שונאת לאהוב אותך

 

שקד

 

אני מתעוררת לבוקר חדש, בוקר בעיר שבה נולדתי רק בלי הגבר שלצידו גדלתי.

 

מרגיש מוזר, לא חשבתי לרגע שהכאב עלול להתעורר ברמות כל כך חזקות, האמנתי שזה נשאר מאחור אבל מסתבר שטעיתי, הכאב חי וקיים, נושם ופועם בתוכי וכנראה שגם לא יחלוף לעולם.

 

חלפו כמעט שבע שנים מאז שאיבדתי את שי. היינו אמורים להתחתן ושבועיים לפני החתונה הוא נהרג לפתע בתאונת עבודה. לאבד אותו היה הדבר הקשה ביותר שחוויתי בחיי. הייתי ילדה בת עשרים ואחת שנותרה לבד ובהריון. אני מודה, בהתחלה באמת האמנתי שאני צריכה לעבור הפלה ולסיים את הפרק הזה בחיי אבל לאט לאט הבנתי שהעובר שבתוכי, ולימים שחף, היא הדבר היחיד שבאמת ימשיך את שי בעולם ולכן החלטתי להילחם, גם אם זה אומר לגדל אותה לבד.

 

חודשיים לאחר מותו הבנתי שבמידה ואשאר בארץ לא אצליח להתמודד ולשרוד את הכאב, לכן החלטתי לעזוב הכל, לארוז מזוודה ולהעלם. זה לא היה קל אבל הצלחתי להתחיל מחדש את חיי בארצות הברית, הכל בזכות קשרים וחברים שעזרו לי לעמוד שוב על הרגליים.

 

ששת השנים האחרונות בחיי היו טובות. הצלחתי להחלים ולהתעסק במה שבאמת חשוב לי, שחף, הסיבה היחידה שלי. למדתי שאפשר לצחוק מבלי להרגיש אשמה, שאפשר לצאת לדייט, שאפשר לפתוח את הלב מחדש. אמנם לא התאהבתי מאז אבל כן חוויתי רגעים יפים ומרעננים. חזרתי לחיות.

 

ההחלטה לחזור לארץ לא הייתה פשוטה, בייחוד בגלל שכל דבר באשקלון מזכיר לי אותו אך יחד עם זאת חשוב לי ששחף תדע מאיפה באתי, שתכיר את המשפחה של אבא שלה למרות שאף פעם לא אהבתי אותם ושתעלה לקבר של אביה.

 

*

 

"שחף, זה יוצא ממש טוב אבל תטבלי את הגלגלת עמוק יותר בצבע." היא טובלת את הגלגלת ואני ממשיכה לעבור עם המברשת הקטנה על המסגרת.

 

"אני שמחה שבחרת בצבע בורדו זה באמת מוסיף אופי לסלון."

 

שחף, התווכחה איתי במשך ימים שצריך לבחור בצבע עדין, אך למזלי הרב ניצחתי בהתערבות אחרת הייתי נתקעת עם קיר צבוע בורוד.

 

"אני אוהבת סלון חם וזה יתאים עם הספה החדשה שלנו," אני אומרת. החלטנו לקנות רהיטים חדשים לבית ולצבוע אותו. כן, אנחנו מוציאות כסף שאין לנו על דברים שלאחרים יראו לגמרי חסרי חשיבות אבל לי ולשחף זה חשוב. שחף צריכה להרגיש חמימות של בית למרות שמדובר רק בשתינו.

 

"אני עדיין מקווה שתשני את דעתך ונחזור הביתה," היא אומרת ואני מסתכלת עליה מלמעלה, רואה את ההבעה העצובה בעיניה. היא לא מסתכלת עליי, מסתכלת על הקיר, ממשיכה לצבוע ואני יורדת מהסולם.

 

"שחף, בואי נעשה הפסקה." היא מחזיקה את הדמעות, אני מכירה אותה, היא לא מוכנה להראות חולשה.

 

"לא אימא, בואי נמשיך. אנחנו צריכות לסיים את הקיר הזה."

 

אני ניגשת אל הטלפון הנייד ומחייגת לפיצריה השכונתית בדיוק כשנשמעות נקישות בדלת. שחף עדיין נלחמת בשפה הרועדת ואני נגשת לדלת במקומה. היא לא תפתח את הדלת במצב הזה.

