לווייתן נפרדה ממני בגשם עז.
נסענו בציר מקסיקו, עוברים בחרבה בים העצים והירק שצמחו פרא משני צדדיו. הגשם הרקיד אותם על מקומם. הם נראו חיים, כאילו בכל רגע יסתערו על הכביש וינסו לבלוע אותנו.
עצי כליל החורש פרחו — מטחי ברד ורוד שקפאו על מקומם באוויר. כאפיות על חמורים הזדחלו לצד הכביש, אלה ואלה מחוקים בגשם. הקנגוּ שלנו בלמה כדי לתת זכות קדימה לעדר של סוודרים לא צבועים. תהיתי אם אתגעגע לנופים האלה כשאגיע למעוז, מִפקדת הגדוד המוקפת שדות ומושבים, אי־שם בצד ה"כחול" של הגדר. תהיתי אם גם שם יורד גשם באמצע נובמבר.
חייל צעיר חבוש כומתה יצא מביתן הש"ג ושאל לזהותנו ולמטרת הביקור. רק אז חזר ופתח את השער.
ירדתי מהקנגו באמצע מגרש חניה עמוס בג'יפים, האמרים ומפלצות־רכב אחרות, כולם חומים. מצד אחד של המגרש עמד מבנה החמ"ל, ומהצד השני — שדרת קרוואנים ששימשו משרדים.
הנהג הוציא מהבגאז' את שקיות הזבל הכתומות הדקות, שהכילו את כל החדר הישן שלי בחטיבה, ונסע. עכשיו הייתי אמורה לעשות מה שהורתה לי הקצינה שלי מהחטיבה — לגשת ישר לשלישות ולמסור את צו הסיפוח לגדוד. במקום זה אספתי את רכושי וצעדתי לעבר החמ"ל.
הדפתי את הדלת, ושלושה ראשים נפנו אלי מהשולחן המרכזי.
"אריאל!" הכריז נער, שהייתי נותנת לו שש־עשרה לולא המדים. הוא חבש כיפה סרוגה על תלתלים שחורים, והסומק בלחיי־התפוחים שלו היה עז, כאילו שיחק באיפור של אמו. ידעתי ששמו יהושע — זיהיתי את קולו מהטלפון. פתחתי את פי להשיב ברכה כשאצבע תקיפה ננעצה בגבי. הסתובבתי להביט ישר לתוך קנה של אם־16. החייל שאחז בו היה חמוש גם בהבעת גיבור קומיקס רצינית.
"כן, איפה הצעירה מלווייתן שצריך להשמיד?" הביט ימין ושמאל.
"באתי בשלום," הרמתי שתי ידיים.
"חזל"ש,1 היא משלנו עכשיו," צחק האחמ"ש.
1 חזל"ש — חזרה לשגרה, ביטול.
"רות, היישר," הבחור הוריד את הנשק ולחץ את ידי בטלטול עז. "בן."
"אריאל," וקולי יצא מקוטע מרוב טלטולים.
"או־קיי, בת הים, חוקת החמ"ל המקוצְררת: אין כניסה לקצינים צעירים פרט לצרכים מבצעיים, היה ותצפיתנית מנסה לפרוץ גישה אל המקרר, יש לחסום אותה בגופך. שאלות."
הנדתי את ראשי במרץ, בדיוק כשהסעיף הראשון הופר. רעמת תלתלים אדמונית עם ארון יחיד צעדה היישר אל המחשב שבפינת החדר.
"איילת?" שאלתי.
"אריאל? וואו, שכחתי שזה היום!" פניה ועיניה התכולות חייכו מאוד. "בדיוק סידרנו לך מיטה —״
"זוזו מהמחשב," נשמע קול קצר רוח מכיוון הדלת.
יהושע קפץ מכיסאו כאילו התיישב על מסמרים, ופינה את המקום לקצין כהה וצנום, שׂערו שיבה עם שיירי שחור. הקצין תפס את העכבר והחל לשרטט קו מתפתל לאורך כביש דק, מכשיר המירס צמוד לאוזנו.
"טוב, הבנתי, אל תבלבל ת'מוח. זה לא יקרה לפני שתים־עשרה. טומטום, הם לא יקפלו את השו"פים2 בשביל זה! אלמנה3 פה? לא, לא יקרה. ככה, כי אין אישור לזה. אם הייתי רוצה הייתי מאשר בלי לספר להם, אבל אני לא רוצה ולא מאשר. ביי. ביי!" הוא טרק את הפומית, ולרוע מזלי, נחתו עיניו הכהות והחדות ישר עלי.
2 שו"פים — שוטרים פלסטינים. כינוי גנרי לאנשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, השייכים לארגון הפת"ח.
3 אלמנה — "אלמנת קש", תצפית מתוך בית מאוכלס.
"אה. הנה החדשה. שי, קצין אג"מ." ידו הקרובה אלי נשארה על העכבר. "תתאפסי צ'יק־צ'ק. אין פה הנחות לסתומים מהחטיבה. מספיק צרות יש לי מהם."
שעות אחדות רק ישבתי ובהיתי בצוות החמ"ל מבצע את עבודתו — זה מרים טלפון ומושך לעברו את היומן, השני מתגלגל אל המסוף עם טלפון אחר צמוד לאוזנו, בודק תעודת זהות, ואילו השלישי מתעורר למשמע צליל התרעה קצבי, רוכן לעבר אחד המחשבים וכורז ארבע מילים לחמ"ל התצפיות שמעבר לדלת — שלוש למקום, אחת לקוד האירוע. אחרי כל כריזה כזו ניעור לחיים מסך פלזמה גדול בשחור־לבן, ותמיד נראה שכולם מבינים בדיוק מה מתרחש בו — חוץ ממני. התנועה היתה מתמדת גם כשהאטה, ורגעי הדממה נדירים.
בארבע אחר הצהריים נצבעו שלבי התריסים בכתום עז. שלווה נפלה על הקשרים והטלפונים, ורוח מתוקה נשבה מבחוץ. התיישבתי בפתח החמ"ל עם כוס קפה, שוקו משקית במקום חלב, והתבוננתי על ביתי החדש.
מעברו השני של הכביש ניצב קרוואן בודד. מקבילים היו קבועים בקיר, ומישהו התאמן עליהם בראבק של אולימפיאדה, פניו אל הקיר. ניסיתי לספור את העליות שלו, אבל הן היו רבות מדי. לבסוף קפץ מהם, כאילו בכוחות מחודשים, וחלף על פני החמ"ל בריצה, מנופף לי לשלום. תהיתי אם אני אמורה לזהות אותו. הוא לא היה ילד, אבל החיוך שלו היה צעיר.
עם רדת החושך שוחררתי "לישון", כי בתשע בערב התחילה המשמרת הראשונה שלי עם יהושע. איילת הזהירה אותי שהוא דיסלקט ושאף אחד לא מסתדר איתו, ולכן עד היום שובץ רק כשלישי או רביעי. אבל מרגע החפיפה ועד אחת בלילה הוא היה הראשון לזנק לכל צלצול טלפון, קריאה בקשר או התרעה ממחשב הגדר. ארבע שעות שלמות הוא לא עזב את החמ"ל, אפילו לא לשירותים, מחשש ש"אצטרך משהו".
כמה שניות לאחר שנשבר ויצא, הופיע בדלת שחקן אן־בי־אֵי מחופש לקצין. הכומתה האדומה ותנועותיו המהססות רמזו לי שגם הוא הגיע לא מזמן.
"היי, גולן," הושיט יד ללחיצה מרסקת. "הקמ"ן החדש."
גובהו צנח בחצי כשהתיישב. השעה אחת בלילה לא ניכרה בו באופן מיוחד. קצינים צעירים נמצאים במצב שקיות־מתחת־לעיניים תמידי, עם שעות ספורות בכל לילה להילחם בהן.
"למה אתה לא ישן?"
"איזה שינה, אני כולי בחרדות מהמג"ד הזה. אתמול מעצר ראשון שלי, כל האיתורים שגויים. מעניין לו ת'תחת שזה אשמת החטיבה. אני חותם לך, את האיתור הבא שלא יהיה קיים הוא ידאג להרוס כשאני בפנים." וצחק, צחוק ארוך וצחור־שיניים.
נהמת מנוע הגיעה מבחוץ, ושנינו נדרכנו. בדלת הופיע סגן אלוף שלא ראיתי מימַי, אבל ידעתי בדיוק מיהו.
"ערב," אמר ערן המג"ד. נימתו רמזה שאין זה ערב מהמשובחים. שי הלך צעד מאחוריו כמו צל מבשר רע.
"קמ"ן, פעם הבאה תהיה זריז, אני אמור לקבל ממך מידעים כאלה," המג"ד הנחית חבטה על גבו של גולן.
"איזה מידעים?" שאל גולן.
"איזה מידעים," חזר המג"ד. "עזיז חסן, חמא"סניק מספר ארבע בעיר. כמעט הבאנו אותו שתלחצו ידיים."
הם הביאו? עם איזה כוח בדיוק? איך לא ראיתי כלום במערכת?
"אחמ"שית, תורידי לכל הפלוגות לעכב כל מרצדס כחולה בלי ל"ז," אמר המג"ד. "אם מוצאים תעירי אותי."
המג"ד צלע קלות החוצה, שי מפגר אחריו חצי צעד ברוב טאקט. מיד כשיצאו רכנתי לעבר מסך המערכת, שהציג מפת קוד של העיר והכפרים הסמוכים לה. תוויות כחולות קטנות בישרו על מקומם של הכוחות שעדיין היו שם בחוץ — הנה סיור של פלוגת טמפו על הגדר ליד הכפר קדיס, והנה הג'יפ של קודקוד פומה נוסע על ציר קסטל, חולף על פני היישוב עמרם. קודקוד בורדו וקודקוד אשור עומדים שניהם ללא תנועה בתוך המוצב שהפלוגות שלהם חולקות ביישוב השני בגזרה, אבשלום. וזהו.
"היה איזה מבצע בתכנון?" שאלתי. "כי בחפיפה לא אמרו לי כלום."
"גם לי לא," נאנח גולן בקומו מהכיסא ופסע אל הדלת. "עזיז חסן. או־קיי..."
שארית הלילה היתה שקטה, אבל בשמונה בבוקר שוב נשמע רעש מנוע, ממש מחוץ לדלת.
"זה מאה אחוז סופה," אמר יהושע. "או, שלום לך, משנה בורדו! באת לישיבת סופ"ש?"
דור, סמ"פ החוד, היה ענק גלוח ראש. פניו השזופים נשאו הבטחה לשמש, למרחבים לא נגמרים שם בחוץ. הוא התיישב, פשט רגליים והביט לעבר המטבח. "יש לכם משהו לאכול? אני מת מרעב, מת."
הנדתי את ראשי. "נסה בתצפיות. הן הכינו טוסטים לא מזמן."
"עזבי, לא מדבר איתן."
"אולי נמצא לך משהו," אני מחייכת. "אם, במקרה, תיקח אותי לטיול בגזרה היפה שלך היום. יום שישי וזה..."
"יודעת מה? אחרי הישיבה אני צריך לעבור בבולם,4 תבואי. אבל דקת קריאה, אני לא מחכה."
4 בולם — פילבוקס, מגדל תצפית עשוי בטון, מאויש בלוחמים.
בתשע וקצת הגיעו אנשי היום. הפרטים היחידים בחפיפה היו הסיור המתוכנן שלי והמרצדס הכחולה — בסדר הזה. בשנייה בה קמתי צילצל הטלפון.
"אריאל," קולו של המג"ד נשמע צרוד ועירני, ביום כמו באישון לילה. "אני לא מאשר את הטיול. יש התרעות."
האוויר יצא מריאותי. השמש נעלמה מאחורי קרוואן צבאי מכוער.
"חזל"ש סיור, יש התרעות. כוס אמא שלו!"
יהושע כבר חייג לגולן. "מה שלומך, פרפר?5 בוקר טוב גם לך. יש התרעות בגזרה? זהו, בדוק? אין משהו ספציפי? אה. תודה רבה לך. תודה."
5 פרפר — קמ"ן.
הוא ניתק והביט בי. "שום דבר מיוחד. מוזר שמג"ד יודע על התרעות וקמ"ן לא. לא?"
