רכבת הבוקר לפריז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רכבת הבוקר לפריז
מכר
מאות
עותקים
רכבת הבוקר לפריז
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רכבת הבוקר לפריז

3.9 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 174 עמ' מודפסים

תקציר

השעה 06:41, בוקר יום שני. הרכבת יוצאת בדרכה אל פריז. ססיל מגניבה מבט לעבר שכנה למושב. היא מתקשה לזהות בגבר הכרסתן, המובס, את העלם המושך והבלתי מושג ששינה את נתיב חייה. פיליפ, מצידו, נפעם מהפיכתה של הבחורה האפרורית שאת לבה שבר לאשת הקריירה המצודדת היושבת לצידו. ברכיהם מתחככות. מלבד מילות נימוס אקראיות, הם לא פוצים פה. יש יותר מדי משקעים ביניהם, יותר מדי מה לומר... שתי הנשמות התועות נפגשות שוב כמו להעריך מחדש את חייהן. בלא יודעין הן פוצחות בדואט חרישי המגולל את סיפור אהבתן הבוסרית והפוצעת. 
 
ז'אן־פיליפ בלונדל, מהקולות הבולטים של הספרות הצרפתית העכשווית, סופר ומורה לאנגלית. בצרפת ראו אור למעלה מעשרים רומנים פרי עטו.
 
"עלילה חזקה ותיאור נוגע ללב של מפגש לא צפוי עם חורבותיה של אהבה ישנה."  ניו־יורק טיימס 

פרק ראשון

יכולתי לקחת את זו של 07:50 - או אפילו את זו של 08:53. יום שני היום, לא קורה כלום בעבודה בימי שני. פשוט, לא יכולתי עוד. מה חשבתי לעצמי כשנשארתי במוצאי יום ראשון. אינני יודעת מה נכנס בי. יומיים זה די והותר.
ישנתי רע מאוד בלילה, כצפוי. כעסתי על עצמי. עוד סוף שבוע מבוזבז. מצד שני, מה כל כך מפתיע בזה? הלוא זה תמיד כך. ולנטין הרי צפתה את זה מראש. גם לוּק. אני מבינה אותם, אבל גם כועסת עליהם. על כך שלא באו. על כך שלא עמדו לימיני. על כך שלא העניקו לי את החמצן שהייתי זקוקה לו ביומיים האלה. על כך שהורי אינם יקרים להם כפי שהם יקרים לי. זה טבעי. אלה ההורים שלי. הורי. ההורים היחידים שלי, ואני הבת היחידה שלהם.
בכל פעם אני נשבעת שדי, לא עוד. ואז תחושת האשמה מבעבעת. ערמומית. הקולות שלהם בטלפון. שום נזיפה, שום קובלנה. רק שתיקה כשאני משיבה שיש לי המון עבודה בימים אלה. ליצור קשר עם ספקים. לרַצות לקוחות. אני מדמיינת אותם מעבר לקו. אמי עומדת מאחורי אבי, זקופה כמו סרגל. נוקשה. העווית בשפתיים. ההערה הארסית על קצה הלשון. אני תוהה אם קיימים האנשים שיודעים לטפל בהורים שלהם כשהם זקנים. זקנים, אבל עדיין לא רתוקים למיטה. זקנים ומוחלשים. זקנים ופגיעים. ומרירים.
לא, למען האמת, אני לא תוהה ממש. יש כאלה, כן. לוּק, למשל. אף על פי שלמעשה, לא אכפת לו מהם בכלל. הוא ניתק כל מגע עם המשפחה שלו לפני למעלה מעשרים שנה, ולמעט ביקור או צלצול טלפון אקראיים ביותר הוא לא משמיע קול. נדמה לי שזה הדבר שהכי הרשים אותי כשפגשתי אותו. הכישרון הזה לעצמאות. האנוכיות המושיעה הזאת. שלא לדבר על החיצוניות. ההופעה הנאה. ההופעה שהצליח לשמר למרות השנים. הוא עוד מעט בן חמישים אבל עדיין תמיר, צנום, כמעט גרום. מסוג הגברים שנשים בנות ארבעים פלוס חולמות עליהם. אני לא מקנאה. מעולם לא קינאתי. אני לא כנועה מספיק לזה. העצמאות של כל אחד מאתנו קוראת תיגר על עצמאותו של האחר ומכבדת אותה בעת ובעונה אחת.
 