 

מרים עומדת בכניסה עם מגש ועליו קערה מלאה בספגטי וצלחת עם שניצלים. "היי כפרה, איך זה שאת פה ולא סיפרת לי שחזרת?" היא שואלת בחיוך רחב ואני מופתעת. לא אמרתי לאף אחד שחזרתי והנה, היא כבר התייצבה עם מגש אוכל שמריח כל כך טוב. היא נכנסת פנימה לפני שאני מספיקה אפילו להזמין אותה, מניחה את המגש על השולחן ומתחילה לדמוע כשרואה את שחף. היא קופי אבא שלה, זה משפט שאני עומדת לשמוע הרבה בתקופה הקרובה.

 

"היא כל כך גדלה, נסעת מפה בהריון אבל אימא שלך הראתה לי תמונות שלה כשהייתה תינוקת. נעים מאוד ילדה יפה, אני מרים, השכנה."

 

שחף מחייכת אליה ועונה בנימוס, "נעים מאוד, אני שחף." יהיה לה קשה להסתגל למנטליות של השכונה הזאת.

 

"בואי אליי כפרה, אני חייבת לתת לך חיבוק." אני מסמנת לשחף עם הראש להתקרב למרות שהיא ממש שונאת להכיר אנשים חדשים.

 

את מרים אני מכירה מאז שהייתי ילדה. היא ואימא שלי חברות מילדות וגרו בשכנות עוד לפני שעברו לכאן. למרים יש שלושה ילדים, בן אחד ושתי בנות. אלירן, בן שלושים ושתיים לערך, אמור להיות בגילו של אחי הגדול, יוסי. אלינור בגילי ותמיד הייתה חברה קרובה שלי ואליה אמורה להיות בת חמש עשרה, אם אני זוכרת נכון.

 

"מרים, את רוצה לשתות משהו?" אני מציעה והיא מתיישבת על הספה הישנה,

 

"לא ,תודה חיים שלי. איזה יפה הצבע בקיר, אני אוהבת ככה."

 

אני מחייכת ומתיישבת על ידה בזמן ששחף מביאה לנו סכו"ם ואנחנו מתחילות לאכול.

 

"מה חדש איתך? איך שמעון מרגיש?" אני מתעניינת והיא מרכינה את ראשה בעצב.

 

"שמעון נפטר לפני פחות משנה."

 

איך זה שאימא שלי לא סיפרה לי? טוב בעצם לא דיברתי איתה הרבה וכשדיברנו היא בעיקר התעניינה בחיי המין שלי ושכחה לספר את כל הדברים החשובים.

 

"איך הוא נפטר? הוא חלה?"

 

היחסים ביניהם אף פעם לא היו טובים והאמת שגם לא אהבתי אותו או את הדרך שהתייחס לילדים שלו. הוא היה מכה את מרים ואת הילדים, לפחות עד שאלירן גדל והתחיל להחזיר לו ולהעמיד אותו במקום. אני לא יכולה להאשים אותו שיצא דפוק עם אבא כמו שלו, למרות שזה לא גורם לי לשנוא אותו פחות.

 

"פתאום חטף התקף לב במקלחת ומת," היא מספרת בכאב ואני מתארת לעצמי את ההלם של משפחתו, מעניין איך הם קיבלו את זה.

 

"מה עם אלינור ואליה?"

 

היא מחייכת בגאווה, "אלינור כפרה עליה, התחתנה. איזה חתונה יפה עשינו לה, חבל שלא היית, איך התרגשתי ועכשיו אני מחכה לחתונה של אלירן, אמן. בעזרת השם ימצא מישהי טובה ככה שתבין אותו ותעשה אותו מאושר."

 

אני מחזיקה את עצמי לא לגלגל עיניים כשפתאום שחף אומרת, "יש לך דיבור ממש מצחיק גברת מרים."

 

אני צוחקת ומרים עונה בחיוך רחב, "גם לך יש דיבור מאוד מצחיק, גברת שחף. איזה מבטא אמריקאי יש לילדה הזאת."

 

זה נכון. שחף היא לא ישראלית, היא אמריקאית, אחרי הכל היא נולדה וגדלה שם. אני יודעת שיהיה לה ממש קשה להתאקלם בארץ ושהיא מתגעגעת לחברים שלה, אבל חשוב לי שהיא תכיר את הבית האמיתי ותבין שהיא ישראלית ויהודיה לפני הכל.