בשש בערב העירה אותי איילת — המג"ד החליט שגם מי שעושה לילות חייב להופיע לארוחת שישי. יהושע קידש, כולנו אכלנו שניצלים תלת־ממדיים, וכדי לפצות את אנשי היום שאכלו בודדים בחמ"ל, החלפנו משמרות שעה לפני הזמן. אחמ"שית היום, צעירה שהגיעה ללווייתן שנה אחרַי והועברה לגדוד לפני שהספקתי ללמוד את שמה, הצמידה בריכוז את הטלפון לאוזנה.
"היי, איילת. תגידי, יש מצב אני מצטרפת למעצר? יו, באמת? יששש!"
יהושע פער פה לעומתה. "אני לא מאמין, פעם שנייה שלך השבוע! אני רובאי 07 ואף אחד פה לא הוציא אותי אפילו לסיור!"
"כנ"ל," הפטרתי. "התרעות my ass."
בראשון בלילה התרסקה עלי העייפות מכל השבוע. אין לי מושג איך שרדתי עד שהחליפו אותנו חיילים מהסבב הטרי שחזר מהבית. נשאר בי כוח ללכת בדיוק עד המיטה.
קמתי לתוך יום שני אחרי ארבע שעות של שינה טרופה וריקה. לבשתי מחדש את המדים וחזרתי לחמ"ל. מצאתי שם חייל גבוה רכון מעל המסכים, כיפה כחולה סרוגה על שיער חום שזקוק לתספורת. גם העיניים שהפנה אלי היו כחולות.
"או, כבוד האחמ"שית החדשה, ברוכה הבאה."
"תודה. גבריאל, נכון?" הושטתי יד ללחיצה, אבל זכיתי לחיוך מתנצל של שומר־נגיעה.
"גֵייבּ," אמר במקום זאת. "גבריאל זה בשביל החטיבה. מה, איך היה שבוע ראשון?"
"די רגיל, נראה לי..."
"מעוז, משנה!" רעם קול לבבי מהדלת, עטוי חיוך של בחוץ. זה היה האיש מהמקבילים.
"חדשה, נכון?" לחץ את ידי בעוז, למרות הכיפה שעל ראשו. "אוֹרי, הסמג"ד. אחמ"ש, אני מסנג'ר לכם את המחשב דקה."
"בכבוד," גייב פינה לסמג"ד כיסא בדיוק מול המערכת, אבל זה עמד ורכן אל המסך, תופס את העכבר כמו היה יצור חי חמקמק.
"כבר קיבלתם מרשם?״6
6 מרשם — תיאור גרפי ממוחשב של פרטי מבצע צבאי.
"של המבצע בעיסכין? רק האיתורים," אמר גייב.
"מצוין. שי עוד בבית, נכון?" אורי משך את הכיסא תחתיו והחל לערוך את המרשם, מורה לגייב להתקשר לזה ולהוא, חוקר, מתייעץ, מתקן, ולבסוף שולח את המרשם לכל העמדות במפקדה.
לא עברה דקה והטלפון צילצל. נדהמנו לראות את אורי לוחץ על כפתור הרמקול.
"כן!"
"סמג"ד, זה אתה?"
"כן, המג"ד," השיב אורי, קולו מרצין מעט מהברה להברה.
"מה זה המרשם הזה של עיסכין שהחמ"ל שלח לי?"
"עשיתי מכאן ג"ג,7 זכרתי שאולר8 בבית."
7 ג"ג — גבולות גזרה.
8 אולר — קצין אג"מ.
"מה הקשר? אתה יודע את ההגבלות?"
"ראיתי את התחנה של השו"פים, את המונתזה,9 את המדרסה,10 דאגתי שהם יהיו מחוץ לתחום..."
9 מונתזה — גן משחקים או גינה ציבורית.
10 מדרסה — בית ספר.
"ראיתי איך דאגת," חתך המג"ד. "אתה לא יודע ששו"פים עובדים צפונית לרודוס בכל המרחב בין הקפה אינטרנט לציר הארובה?"
"אנחנו לא מקפלים אותם?"
"אורי, תעצור רגע לחשוב!" הצעקה הטלפונית החרידה את האוויר. "כשהשו"פים מתקפלים, כל פעיל בן יום יודע שצה"ל מגיע ומשכיב מארב. וזה לא פעילים בני יום, זה חיילים של טארק עם נשק אוטומטי. תגיד לחמ"ל שימחקו את כל הקשקושים האלה וישלחו לאבישי מרשם נקי רק עם האיתורים, שיחזור אלי עם ג"גים וסגירות."
"אתה לא רוצה לראות את הג"ג שלו לפני שהוא עושה סגירות?" שאל אורי.
"לא."
"מאה אחוז, ביי." אורי סגר את הטלפון והביט בי. חיפשתי מהר משהו אחר להביט בו.
"תעשה מה שהוא אמר," אמר הסמג"ד, "רק תגיד לאבישי שלא ייקח ת'זמן כמו תמיד. שיישאר גם למבצעית זמן לעבוד."
"אין בעיה. כשהמרשם מוכן לשלוח לך?"
"אין צורך," השיב אורי. "מה שכן, אם לא קשה לכם, תכינו לי מרשם של עבודת שו"פים וכל מיני מקומות בעייתיים כאלה."
"בטח," אמרתי מיד. הבטתי בו יוצא ואחר הפניתי את גבי לדלת. הרגשתי את הבעת פני נופלת.
"נו, מה את מתרגשת, הוא ס'," אמר גייב. "הוא לא אמור לדעת את כל זה."
"אבל אנחנו יודעים," אמרתי. "אתה ואני יודעים על השו"פים. יכולנו להגיד לו."
"די, נו, מי חשב על זה בכלל?"
"המג"ד, מתברר," הפטרתי.
"או, ברוכה הבאה למועדון! אפשר להציע לך סטיקר לאוטו? 'המג"ד, נמאסת'."
צחוק דק נפלט מנחירי. "אתם עושים גם כובעים?"
"את יוצאת על א', מדוגמת, מסודרת..." איילת סקרה את מדַי המוצרים והמונמכים לעילא, "לא שותה ונוהגת, לא נוהגת עייפה, לא נותנת לחברים שלך לשתות ולנהוג. תיהני, תבלי, תחזרי בכוחות מחודשים. סבבה?"
בבוקר יום שני כעבור שישה ימים לא הייתי מהשבוזים. נסעתי באוטובוס כשאפי דבוק לשמשה. גמעתי בהתלהבות כל שדה, כל מושב וכל שלט דרכים ירוק שהכריז על התקרבות העיר שלנו, שלאוזני צרכן החדשות המצוי נשמעת מסוכנת, זרה ואסורה.
נכנסתי לחמ"ל, עמוסה בכל התיקים, והמזגן המחמם חיבק אותי כמו דובי ששכב לצדי במיטה לילה שלם.
"או, שבוע טוב!" אמר גייב. "איך היה בבית?"
"נחמד," אמרתי. "איך היה פה?"
"לא שקט. תשמעי בחפיפה. אבל לכי לאכול קודם."
ההד בחדר האוכל הפך את קולות הדיבור הספורים להמולה. מילאתי צלחת ותרתי בעיני אחר מקום לשבת. השולחן של התאג"ד11 היה מלא עד אפס מקום. על חברת התצפיתניות הפטפטניות העדפתי לוותר. בסוף החדר היה שולחן יחיד, מלוכלך אבל ריק.
11 תאג"ד — תא איסוף גדודי. כינוי הן לאמבולנס צה"לי והן למחלקת הרפואה הגדודית.
שיכלתי את רגלי על הכיסא והתחלתי לאכול, מנסה להחליט מי יותר עצוב היום — הסלט או השניצל.
"תשמע לי, זה לא הולך לכיוון טוב," קול מהוסה הגיע משולחן הקצינים הסמוך.
"מה אתה מדבר, בדיוק בגלל כאלה דברים התחלנו בכלל לעשות את זה," השיב קול אחר.
"אין בעיה, אבל זה ספציפית פשוט גדול עלינו. אתה ואני יודעים שלא קיבלנו מספיק כלים לזה."
עדיין לא זיהיתי את הקולות, אבל לא העזתי להסתכל. המשכתי לחתוך את השניצל לפיסות זעירות, משתדלת לא להוסיף את רעש הסכו"ם שלי לשאון הכללי.
"יופי. אז בוא לא נעשה את זה. בוא נשב ולא נעשה כלום כי גדול עלינו, וכשההשלכות יגיעו נגיד, 'מה אתם רוצים, לא נתתם מספיק כלים, גדול עלינו.' מצטער, לא אצלי. נתנו לי מלכה, אני הולך לנצח איתה."
"וכמה מהסד"כ שלך יתבזבז עד שזה יקרה? מה אתה חושב, שכל שניים כאלה ישלימו לנו מהיום למחר?"
היו שניות ארוכות של שקט, שלאחריהן אמר הקול השני, "אני הולך לבקש מהמח"ט עוד סיור."
"אם יש לו שכל הוא לא יאשר. ואם אין לו שכל, תיהנו."
חריקת כיסא פתאומית, קרובה להפליא, העבירה בי צמרמורת. גבו של שי התרחק לעבר היציאה.
בזווית עיני המשיך המג"ד לאכול בדממה. סיימתי לנתח את השניצל שלא התכוונתי לאכול ונחלצתי מכיסאי בשקט.
בחוץ היתה צינה לחה ושמשית. בועז, הקשר של המג"ד, התקדם לעברי. הוא הושיט יד ללחיצה, קשה ויבשה כמו גב של תנין.
"הגיע הזמן, הוד מעלתו," חייכתי. "אריאל."
הוא הסיט ממני את מבטו, כאילו חיפש מישהו אחר. "בני זונות. הם הולכים לעשות את זה שוב פעם, לא?"
"את מה? הייתי בבית פשוט."
"תקשיבי, אם תדעי משהו, את חייבת לספר לי." עיניו הירוקות נעשו גדולות פתאום, עמומות כמו עיני מת. הרגשתי כאילו הביט בי שעה שלמה בלי למצמץ, אבל זה היה רק רגע. הוא כבר המשיך ללכת.
שברי גשם תפסו אותי בדרכי אל החמ"ל. מולי צעד יהושע, מאחל לי שבוע טוב מלוא פה ולחיים סמוקות. כשנכנסנו היה גייב רכון מעל המערכת, גבו הכפוף נשען על ידיו הנטועות בשולחן כאילו לא יחזיק בזכות עצמו. כשראה אותי דחף את עצמו להזדקף ופנה אל המחשב של איילת לחפיפה השבועית. הוא שטח בפנינו יום ביום, תקריות, מחסומים ואירועי גדר. בשישי השב"כ סיירו בעיר. המג"ד הצטרף אליהם עם קודקוד בורדו וקודקוד אשור — אבישי מפקד הפלחו"ד וזיו מ"פ המבצעית.
"וקרה משהו?" שאלתי.
"קצת אבנים במ"פ,״12 אמר גייב. "בשבת היה ניסיון דקירה ב־787, עצרנו, שלחנו לחטיבה... מוצאי שבת."
12 מ"פ — מחנה פליטים (וגם: מפקד פלוגה).
הדממה ששררה מסביב ממילא הפכה פתאום כבדה פי עשרה. הצטנפתי עוד בתוך הכיסא, בתוך הפליז.
קולו של גבריאל, צרוד כמו קולו של ילד בר־מצווה ונמוך מים המלח, המשיך. "סיור הכנה בקסבה13 לקראת מעצר. חפ"ק מג"ד, קודקוד אשור, קודקוד בורדו. היו גם שני זאבים, אבל הם נשארו ב־401 כי לא היה להם משיב מקום. שמיעת ילקוטים14 על ידי קודקוד אשור מכיוון האיתור, ירי ודאי על קודקוד מעוז, סימנים על הסופה. החפ"קים פתחו זיגים15 בכמה סמטאות קרוב לבית, מישהו זרק הלם לתוך החצר... שני ג'וֹנים16 יצאו עם קַלצ'ים, הכוחות פתחו באש, מישהו זרק רימון מסנוור... לא תפסו אותם. חזל"ש. שאלות?"
13 קסבה — המרכז הישן של עיר או כפר, המאופיין בבנייה צפופה.
14 ילקוטים — יריות.
15 זיג — מארב בפינת בניין. "לפתוח זיג" פירושו למקם מארב בפינת בניין.
16 ג'וני — מבוקשים.
רציתי לומר לו שזה לא הכול, שמשהו הלך מתחת לתדר הגדודי. שאני לא יודעת מה, אבל העיניים של בועז היו גדולות וירוקות ולא מיצמצו בכלל.