מובן שהורי התלוננו על היעדרו. זה לא שלוּק נוהג בהם בחביבות יתרה, אבל הם מעדיפים אותנו בהרכב משפחתי. עם לוק וּולנטין. כך הם יכולים להתגאות בפני השכונה כולה, ובפני בעלי החנויות בפרט, ש״בשבוע שעבר כל המשפחה הקטנה הייתה כאן״. הם אוהבים להגיד את זה, המשפחה הקטנה.
הפעם, שני בני המשפחה הקטנה האחרים לא נכנעו.
ניסיתי להסביר. לוק עמוס בעבודה, החברה שלו עוברת שינויים מבניים. וּולנטין, נו, טוב. על פי רוב, ה״נו, טוב״ המלוּוה באנחה אמור להספיק, הוא אמור לכלול את העובדות שוולנטין מתקרבת לגיל שבע־עשרה, שהיא גרה באזור פריז, שהיא מאוהבת ושונאת לנסוע לעיר הקרתנית שבה אינה מכירה איש ושבה סבא שלה מתעקש לשלוח אותה לשחק בגינה כאילו היא עדיין בת שבע.
אלא שלהורי זה לא מספיק. אני צריכה להצטייד בשקר נאה, ארוז היטב, קשור בסרטים מרהיבים בגוון צהוב־לימון ומוגש עם חיוך קורן. אני כבר רגילה. למדתי להסתיר מהם את האמת בגיל צעיר מאוד. לכן המצאתי בשביל ולנטין בחינת מגן ביום שני בבוקר, כך שכל יום ראשון עליה ללמוד לקראתה. כשסיפרתי לוולנטין על השקר, לפני שהגשתי אותו להם, היא פרצה בצחוק רועם, נישקה אותי ושאלה למה אני לא אומרת להם פשוט שהיא משתעממת אצלם עד מוות ושהם מעיקים על הנשמה. לא עניתי. התשובה היחידה שעלתה במוחי היא ״כי לא מדברים ככה אל הורים״, אבל לא אמרתי זאת כיוון שברור לי שללוק ולוולנטין אין שום בעיה לדבר כך.
 