 

 

אלירן

"נשרף לי התחת פה, תפעיל את הואנטה לפני שאני מוריד לך את הראש!" אני צועק לאולג. החום בלתי נסבל. אין יותר גרוע מחודשי הקיץ במאפיה ואם זה לא מספיק אני גם צריך להתמודד עם חבורת הדפוקים האלה. הוא מפעיל את הואנטה והרעש מטריף אותי, "תזיז את עצמך לפה!"

 

הוא חוזר לעמוד לידי, מועך את כדורי הבצק כדי שיהיה לי קל יותר לפתוח את הלאפות ולהכניס אותם לתנור. אם לא אסיים בדקות הקרובות אני יורה למישהו כדור בראש מעצבים.

 

"אתה צריך לעצום עיניים ולדמיין כאילו אתה שוכב בחוף ים, איזה כיף בחוף ים." אולג אומר במבטא רוסי כבד ועם חיוך של חולה נפש שברח ממוסד פסיכיאטרי.

 

"בוא אני אתן לך עצה מכל הלב, אם אתה רוצה לחיות עד מאה ועשרים בעזרת השם כדאי לך לא לדבר כשאתה עומד לידי. תדפוק על הבצק כמו שאמרתי לך, לא עמוק מידי כי אם יהיה לי חור אני אחורר לך את הראש והכי חשוב תסתום ת'פה, עוד מילה אחת לא במקום ואני דוחף אותך לתנור." הוא לא מגיב ואני ממשיך, מגביר את הקצב, חייב לסיים לפני שמישהו באמת ימות היום.

 

אחרי שאפיתי שלושת אלפים וחמש מאות לאפות אני בקושי מרגיש את הגוף.

 

אני מוציא בקבוק מים מהמקרר, שותה ישירות מהבקבוק ויוצא החוצה להדליק סיגריה, כולי קמח, מכף רגל ועד ראש.

 

"אתה מוכן להתחיל לדבר יפה אל הפועלים? באשמתך כולם בורחים." דוד שלי מתלונן ואני מתעלם, אסור לי לענות כי זה בטוח לא יסתיים טוב.

 

מאז שאבא שלי נפטר אני תקוע במקום הזה עם החרא שחושב שינהל לי את החיים, הזקן היה חייב לדפוק אותי גם אחרי מותו.

 

לאבא שלי היה עסק פרטי. הוא היה שיפוצניק שבעיקר דופק אנשים. הוא גנב כסף לחצי מהתושבים באשקלון, ביזבז אותו בהימורים והשאיר אותם תלויים באוויר. היום אני מנסה להחזיר כסף לכל אותם האנשים, לנושים של ההלוואות בריבית ולבנקים, נראה עד איזה גיל אדפק עם החובות שלו.

 

אחיו הגדול, שיום אחד גנב ממנו את המאפיה, 'הסכים' להעסיק אותי. הוא ידע שאני זקוק לעבודה ושקשה לי למצוא אחת כאסיר משוחרר. הוא גם יודע שאני היחיד שיכול להחזיק את המקום כי עבדתי כאן מאז שהייתי ילד ובגלל זה הוא החליט להיות ה'דוד הטוב' שעוזר לאחיין, היתום מאב, שלו להשתקם.

 

"מה המצב, אחי?" אני מרים את הראש בחוסר סבלנות ורואה את גולן.

 

"תגיד, כמה אתה אוכל? אתה נראה כמו קונטיינר, כל פעם שאני רואה אותך אתה עולה בעוד מאתיים קילו."

 

דוד שלי מתערב ושואל, "אין לך טיפה של טאקט?"

 

"אין לך מה לעשות? זהו? נגמרה העבודה כי אלירן יצא לעשן? לך תעשה משהו."

 

הוא מאגרף את כפות ידיו, נושם עמוק והולך. אני יודע שהוא לא עונה רק בגלל שהוא זקוק לי לפני החגים ולא רוצה שאחטוף סיבוב ואעלם לו.

 

"מה שמעתי שנפרדת מג'סמין?"

 

אני קם מהכיסא ושואל, "כמה פעמים אגיד לך שבשבילך היא יסמין? אתה מנסה להעלות לי את הסעיף?"

 

הוא צוחק בתגובה, "הסעיף יורד לך לפעמים? נשבע לך אתה תמות מהתקף לב בסוף, כל היום עצבני. תגיד יצא לך לדבר עם יוסי?"