"בהמשך, פינוי שני חיילי פלחו"ד על ידי תאג"ד מעוז לבית חולים עקב כאבים בחזה... קיבלו איזה שבועיים גימ"לים. יש פה פרטים אם מישהו יבקש מכם."
"הם היו במבצע?" שאלתי.
"לא יודע, פינו אותם מהמוצב."
"באבירבולנס? בגלל כאבים בחזה?" הקשיתי. ולא אחד — שניים.
"הדוקטור אמר, אני כתבתי," קולו דמה לפחית ריקה שיצאה מהמקפיא — חלול, עוין ונדבק לעור.
"בידוק במחסומים — מדגמי שני כיוונים. התרעה אחת: בכוונת פעילי פח"ע מהעיר להוציא פיגוע מטען או ירי או הקרבה לעבר כוחות צה"ל במרחב. תיהנו," הוא נשען לאחור בכיסאו, כמעט מעיף את העכבר ממנו והלאה.
"אין מעצרים בתכנון?" שאל יהושע.
"לא."
"גם לא למחר־מחרתיים?"
פניו של גבריאל התקדרו. לרגע חשבתי שיצעק, אבל כל תגובתו הסתכמה במנוד ראש כבד, עייף.
הוא קם בכבדות, השחיל דרך ראשו וכתפיו את רצועת הנשק ויצא, מכניס אל החמ"ל כמה אניצי גשם וצינה.
"וואי, המג"ד!" יהושע הצביע על הטלפון, כאילו נוסף על הצלצול התחיל המכשיר גם לפרכס.
"צהריים טובים," עניתי.
"צהריים טובים. תעלי לחטיבה סיור שלי בעיר הלילה, שתים־עשרה וחצי עד... נגיד שלוש."
נדרכתי. "אתה ומי עוד?"
"אבישי וזיו. תדגישי להם שאם אנחנו רואים שו"פ, מדים־לא־מדים, אנחנו יורים בו. תחזרי לשי עם האישור."
תהיתי איך אפשר לזהות שוטר אם אינו לובש מדים, בזמן שמשב רוח מכיוון הכניסה טפח על פנַי.
"אבישי, שלום!" עלץ יהושע וקם ללחוץ את ידו של מפקד הפלחו"ד, סרן ענק למחצה, שחום ופרוע שיער.
"מה המצב, שוע? איך היה שבת?"
"נחמד. מה איתכם? שמעתי היה משהו־משהו."
"שב," פיניתי לו כיסא. הוא צנח לתוכו, משחרר את שולי חולצתו מתוך מכנסיו ומעסה את עורפו.
"המג"ד מתכנן לך סיור היום," אמרתי.
"תגידי לו שאין לי כוח," הוא נשמע רציני לגמרי.
יהושע זינק על טלפון מצלצל. "כן, חטיבה! למה לא? רות, קיבלתי. אריאל, החטיבה אומרת שצריך לתת לשו"פים לעבוד."
"אל תתעקשי איתם יותר מדי," אמר אבישי. "גם ככה לא בא לי על הסיור הזה."
"אז אפשר להחליף אותך?" שאלתי.
"שנייה," הוא הרים קלות את נשקו האישי לעברי.
יהושע צחק, גם כשהרים עוד טלפון. מבט אחד במסך המכשיר והוא הרצין. "כן, שי."
הוא העביר לי את השפופרת בתנועה חדה שדרכה את כולי. "כן, שי."
"המח"ט אישר את הסיור בלי לקפל שו"פים. תקבלי מהחטיבה מרשם מדויק של איפה הם עובדים ותחדדי לכולם שלא יורים על חמושים עם מדים גם אחרי וחצי, יציאה מ־401 ב־וחצי בדיוק, תגידי לכהנא והרוש שיכינו את הצוותים, ושהתאג"ד יכירו כמה אנשים יש בפנים, בלי שמות, בלי מסגרות.17 ביי."
17 מסגרת — יחידה.
ניתקתי לאט, מנסה לצרוב במוחי את כל ההוראות, שיחזיק רק כמה דקות.
"אבישי, כהנא זה מאצלך?" שאלתי.
"מה, רוצים ממנו צוות?" אבישי כבר חייג למ"מ בר המזל. "תני לי רק לראות שוב את הבית."
"איזה בית?"
"סתם, משהו שקיבלנו עליו מידע." פניו כבר ביקשו להיבלע בתצ"א, עיניו מחפשות.
"זה שהסתובבתם לידו בסופ"ש?" שאל יהושע.
"ליד מה הסתובבנו בסופ"ש?" השיב אבישי. גופו ומדיו הסריחו משינה טרופה ומזיעה ישנה.
מיהרתי להחליף נושא. "יש לך אולי מקום בחפ"ק?"
"אולי פעם הבאה. עכשיו תקשיבי — כל דבר בעניין הזה תתקשרי אלי, לא לחמ"ל שלי. חשוב, בסדר?"
אבישי טפח ליהושע על גבו כשיצא, ותחב את שולי חולצתו למכנסיו בידו הפנויה, שלא החזיקה בנשק. מבטי נדד אל הטלפון.
"כן, חמ"ל," הקול שענה היה צעיר ועבה, צרוד מעייפות.
"גולן, אתה עסוק?"
שום אור לא נשפך אל החמ"ל כשהקמ"ן עבר בדלת.
"היית פה בשבת?" שאלתי בשקט.
"כן. למה?"
"היתה היתקלות באיזה איתור, נכון? אני צריכה להכניס את זה לדוח. אתה זוכר אותו?"
"אני יכול לנסות," ידו הגדולה בלעה את העכבר, מסיטה את הקסבה למרכז התמונה.
"לא כתבתם את זה בשום מקום?" שאלתי.
"זה לא היה מתוכנן."
"אז הם פשוט זכרו שיש בית מגניב עם חמושים בפנים?"
"אנא עארף, אין לי מושג איך הפסיכים האלה עובדים." הוא הקיש בעכבר על גג מסוים. "נראה לי זה. תיהני." הוא קם מהכיסא במהירות וסער אל הדלת.
"גולן!" קראתי אחריו ומיהרתי להנמיך את קולי. "הם חוזרים לשם היום. בשתים־עשרה וחצי."
"מעוז, קודקוד, תגידו ל־401 לפתוח."
"היישר," אמרתי בקשר, וביד השנייה חייגתי לחמ"ל פומה. "שוע, תקרא לקמ"ן."
הקמ"ן, כאילו היה מוכן כבר מחוץ לדלת החמ"ל, נכנס אלינו מתוך הלילה.
"את לא יורדת ממשמרת אף פעם?"
"השנייה נסעה לחתונה, אני מושכת לה," מיהרתי להשיב. האחמ"שית השנייה ישנה שנת ישרים.
"מעוז, כספיתון,18 יש לכם מטרה של הבית?"
18 כספיתון — קַשָר.
לחצתי על הפי־טי־טי, אך לשנייה אחת ארוכה עוד חיפשתי את התשובה בעיניו של גולן.
"רות... איזה בית?"
"לא חשוב."
מאותו הרגע השתרר שקט מוחלט. הדקות הצטברו עד שיכולנו לשמוע אותן מתחלפות בשעון הקיר.
"אין מצב שהם לא מדברים," אמר הקמ"ן.
"אולי הם מדברים, רק לא בקשר," אמר יהושע.
"אני לא מבין מה נתקעתם על זה. יש לפחות עשרה איתורים חמים בקסבה."
"אתה באמת לא מבין?" אמרתי. "אף אחד לא יודע כלום על איתור שהיתה בו היתקלות ושהם חוזרים אליו עכשיו, וזה לא נראה לך מוזר?"
"יש כנראה דברים שהם לא ברמתנו," אמר גולן.
"ונוח לך עם זה? קמ"ן שאין לו מושג לאן המג"ד שלו הולך?"
גולן שתק. נדרשו לי שתי שניות לקלוט את נימת מילותי. בשקט הוספתי, "תשמע, אנחנו רק חמ"ל, אף אחד לא חייב לנו כלום. אבל אתה..."
"בואי החוצה רגע."
יצאתי אחריו אל חושך אחר, כזה שאפשר לראות בעין. רכסתי את הפליז עד הסוף והתחפרתי בכיסיו.
כף ידו הגדולה של גולן נפרשה על הקיר, תומכת בגופו הנשען הצידה. "שמעי, זה לא... ניסיתי, סבבה? המג"ד אמר לי 'זה לא ברמתך.' אם לא הייתי כבר מסובך איתו אולי הייתי מתעקש, אבל..."
"יש מצב שהם עובדים ישר מול השב"כ?" שאלתי.
"אולי, לא יודע. ראבק, כולה גדוד חי"ר. מה הם מנסים לשחק פה, מטכ"ל?"
מכשיר הקשר קידם את פנינו כשחזרנו פנימה. "מעוז, פומה, קבלו פתיחת ש' 401."
"זהו, התקפלו?" שאלתי, מתיישבת.
"לא נראה לי, הם עדיין מופיעים בקסבה," אמר יהושע.
"אז למי פתחו את השער? פומה, מעוז!"
"המשיכי."
"לטובת?"
"כניסת זאב של בורדו."
"מעוז, אולר, הבא שמדבר בנוכחי19 מקבל עשרים ושמונה ריתוק."
19 נוכחי — מכשיר קשר.
בילינו שעה נוספת בבהייה במערכת. כל תוויות הכוחות בעיר הפכו אפורות, ולא ידענו אם משום שהכוחות עצמם היו סטטיים, או שכיבו את המערכות הניידות שלהם והמשיכו בתנועה.
שקט מעיק השתרר מהרגע שגולן נשבר והלך לישון, ועד שפומה דיווחו שוב על פתיחת שער 401. בתוך כמה דקות טירטרו הכלים מחוץ לחמ"ל. יהושע זינק אל המערכת ברוב חרדה והעלים את הנתיב שהקלטנו עד הרגע שבו חפ"ק מג"ד כיבה את המערכת שלו. כן, כיבה. בתוך העיר.
המירס של החמ"ל ציפצף. קול שקט ועייף שאל, "אריאל?"
צ'יק־צ'יק. "היי, בועז."
"תרשמי למג"ד השכמה לחמש."
"או־קיי... הכול בסדר?"
"את לבד שם?"
"חכה רגע," קמתי ויצאתי מהחמ"ל. בלעתי ברעד את הקור שמחוץ לפלדלת.
צ'יק־צ'יק. "דבר."
צ'יק־צי'ק. "תפסיקי לשאול שאלות."
לחיצה ארוכה, דממה מותחת, ולבסוף, צ'יק־צ'יק. "על מה?"
"על הסיורים שלו. כשהוא נכנס לעיר, את רק אומרת רות. הבנת?"
חלקיקי מחשבות הסתחררו בראשי, כמו עלים במערבולת רוח.
צ'יק־צ'יק. "זה קשור למה שאמרת בבוקר?"
"לא יודע. אני רק הקשר שלו. הוא פורק, אני פורק."
הפרחתי עננת הבל־פה אל האוויר השחור, הדחוס. צ'יק־צ'יק. "מה שתגיד. לילה טוב."
השקט שהשתרר מרט את עצבַי לכמה שניות, אבל הצפצוף הבא כבר לא הגיע.
בחדר פשטתי את המדים והתכרבלתי על צדי בין קפליה המגושמים של שמיכת הפוך. אור פנסים חד ובהיר חדר מהחלון. קברתי את פני בשמיכה. לבי עדיין היה דרוך, כאילו מעטה דק של גבס התקשה סביבו. נאבקתי לנשום עמוק, להבקיע אותו, אבל הייתי עייפה. המילים של בועז, קליפות תפוזים ספורות שזהרו על שביל שחור, התעמעמו לאטן. חלמתי שאני מקלפת תפוז ומוצאת בתוכו את עיניו — ירוקות ולא ממצמצות. הן מנסות לומר משהו, אבל אני שומעת רק —
צ'יק־צ'יק. צ'יק־צ'יק.
"אתה בטוח? מכיר, מכיר. ביי. ביי!"
שי נכנס, צעדיו ענקיים ביחס לגופו הקטן, טרק את המירס והתיישב בכיסא שיהושע פינה לו בחרדה.
"זוזי," הוא חטף את העכבר וצלל לתוך התצ"א של העיר, מתמקד בגוש בתים שהתעקש להישאר מטושטש. ביד שנייה חייג למג"ד.
