-ידי רשת גדולה יותר - טיילו ברחוב יד ביד. טורניר כדורגל-שולחן התנהל בבית משפחת לוין, למרות שלא היכרתי אף אחד מהמשתתפים. עשן ברביקיו היתמר מהחצר האחורית של הקאופמנים.
חלפתי על פני ביתם הישן של הגלסמנים. מַרְק "החְנוּן" גלסמן קפץ מבעד לדלתות הזכוכית כשהיה בן שש. הוא שיחק בתפקיד סופרמן. אני זוכר את הצרחות ואת הדם. הוא נזקק ליותר מארבעים תפרים. החנון גדל ונהיה מין מיליארדר היי-טק. אני לא חושב שעוד קוראים לו "החנון", אבל לך תדע.
בית משפחת מריאנו, עדיין באותו גוון מחריד של צהוב-סמארק עם צבי מפלסטיק ששומר על שביל הכניסה, עמד בעיקול הרחוב. אנג'לה מריאנו, הילדה הרעה של השכונה, היתה מבוגרת מאיתנו בשנתיים ונחשבה בעינינו ליצור נעלה ומעורר יראה, בת אלים. לראות את אנג'לה משתזפת בחצר ביתה בביקיני מפוספס שאיתגר את כל חוקי המשיכה הפיזיקליים הידועים לאדם, היה לחווֹת בפעם הראשונה את דקירות הכאב של ערגה הורמונלית עמוקה. הזלתי ריר, בכמויות. אנג'לה היתה נוהגת לריב עם הוריה ולצאת לעשן בסתר, במחסן הכלים שמאחורי ביתה. לחבר שלה היה אופנוע. נתקלתי בה בשנה שעברה במדיסון אווניו בניו יורק. ציפיתי שהיא תיראה זוועה - זה מה שתמיד קורה לאלילות הנעורים שלנו - אבל אנג'לה נראתה יפה ומאושרת.
ממטרת דשא הגיעה לסיבוב האיטי בפתח ביתו של אֶריק פרנקל בדאונינג פלייס מספר 23. כשהיינו בכיתה ז', אריק חגג במועדון "התרנגול" בשורט הילס בר-מצווה בסגנון מסעות לחלל. התקרה עוצבה כמצפה כוכבים - שמים שחורים עם גלקסיות ופלאנטות וכל השאר. לפי סידור הישיבה, אני סופחתי לשולחן של אפולו 14. גולת הכותרת העיצובית היתה דגם מקושט של טיל שנח על כן שיגור בצבע ירוק-ג'ונגל. המלצרים, חמושים בחליפות חלל כמו-אמיתיות, היו אמורים להיות חברי הצוות של מרקורי 7. אותנו שירת "ג'ון גלן" בכבודו ובעצמו. סינדי שפירו ואני התגנבנו לתוך חדר התפילות והתמזמזנו במשך קרוב לשעה. זאת היתה הפעם הראשונה שלי. אין לי מושג מה עשיתי. לסינדי היה מושג מה היא עושה. אני זוכר שזה היה מרהיב, איך שהלשון שלה ליטפה והרטיטה אותי בדרכים בלתי צפויות. אבל אני גם זוכר איך ההתפעמות וההיקסמות הראשוניות שלי התפתחו אחרי עשרים דקות בערך למשהו כמו, נו, שעמום - מין "אז מה הלאה?" מבולבל משולב ב"אז זה הכול?" נאיבי.
כשסינדי ואני שבנו בחשאי לשולחן אפולו 14 בקייפ קנדי, פרועי שיער, מקומטי בגדים ובמצב פוסט-מזמוז משופר (התזמורת הרקידה את הקהל לצלילי "העיפי אותי לירח"), אחי קֵן משך אותי הצידה ודרש פרטים. אני כמובן נידבתי אותם בשמחה יתרה. הוא זיכה אותי בחיוך המפורסם שלו ובהחלקת כף. באותו לילה, כששכבנו במיטת הקומותיים שבחדרנו, קן למעלה ואני למטה, הסטיריאו ניגן את השיר האהוב על קן, "אל תפחד ממלאך המוות" של להקת "פולחן הצדפה הכחולה", אחי הגדול הסביר לי את עובדות החיים מבעד לעיניו של תלמיד כתה ט'. מאוחר יותר גיליתי שהוא בעיקר טעה (קצת יותר מדי דגש על השדיים), אבל כשאני חושב ממרחק על הלילה ההוא, אני תמיד מחייך.
