בני-ברק ברברלה
*
"כשאני כאן אני לא חיה, אני סתם קיימת."
(אתי הילסום, "חיים כרותים")
*
אסור!!! אסור!!! אסור!!!
יותר מדי אסור בתוך ראש אחד!
אני מתה כבר שמישהו ייגע בי. עם הידיים. בגוף שלי.
מולי יש כבר יותר מדי מילים, בתוך יותר מדי ספרים. מילים, מילים, מילים… מי צריך כל כך הרבה מילים בתוך כל כך הרבה ספרי תורה?
אני משפילה ראש אל עבר ניצני שָדיי, מלטפת את הלחלוחית שנקווית לי בין הרגליים עכשיו. הלחלוחית הנעימה הזאת שלי, ה…"שלולית שלי", של היצר, של ה… חשק הטוב.
לבדי.
יותר מדי זמן לבדי…
אני מתה כבר שמישהו ייגע בי. שיכניס לי יד. לפחות… אצבע…
על שולחן האוכל העיתון של אבא, "יתד נאמן"2. נראה שאף פעם לא שמעו בבית הזה על משהו אחר חוץ מ"יתד נאמן", בוא נגיד… "מעריב לנוער".
יש שם בשער השבוע תמונה של שחקנית אחת, יעל משהו, והיא נראית… אלוקים ישמור… כמו איזה פצצה. כמו… חתיכת בשר שניגר ממנה דבש, ולדבש הזה נדחפים המון המון סוגים של ידיים שנוגעות בה כל הזמן, דוחפות בה אצבעות, נלחמות מי מביניהן יהיה לה הראשון, מי יהיה לה האחד.
ואני? מה איתי, אלוקים? גם אני מתה לראשון. לאחד.
הבית ריק.
סוף סוף, הבית ריק. ואיזה חום יוצא ממני כשהבית ריק. איזה חום יוצא ממני כשאני יודעת, בביטחון גמור: אני הולכת לעשות סוף סוף משהו אסור.
אז אני מזיזה את המחסום של אבא ומגלה לטלוויזיה את הבית הריק.
אף אחד לא בבית והדלת נעולה. ככה זה כשאני חמה. אני קודם כל סוגרת.
נשכבת על השטיח בסלון, עירומה כביום היוולדי, פותחת את הרגליים, רחב, רחב… מכניסה אצבעות אל תוך הלחלוחית… מרגישה את ה"שלולית"…
איך שאני נוגעת בי עכשיו, עצמי-בעצמי, בפתוח-פתוח, לא בסגור, כמו בחורה בת 15 מתל אביב.
לא כמו בת 15 מכאן.
בני-ברק זה שם של משהו מאוד שחור בשבילי. משהו סגור. הרמטית. כמו דלת נעולה מבפנים.
ואף פעם לא זכיתי להיות חיה באמת. למרות השם שלי, חיה.
שֵם יהודי מאוד.
אני מכניסה לווידיאו את הסרט שקיבלתי משרה, החברה מהכיתה שחזרה בתשובה. "מהתקופה שלפני שחזרנו," היא אמרה. "עוד מהימים ההם, שמרתי דברים."
הסרט הזה, שכל פעם מחדש עושה אותי… אישה. הסרט ש… מגרה. נותן תקווה.
"זה סרט עם שחקנית בשם ג'יין פונדה," שרה אמרה. "עם שם מוזר. קוראים לו ברברלה."
שמות, שמות, מילים, מילים…
הכל הופך לאוויר עכשיו.
הכל הופך לכלום.
אני זה היא עכשיו.
היא זה אני.