"יש אינדיקציה על אבו ראמי. אני נוסע ל־401. ביי." הוא החזיר לי את השפופרת ואמר, "תגידי לאבישי להיכנס דרך 787 אחרי כהנא, זיו דרך 201 צפוני, ושיפתחו לי עכשיו את 401, כי אם הוא יהיה סגור מישהו יקבל כלא."
הוא סער החוצה. קראתי לאיילת ולגולן, דיווחתי לחטיבה, ורק את מפקד הגזרה כמעט שכחתי.
"היי, אורי, זאת אריאל. יש מעצר בזק בעיר, מעניין אותך מי בדיוק יוצא?"
"שפכי."
"זיו דרך 201 צפוני, אבישי מ־787 עם צוות של כהנא, שי והמג"ד מ־401."
"שיהיה בהצלחה."
מרגע שהחפ"קים של אבישי וזיו התמקמו בעיר, הקשר השתתק. יהושע טילפן, לגמרי ביוזמתו, לכל החמ"ליסטים בפלוגות כדי לוודא שהם יודעים על הפעילות ומבינים שזה אומר דממת אלחוט. לשנייה אחת היתה הדממה גורפת.
"אבל הם לא מדברים," אמר יהושע.
איילת בהתה בריכוז במע"ד20 שאחזה. שלושת החפ"קים — של המג"ד, אבישי וזיו — נעו על המסך זה לקראת זה משלושה כיוונים שונים ונפגשו במרכז הקסבה. הזאב של כהנא, כמה מפתיע, לא נראה כלל על המסך.
20 מע"ד — מערכת עזר דיבור. שפופרת מכשיר הקשר.
גולן ויהושע נעצו עיניים במערכת, כאילו אם יסתכלו מספיק זמן יהפכו התוויות של קודקוד מעוז וקודקוד בורדו למיניאטורות של חיילים שיסתובבו בנפתולי התצ"א הצפוף ויכריזו על מעשיהם בבועות מלל קטנות.
מי יודע בכלל על מעשיהם? מצאתי את עצמי מרימה עט וכותבת על פינה של דוח חפיפה ישן.
מג"ד. שי. בועז. אבישי. זיו. כהנא. הרוש. דוקטור?
דוקטור! שכחנו להודיע לרפואה. איילת תהרוג אותי.
"יש חובש בחפ"ק מג"ד?" שאלתי.
"כולם," השיבה, קודרת משראיתי אותה אי־פעם.
"מעוז, אולר."
"המשך," אמרה איילת.
"רות." הוא השתהה שנייה אחרי המילה היחידה המובנת מאליה. "חזל"ש."
פקעת העצבים שנרקמה בינינו נפרמה עכשיו באחת. איילת נשענה בכיסאה ועצמה עיניים.
"מי זה האבו ראמי הזה בכלל?" שאלתי.
"קודקוד תנזים רציני," השיב גולן. "סגן ראש הבמ"ס.״21
21 במ"ס — מנגנון הביטחון המסכל. ארגון דמוי שב"כ שהוקם על ידי הפת"ח כדי לשמור על יציבות השלטון ברשות הפלסטינית, ועוסק בעיקר בשיבוש פעילות חמא"ס בשטחי הרשות.
אני פוערת פה בסמליות ומצביעה על המסך. "הם ניסו לעשות מעצר בבמ"ס? לבד?"
יהושע העלה את מרשם המנגנונים. מטה הבמ"ס ישב קרוב מאוד למקומם של הכלים שלנו, בתוך הקסבה. דווקא נראה כמו בית רגיל.
"אני לא מבין למה לא מביאים ימ"ס,״22 הירהר יהושע.
22 ימ"ס — יחידת המסתערבים של משמר הגבול.
"אל תדאג," אמר גולן. "הכַּלבּים האלה יודעים לזהות גם את הימ"ס."
דלת החמ"ל נפתחה במכה.
"אה, בועז?" הרים הקמ"ן את כפפת הברכה.
כספיתון מעוז עשה שניים־שלושה צעדים פנימה ללא מילה, מבטו שפוף מעט ושפתיו חתומות.
גולן ביקש שיסביר לו מה קרה שם. בועז צנח על כיסא ריק ומשך את עצמו לעבר המערכת.
"באנו מסביב, פרקנו פה, הלכנו־הלכנו־הלכנו, וכל הקסבה המזורגגת הזאת בחוץ, פה אֶריק חטף דלי מים מהגג..."
"ברצינות? אריק הקשר של זיו?" לחיי התפּוחים של יהושע התפקעו מצחוק. "וואי, איך אני הולך לרדת עליו!"
בועז המשיך לשחק עם גלגלת העכבר, מחפש משהו.
"מה עם הסגירה?" שאל גולן.
"נו, מה? סגרנו, אבל הלם אסור לזרוק כי זה אמצע היום, ולירות באוויר אסור כי יש בית ספר פה שני מטר... אז חיכינו כמו מטומטמים עד שהתחילו התקהלויות. פאקינג זקן מדי לחרא הזה. מצדי שהימ"ס ייקחו אותו ואת אמא שלו הזונה. ואַת..." החווה לעברי עם מצחיית הכובע הבלוי, "את אחראית שהם מביאים אותו לפה, שאני אישית אפרק אותו מכות."
"אריאל, את יכולה לקרוא לי את זה?" שאל יהושע בתשע ודקה באותו הערב.
"למה, למה הם לא יכולים להוריד את כל החבירות שעה קודם?" נאנחתי ורכנתי אל המערכת. "מחר — ביקור עשרים ילדים אמריקאים במעוז. חבירת שני זאבים ריקים לסיור גדר מ־102 עד תיבה 3 וחזרה לגדוד."
"אני אומר, תתקשרי מהר לאורי," יהושע חייך כמי שמכיר את התרחיש.
"שמעתי, מחר אני על תקן בייביסיטר," צחק אורי בטלפון, "ואת מחר מחוץ לחמ"ל על ציוד ברבע ל —״
"אני? ברצינות?"
"בפקודה."
"Yes sir," חייכתי והגנבתי מבט אל בועז שנכנס לחמ"ל, ואחריו סגן שלא זיהיתי — גבוה ושחור שיער. ניתקתי בנחת את הטלפון, מסוחררת מהמחשבה על מחר — סוף־סוף הגיע תורי לצאת למשהו.
"תורידי ת'חיוך, צעירה, אני עדיין לא סולח לך על אתמול," אמר בועז.
"כן, כי אני אמרתי לאבו ראמי ללכת בקסבה בחצי היום," אמרתי ופניתי להביט בסגן. "היי. אריאל."
"אוהד," לחץ את ידי בשמאלו. שרוול מקופל בדייקנות, לחיצה שחומה ואיתנה, לא עושה הנחות לבּנות.
"שתיים בורדו בשבילך," התערב יהושע. אז זה כהנא שמככב לי בכל הנפצה חשאית כזו.
עיניו של כהנא, שחורות ומלוכסנות מעט, הצטמצמו. "מה זה הכומתה הזאת?"
"היא מהחטיבה, מותר לה," נחלץ יהושע להגנת הכומתה האדומה.
"משפחה לא בוחרים, בורדו," אמרתי. "בועז, מה אתה בוכה?"
"לא, זה הבצל, הכנו שקשוקה בלשכה," כספיתון הרים גב כף יד לעיניו.
"חיים קשים. פעם הבאה תלעס מסטיק, זה עוזר," אמרתי.
"את מבשלת?" כהנא שאל.
"לפעמים."
"וגם מנקה?"
עקצוץ לא נעים התפשט בפני. ניסיתי להזדקף בכיסא, שפתאום הרגיש לי נמוך מדי. "מה אתם רוצים?"
"הדוח משבת," השיב כהנא.
"בשביל?"
"לקרוא אותו."
"נראה לי שאתה צריך אישור בשביל זה."
הוא צימצם שוב את עיניו לשבריר שנייה דוקר. "כמה זמן אמרת שאת פה?"
יהושע כבר חייג לאיילת לקבל את האישור הדרוש. "שלום לך, איילת. כן, מה שקורה זה, כהנא המ"מ מבורדו, הוא רוצה דוח משבת האחרונה. אני יודע את הסיסמה, פשוט לא הייתי בטוח שמותר... אז כן? לא, אריאל יצאה רגע וכהנא פה אומר שזה דחוף לו. תגיד, יש ישיבה עכשיו שאיילת צריכה להיות? לא, הוא עושה 'לא' עם הראש. מצ"ח? לא. הש"ג לא אמר כלום. טוב, תודה, ביי לך."
"וואי, שנה!" אמר בועז.
"תן לנו לעשות מה שאנחנו מבינים, טוב?" פסעתי לאט אל המחשב והעליתי את המצגת שסיכמה את הסופ"ש.
כהנא נעמד מעלי. "זוזי."
נחלצתי מהכיסא תחת חריצי עיניו חסרות הסימפתיה וחזרתי לשולחן המרכזי.
"מעוז, פומה."
אין לי מושג איך ולמה הגעתי למע"ד לפני יהושע. "שומעת!"
או למה צהלתי ככה.
"רות, יש לנו בצ'קפוסט באגאדיר צפונה מרצדס כחולה בלי ל"ז. הנהג מקומי בלי ת"ז, נראה בן ארבעים."
זה כנראה לא הג'וני שלנו — עזיז אמור להיות בן עשרים ומשהו.
"פומה, מעוז, יש לו תעודה אחרת עם תמונה? רישיון, תסריח?״23
23 תסריח — היתר כניסה לישראל.
יהושע העביר את אחד מהקשרים להאזנה על פומה. "סתם, לשמוע מה הולך."
"פומה, זאב, שלילי תעודות אחרות."
"טוב, תשאל אותו מה המספר ת"ז שלו."
אחרי דקה שמענו, "פומה, זאב. איך אומרים מספר ת"ז בערבית?"
"רות, לא יודע. זה סיפְר משהו, לא?"
"פומה, מעוז," התערבתי.
"וואללה, לא יודע, אחי. תראה לו עם התעודת זהות של מי שאיתו או משהו."
"אין, אין איתו אף אחד."
"פומה, מעוז!"
"המשיכי," אמר החמ"ליסט הפלוגתי אי־שם.
"רות, מספר ת"ז זה רָקָם אל־הָוִוייֶה."
"שוּ?"
"אני הולכת לומר לך איך אומרים מספר תעודת זהות בערבית, עד כאן?"
"עד כאן."
"רקם, עד כאן?"
"עד כאן," החמ"ליסט צחק.
"אל־ה־ווי־יה. עד כאן?"
"רות! שוכּרן שוכּרן!"
"מעוז, קודקוד, אחרי שלימדת את כולנו ערבית, את רוצה גם להעביר לי את הדיווח?"
"רות, צודק. מקומי כבן ארבעים בלי ת"ז באגאדיר צפונה, מרצדס כחולה בלי ל"ז, אין אנשים נוספים ברכב."
"רות, בסדר גמור, להוציא אותו מהרכב ולעשות חיפוש יסודי. לקרוא כבר לכחולים, לנהוג בלי רישיון זו עברה, ולבדוק מה הסיפור של הרכב לפי מספר שִלדה. אם מעכבים אותו יותר מעגולה24 תעדכנו אותי."
24 עגולה — שעה.
"היישר," סיימתי את השיחה. "שוע, אתה מחייג לבּוּליס?"
"יא בִּנת־עם!" קרא כהנא בקול עמוק של ילד בריון.
"אוחתכ בנת־עם," עניתי, למקרה שלא התכוון לבת־דוד כביטוי לקִרבה ולחיבה. בתגובה ירה משפט ארוך בערבית גרונית.
"לְחָלו פי'סייארה," הפטרתי. לא היתה לי שום כוונה לחזור על כל הדיווח בערבית.
שאלה מקניטה התפתלה מכיוונו של המ"מ — נחש זריז עשוי צלילים ואותיות.
"מא מן וואחֵד קאל הֵיכּ," השבתי, ובחצי צחוק, "אמא איזא כוּנְת הֻנאכּ וכאן אלמסכין מַחְמי מן ג'יש, אֵה?"
"יא אלוקים, מה הולך פה?" אמר יהושע.
"משת"פים כולם, אני אומר לך," ענה לו בועז.
"תרגום בבקשה," צחק יהושע.