"הוא חי..."
ניענעתי בראשי ופניתי ימינה בקודינגטון טֶרָאס, ליד הבית הישן של משפחת הולדר. זה היה המסלול שקן ואני הלכנו בו בדרך לבית-הספר היסודי בבַּרנֶט היל. פעם היה בין שני הבתים שביל מרוצף שקיצר את הדרך. תהיתי אם הוא עדיין שם. אמי - כולם, אפילו הילדים, קראו לה סאני - נהגה לעקוב אחרינו לבית-הספר כאילו בחשאי. קן ואני גילגלנו עיניים כשהיא התכופפה מאחורי עצים. חייכתי עכשיו כשחשבתי על הגישה האמהית המגוננת מדי שלה. פעם זה הביך אותי, אבל קן לא עשה מזה עניין גדול. אחי היה מספיק גזעי ובטוח בעצמו כדי לתת לדברים לעבור לידו. אני לא.
חשתי דקירה של כאב והמשכתי ללכת.
אולי זה היה רק הדמיון שלי, אבל אנשים התחילו לנעוץ מבטים. האופניים, כדורי-הסל המקפצים, הממטרות ומכסחות הדשא, שאגות שחקני הכדורגל-שולחן - נראה היה שכולם דממו ברגע שחלפתי על פניהם. אחדים נעצו מבטים מתוך סקרנות, כי גבר זר שמשוטט בחליפה חומה בערב קיץ חם, הוא אכן מראה מוזר. אבל אחרים, או כך לפחות זה נראה, הביטו באימה מפני שהם זיהו אותי ולא היו מסוגלים להאמין שכף רגלי תעז לדרוך על חלקת האדמה המקודשת הזו.
ניגשתי אל הבית בקודינגטון טראס מספר 47 בלי שום היסוס. העניבה שלי היתה רפויה. ידי היו תחובות בכיסים. בהונותי דרכו בנקודה שבה אבן השפה פגשה במדרכה. למה אני כאן? ראיתי וילון נע בחדר העבודה. פניה של גברת מילר הופיעו בחלון, כחושים וחיוורים כשל רוח רפאים. היא נעצה בי מבט חמור-סבר. לא זזתי ממקומי ולא התחמקתי ממבטה. היא המשיכה באותה הבעה קשה וקודרת - ואז להפתעתי, פניה התרככו. כאילו היגון המשותף שלנו קירב בינינו איכשהו. גברת מילר הנידה בראשה לעברי. הנדתי בראשי בחזרה והרגשתי את הדמעות עולות ובאות.
ראיתם אולי את הסיפור באחת מתוכניות החדשות בטלוויזיה, המשולות לנייר שעוטפים בו דגים. לאלה מכם שהחמיצו, הנה תקציר האירועים הרשמי: ב-17 באוקטובר לפני אחת-עשרה שנים, בעיירה ליוויגסטון, ניו ג'רזי, אחי, קן קליין, אז בן עשרים וארבע, אנס באכזריות וחנק למוות את השכנה שלנו, ג'ולי מילר.
במרתף שלה. בקודינגטון טראס מספר 47.
שם התגלתה גופתה. לא נמצאו ראיות שיוכיחו באופן חד-משמעי שהיא נרצחה באותו מרתף עלוב עצמו, או שאולי גופתה הושלכה מאחורי ספת הפסים עם כתמי המים. הרוב נטו להניח את האפשרות הראשונה. אחי נמלט ממעצר וברח ליעדים בלתי ידועים - לפחות לפי הדו"ח הרשמי.
לאורך אחת-עשרה השנים האחרונות, קן חמק ממצוד בינלאומי שהתנהל בעקבותיו. אך יחד עם זאת היו "עדויות ראייה".
הראשונה הגיעה כשנה אחרי הרצח מכפר דייגים קטן בצפון שבדיה. משטרת האינטרפול פשטה על המקום, אבל אחי הצליח איכשהו לחמוק מידם הקרה. מישהו כנראה הזהיר אותו מראש. אין לי מושג מי או כיצד.