לי קוראים ג'יין פונדה עכשיו ואני עומדת על ארבע. כמו איזה חיה. ואני מאוננת, מאוננת, מאוננת, את כל המילים, מילים, מילים, אני מאוננת, את כל השמות, שמות, שמות, אני מאוננת, את כל הספרים, ספרים, ספרים, אני מאוננת, את כל החיות, חיות, חיות, אני מאוננת עכשיו, כן, ככה אני מאוננת, בלי לפחד מכלום, עם התרוקנות אדירה, עם המון המון, עד אינסוף, מחשבות על גברים עם זקנים שחורים עבים שקורעים אותי, שוברים אותי, דופקים אותי, טוחנים אותי, מזיינים לי ת'צורה, וזה אסור, אסור, אסור, אני יודעת שאסור, אז מה? אסור עכשיו זה מילה כמו שמותר עכשיו זה מילה, כמו שבני-ברק זה מילים, כמו שתל אביב זה מילים, כמו שגבר זה מילה, כמו שגבר זה מילה, כמו שגבר זה… מילה…
אני יודעת שאסור ובגלל זה אני ממשיכה. אני אוהבת את זה ככה. אסור כל כך…
כי כשזה אסור גודלות לי חיות בין הרגליים, חיות פרוותיות, פלומתיות, חיות גדולות, שמנות, מטורפות… כשזה אסור יש לי גן חיות שלם בין הרגליים. ואין מילים. ואין שמות. ואין כלום כשזה אסור.
אני עוצמת עיניים, ממשיכה לדחוף אצבעות, את כל היד, אל תוך הפות, ואני משפשפת ומשפשפת. משפשפת, כמו שמשפשפים אבנים זו בזו, עד שיוצאת אש, עד שאני נדלקת. מתפוצצת עוד רגע, נשרפת, הופכת לאבק, ואז אני הופכת לכחול, ואז אני הופכת לאדום, ואז אני…
מה הדרך הכי מהירה לתל אביב מכאן? אני שואלת את עצמי בזמן שאני משפשפת ומשפשפת, מדמיינת, מפנטזת, מתה לפגוש את תל אביב עכשיו. מתה ל…חיות. שגברים ייגעו בי! שאינסוף גברים ייגעו בי עכשיו! אני רוצה לאמץ לי גוף. גוף אמיתי… אני רוצה ללבוש מכנסיים. קצרים. שייראו אותי כבר! לא עטופה בכל כך הרבה שכבות על גבי שכבות, מסתירה ככה את כל המילים, את כל השמות. את כל הרצונות. כל החיים.
שהשמש תעשה עליי סימנים! נו, כבר! שתשרוף אותי! שתשרוף!!!
אני דוחפת אל הפה שלי אצבעות, אה, אה, אה, אני מרגישה אותו ירוק, ואני מרגישה אותו כתום-בוער, ואני מרגישה אותו אבנים, ואותו סרטים כחולים בשמיים, ובתוך הטלוויזיה, בתוך החיות שמאוננות אותי אל תוכי עכשיו, החיות שהסכמתי לדחוף,
וזה עוד רגע קורה לי,
זה עוד רגע קורה לי.
עוד רגע. עוד רגע.
אחד…
אחחחחחחח.
עוד שנייה הגשם מגיע לבני-ברק, עוד שנייה אחת הכל הכל – ואני בתוכו – גומר.
ואז הידית של הדלת מסתובבת.
אלוקים! הדלת… מסתובבת… הדלת… נפתחת!!! ואני עירומה על השטיח עם הרגליים פשוקות והפטמות עומדות, כמו איזה חיה.
סוף סוף, חיה.
אבא עומד בדלת. אבא… גבר… רב… הוא מסתכל עליי. המום. מיישיר בי מבט חד של כל בני-ברק שנשרפת עכשיו בתוך העיניים שלי בזמן שהספר תורה הגדול שלו ניטח ברעש של מטח יריות על ריצפת הסלון.
גם "יתד נאמן" שם עכשיו. נפלו ביחד, הספר תורה והעיתון.
אבא מלטף את הזיעה שלו. דמעות נקוות לו בזוויות העיניים. הוא לא אומר כלום. כל המילים שבעולם, והפה שלו פעור, אבל כלום לא יוצא החוצה.
רק אוויר.
אבל אני, לא אכפת לי כלום עכשיו! אני בתל אביב עכשיו! והיא שלי – תל אביב – כולה שלי! ומותר!!! מותר!!! מותר!!! סוף סוף מותר!!! מותר!!! מותר!!! הכל!!! אני אישה, אני גומרת כמו חיה על השטיח, אני – סוף סוף – אישה…
אבא מכוון עליי את הידיים שלו. כל האוויר שלו נגמר, אני רואה. הוא צורח כמו מטורף סוף סוף מילים, מילים, מילים, שמות, שמות, שמות, צורח שאני לא הבת שלו יותר, קורא לי "זונה ארורה!"