"טוב, אוהד — אוהד, נכון? — אמר שצריך לחפש טוב־טוב גם על האנשים שאיתו, אבל הוא לבד במכונית. אז הוא אמר, קצין בצה"ל, תרשמו," צחקתי, "שאם הוא לבד החיילים ידפקו לו מכות ומי אמר שהוא לא איזה סייען שב"כ ותהיה פה תקרית, בלה־בלה־בלה. אז אמרתי שאף אחד לא אמר את זה, אבל אם כבודו היה שם, הבחור היה בטוח ומוגן מצה"ל הגדול והרשע. סח, יא זַבֵּט?״25
25 נכון, קצין?
"סח, יא בנת־עם. חלאסת מע אל־קמביוטר, תָשַׁכּוּר."26
26 נכון, בת־דוד. סיימתי עם המחשב, תודה.
"עפואן," השבתי, מנסה מאוד לא להביט לעברו. "פה וֵוין הא'לאדבּ פי עִבּראני?"27
27 על לא דבר. איפה הנימוס הזה בעברית?
"לָם וָולָן אַוְוגָ'ד אל־כִּלמאת."28
28 מעולם לא מצאתי את המילים ולעולם לא אמצא.
"אֶה. מִן ג'דּה ווגָ'דָה."29
29 מי שמתאמץ מוצא.
חיוך המונה־ליזה לא מש משפתיו של המ"מ. בועז שם יד על כתפו וליווה אותו החוצה.
"איך הכנסת לו!" אמר יהושע. "כל הכבוד לך!"
"בקטנה," הבטתי בדלת. "חבל שלא הכנסתי לו בעברית."
"מעוז, משנה." כמה מוזר לשמוע אותו מהצד הזה של הקשר.
"רות עבור," ענתה לו זו שבחמ"ל.
"אינגלנד," הוא צחק.
ברחבת החניה של הגדוד עמדו שני זאבים כה הומים, עד שמבחוץ היה נדמה שהם מיטלטלים על עומדם.
"אני עולה עם הקשר שלי לזאב אחד, את עם טרנר לזאב שני. בשום אופן לא פורקת. סגור?"
"כן, כן, יש התרעות," הפטרתי וטיפסתי אל הזאב שלי. יד הוּשטה ומשכה אותי פנימה, והדלת נסגרה אחרי. התיישבתי במושב הריק שלידה. מצדו השני של המעבר ישב סג"מ לבוש קרמי, נשקו בין ברכיו, קנה לרצפה. שולי כובע טמבל עם סמל המסייעת הצלו על עיני התכלת שלו. אורי אמר משהו על איזה טרנר.
"או־קיי, חבר'ה, ברוכים הבאים לגדוד מעוז. אני גיל, זאת אריאל, ואנחנו נצא ביחד לפטרול. לפני שנצא אנחנו הולכים ללבוש אפוד מגן. תחזיקו אותו פתוח. יופי. עכשיו להשחיל את הראש... רגע־רגע," הוא מיהר לקום ולעזור לילדה ששערה הפזור והעבות לא איפשר לראשה לעבור.
"זהו. לכולם נוח? סבבה."
"ילדים, אתם יכולים להגיד סבבה?" קראתי.
"סבאבה," ניסו כמה. "מה זה סבאבה?"
"סבבה זה קוּל," אמרתי. "אתם נראים סבבה עם הג'קטים."
צחוקו של סג"מ גיל טרנר היה בהיר כמו פניו. רק תחת ארובות עיניו נראו עקבות סמוקים של שמש.
"עכשיו כשהעברית שלכם מושלמת אפשר להתחיל," אמר, והזאב ניעור לחיים בנהמת מנוע.
הבטתי מעבר לכתפי בנוף הנשקף מהשמשה הקדמית. "קידס, תסתכלו שמאלה. מי יודע למה יש פה גדר?"
"שחיות לא יעברו?"
"גם זה..." חייכתי. "הגדר הזאת היא גם כמו גבול. מצד אחד שלה יש את הפלסטינים, ומצד שני — אותנו, את מדינת ישראל. הגדר קיימת כדי שפלסטינים לא יעברו לישראל בלי אישור."
"היא חשמלית?" שאל מישהו.
"לא, אבל אם תיגע בה, יש מחשב שמודיע לצבא."
"למה לא חשמלית? ככה אף אחד לא יעבור."
"כי זה מסוכן," ענה טרנר. "אנחנו לא רוצים שאנשים ימותו."
"אמא שלי אמרה שיש יהודים גם בתוך הווסט באנק," אמרה הילדה פזורת השיער.
"נכון מאוד," אישר המ"מ.
"זה לא מסוכן?" שאל מישהו. "הערבים לא יכולים להרוג אותם?"
"אנחנו שומרים שאף אחד לא יהרוג את השני. זאת העבודה שלנו."
"שתיים, משנה, מעוז אומרים שיש נשר ב־702. אנחנו נעצור שם ונחזל"ש אותו."
המ"מ הסביר לילדים על הדיווח שקיבל על נגיעה בגדר ועל העצירה הלא־כל כך־מתוכננת. הם צהלו.
"אתה הולך להרוג טרוריסט?" שאל מישהו.
"אני מקווה שלא," השיב הקצין הצעיר. "משנה מעוז, שתיים פומה, אתה צריך אותי?"
"ברור, מי יאבטח את הקטקטים30 על הקרקע?"
30 קטקט — ילד.
"רציני?" צחק טרנר לתוך המע"ד.
"חיובי, שינשמו קצת אוויר. שניים־שניים."
"רות, היישר," אמר, מושך את ה"רות" בחצי חיוך. "חבר'ה, מי רוצה לרדת למטה? תרימו ידיים."
רק ארבעה בזאב שלנו היו אמיצים מספיק — שני בנים ושתי בנות, אחת מהן הילדה פזורת השיער.
התיישבתי על סף הדלת של הזאב, תומכת בה בידי כדי להשאיר חריץ פתוח. הבטתי אחרי גיל הרץ בצעדים קטנים לעבר הגדר, הילדות משני צדיו אוחזות בידיו. מה, אני לא הייתי יכולה לעשות את זה? איזה התרעות יהיו פה באמצע שומקום?
אורי צעד גם הוא לעבר הגדר, לוקח איתו ארבעה ילדים בבת אחת — שניים על כתפיו ושניים מצדדיו, אוחזים בשולי מכנסיו.
גיל חזר והרים את הבנות לעברי. "מזל שיש רק ארבעה," צחק כשתפס את ראשון הבנים והוריד אותו אל הקרקע.
"רוצה שאני אקח אותם?" שאלתי.
עיניו הבהירות סקרו אותי לרגע שברירי אחד, ואז הביטו לעבר הגדר. "לא, צ'יק־צ'ק אני גומר עם זה."
פתחתי את דלת הזאב מעט יותר. נחירי התרחבו בעונג כשעבר בהם האוויר הקר והצלול. משני עברי הגדר ליבלבו שיחי ענק בירוק לח. בצד האדום, הצד של ה"ווסט באנק", השתרע מדרון מתון, משובץ עצי זית עקומים.
"הֵי, אֵריאל, הרגת פעם ערבי?" שאל אחד הילדים מאחורי. פניו היו זכים וחדשים — לא נקודת חן, לא פצע, לא קמט.
"לא, תודה לאל," צחקתי.
"החברים שלך הרגו פעם ערבי?"
"אולי כמה מהם."
"הרבה?" עיניו התרחבו, כחולות ועגולות.
"לא, לא הרבה."
"כמה זה לא הרבה? עשרה?"
"בחיי, אני לא יודעת," השבתי. דרך החרך בדלת הזאב ראיתי תנועה נמוכה, פרוותית.
"תראו! מה יש שם? תסתכלו מהחלונות!" הצבעתי על שביל הגדר מהצד האדום.
הילדים הדביקו ידיים ואפים לחלונות הקטנים המסורגים של הזאב. "זה שועל!"
"אתם רואים איך הוא קופץ? אני חושבת שמצאנו את הפושע שלנו."
שמעתי מבחוץ את צחוקו של אורי וכמה צהלות התפעלות. כעבור דקה ארוכה טופפו צעדים קטנים ומהירים לעבר הזאב. טרנר הרים את הילדים וסגר אחריו את הדלת.
"או־קיי, חבר'ה, עכשיו ראינו משהו שקורה הרבה — שועל בא, קופץ, הגדר נותנת אזעקה, והמפקדה מדווחת לנו. עוד מעט יגיע לפה גשש עם רכב סיור, והוא יחליט מה גרם לאזעקה."
"אבל ראינו את השועל, תגידו להם!"
"אנחנו נגיד להם, גבר, מילה של קצין," הוא קרץ אלי, ולרגע השתכנעתי גם אני שמילה של קצין שווה זהב.
"אוי, איזה גרוע אני, איך שכחתי?" אמר סג"מ גיל לפתע, פותח סקוטש בקִדמת הווסט שלו. "צבעי פנים!"
"חבר'ה, אנחנו נוסעים עכשיו לגדוד, והם לא יודעים שאנחנו באים!" אמרתי. "אז אנחנו הולכים לצבוע את עצמנו ולהסתער עליהם כמו קומנדו. מי ראשון?"
עברנו מילד לילד, מציירים פסים וחברבורות על פניהם הרכים — לחיים עגולות, אפים כפתוריים ומצחים חלקים.
"כה קשוחים!" התמוגגתי. "אני יכולה לקבל איזו שאגת קרב?"
"ווואאאאאאא!" רעם פְּנים הזאב.
"אתם כל כך מגניבים," צחקתי. "אתם סבבה!"
"סבאבה!" צעקו כולם אחרי.
הזאב עבר בש"ג ועצר מול החמ"ל. טרנר קפץ מטה, אני אחריו, והילדים כבר לא נזקקו לנו שנרים אותם — הם פשוט זרמו החוצה והתפרצו דרך דלת התצפיות שהחזקנו פתוחה. המקום התמלא המולה, וכאשר הצטרפנו טרנר ואני לילדים בפנים, הבטנו זה בזה, ולא יכולנו להפסיק לצחוק.
"מה קורה פה?!" נשמע קול אדיר מהכניסה.
אורי עמד שם, חמור סבר כפי שמעולם לא ראיתי אותו. קצינת התצפיות נאנחה בהקלה למראהו.
"הסתערתם בלעדַי?!"
הוא נכנס אל החדר, הרים ילד וילדה והושיב אותם על כתפיו האדירות. הילדים צהלו, והוא צחק מלוא ריאותיו הענקיות, השמש החיוורת מבחוץ נתלית בכל אחת משיניו הצחורות ומתעצמת, ומתעצמת, ומתעצמת.
"אריאל, הבאת אזרחי, נכון?" שאל יהושע באותו ערב. "יש מחר מסיבת חנוכה."
"על אזרחי?" מילמלתי, עיני נעוצות עדיין במסך המחשב של איילת.
המסמך שפתחתי בשביל כהנא אתמול היה דוח סוף השבוע האחרון — בדוח היומי של שבת הוא לא עיין. דוחות סופ"ש אמורים להיות העתק־הדבק של היומִיים, אבל כאן היה ברור שהם שונים. העתקתי לווֹרד את שני הדיווחים, ואת התדפיס המקופל טמנתי בכיס מכנסי.
כשיצאתי מהחמ"ל בסוף החפיפה נראתה המפקדה שוממת. גשם דק הוסיף לרדת. פניתי לחדר הסמב"ציות הריק והתיישבתי על המיטה. העט ריחף מעל כשעברתי על השורות, קופצת בעיני הלוך וחזור בין שתי הגרסאות.
סיור הכנה בקסבה לקראת מעצר הפך בדוח הסופ"ש לסיור לשם מציאת איתורים לאלמנות קש.
"שו סאוֵוית, יא זַבֵּט?"31 מילמלתי, מותחת קו תחת ההבדלים.
31 מה עשית, קצין?
שני זאבים נשארו ב־401 עקב תקלה במשיבי המקום. אוהד מחק את הפרט הזה מדוח הסופ"ש.
היורים לא זוהו. זה חדש.
שני חשודים יצאו מאיתור סמוך. עיני טיפסו מעלה לדיווח המקורי, שבו נכתב יצאו מהאיתור.
בדיווח על פינוי החיילים מאבשלום הוא הוסיף לאחד מהם כאבים בזרוע. ולא רק זה — הוא הפך דיווח אחד, על פינוי שני חיילים, לשני דיווחים נפרדים. לפי הגרסה שלו, הם פונו בהפרש של יותר משלוש שעות זה מזה. זמן הפינוי של הראשון הוא 02:22. בדוח היומי זמן הפינוי של שניהם היה בדיוק שעתיים קודם. על הדקה. קרעתי את הדף לחתיכות וחזרתי לחמ"ל.