עדות הראייה הבאה נגבתה ארבע שנים אחר-כך, בברצלונה. קן שכר, אם לצטט מדיווחי העיתונות המקומית, "אחוזה המשקיפה לים" (ברצלונה בכלל לא נמצאת על שפת ים) יחד עם - ואני שוב מצטט - "אשה גמישה ושחורת שיער, אולי רקדנית פלמנקו." תושב של ליווינגסטון, לא פחות, שנפש במקום, מסר כי ראה את קן והמאהבת הקסטיליאנית האקזוטית שלו, סועדים על החוף. אחי תואר כשזוף ואתלטי ולבש חולצה לבנה פתוחת צווארון ונעלי בד ללא גרביים. האיש מליווינגסטון, אחד ריק הורוביץ, למד איתי בכיתה ד', של המחנך מר האנט. לאורך תקופה של שלושה חודשים, ריק שיעשע אותנו על-ידי אכילת תולעים בזמן ההפסקות.
קן הברצלונאי שוב חמק מבין ציפורני החוק.
בפעם האחרונה שהתקבלה עדות ראייה על אחי, הוא נצפה גולש סקי במדרון גבעות המקצוענים באלפים הצרפתיים (מעניין לציין שקן מעולם לא עשה סקי לפני הרצח). מהדיווח הזה לא יצא דבר, לבד מכמה דקות בתוכנית הטלוויזיה "48 שעות". במשך השנים, מעמד הפושע הנמלט של אחי הפך לגירסה הפלילית של התוכנית "איפה הם היום?" של ערוץ המוזיקה, והוא צץ ועלה בכל פעם שאיזשהו בדל שמועה התגלגל מסביב, או מה שסביר יותר, בכל פעם שמנהלי רשתות הטלוויזיה נתקעו בלי מספיק נייר לעטוף בו דגים.
אני כמובן שנאתי את "דיווחי כתבינו" על "שבר בפרברים" או כל סיסמה חמודה אחרת שהמציאו לצורך העניין. ה"דיווחים המיוחדים" שלהם (פעם אחת הייתי רוצה לראות אותם מכנים זאת "דיווחים רגילים לגמרי, שכולם כבר דיווחו קודם לכן המון פעמים") הציגו תמיד אותן תמונות של קן, בבגדי הטניס הלבנים שלו - היתה תקופה שדורג רשמית כאחד הטניסאים המובילים בארה"ב - ונראה מאוד מלא בעצמו. אין לי שמץ של מושג מאין הם השיגו את התמונות. קן נראה שם נאה באופן שאנשים מייד שנאו. יהיר, תסרוקת בנוסח הנשיא קנדי, שיזוף מודגש לעומת לובן הבגדים, חיוך מלא שיניים; קן המצולם נראה כמו בן-טובים מיוחס (הוא לא היה כזה), ששייט בדרכי החיים נישא על גלי קסם אישי (קצת נכון) וקֶרן נאמנות (ממש לא).
אני עצמי השתתפתי באחת מתוכניות המגזין הללו. מפיק אחד התקשר אלי - זה היה בשלב די מוקדם של סיקור הפרשה - וטען שהוא מעוניין לתת "ייצוג הוגן" לשני הצדדים. הוא ציין שאנשים רבים מוכנים להכפיש את שמו של אחי בשידור. לדבריו, מה שהתוכנית צריכה באמת, לטובת ה"איזון", זה מישהו שיוכל לתאר את "קן האמיתי" לצופים בבית.
נפלתי בפח.
שדרנית מחומצנת ואוהדת, ריאיינה אותי במשך יותר משעה. האמת שנהניתי. זה היה כמעט טיפולי עבורי. היא הודתה לי וליוותה אותי החוצה, וכשהתוכנית שודרה הם השאירו רק שביב קטן מהראיון, חתכו את השאלה שלה ("אבל אתה בטח לא מתכוון לספר לנו שאחיך היה מושלם, נכון? אתה לא מנסה לומר שהוא היה קדוש") וערכו את התשובה שלי כך שהופעתי בצילום תקריב קטלני שהעצים את נקבוביות הזיעה על אפי לממדים מפלצתיים, עם מוזיקה דרמתית ברקע, כשאני אומר "קן לא היה קדוש, דיאן."