אבל אני לא שומעת יותר כלום. אני, האוזניים נאטמות. קמה לאט-לאט-לאט מהשטיח, נולדת לאט-לאט-לאט… בביטחון.
סוף סוף – חיה.
נזכרת ביעל משהו, השחקנית מהשער של "מעריב לנוער". גם היא, כמוני, בת 15 כבר. ילדה גדולה. "מעריב לנוער" שראיתי בחנות שאסור ללכת אליה… בחנות של ה"לא-יהודים".
אבל לי מותר עכשיו… סוף סוף, מותר…
אלוקים! תעשה שהעולם הזה יישרף! שכל העולם הזה יישרף מעכשיו! שיתחיל לי עולם חדש. שאני אתחיל, סוף סוף – חדשה…
כי אין לי מקום פה יותר, אתה יודע את זה בדיוק כמו שאני יודעת את זה, אין לי מקום פה יותר…
ללחלוחיות שלי אין לי מקום, לזיעה הוורודה, הטובענית, החיה.
חיה…
איזה שם מחורבן נתנו לי…
איזה שם-קללה.
אני נכנסת לשירותים, מתיישבת, הדמעות שלי נוזלות כמו טיפות של גשם אסור.
האסלה שכבר רטובה ממזמן מהשמן שנדבק לי לגוף, מתכסה עכשיו בנזיד רע יותר, בצואה כהה יותר, באסור חדש, עוד חדש, יותר חדש, אם יש דבר כזה בכלל. הכל שמות הרי עכשיו, וקללות. הכל זה סתם מילים.
בני-ברק כולה מצביעה עליי עכשיו, בני-ברק כולה משתינה עליי בקֶשת ורודה-כחולה-ירוקה-שקופה-בלי צבעים-עם צבע-עם חורים במקום פטמות.
מה זה משנה עכשיו למישהו, מילים. מילים ושמות. תמונה.
אני אוהבת רק את "קוהלת" מהכל. אני מודה: רק את "קוהלת". היתר זה אסור.
היתר חם לי מדי, ולא עושה לי טוב בבטן. היתר חיה, היתר חיה.
הייתי רוצה שלא יהיה לי שֵם, אלוקים. בקשה אחת ויחידה: שלא יהיה לי שֵם.
אני עוצמת עיניים ואומרת בפעם הראשונה בחיי כאישה, ככה כמו שאני, על האסלה:
"אלוהים".
והקלה מתפשטת על שפתיי. הקלה קרירה, צוננת.
ואין לי בושה, ואין בי כוח יותר, ואין לי אבא פתאום, ואין לי שם.
זה רק אני עכשיו. ככה. כמו שאני. עירומה כביום היוולדי, יושבת על האסלה בשירותים, עם דלת נעולה.
אפילו בלי ה-ק' המרגיע של אלוקים. רק אני.
הגשם מזרזף לו לאיטו על החלון של השירותים. אני מסתכלת עליו, מקנאת. הייתי נותנת הכל בשביל להיות גשם עכשיו. חופשייה כמוהו… בחוץ…
אבא דופק בכוח על הדלת. אבא… איזה פחד אלוהים…
"אסור לצאת מכאן!!!" אני אומרת לעצמי, מרגישה איך שהלב שלי דוהר בתוכי.
"אסור!!! אסור!!! אסור!!!" אני מחליטה החלטה בזמן שהוא דופק והגשם נשפך: "אסור לצאת מכאן אף פעם!!! אסור, אסור, אסור!!!
אסור.
לצאת.
לעולם."
ואז אני עוצמת עיניים, מחפשת מילה שתרגיע. מילה שתעלים אותי מכאן. אחרי כמה דקות היא עולה לי לראש. אני מחייכת איתה. אני מבטאת אותה בקול.
"ברברלה," אני אומרת. ופתאום אני מאמינה.
אני קמה מהאסלה, סוף סוף קמה מהאסלה.
לוקחת גליל נייר טואלט חדש ליד.