"תגידי, מתי נפתח היומן של עכשיו?"
"ה... עשרים ושלוש," השיבה האחמ"שית. יום אחרי.
דיפדפתי ביומן. הדיווח הראשון מ־23 בנובמבר היה בשעת צהריים.
בארון היומנים הישנים היה בלגן. "היומן הקודם אצלך אולי?" שאלתי.
"לא פה."
"לא התעסקת איתו מאז שהגענו?"
"לא..." השיבה האחמ"שית, ובקולה שמץ של דאגה לשפיותי.
תוך הליכה לחדר סימסתי לגייב. איפה היומן שסגרת בשבת? אריאל.
שאלתי גם את איילת. הנפצתי איזו תלונת מת"ק32 על אירוע שלא זכרתי.
32 מת"ק — מִנהלת התיאום והקישור. נציגות מקומית של המִנהל האזרחי של צה"ל, המהווה ערוץ קשר בין צה"ל וממשלת ישראל לגופי הרשות הפלסטינית ואזרחיה ולארגוני סיוע מקומיים ובינלאומיים. עוסקת גם בבדיקת תלונות מצד אזרחים פלסטיניים על התנהלות צה"ל.
"אם הוא לא בארון אין לי מושג. את הולכת להתלבש?"
אחת הבנות השאירה בארונית הציבורית שבחדר סקיני ג'ינס וסוודר גולף אדום דק. לבשתי אותם בזריזות והסתרקתי כששמעתי זמזום של טלפון רוטט. תחבתי יד לתוך כיס מכנסי המדים, שהיו מגובבים על המיטה.
המג"ד לקח אותו ביום א. חג שמח.
הטחתי את המכשיר במזרן. אולי אשכח מזה רק להערב?
ירדנו מהאוטובוס הגדודי מול בית העם של מושב צור יוסף, אולי רבע שעה הליכה מהש"ג של הבסיס. החום בפנים הִכה בי כאילו נתקלתי בקיר. נרות בריסטול מוזהבים וסופגניות נייר שטוחות השתלשלו מהתקרה.
"דור!"
הר האדם הידוע בכינוי משנה בורדו סובב את ראשו, לחץ את ידי בעוצמה מרסקת ואיחל לי חג שמח.
"אני עוד מחכה לפדות את הקופון של הסיור," אמרתי.
"את כל כך צעירה, עלַי שהגזרה יוצאת לך מהאף עד השחרור." הוא הביט מעלי ובירך מישהו בניד ראש. סובבתי את ראשי לראות את מי, וגל חיוך הרים את גופי כמה סנטימטרים טובים באוויר.
"היי! חג שמח!"
"גם לך," טרנר לחץ את ידי. "וואו..."
"קצת פחות צב נינג'ה, אה?"
חיוכו חשף שיניים צחורות שהאירו את כל פניו. ידעתי שאני מסמיקה, וקיללתי את עצמי.
מאחורי גבו של טרנר צעד המג"ד אל הבמה, בנתיב רחב ופנוי שכמו חיכה לו שם כל הזמן. הוא שיחרר את הרס"ר וסקר את אנשיו, כנראה מתקשה קצת לזהותם על אזרחי מדוגם.
"ערב טוב, חג שמח. אני שמח לראות נוכחות יפה כזו. כמה מכם פה במקום להיות בבית, וזה לא מובן מאליו."
"לאמא שלי זה מובן מאליו כבר שלוש שנים!" קרא בועז. האולם געה בצחוק.
המג"ד הרצין, והקהל השתתק שוב.
"עברה עלינו שנה לא קלה — פח"ע לא היה חסר, וגם בזירת המבצעים המיוחדים עובדים קשה מתמיד. כבר רשמנו כמה הצלחות. למי שעוד לא יודע, בסוף אוקטובר חיסלנו סופית את החוליה היחידה באיו"ש שידעה לייצר תמ"ס,33 ושמנו את כל הילדים האלה בכלא. הערב הזה נערך כדי להודות לכם על המאמץ, כל אחד בתחומו. החורף הוא עונת המעצרים, והרשימה ארוכה. אז תיהנו מהערב, תצברו אנרגיה, וכשתחזרו ביום ראשון אני רוצה לראות אותה. חג שמח."
33 תמ"ס — טילים תלולי מסלול, למשל קסאם וגראד.
הרס"ר חזר אל הבמה. "להדלקת נר ראשון של חנוכה אני מזמין את הסמג"ד." ושוב נמתח להצדעה.
אורי השתחרר מלחיצת יד עם אחד הנגדים וטיפס בקלילות של רוקי את חמש המדרגות. הוא שיחרר את הרס"ר ולחץ את ידו בחום. אור הנר הענקי שטף את פניו בכתום. פניתי להביט בטרנר, לראות אם גם פניו נדלקו הרגע.
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה."
"א־ה־מֶן," זימר האולם, וזה נשמע כמו ציווי, "הַאֲמֵן".
"חבר'ה, במעמד הזה יש משהו שרציתי לומר לכולכם."
"נו..." סינן הנהג של המג"ד.
"שקט!" גער בו הבוס שלו. "תמשיך, הסמג"ד."
אורי הביט על הקהל לרגע, כמו שוקל כמה מאיתנו הולכים להקשיב. כנראה החליט שמספיק.
"חבר'ה, את חנוכה אנחנו חוגגים כדי לזכור איך רצו לגזול לנו את הבית והשבנו מלחמה, גם כשכמעט לא היה סיכוי. אחרי אלפיים שנה בהן נלחמנו על עצם קיומנו, אנחנו עדיין נלחמים על הבית הזה. וגם היום אנחנו בעמדת מיעוט כשאנחנו אומרים שזה הבית שלנו. כשאני אומר 'זה', אני מתכוון גם לתל אביב, גם לקריית שמונה וגם לאריאל. האויבים שלנו לא יסכימו איתי, וחלק מהעם שלנו, שאותו אנחנו משרתים, לא יסכים איתי. אולי כמה מכם לא מסכימים איתי. זה בסדר. אבל תזכרו דבר אחד: כשאנחנו יוצאים לשם — למחסום, לסיור, למעצר — הדעה שלנו נשארת בבית, עם האזרחי. אנחנו נגן על מי שצריך, נעצור את מי שצריך, ולכל היתר נתייחס כמו בני אדם: הבני אדם שאנחנו, והבני אדם שהם. תזכרו את זה, וחצי ניצחון כבר אצלנו. יאללה, איפה הסופגניות?"
"הוא תמיד נושא דרשות?" שאלתי את טרנר על רקע המוזיקה המתגברת.
"בלי דרשות אין סופגניות," הוא צחק, ומיד נעלם — צלילי הגיטרה המסתלסלים של "אינפקטד משרום" לשו את כל הלוחמים באולם למעגל צפוף — גם אותו. הם ניתרו גבוה שוב ושוב באקסטזה, ידיים על כתפיים ורגליים באוויר, צורחים את הפזמון מעומק הגרון. תנועותיהם דמו לריקוד פולחן מטורף. כל כך רציתי להיות שם, לדעת מה הם מרגישים שגורם להם לצרוח כמו מנטרה את המילים המעטות והנוראות — אינסֵיין, אינסיין.
נדרשו לדי־ג'יי, אחד מעובדי הרס"ר, עוד כמה רצועות טראנס כדי להירגע. ברגע אחד ממוזל פגשתי במבטו של טרנר. הוא החווה בראשו אל הדלת.
התיישבנו על ספסל. טרנר מחה ממצחו שכבת זיעה דקה. עננים כבדים דגרו מעלינו, ולרגע קיוויתי שיתבקעו ויורידו גשם. לכמה רגעים ישבנו בשקט, מביטים על היוצאים והנכנסים.
"אתם חמודים כשאתם רוקדים," אמרתי.
הוא נשען לאחור, מעביר יד בשערו. "Some dance to remember, some dance to forget."
"לא דרמטי בכלל!" צחקתי.
"נו, את יודעת," הוא הקיף בתנועת יד קצרה את "כל זה".
"לֶאאא, אני רק סמב"צית. אנחנו לא באמת יודעים כלום."
"יותר טוב."
"נו, בחייך, תביא לשמוע קצת מהשטח."
הוא נאנח. "סתם. כל יום אותו דבר." כף ידו נעה מצד לצד, מתופפת באטיות על שני תופי אוויר. "ארבע שעות סיור, שמונה שעות מחסום, עשר עיניים פקוחות כל הזמן, כל הזמן. כל ערבי זה מחבל פוטנציאלי, וילדים זה פשוט מחבלים נמוכים. העבודה שלך זה לחשוד בהם, אם אתה חושד כבר עשית חצי."
"ואתה מאמין בזה? שכאילו..."
"אני חייב. זה שקר אבל אני חייב. אחרת אחד מהם יהיה הסוף שלי. או של חייל שלי, או של אזרח... ואז יבואו בטענות ויגידו 'איך לא חשדת'."
"טירוף, אה?" קולי יצא משועשע, לא בכוונה.
"ת'שמעי, צחוק־צחוק, אבל עשרים שעות כאלה ביום, כל יום... זה מתיש. את חדשה אז את עוד לא יודעת, אבל אנשים נדפקים פה. אתה רואה חיילים סביבך עם סיוטים, מדברים מתוך שינה, פה קב"ן, שם קב"ן, ורק חושב מתי התור שלך..." עיניו תעו בחלל, שקופות בחושך.
"לא התכוונתי לזלזל," מיהרתי לומר. "אם זה איכשהו מנחם, לא רואים עליך כלום."
מבטו היה עצוב וחם כמו דמעה טרייה. הבנתי לפתע שטעיתי — הוא נראה עייף, ונראה שהוא עייף כבר הרבה זמן.
הוא הפשיר חיוך. "נה, אני עוד בסדר. סורי על החפירה, לא מקצועי."
"שטויות. זה טוב להוציא קצת," נגעתי בכתפו בקצות אצבעותי, אבל בפנים הלב כמעט התפוצץ.
רציתי לעצום עיניים עד סוף השירות ולכסות גם את שלו. רציתי חנוכה כמו בגן, עם אורות קטנים וסביבון מלא ממתקים שיורד מהתקרה.
המג"ד לקח אותו ביום א. חג שמח.
רציתי להיות שנייה לפני.
למחרת חזרה איילת מישיבת נשארי־שבת אצל שי, היומן החסר בידה. אחרי שיצאה עברתי דף־דף, וככל שהתקרבתי לסוף לבי הלך ושקע.
"ס'אמק... תלשו מפה דפים."
יהושע מיהר לעברי, עם הנשק בידו משום־מה. הוא הרים את היומן ובחן את הכריכות. "זה לא נראה קרוע."
"על הכריכה כתוב שהוא נסגר ב־23, והדף האחרון פה מ־22."
"אולי סתם טעות. מתי פתחו את היומן האחרון?" הוא שעט בלהט אל השולחן המרכזי והפך את היומן שהיה פתוח מולו על השולחן.
"מממ... גם ב־23, אבל רק בצהריים. ז'תומרת, כל הלילה חסר," הוא לופת לרגע את הכיפה שעל ראשו. "אולי מצ"ח רצו אותם?"
"מצ"ח? מה, הם היו פה?" שאלתי.
"על שני פינויים דחופים? בטוח. אבל אני לא מבין, אם ככה, למה הם לא לקחו את כל היומן? מה, הם ידעו שתגיע תלונת מת"ק?" הוא צחק, אבל אותי זה הצחיק פחות. התקשרתי לאיילת.
"אני לא מבינה את זה," אמרתי לה כשעמדה לצדי והפכה בידה את היומן. "שני חיילים מפונים במצב כל כך קשה בבת אחת, עם אותה פגיעה, ומצ"ח לא רוצים לפחות לראות יומן?"
"מה אכפת לך ממצ"ח. לפחות את מה שהמת"ק חיפשו מצאת?"
"לא," השבתי ביובש. "זה כנראה לא קרה."
"אבל, אריאל," אמר יהושע אחרי שהיא יצאה, "אצלנו כתוב רק שהם פונו עם כאבים. איך ידעת שהם היו במצב קשה?"
חיפשתי מענה, פי נותר פתוח. "אממ... נראה לי שדור אמר משהו על תחקיר בטיחות, אז זה כנראה היה רציני."
"הם עוד לא חזרו, אה?" יהושע אמר בשקט והרים לרגע מבט אל המערכת. "תראי, קודקוד אשור פה! איך לא שמענו אותו בא?"