בכל מקרה, זה היה הדו"ח הרשמי על מה שקרה.
אני אף פעם לא האמנתי לזה. אני לא אומר שזה בלתי-אפשרי, אבל אני מאמין שתרחיש הרבה יותר הגיוני הוא שאחי מת - ושבמשך כל אחת-עשרה השנים האלה הוא נשאר מת.
יתרה מזאת, גם אמי האמינה תמיד שקן מת. היא האמינה בכך בכל ליבה. ללא סייגים. הבן שלה לא היה רוצח. הבן שלה היה קורבן.
"הוא חי... הוא לא עשה את זה."
דלת הכניסה של בית משפחת מילר נפתחה. מר מילר עבר דרכה. הוא יישר את משקפיו על אפו. אגרופיו נחו על ירכיו בתנוחת סופרמן מעוררת רחמים.
"תעוף מפה לכל הרוחות, וויל," אמר לי מר מילר.
וכך עשיתי.
ההלם הגדול הבא התרחש שעה אחר-כך.
שילה ואני היינו בחדר השינה של הורי בקומה העליונה. אותם רהיטים נמרצים, בצבעים דהויים של אפור גועש עם שוליים כחולים, קישטו את החדר הזה מאז שאני זוכר אותו. ישבנו על מיטת הקינג-סייז עם המזרן שקפיציו רופפים. החפצים האישיים ביותר של אמי - אלה ששמרה במגירות השידה העולות על גדותיהן - היו מפוזרים על שמיכת הפוך. אבי היה עדיין למטה, משקיף בנחישות מבעד לחלונות הצרפתיים.
אני לא יודע למה רציתי לנבור בדברים שהיו יקרים מספיק לאמי כדי שתשמור ותשמֵר אותם קרוב אליה. זה יכאב. ידעתי שזה יכאב. יש קשר הדדי מעניין בין גרימת כאב מכוונת לבין נחמה, סוג של גישת משחק-באש לאבל. היה לי צורך לעשות זאת, אני מניח.
הבטתי בפניה המקסימים של שילה - מוטים שמאלה, עיניה ממוקדות בדברים שתחתיה - והרגשתי איך ליבי נוסק. זה יישמע קצת מוזר, אבל אני יכולתי להתבונן בשילה שעות שלמות. זה לא היה רק היופי שלה - שממילא לא היה מה שמקובל לכנות קלאסי, עם תווי הפנים המעט לא-סימטריים, כתוצאה מתורשה או, סביר יותר להניח, מעברה המסתורי - אבל היו שם חִיוּת, סקרנות וגם עידון שברירי, כאילו עוד מכה אחת תנפץ אותה באופן בלתי הפיך. שילה גרמה לי לרצות להיות, במחילה מכם, אמיץ בשבילה.
מבלי להרים את מבטה, שילה נתנה חצי חיוך ואמרה, "תפסיק."
"לא עשיתי כלום."
היא הביטה בי סוף סוף וראתה את ההבעה על פני. "מה?" שאלה.
משכתי בכתפי. "את כל עולמי," אמרתי בפשטות.
"גם אתה לא רע."
"כן," אמרתי. "כן, זה נכון."
היא שלחה לעברי סטירת לחי מדומה. "אני אוהבת אותך, אתה יודע."
"איך אפשר שלא?"
היא גילגלה את עיניה. ואז נפל מבטה בחזרה על מיטת אמי. פניה נרגעו.
"על מה את חושבת?" שאלתי אותה.
"על אמא שלך," חייכה שילה. "ממש אהבתי אותה."
"חבל שלא היכרת אותה לפני כן."
"אני יודעת."