אני תוהה אם ולנטין תדבר אלינו כך בעתיד. מתי יגיע תורנו לחכות לביקור שלה בביתנו שבפרוורים. לא, לא בפרוורים. לא אהיה מסוגלת להזדקן בעוטף־פריז. אני לא באה משם. שום עבותות לא קושרים אותי לשם. התחלתי לחשוב היכן אני - כלומר אנחנו, אם הכול ילך למישרין, עשויים לסיים את חיינו. השתעשעתי ברעיון של מקסיקו, או מרוקו, אבל אני יודעת שאתגעגע לספרים, לסרטים, לשפה שלי. מה גם שאני מכירה את הארצות האלה. כבר ביקרתי בהן. אני שמחה שהזדמן לי לטייל בהן, אבל קשה לי לדמיין את עצמי חיה שם. לא. דרוש לי מקום שקט. מישור פתוח, אבל עם גבעות באופק. או ים. עדיף אוקיינוס. מלוח, פראי ונדבק לעור. אבל לא פריז. לא. גם לא המקום הזה, טְרוּאָה. לא אזור שַמפּאן. שבעתי מהמקום הזה. רציף התחנה. 06:35. אני לא מעזה לדמיין את מספר הפעמים שחיכיתי לרכבת מתחת לתקרת הזכוכית הזאת.
זה מטופש.
הכול מטופש.
העובדה שקמתי מוקדם כל כך. שלא לדבר על זה שנשארתי לילה נוסף. הרי הייתה לי ברירה. יכולתי לחזור אמש - אבל אני לא יודעת, המחשבה על ארבעים וחמש הדקות במטרו וברכבת הפרוורים כדי להגיע הביתה מגאר דה ל'אֶסְט, ואז הכול מהתחלה בכיוון ההפוך בבוקר יום שני, ריפתה את ידי. וגם פניה של אמי, שהפכה בן־רגע לבתולת הייסורים, אילמת כמובן, לאור האפשרות של עזיבתי ביום ראשון אחר הצהריים. ידעתי שוולנטין ישנה אצל אלאוֹנוֹר ושלוּק יבלה את הערב מול המחשב. לכן מחאתי כף, כמו ילדה, והכרזתי: ״פשוט אחזור ביום שני בבוקר!״ טלפנתי ללוק, שרטן משהו, ושלחתי הודעה לוולנטין, שהרי אין כל דרך אחרת לתקשר איתה. תשובה: ״אוקיי, נשיקות.״ מגיע היום שבו את לכודה בין ילדים אדישים להורים קשי עורף. זהו זה. אני בת ארבעים ושבע. אני עמוק בפנים.
בסופו של דבר, הורי הופתעו יותר מכולם. הופתעו לרעה. בייחוד אמי. בתולת הייסורים הפכה בן־רגע לבתולת החרדות. זה יפר את השגרה שלה. זה יערים עליה קשיים. היא לא תוכל להכניס למכונת הכביסה את הסדינים שבהם השתמשתי בשני הלילות הקודמים. זה יטרוף הכול. ומה בשם אלוהים נכין לארוחת הערב, הרי לא תכננו כלום, אצלנו, את הלוא יודעת, אוכלים מרק במוצאי יום ראשון, הסדרה המשטרתית בערוץ השני, ולמיטה! חוץ מזה, מה העניין? משהו לא בסדר בינך לבין לוק? בגלל זה הוא לא בא, נכון? הו, את יכולה לספר לנו הכול, אבל צריך להודות שיכולת להיות יותר נחמדה אליו. כאילו שכולם רוקדים לצלילי החליל שלך.
הייתי חייבת להתקומם. זרקתי: ״אתם לא שמחים שאני מבלה איתכם?״ הם נסוגו בבהלה. התנצלו. השיבו שבטח, זה רק ש... אין צורך להמשיך. אני יודעת. המשפחה הקטנה. ולחשוב שבחיי היומיום מכבדים אותי. כמעט חוששים מפני. אני מתכננת. קובעת. מגייסת.
 
אני לא יודעת אם אהיה עצובה כשהם ימותו.
 
אנחנו יכולים להתפאר באדישות שלנו עוד ועוד, אבל בבוא העת, הרגש מתנפל עלינו ומפיל אותנו אפיים ארצה. אף על פי כן קשה לי לדמיין זאת. ובכן, סוף שבוע מיותר. כל מה שעשיתי היה להסתובב בבית הורי במעגלים. הפעם היחידה שיצאתי הייתה להחליף את כרטיס הרכבת אתמול - אה, וגם ליוויתי את אמי לבּוּלַנזֶ'רי־פַּטיסֶרי שאינה בולנז'רי ובטח לא פטיסרי, אלא מחסן לחם. היא רצתה לקנות עוגת פְלאן. לקינוח של יום ראשון בערב. שהרי שום דבר לא תוכנן.
למותר לומר שלא אספר דבר מכל זה ללוק. זה יוכיח שהוא צדק ויעלה את החיוך הזחוח על שפתיו. שום מילה גם לוולנטין, זה לא מעניין אותה, בכל מקרה. הוא הדין בקולגות שלי. והחברים הנדירים שנותרו - לא ייאמן כיצד אחרי גיל ארבעים מתפוררים קשרי הידידות: אנשים מחליפים עבודות, יולדים ילדים, חילוקי דעות מתגלעים. הכול מרחיק אותנו מאלה שהאמנו כי נישאר קשורים אליהם לכל החיים. מה שנשאר זה מיילים חסכניים. שיחות טלפון שרובן שתיקות. מפגשים אקראיים.
 