זמזום מנוע ברוטלי נשמע כתשובה. בעקבותיו נכנס סמָל זר, הקעקועים על אמותיו מסתירים כמעט לחלוטין את צבע עורו. הוא הסיר את כובע הטמבל קצר השוליים שלו ומחה את מצחו, חושף שיער בלונדיני מיוזע ופנים בהירים, סמוקים מעט.
"איפה היחבֵּייתם מפתח בּינזין היום?" שאל, מבטאו חצי רוסי וחצי אמריקאי.
"אֶריק, האיש והאגדה!" צהל יהושע, זורק לעברו את המפתח בתנועה גבוהה. "נו, יש איקסים חדשים, משהו?"
אריק מתח את אחת מזוויות פיו בחיוך, זרק את המפתח למישהו שעמד בחוץ וחזר להתיישב. הנשק שלו, מצויד בידית אחיזה נוספת ובשני התקנים דמויי פנסים, אחד קטנטן ואחד ענקי, נח על ברכיו. לפתע רכן לעברי, תופס באצבעות סקרניות את הכומתה. "מה זה, את מכוח שֵבע־עִשְרֵה?״34
34 כוח 17 — אחד ממנגנוני הביטחון ברשות הפלסטינית. תפקידו הרשמי להגן על יושב ראש הרשות.
"משפחה לא בוחרים," חזרתי על הסלוגן.
"יַפֵיי, אז אולי הורדתי כמה דודים שלך," אריק הפך את הנשק וחשף שורה של איקסים חרותים — אולי עשרה — ומתחתיהם קו מקווקו.
"מה ההבדל?" שאלתי.
"איקס זה בקת"ביסט ומעלה, קו זה זורק אבנים."
"אתה סופר אנשים או רגליים?"
"רגליים לא חוכמה לספור, לִכּל ערבי יש שתיים."
"כן, עד שאתה מגיע," נחר יהושע בצחוק. "איפה, איפה היה האחרון? תספר לנו קצת."
אריק קירב את עצמו אל המערכת והצליל אותנו אל תוך העיר. "נכנסנו לקסבה מכאן..."
"אבו ראמי?" שאלתי.
"כן, that cock-suckin' mother-fucker. איפה היה... פה זרקו עלינו מים, איזה מקלחת, חבל שלא זרקו גם שמפו. זה טוב, מים, את יודעת? כשאתה קר, אתה כל הזמן דרוך, הראש שלך רץ מפה לשם כל הזמן, אתה מחפש אותם, מת שִיָבוא לך איזה ילד עם בקת"ב ויודע שאם הוא בא, that's it, אתה גומר עליו!"
הוא הצביע על המקום שבו היה, ועל סמטה מעבר לכביש שבה זיהה ילד מקרב מצית לבקבוק זכוכית.
"דפקתי בו כדור לברך, עד אִלַי שמעו את המניאק הקטן צועק. שיגיד הללויה שלא הורדתי לו ראש. ואז באו כמה ילדים קטנים כאלה, מוציאים אבנים מהכיסים וזורקים! זורקים! רציתי אישור לירות לרגליים אבל המג"ד אמר 'לא, לא,' והם משגעים את הבנאדם, החארות הקטנים. אז יריתי אלפ"ה,35 פגעתי לאחד בול בבטן והוא עף אחורה על כל החברים שלו, והם עפו איתו עוד איזה שני מטר, איזה קטע זה היה, כּימוֹ ב'מֵייטריקס'!"
35 אלפ"ה — אמצעים לפיזור הפגנות, למשל כדורי גומי.
"זה פוצע חזק?"
"לא, אבל זה ממאש כואֵייב. יש כאלה מתעלפים."
"נפלא," גילגלתי את עיני. "למה לא השתמשתם בזה בשבת שעברה?"
"שבת..." אריק גירד בסנטרו. "אל"ף, בפאקינג קסבה אין מצב לארבעים מטר כמו שהפאגוטס באו"ם רוצים..."
"זוכר איפה זה היה?"
"בוא נראה... ציר אלמנות, פה הבית מרקחת, זה בגוש הזה איפשהו. הנה עץ... Should be here. בכלל אי אפשר להגיע מִרֵחוב, נכנסנו דרך השכן שלו. עשינו לו ככה חור בשיחים של הגדר."
לחצתי על הבית, ובתפריט שנפתח בחרתי הוסף מטרה. מעל הבית הופיע צלב קטן עם תווית של מספר אקראי.
"מעוז, אשור."
אריק הרים את המע"ד. "Go on!"
"מה המצב, אריק? אתה במעוז?"
"Affirmative."
"מה זה המטרה ששלחת לי? יש משהו?"
"לא, סתם משחק פה," אריק הניח את המע"ד. "את נורמלית? אל תשלחי ככה מטרות. כל העולם יתקשר אֵלֵיךְ לשאול."
"רוצים לראות למי עוד זה שלח?" יהושע זינק על העכבר והעלה את רשימת התפוצה של המטרות: הפלוגות, החטיבה, כל החפ"קים בגדוד.
טלפון צילצל. יהושע קפץ והביט בצג. "המג"ד?" הוא תהה. הרי זו השבת של שי.
"תן לי," ידי המושטת קלטה את השפופרת שהגיש לי. "כן."
"מה זה המטרה הזאת?" נשמע קולו של שי, רחוק ומתכתי.
"אה... סתם, אה... רציתי לסמן את ציר האלמנות ופיספסתי."
"תגיעי הנה."
הנחתי ברעד את השפופרת. זיק של דריכות חדר כמו חנית דרך אוזנִי האחת ויצא מהשנייה.
כל צעד מפּתח החמ"ל עד ללשכה נראה כמו קילומטר, ועדיין לא הספקתי להרגיע את עצמי או לחשוב על תירוץ משכנע. שכחתי ללבוש את הפליז, ומחטים של גשם ננעצו במדַי, כל אחת מהן קרה מהקודמת.
שי ישב בשולחן המג"ד, רכון מעל ערֵמת ניירות. נעמדתי מולו, פוחדת לשבת. נמנעתי מלהביט והעמדתי פנים שהגירוד במפרק כף ידי מעסיק את כל הווייתי.
"איך אמרת שקוראים לך?"
הייתי חייבת להביט עכשיו, אבל ניסיתי לא לבהות בצלקת הארוכה החיוורת ששיסעה את פניו באלכסון — מקצה פיו, דרך אפו ועד מצחו. "אריאל."
"יש לך צ'אנס אחרון להגיד ת'אמת. מי שסימן את הבית הזה לא סימן אותו במקרה."
היה לי זמן לנשימה אחת שטוחה, חרישית, לפני שהלב יתפוצץ. "זה הבית משבת, נכון?"
"מי אמר לך את זה?"
"אף אחד."
"עכשיו אני מזהיר, פעם באה זה יהיה שלושים וחמישה ריתוק. אל תיגעי בזה."
"תגדיר 'זה'," אמרתי בשקט.
"זה, חתיכת טומטומית, זה בבית הזה ובכל פעילות שלא עוברת חמ"ל."
פטיש חמש במרכז חזי הסתובב במהירות על ציר, הולם בכל מה שנקרה בדרכו. בלעתי רוק.
"מה עם פצועים קשה שלא עוברים חמ"ל?"
"מה את מקשקשת?"
"השניים מהפלחו"ד?" הפחד כמעט החריש את אוזנַי. "תגיד לי שזה אמת, מה שכתוב לי ביומן על כאבים בחזה."
"אני אגיד לך שאת צריכה קב"ן," אמר שי. "תעופי מפה עכשיו, לפני שאני מתעצבן."
"אתה יודע שזה לא תקין," זרקתי קלף אחרון. "שמעתי אותך מדבר עם המג"ד."
"החוצה!"
הדם טס במעלה גופי ישר אל לבי ואיים לפוצץ אותו, ופנַי עיקצצו ורחשו כאילו עשרות דבורים התיישבו עליהם. קיוויתי ששי חזר לניירות שלו ולא ראה כמה רעדו צעדי. כל אחד מהם כמו הרחיק ממני את הדלת. גם כשכבר הייתי מחוץ ללשכה הרגשתי כאילו עברתי באדום עם ניידת משטרה מולי, ועכשיו חיכיתי שתפעיל את הסירנה ותתחיל לרדוף אחרי.
אריק ישב עם סיגריה על הספסל שמחוץ לחמ"ל. שולי כובעו הצלו על עיניו.
"הֵי, אני צריכה עזרה," אמרתי לו, עדיין רועדת.
הוא הרים באצבע את שולי הכובע. זוג עיניים ירוקות בהירות, עמומות כמו זכוכית עתיקה, נגלו מתחת. "Whassup?"
"משהו לא טוב קרה בשבת שעברה. אני לא יודעת למה אף אחד לא רוצה לדבר על זה..."
"מה קרה בשבת?" שאל אריק.
"מה שקרה ליד הבית הזה."
"Nothin' special. יש מַלֵיי חמושים בעיר."
"אתה בעצמך אמרת שאין כניסה לבית הזה מהרחוב. אז אם היו רק שלושה חפ"קים והם עשו רק סיור, למה הם פרקו ונכנסו לשם?"
"מאיפה אני יודע? זיו אמר פורקים, פרקתי."
"מי הכניס את התאג"ד?"
"בשביל מה?"
"אולי די? אני לא מטומטמת."
העיניים שהביטו בי היו קטנות וטובות לב. פתחתי פה להתנצל, אבל אריק כבר הביט במישהו מעלי.
הסתובבתי. רב־סרן לא גבוה, אבל רחב כמו מתאבק, התקרב אלינו. בלוריתו השחורה הקצרה הבריקה בשמש. יישרתי את עצמי לעמידה. הוא היה גבוה ממני רק בכמה סנטימטרים.
"היי. זיו, נכון?"
"נכון," עיניו השחורות הרציניות בקושי מיצמצו.
"נעים מאוד. אריאל. חדשה, קצת."
"אה, הסמב"צית שמלמדת את כולם ערבית." לחיצת ידו היתה ארוכה וחזקה. "צריך למצוא לזה שימוש."
"לשירותך תמיד... אם, נניח, במקרה אתם צריכים תגבור לסיור הערב." תקווה קטנה נבטה בחזי, משכיחה מעט את אימת שי.
"מה את צריכה את זה? לא יפה שם."
"איך אני אדע? אני רואה רק תצ"אות כל הזמן."
זיו העביר יד על עורפו. "קרמי יש לך?"
בארוחת שישי בקושי נגעתי באוכל שאנשי הלילה סחבו לנו אל החמ"ל. מיהרתי לסיים את המשמרת, אבל ברבע לחצות מצאתי את עצמי רצה חזרה אל החמ"ל. בפנים דלק נר שני של חנוכה על אחד המדפים.
"מעוז, קודקוד אשור, הקפה מוכן?"
בדיוק מזגתי את המים לכוסות. אריק הגיח מאחורי. "כן, הנה צעירה טובה. שלוש סוכר, והַרבֵּיי חלב."
בחוץ כבר החלו החפ"קים להתאסף. אבישי ירד מהג'יפ ונחת בכבדות על הספסל. יהושע תידרך אותי מבעוד מועד על השמות, ולכן ידעתי שהחייל שהתיישב ליד אבישי, חבוש כובע מצחייה בלוי עם המילה "דורס" רקומה עליו ועיט תוקף להמחשה, היה אמסה, הנהג שלו. החופ"ל36 של בורדו התיישב על אמסה וצבט בלחיו.
36 חופ"ל — חובש פלוגתי.
קודקוד אשור רכן קדימה. "תדריך. סיור בעיר, קרמי, כדור בקנה. מ־401 קסדות על הראשים. נהגים — קשר עין. חיילים פורקים רק בפקודה. חיילות לא פורקות יישרף העולם. מאזינים על מעוז. נוהלי פתיחה באש ידועים לכולם. אין התרעות רלוונטיות חוץ מהרגילה, שו"פים לא אמורים לעבוד. שאלות. אין. שלוש דקות יציאה."
"בן?" נכנסתי לחמ"ל כמעט בריצה.
בן הרים את הקרמי מהרצפה והוריד אותו לאט דרך ראשי. הוא תקע אגרוף בלוח המיגון הקדמי וסגר את הסקוטשים זה על זה, הרים את הנשק שלו מהכּנָה וטפח על תחתית המחסנית, שננעלה בהכנס בקליק רם.