התחלנו לעבור על גזירי העיתון המנוילנים, המצהיבים מיושן. הודעות על לידות - של מליסה, של קן ושלי. מאמרים על הישגיו של קן בטניס. הגביעים שלו, כל אותם אנשי מתכת מיניאטוריים עם המחבט ביד, עדיין גדשו את החדר הישן שלו. היו גם תמונות, בעיקר תמונות ישנות, מלפני הרצח. סאני. זה היה שם החיבה של אמי מאז ילדותה. הוא הלם אותה. מצאתי תמונה שלה מימיה כיו"ר ועד ההורים. אני לא יודע מה היא עשתה בדיוק, אבל בתמונה היא נראתה עומדת על במה בכובע מטופש, וכל שאר האמהות מתפוצצות מצחוק. היתה עוד תמונה שלה, מיריד שניהלה בבית-הספר. היא היתה בתחפושת ליצן. סאני היתה המבוגרת האהובה ביותר על החברים שלי. הם שמחו כשהגיע תורה בסבב ההסעות לבית-הספר. הם רצו שהפיקניק הכיתתי יתקיים אצלנו בבית. סאני היתה הורה מדליק בלי להעיק, מספיק "מוזרה", קצת מטורללת אולי, כך שאף פעם לא ידעת בדיוק מה היא הולכת לעשות. תמיד היתה איזו התרגשות - כמו במפגן זיקוקין די-נור, אם תרצו - סביב אמא שלי.
נשארנו בחדרה יותר משעתיים. שילה השתהתה, ועיינה לעומק בכל תמונה. כשהתעכבה על תמונה אחת במיוחד, עיניה הצטמצמו. "מי זה?"
היא הושיטה לי את התצלום. בפינה השמאלית נראתה אמי בביקיני צהוב חצוף, השנה בערך 1972, אני מעריך, ואמא נראתה שופעת מאוד. היא נצמדה בחיבוק למותניו של גבר נמוך עם שפם שחור וחיוך מאושר.
"המלך חוסיין," אמרתי.
"סליחה?"
הנדתי בראשי.
"המלך חוסיין מממלכת ירדן?"
"אהה. אמא ואבא ראו אותו במלון פוֹנטֶנבּלו במיאמי."
"ו-?"
"אמא שאלה אותו אם הוא מוכן להצטלם איתה."
"אתה צוחק."
"הנה ההוכחה."
"לא היו לו שומרי ראש או משהו?"
"אני מתאר לעצמי שהיא לא נראתה מסוכנת."
שילה צחקה. אני זוכר שאמי סיפרה לי על האירוע. התמונה עם המלך חוסיין. ואיך שהמצלמה של אבא לא עבדה, ואיך שהוא סינן קללות חרישיות וניסה לתקן, והיא תקעה בו מבטים קשים והאיצה בו, והמלך עמד וחיכה בסבלנות, וקצין הביטחון הראשי שלו בדק את המצלמה, מצא את הבעיה, תיקן אותה והושיט את המצלמה בחזרה לאבא.
אמא שלי, סאני.
"היא היתה כל-כך מקסימה," אמרה שילה.
זו קלישאה איומה לומר שחלק ממנה מת כשמצאו את גופתה של ג'ולי, אבל העניין עם קלישאות זה שהן בדרך כלל קולעות בול. הזיקוקין די-נור כבו, ההמולה שככה. אחרי ששמעה על הרצח היא לא התפרצה בזעם ולא בכתה בהיסטריה אפילו פעם אחת. אמי הסוערת נעשתה לפתע רגועה ומאוזנת באופן מפחיד. כל ההתנהלות שלה נהייתה שטוחה וחדגונית - נטולת עוצמה רגשית וחסרת חשק אולי - וכשמדובר במישהי כמוה, המראה היה מייסר יותר מכל היסטריה קיצונית.
פעמון הכניסה צילצל. הצצתי מבעד לחלון חדר השינה וראיתי את טנדר השליחויות של המעדנייה. נישנושים לאבלים. אבא, באופטימיות מוגזמת, הזמין יותר מדי מנות. עד הסוף הוא חי באשליות. הוא נשאר בבית הזה כמו הקברניט של הטיטאניק. אני זוכר את הפעם הראשונה שירו על החלונות הצרפתיים, זמן לא רב אחרי הרצח של ג'ולי - איך שהניף את אגרופו בחמת זעם. אמא, אני חושב, רצתה לעבור משם. אבא סירב בכל תוקף. בעיניו, עזיבה תתפרש ככניעה. עזיבה תהיה הודאה באשמת בנם. עזיבה תהיה בגידה.
כמה טיפשי.