לא. עצרי.
אני חייבת להזכיר לעצמי שאחרי שנת לילה גרועה אני חורכת הכול. צריך לזכור שהשעה 06:41. שיש לי מצב רוח מזופת.
אני נדהמת מכמות האנשים. ומשכיחוּת הרכבות בבוקר. נדמה שחצי מתושבי העיר נוסעים לעבוד בפריז מדי יום.
ואולי זה נכון.
הרכבת מגיעה, אין עיכוב. תודה לאל.
לא הייתי עומדת בזה.

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 174 עמ' מודפסים
רכבת הבוקר לפריז ז'אן פיליפ בלונדל
יכולתי לקחת את זו של 07:50 - או אפילו את זו של 08:53. יום שני היום, לא קורה כלום בעבודה בימי שני. פשוט, לא יכולתי עוד. מה חשבתי לעצמי כשנשארתי במוצאי יום ראשון. אינני יודעת מה נכנס בי. יומיים זה די והותר.
ישנתי רע מאוד בלילה, כצפוי. כעסתי על עצמי. עוד סוף שבוע מבוזבז. מצד שני, מה כל כך מפתיע בזה? הלוא זה תמיד כך. ולנטין הרי צפתה את זה מראש. גם לוּק. אני מבינה אותם, אבל גם כועסת עליהם. על כך שלא באו. על כך שלא עמדו לימיני. על כך שלא העניקו לי את החמצן שהייתי זקוקה לו ביומיים האלה. על כך שהורי אינם יקרים להם כפי שהם יקרים לי. זה טבעי. אלה ההורים שלי. הורי. ההורים היחידים שלי, ואני הבת היחידה שלהם.
בכל פעם אני נשבעת שדי, לא עוד. ואז תחושת האשמה מבעבעת. ערמומית. הקולות שלהם בטלפון. שום נזיפה, שום קובלנה. רק שתיקה כשאני משיבה שיש לי המון עבודה בימים אלה. ליצור קשר עם ספקים. לרַצות לקוחות. אני מדמיינת אותם מעבר לקו. אמי עומדת מאחורי אבי, זקופה כמו סרגל. נוקשה. העווית בשפתיים. ההערה הארסית על קצה הלשון. אני תוהה אם קיימים האנשים שיודעים לטפל בהורים שלהם כשהם זקנים. זקנים, אבל עדיין לא רתוקים למיטה. זקנים ומוחלשים. זקנים ופגיעים. ומרירים.
לא, למען האמת, אני לא תוהה ממש. יש כאלה, כן. לוּק, למשל. אף על פי שלמעשה, לא אכפת לו מהם בכלל. הוא ניתק כל מגע עם המשפחה שלו לפני למעלה מעשרים שנה, ולמעט ביקור או צלצול טלפון אקראיים ביותר הוא לא משמיע קול. נדמה לי שזה הדבר שהכי הרשים אותי כשפגשתי אותו. הכישרון הזה לעצמאות. האנוכיות המושיעה הזאת. שלא לדבר על החיצוניות. ההופעה הנאה. ההופעה שהצליח לשמר למרות השנים. הוא עוד מעט בן חמישים אבל עדיין תמיר, צנום, כמעט גרום. מסוג הגברים שנשים בנות ארבעים פלוס חולמות עליהם. אני לא מקנאה. מעולם לא קינאתי. אני לא כנועה מספיק לזה. העצמאות של כל אחד מאתנו קוראת תיגר על עצמאותו של האחר ומכבדת אותה בעת ובעונה אחת.
 