 

אני לא מבין את השאלה, "וואלה לא, כבר כמה ימים לא דיברנו, למה?" הוא מעביר משקל מרגל לרגל בעצבים. "אחותו המזדיינת החליטה לחזור. יצא לך לראות אותה?"

 

אחותו המזדיינת? על איזה אחות הוא מדבר?

 

"רוי חזרה?"

 

הוא מדליק סיגריה. "לא, הבת זונה שדפקה את אחי ואת המשפחה שלי. היא חזרה עם האחיינית שלי אבל לא ראינו אותה עדיין. הכלבה לא רוצה שנראה אותה."

 

שקד חזרה? "בוא'נה תרגיע עם הדיבור. ל'כלבה' יש שם ושם משפחה. היא הייתה האישה של אחיך."

 

הוא יורק על הריצפה, "ברוך השם שהיא לא התחתנה איתו, אחרת עוד היה לה את השם משפחה שלנו, חתיכת מזדיינת, בת זונה!"

 

אני לא מנסה אפילו להחזיק את עצמי, הזהרתי אותו פעם אחת וגם זה היה יותר מידי. "אתה יודע שאני לא חוזר על עצמי פעמיים, גולן." לפניי שהוא מגיב אני מחטיף לו אגרוף ואוחז בו מהכתפיים שלא ייפול, נוגח בו עם הראש ומפיל אותו אל הריצפה. תוך שניה כולם יוצאים מהמאפיה ותופסים אותי. דוד שלי עוזר לו לקום, האף שלו מדמם והוא צועק,

 

"י'חתיכת מזדיין! מה קרה גם אתה מזיין אותה?"

 

אני מעיף את הפועלים ממני, מחטיף לו אגרוף נוסף שמפיל אותו חזרה אל הריצפה ובועט לו בצלעות. דוד שלי תופס אותי בחוזקה ומרחיק אותי מההתקהלות, דואג שלא אסיים את היום במעצר ואדפוק לו את העבודה. אנשים נעצרים ברחוב, עוזרים לגולן לקום ואני נכנס בעצבים למאפיה, אוסף את המפתחות מהמתלה ונוסע הביתה, היום נגמר בשבילי.

 

אני יוצא מהג'יפ ורואה את אימא שלי יוצאת מהבית ממול עם ילדה קטנה. אני מחכה והן חוצות את הכביש לכיווני.

 

"אלירן כפרה, מה קרה? מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" היא שואלת בדאגה.

 

אין לי כוח לשאלות שלה ואני עונה בחוסר סבלנות, "תכנסי הביתה לחמם לי את האוכל, אני גווע ברעב." אני נכנס וישר הולך אל המקלחת, מנסה להרגיע את העצבים וחושב על דבריו של גולן, שקד חזרה הביתה.

 

אחרי המקלחת אני מסתגר בחדר. מוציא את הבאנג[1] והקססה[2] מהמגירה, יודע שאם לא אוריד ראש[3] אני עוד אהרוג מישהו מהעצבים היום. הידיעה ששקד חזרה רודפת אותי ואני לא מצליח להחליט אם זה טוב או לא, מה שבטוח אהיה חייב לראות אותה.

 

אני נכנס אל המטבח ורואה את הילדה הקטנה יושבת על כיסא עם גלידה בידה.

 

"הצלחת שלך." היא מסמנת לי ואני מתיישב ומתחיל לאכול.

 

"אתה מאוד לא נחמד." היא מוסיפה ואני צוחק, "את הבת של שקד?"

 

היא מלקקת את הגלידה ועונה במבטא אמריקאי כבד, "כן. אתה מכיר את אימא שלי?"

 

אני נוגס בשניצל ולפני שאני מספיק לענות היא שואלת, "אתה לא משתמש בסכין?"

 

"בוא'נה את בלתי נסבלת כמו אימא שלך המתיפייפת ששכחה שגדלה בשכונה."

 

היא מרימה את הגבות בתהייה, "מה זה 'מתייפ..' המילה הזאת שאמרת? אני מקווה שאתה לא מקלל את אימא שלי."