שילה הביטה בי. החום ששידרה היה כמעט מוחשי, עוד קרן שמש על פני, ולרגע פשוט נתתי לעצמי לטבול באמבטיה של חמימות. נפגשנו בעבודה בערך שנה לפני כן. אני המנהל הבכיר של בית החופש ברחוב 41 במנהטן, ניו יורק. זהו ארגון צדקה שעוזר לצעירים שברחו מהבית לשרוד ברחובות. שילה הצטרפה לארגון כמתנדבת. היא באה מעיירה קטנה באַיידֵהוּ, אף כי נראה שלא נשאר זכר לנערת העיירה שהיתה. היא סיפרה לי שלפני שנים רבות, היא עצמה ברחה מהבית. זה כל מה שהסכימה לספר לי על עברה.
"אני אוהב אותך," אמרתי.
"איך אפשר שלא?" החזירה לי.
לא גילגלתי את עיני. שילה היתה טובה לאמי לקראת הסוף. היא היתה לוקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית בניו יורק, יורדת בשדירות נורת'פילד והולכת ברגל למרכז הרפואי סיינט בַּרְנַבַּס. הפעם האחרונה שאמי היתה בסיינט ברנבס לפני המחלה, היתה כשילדה אותי. היתה בכך מן הסתם סמליות כואבת של גלגל החיים, אבל באותו זמן היא נעלמה מעיני.
לעומת זאת, כן ראיתי את שילה עם אמי. וזה גרם לי לתהות. לקחתי סיכון.
"את צריכה לצלצל להורייך," אמרתי ברכות.
שילה הסתכלה עלי כאילו בזה הרגע החטפתי לה סטירת לחי מצלצלת. היא קמה מהמיטה.
"שילה?"
"זה לא הזמן, וויל."
הרמתי תמונה ממוסגרת של הורי השזופים בזמן חופשה. "זה זמן טוב כמו כל זמן אחר."
"אתה לא יודע שום דבר על הורי."
"אני רוצה לדעת," אמרתי.
היא הפנתה אלי את גבה. "עבדת עם נערים שברחו מהבית," אמרה.
"אז?"
"אז אתה יודע כמה גרוע זה יכול להיות."
באמת ידעתי. חשבתי שוב על תווי פניה המעט א-סימטריים - האף, למשל, עם הבליטה שמספרת סיפור - ותהיתי. "אני גם יודע שזה יותר גרוע אם לא מדברים על זה."
"דיברתי על זה, וויל."
"לא איתי."
"אתה לא הפסיכולוג שלי."
"אני האיש שאת אוהבת."
"כן." היא הסתובבה אלי. "אבל לא עכשיו, בבקשה, בסדר? בבקשה."
על כך לא ידעתי איך להגיב, אבל אולי היא צדקה. אצבעותי שיחקו בהיסח הדעת עם מסגרת התמונה. ואז זה קרה.
התמונה שבתוך המסגרת החליקה קלות.
הסתכלתי על המתרחש. תמונה אחרת התחילה לצוץ מתחת. יד הופיעה בתמונה התחתונה. ניסיתי לדחוף אותה עוד קצת, אבל היא לא נשמעה לי. אצבעי מצאה את המהדקים הקטנים שמאחור. הזזתי אותם הצידה ונתתי לגב המסגרת לצנוח למיטה. עוד שתי תמונות מיהרו לרחף מטה.
האחת - העליונה - היתה של הורי בהפלגת הנופש, כשהם נראים מאושרים ובריאים ורגועים כפי שבקושי ראיתי אותם מעולם. אבל התמונה השנייה, החבויה, היא זו שצדה את עיני.
התאריך הטבוע בספרות אדומות בתחתית התצלום היה מלפני פחות משנתיים. התמונה צולמה על ראש גבעה או שדה או משהו דומה. לא ראיתי שום בתים ברקע, רק הרים עם פסגות מושלגות כמו תפאורה מסצינת הפתיחה של 'צלילי המוזיקה'. האיש בתמונה לבש מכנסיים קצרים, הרכיב משקפי-שמש, נעל מגפי מטיילים מטונפים ונשא תרמיל גב. חיוכו היה מוכר. כך גם פניו, אם כי כעת היו יותר חרושי קמטים. שערו היה ארוך יותר. בזקנו נשזרו פסים אפורים. אבל לא היה כל מקום לטעות.
האיש בתמונה היה אחי קן.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