מובן שהורי התלוננו על היעדרו. זה לא שלוּק נוהג בהם בחביבות יתרה, אבל הם מעדיפים אותנו בהרכב משפחתי. עם לוק וּולנטין. כך הם יכולים להתגאות בפני השכונה כולה, ובפני בעלי החנויות בפרט, ש״בשבוע שעבר כל המשפחה הקטנה הייתה כאן״. הם אוהבים להגיד את זה, המשפחה הקטנה.
הפעם, שני בני המשפחה הקטנה האחרים לא נכנעו.
ניסיתי להסביר. לוק עמוס בעבודה, החברה שלו עוברת שינויים מבניים. וּולנטין, נו, טוב. על פי רוב, ה״נו, טוב״ המלוּוה באנחה אמור להספיק, הוא אמור לכלול את העובדות שוולנטין מתקרבת לגיל שבע־עשרה, שהיא גרה באזור פריז, שהיא מאוהבת ושונאת לנסוע לעיר הקרתנית שבה אינה מכירה איש ושבה סבא שלה מתעקש לשלוח אותה לשחק בגינה כאילו היא עדיין בת שבע.
אלא שלהורי זה לא מספיק. אני צריכה להצטייד בשקר נאה, ארוז היטב, קשור בסרטים מרהיבים בגוון צהוב־לימון ומוגש עם חיוך קורן. אני כבר רגילה. למדתי להסתיר מהם את האמת בגיל צעיר מאוד. לכן המצאתי בשביל ולנטין בחינת מגן ביום שני בבוקר, כך שכל יום ראשון עליה ללמוד לקראתה. כשסיפרתי לוולנטין על השקר, לפני שהגשתי אותו להם, היא פרצה בצחוק רועם, נישקה אותי ושאלה למה אני לא אומרת להם פשוט שהיא משתעממת אצלם עד מוות ושהם מעיקים על הנשמה. לא עניתי. התשובה היחידה שעלתה במוחי היא ״כי לא מדברים ככה אל הורים״, אבל לא אמרתי זאת כיוון שברור לי שללוק ולוולנטין אין שום בעיה לדבר כך.
 
אני תוהה אם ולנטין תדבר אלינו כך בעתיד. מתי יגיע תורנו לחכות לביקור שלה בביתנו שבפרוורים. לא, לא בפרוורים. לא אהיה מסוגלת להזדקן בעוטף־פריז. אני לא באה משם. שום עבותות לא קושרים אותי לשם. התחלתי לחשוב היכן אני - כלומר אנחנו, אם הכול ילך למישרין, עשויים לסיים את חיינו. השתעשעתי ברעיון של מקסיקו, או מרוקו, אבל אני יודעת שאתגעגע לספרים, לסרטים, לשפה שלי. מה גם שאני מכירה את הארצות האלה. כבר ביקרתי בהן. אני שמחה שהזדמן לי לטייל בהן, אבל קשה לי לדמיין את עצמי חיה שם. לא. דרוש לי מקום שקט. מישור פתוח, אבל עם גבעות באופק. או ים. עדיף אוקיינוס. מלוח, פראי ונדבק לעור. אבל לא פריז. לא. גם לא המקום הזה, טְרוּאָה. לא אזור שַמפּאן. שבעתי מהמקום הזה. רציף התחנה. 06:35. אני לא מעזה לדמיין את מספר הפעמים שחיכיתי לרכבת מתחת לתקרת הזכוכית הזאת.
זה מטופש.
הכול מטופש.
העובדה שקמתי מוקדם כל כך. שלא לדבר על זה שנשארתי לילה נוסף. הרי הייתה לי ברירה. יכולתי לחזור אמש - אבל אני לא יודעת, המחשבה על ארבעים וחמש הדקות במטרו וברכבת הפרוורים כדי להגיע הביתה מגאר דה ל'אֶסְט, ואז הכול מהתחלה בכיוון ההפוך בבוקר יום שני, ריפתה את ידי. וגם פניה של אמי, שהפכה בן־רגע לבתולת הייסורים, אילמת כמובן, לאור האפשרות של עזיבתי ביום ראשון אחר הצהריים. ידעתי שוולנטין ישנה אצל אלאוֹנוֹר ושלוּק יבלה את הערב מול המחשב. לכן מחאתי כף, כמו ילדה, והכרזתי: ״פשוט אחזור ביום שני בבוקר!״ טלפנתי ללוק, שרטן משהו, ושלחתי הודעה לוולנטין, שהרי אין כל דרך אחרת לתקשר איתה. תשובה: ״אוקיי, נשיקות.״ מגיע היום שבו את לכודה בין ילדים אדישים להורים קשי עורף. זהו זה. אני בת ארבעים ושבע. אני עמוק בפנים.
בסופו של דבר, הורי הופתעו יותר מכולם. הופתעו לרעה. בייחוד אמי. בתולת הייסורים הפכה בן־רגע לבתולת החרדות. זה יפר את השגרה שלה. זה יערים עליה קשיים. היא לא תוכל להכניס למכונת הכביסה את הסדינים שבהם השתמשתי בשני הלילות הקודמים. זה יטרוף הכול. ומה בשם אלוהים נכין לארוחת הערב, הרי לא תכננו כלום, אצלנו, את הלוא יודעת, אוכלים מרק במוצאי יום ראשון, הסדרה המשטרתית בערוץ השני, ולמיטה! חוץ מזה, מה העניין? משהו לא בסדר בינך לבין לוק? בגלל זה הוא לא בא, נכון? הו, את יכולה לספר לנו הכול, אבל צריך להודות שיכולת להיות יותר נחמדה אליו. כאילו שכולם רוקדים לצלילי החליל שלך.
הייתי חייבת להתקומם. זרקתי: ״אתם לא שמחים שאני מבלה איתכם?״ הם נסוגו בבהלה. התנצלו. השיבו שבטח, זה רק ש... אין צורך להמשיך. אני יודעת. המשפחה הקטנה. ולחשוב שבחיי היומיום מכבדים אותי. כמעט חוששים מפני. אני מתכננת. קובעת. מגייסת.
 