 

אני נוגס פעם נוספת ועונה בפה מלא, "אני לא מקלל את אימא שלך ואני לא מקלל ליד ילדות קטנות. לכמה זמן חזרתן?" היא נשענת לאחור ונאנחת כאילו יש לה בעיות בחיים. "אימא שלי אומרת שלתמיד אבל אני עדיין מקווה לשכנע אותה אחרת. אני לא מבינה למה היא רוצה לגור פה, המקום הזה אפילו לא יפה וכל החברות שלי שם, אני מתגעגעת אליהן."

 

אז שקד החליטה לחזור לארץ. "ואתן תגורו בבית הזה?"

 

היא מהנהנת, "כן. סבתא שלי נתנה לנו את הבית כי היא גרה עם בעלה עכשיו."

 

אני מסיים לאכול ומוציא בירה מהמקרר. "ומה את עושה פה עכשיו?"

 

היא מתרוממת מהכיסא, "אימא שלי הלכה לקניות ואני נשארתי עם אימא שלך. אתה יכול לעזור לי לרחוץ ידיים? אני לא מגיעה לכיור."

 

אני מניח את הבקבוק על השיש, פותח את הברז ומרים אותה. כשהיא מסיימת לשטוף ידיים, אנחנו הולכים יחד לשבת בסלון ולצפות בטלוויזיה והיא בוחרת בערוץ הילדים. אני בוחן אותה מהצד ואמנם חיצונית יש לה את התווים הבהירים של שי אבל היא בדיוק כמו אימא שלה.

 

 

שקד

אני מסדרת את הקניות במטבח ונאנחת בייאוש, זה סיוט לערוך קניות בלי רכב. אני מרגישה שאיבדתי את הרגליים. שחף בטוח משתעממת בביתה של מרים ולפחות הידיעה שאלירן בעבודה מרגיעה אותי. מרים אמרה שהוא מגיע הביתה בסביבות השעה שש בערב, למרות שתמיד הוא מסיים בסביבות השעה שלוש בצהריים. אני ממהרת לסיים כדי לאסוף אותה לפני שהוא מגיע, רק חסר שהוא יבהיל אותה, הוא מפחיד את כולם והוא אף פעם לא יודע להיות נחמד לאף אחד.

 

אני חוצה את הכביש ונכנסת לביתה של מרים. רואה אותה יושבת בסלון וצופה בטלנובלה.

 

"היי, איפה שחף?" היא שקועה במסך, נראה כאילו היא עומדת לבכות ואני דואגת, "את בסדר?" הדמעות מתחילות לזלוג והיא עונה, "הלב שלי נשבר, בואי תראי כל מה שמנקשה עוברת."

 

אני מגלגלת עיניים, היא ואימא שלי לעולם לא ישתנו. "תעזבי אותי ממנקשה, איפה שחף?"

 

היא לא מסירה את המבט מהמסך ועונה, "בחדר."

 

אני ישר הולכת לכיוון החדרים ורק אז שמה לב שבכלל לא שאלתי באיזה מהם. אני שומעת את צחוקה ומופתעת לשמוע אותו מגיע מחדרו של אלירן, לבי פועם במהירות מהפחד. אני פותחת את הדלת ורואה את שניהם שוכבים במיטה וצופים בבוב-ספוג, הראש שלה מונח על חזהו והוא נשען על גב המיטה. הוא מסובב את ראשו אליי ומבטנו מצטלבים, שוב המבט הכחול שתמיד הפחיד אותי.

 

"אימא!" היא מזנקת מהמיטה ואני ישר מחבקת אותה ושואלת בקול רועד,

 

"הכל בסדר? את בסדר?"

 

היא מחייכת ומתכופפת לנעול את הכפכפים שלה. "כן, הייתי עם אלירן. גם הוא אוהב את בוב ספוג ואת רואה לא רק אני חושבת שבוב-ספוג ופטריק הומואים."

 

אני בהלם, היא מדברת כאילו היא ישבה עם מישהו נורמלי שאפשר לנהל איתו שיחה, היא ישבה עם דפוק בשכל שיכל לפגוע בה!

 

"בואי נלך."

 

"you so rude[4]!" היא אומרת לי בכעס וניגשת לחבק את אלירן. "ביי אלירן, אל תשכח שהבטחת לקחת אותי להכיר את גן השעשועים."

 

"לא שוכח." הוא עונה ונושק ללחייה.