אני לא יודעת אם אהיה עצובה כשהם ימותו.
 
אנחנו יכולים להתפאר באדישות שלנו עוד ועוד, אבל בבוא העת, הרגש מתנפל עלינו ומפיל אותנו אפיים ארצה. אף על פי כן קשה לי לדמיין זאת. ובכן, סוף שבוע מיותר. כל מה שעשיתי היה להסתובב בבית הורי במעגלים. הפעם היחידה שיצאתי הייתה להחליף את כרטיס הרכבת אתמול - אה, וגם ליוויתי את אמי לבּוּלַנזֶ'רי־פַּטיסֶרי שאינה בולנז'רי ובטח לא פטיסרי, אלא מחסן לחם. היא רצתה לקנות עוגת פְלאן. לקינוח של יום ראשון בערב. שהרי שום דבר לא תוכנן.
למותר לומר שלא אספר דבר מכל זה ללוק. זה יוכיח שהוא צדק ויעלה את החיוך הזחוח על שפתיו. שום מילה גם לוולנטין, זה לא מעניין אותה, בכל מקרה. הוא הדין בקולגות שלי. והחברים הנדירים שנותרו - לא ייאמן כיצד אחרי גיל ארבעים מתפוררים קשרי הידידות: אנשים מחליפים עבודות, יולדים ילדים, חילוקי דעות מתגלעים. הכול מרחיק אותנו מאלה שהאמנו כי נישאר קשורים אליהם לכל החיים. מה שנשאר זה מיילים חסכניים. שיחות טלפון שרובן שתיקות. מפגשים אקראיים.
 
לא. עצרי.
אני חייבת להזכיר לעצמי שאחרי שנת לילה גרועה אני חורכת הכול. צריך לזכור שהשעה 06:41. שיש לי מצב רוח מזופת.
אני נדהמת מכמות האנשים. ומשכיחוּת הרכבות בבוקר. נדמה שחצי מתושבי העיר נוסעים לעבוד בפריז מדי יום.
ואולי זה נכון.
הרכבת מגיעה, אין עיכוב. תודה לאל.
לא הייתי עומדת בזה.