 

אני רותחת מזעם, באיזו זכות הוא מבטיח לקחת אותה לגן השעשועים? נראה לו שאתן לזה לקרות? אנחנו יוצאות מחדרו ואני מובילה את שחף במהירות אל הדלת הראשית, לא מוכנה שהיא תהיה קרובה אליו.

 

"שחף, אני לא רוצה שתדברי שוב עם אלירן." אני פוקדת.

 

"למה לא?" היא שואלת בכעס, "אני אוהבת את אלירן."

 

"הכרת אותו לפני שניה וחצי! את לא באמת יכולה לאהוב אנשים שאת בקושי מכירה!" אני נוזפת בה והיא מפנה אליי אצבע מאשימה ויורה באנגלית כמו שקורה בכל פעם כשהיא עצבנית,

 

"את רצית שנבוא לישראל! אין לי פה חברים, אני לא מכירה אף אחד וכן, אני אוהבת את אלירן! הוא הבטיח להכיר לי חברים בגן שעשועים כדי שלא יהיה לי רע, הוא טוב לב ואני לא יודעת למה התנהגת אליו מגעיל, אבל אני מקווה מאוד שזה לא יגרום לו להיות מגעיל אליי!" היא הולכת לחדרה בכעס ואני לא אומרת כלום, נותרת קפואה במקום, רק זה היה חסר לי.

 

אחרי המקלחת אני יוצאת למרפסת. שחף כבר נרדמה או רק מעמידה פנים שהיא ישנה כמו שרגילה לעשות בכל פעם כשהיא כועסת עליי. אני מדליקה סיגריה ורואה אותו מעשן סיגריה בגינה ממול, ומסתכל עליי.

 

תמיד שנאתי את הדרך שבה הוא בוחן אותי, הוא מפחיד אותי. אני זוכרת שהייתי רבה עם יוסי שלא יביא אותו הביתה כי תמיד נקלעתי לסיטואציות הכי מביכות בחברתו. לא אשכח שכשיוסי היה במעצר בית, אלירן היה מבלה ימים שלמים בבית שלי. כל היום הם היו מסוממים כמו שני דפוקים. אני שונאת אותו, הוא דרדר את אחי לכל החרא הזה ותמיד היה הולך מכות עם שי בלי שום סיבה מוצדקת. כשחושבים על זה הוא היה הולך מכות עם כולם בלי סיבה מוצדקת.

 

אני קמה ומחליטה ללכת ולדבר איתו.

 

"אפשר?" אני שואלת לפני שפותחת את השער.

 

מבטו יוקד ואני מרגישה עירומה מולו. "לפי מה שזכור לי אף פעם לא ביקשת אישור כניסה לבית שלי."

 

הוא צודק. גדלתי בבית שלו בדיוק כמו שהוא גדל בשלי. אני ואלינור היינו בלתי נפרדות. "באתי לבקש ממך שלא תתקרב לבת שלי."

 

הוא מצחקק בזלזול ושואל, "באמת באת לבקש ממני את זה?"

 

אני לא מבינה את הטון שלו. "למה זה מוזר? אתה לא דמות חינוכית."

 

הוא לוקח שכטה ארוכה מהסיגריה לפני שעונה, "צאי מהלחץ שקדי, אני לא מפלצת. היא ילדה חמודה, מצחיקה."

 

אני מתעצבנת כשהוא קורא לי 'שקדי', תמיד שנאתי את הכינוי הדפוק. "קוראים לי שקד ולא 'שקדי'."

 

הוא מחייך את החיוך שמרעיד את גופי, "אם זה היה תלוי בי גם לא היו קוראים לך שקד, לא ברור מאיפה אימא שלך הביאה את השם הזה."

 

הוא לא השתנה, אין אפשרות לדבר איתו בצורה רצינית. אני מסתובבת ויוצאת מהשער.

 

"שקדי!" הוא קורא ואני עוצרת אבל לא מסתכלת עליו. "ברוכה השבה, התגעגעתי למכנסונים הקצרים שלך."

 

אני נושמת עמוק וצועדת בכעס לעבר הבית שלי, חייבת להתרחק ממנו! הבטחתי לעצמי כששחף נולדה שלא אחזור להתפרצויות הזעם והתכוונתי לזה, הוא לא יגרום לי לאבד את השליטה!

 

[1] מכשיר לעישון סמים.

 

[2] התערובת אותה מעשנים.

 

[3] סלאנג המתאר את פעולת העישון.

 

[4] את ממש גסה