התקשיתי לנשום. הרגשתי מגושמת כשניסיתי להשחיל על עצמי את הרצועה ולסובב את הנשק הצידה.
"תלה צוואר, צעירה," אמר בן.
"בחטיבה קראנו לזה 'תלה צעיר'," ניסיתי לצחוק.
"זה כי אף אחד שם לא באמת השתמש בנשק. שומעת?" הוא תפס את כתפַי בשתי ידיים ענקיות. "בשום מצב את לא דורכת. יש שם מספיק לוחמים שטווחו לפני שעתיים," עם ע' גרונית חזקה.
הוא סגר את כף יד שמאל שלי סביב ידית האחיזה של הנשק. "תישארי ככה."
בחוץ עסק אריק בלסגור את הקרמי סביב זיו ולבדוק את הקֶשר שלו. "אח טְפו... שומע?"
עמדתי לידו ומיששתי את צד גופי, היכן שהיה רווח בין לוחות המיגון של הקרמי.
"צעירה!" החופ"ל טפח על משענת הכיסא המרופד שהיה בגבו לדלת. אחזתי במשענת ומשכתי את עצמי פנימה. אמסה התניע, והדלתות האחוריות נעו לקראתנו כשהסופה התגלגלה קדימה ופנתה לכיוון השער. ברמקולים פצחו היהודים בשירה על עידן האלוהים.
הכביש הטרי, שחצה כמו נהר את הלילה החקלאי השלֵו, התחלף במהרה בזרזיף אספלט מבוקע שרץ בצמוד לחומת העיר. אמסה קילל עם כל מהמורה, והשתתק כשהאספלט התחלף בכורכר והוא היה יכול לשעוט קדימה. הסופה כולה רעדה כאילו נסעה על אדמה מתפוררת. אחרי פנייה חדה הופיע מולנו שער מתכת אפור — 401. החייל שפתח אותו הביט ישר בפנסי הג'יפ, בטח לא ראה אפילו מי אנחנו.
אבישי חבש קסדה על ראשו של אמסה, ואחר חבש את שלו. החופ"ל עיסה את קרקפתו בצער, ואז כיסה אותה בחצי הביצה הכבדה והידק את הרצועות משני צדי סנטרו.
אני הנחתי את הקסדה על ראשי, ומשהו בקדמתה שיפשף את מצחי נוראות. הסרתי אותה והסתכלתי פנימה — היתה שם רפידת גומי מחוספסת, מקובעת. איך הם חיים עם זה?
החופ"ל רכן לעברי וסגר את הרצועות. "את אחראית להסתכל מהחלון שלך ולהגיד לי אם יש בקת"ביסט."
מחוץ לצוהר המסורג נצצו אורות ירוקים על הגבעות. ככל שהמשכנו, כך הצטופפה הבנייה סביבנו. מסעדה אחת פתוחה שפכה אור בהיר אל הרחוב. שני אנשים ישבו בה בשולחן פלסטיק. הם והמלצר שמאחוריהם היו אדישים לג'יפים העוברים.
"זה ציר עמידר!" קרא אבישי. "מימין שיכונים, משמאל עוד שיכונים."
נדרש לי רגע להבין שאני כאן היחידה שזה חדש לה. "תודה!"
"בורדו, פה מימין זה גם של הבמ"ס, חדש," נשמע קולו העבה של זיו בקשר. "יש שומרים על הגג, שניים ביום, שלושה בלילה. רואה אותם?"
"חיובי." אבישי פתח טלפון "סליידר" שחור ותיקתק הודעה. התשובה הגיעה בתוך כמה שניות. אמסה כיבה מיד את הצ'קלקה, בלי שאבישי אמר דבר.
כל הדרך נסענו אחרי זיו. העיר גבהה מסביבנו והרחובות הלכו וצרו. בלי פנסי רחוב, בלי אורות בחלונות, ועכשיו גם בלי הצ'קלקה. לולא האורות הקדמיים של הסופה, היתה העיר שרויה בעלטה גמורה.
המפה הראתה לי שאנחנו כמעט בקצה הדרומי־מערבי של מחנה הפליטים. "ציר... ספרייט?"
החופ"ל פקח את עיניו ונתן מבט קצר בחלון שלו. "אהה." ועצם את עיניו שוב.
חזרתי לנסות ולקלוט משהו מהחלון הקטן שלי, שדרכו התגלה לאטו מחנה הפליטים. בתצ"א הוא נראה קובייה ענקית וגרגירית של בטון, תחומה בארבעה כבישים, ועוד כביש אחד רחב שמשסע אותה באמצע כמו חרקירי. דרך החלון שלי ראיתי רחוב, אבל לא הייתי בטוחה שאלה בתים — גושים חסרי צורה של בטון מתפורר ושל פח המטפסים זה על זה, מתנודדים כמו מגדל קוביות שתינוק בנה. לא ראיתי דלתות — רק חלונות מעטים, קטנים ומסורגים בפנאטיות, כמו שלי. אמסה נאלץ לסטות לצד הכביש כשעברנו ליד ערֵמת אשפה ענקית ועשֵנה. לא היתה אפילו מדרכה שג'יפ היה עשוי לעלות עליה. גרפיטי שחור הכריז סַבְּר — אל־יַוְום ע'זה, בוכרן פלסטין.37
37 סבלנות — היום עזה, מחר פלסטין.
"יש פה הרבה חמא"סניקים?" שאלתי.
"קצת," מילמל החופ"ל, לא טורח אפילו לפקוח עיניים.
"תראה, זה חדש." אמסה האט עד שנעצר מול קיר בלוקים לא מטויח, שעליו רוססה מגילה שלמה באותיות שחורות, זנבותיהן עולים ויורדים ובולעים אותיות שכנות בהתחכמות דמוית קליגרפיה.
"בְּמקום שנפגשים זאב וכלב רועים, יש נחל זורם," תירגם אבישי.
רכנתי קדימה להיטיב לראות דרך החלון הקדמי ורשת המיגון שעליו.
"במקום שיש נחל זורם... תיבנה עיר," קראתי. "והזאב והכלב... יסתלקו... למקום פחות טוב. לאזם יתְעלָמו... תעאיוּש?״38
38 עליהם ללמוד לחיות בדו־קיום.
"כן, כן."
"...כדי לשרוד ולנצח את האיש ה... תיש? טיפש יעני?"
"אַייווה."
אבישי נגע בזרועו של אמסה, וזה נתן גז. הרחוב נפרש לפנינו, ולסוּפה של המבצעית לא היה זכר. ציר ספרייט נגמר, פנינו לציר פלגרינו והמשכנו להקיף את המ"פ. המפה הסתובבה איתנו.
לפתע נשבר אור בהיר וחזק על השמשה הממוגנת. אמסה בלם, והאורות הקדמיים שלנו שטפו את הרכב שחתך אותנו — מרצדס ספורט שחורה, ברקה חדש.
אבישי רטן ופתח את הטלפון שלו. לא ראיתי את המילים שהקליד, אבל הרגשתי זעם מסתנן לאוויר.
נסענו לאט. מתחת לקרמי עורי רתח, אבל זרועותי ורגלי היו מאה אחוז עור ברווז. רציתי להתכווץ ולחבק את עצמי, אבל הקרמי לא איפשר. בסטריאו נתן קולה המנוכר של אפרת גוש טיפים לאישה המוכה המתחילה — קודם כול, הגני על הגוף.
פנינו לציר ברק, זה העובר ממש בתוך מחנה הפליטים. הצ'קלקה החלה ליידות אורות כתומים על הקירות המתקלפים ועל הפחונים. מדי פעם התגלגל האור גם לפתחה של סמטה — איש לא טרח למצוא מילה אחרת לרווח אקראי בין שני בתים, כה צר שאפילו אור לא חודר אליו.
משהו הבזיק דרך הצוהר שלי. אחרי שנייה של שקט נשמעו קולות נפץ חדים — אחד, שניים, שלושה.
"מה זה?" שאל קולי.
אבישי פתח בבעיטה את הדלת שלו, הוציא רגל אחת מהסופה והחל לירות. עצמתי עיניים בחוזקה וניסיתי לטמון את ראשי בין חזה לזרועות.
הקולות חזרו על עצמם, קרובים יותר. התכווצתי, ניסיתי להידחק אל פנים הרכב, עיני ממצמצות בלי הרף. חבטה נשמעה מאחורַי. הסתובבתי, והאוויר הקר הלם בפנַי.
הדלתות האחוריות היו פתוחות לרווחה. החופ"ל השתופף בפתח וכיוון את נשקו לעבר הגגות. גופו לא זע, פרט לכתפיו שעלו וירדו עם נשימותיו.
"אל תזוזי מהחלון," הוא סינן בשקט.
נסוגותי מעט פנימה, לאט מאוד. סובבתי את ראשי להביט בחלון שלי, לאט יותר. פחדתי שאם אנוע בפתאומיות, אקרע את הקורים הדקים שהחזיקו הכול במקום — את השקט, את הדריכות, את השיח שהתנהל בתנועות עיניים ובצלליות אצבעות על קירות הבתים.
שני צללים חלפו על פני הג'יפ שלנו בריצה, נשקיהם שלופים. אחד מהם השתופף ונעלם בצל קיר בסמטה הקרובה אלינו. האחר חבר לאבישי, נצמד לקיר וכיוון את נשקו מעלה. בזווית עיני ראיתי את החופ"ל מתיישב בפתח הג'יפ, משלשל החוצה את רגליו כמו מאדן חלון. לא יכולתי שלא להסתכל — מאחור הוא נראה כמו ילד בוהה בעננים, נשקו בשישים מעלות של אדישות.
אל תגידי לו לסגור, אמרתי לעצמי. אל תזוזי, תהיי בשקט. שמִשנה תורֵן לא יאבד ריכוז בגללך.
לאט ובזהירות חילצתי אחת מרגלי מסבך הציוד. התיישבתי מחדש, מנסה לקלוט משהו מהרחוב מעבר לכתפו.
האורות היחידים שדיללו את החושך הגיעו מהפנסים המורכבים על הנשקים. אחד תועה חשף את אבישי וזיו סורקים את הגגות גב אל גב, אחד אחר חלף על פני אריק, קפוא בזיג.
השקט היה עמוק כמו בחלום — האפשרות שיש עוד אנשים מלבדנו בקרבת מקום נראתה קלושה. אבל גם היה ברור לי ששקט כזה הוא־הוא ההוכחה לכך שאיפשהו מסביב, אולי למעלה, עיניים רבות בולשות אחרינו מתוך החושך.
שיפרתי את עמדתי וכיוונתי את הנשק, שלא העזתי לנסות לדרוך, אל רצפת הג'יפ. קיוויתי שאיש לא שומע כיצד הדם פועם בזרועותי ובצווארי ובחזי, לוחץ נגד לוחות הקרמי. ניסיתי לבלוע את נשימתי בין שפתי לשיני, לשחרר מהנחיריים את המינימום ההכרחי, ובשקט.
זהו, אל תזוזי עוד. אל תשאלי שאלות. ואל תגידי לו לסגור את הדלת — הגוף שלו הוא הדלת עכשיו, ואם הוא ייפגע את תצטרכי למשוך אותו פנימה, למרות שהוא החובש. ואם את תיפגעי, הוא יטפל בך, כי הוא החובש.
אל תגידי לו לסגור את הדלת. ככה נוח לו להשיב אש.
אל תגידי לו לסגור, שלא יחשוב שנראה לך שאת ראויה להגנה יותר ממנו. אל תפחדי. אל תפחדי. אל תפחדי.
החופ"ל שלח יד אל מאחוריו והצביע אל הדופן הפנימית של הרכב. הבטתי אחריו — שפופרת המע"ד הקטנה היתה תלויה על וו, בקצה כבל עבה ומסולסל. ניסיתי לשחרר אותה. ניסיתי.
"מהר!" לחש.
הוספתי גם את ידי השנייה למאמץ, הסליל הסתבך. החופ"ל נאנח, הפיל את עצמו אחורה, מתח את ידו לעבר המע"ד והוציא אותו מהסבך.
"קודקוד בורדו, יש תנועה בחלון מעליך," דיווח. "מימין, המסורג."
הסתכלתי על החלון ההוא. וילון הוסט בו, ואבישי איבד אותו.
הסתובבתי לעבר מושב הנהג. "אמסה, אתה רוצה לדווח?" לחשתי.
"בסוף," השיב עורפו חסר התנועה.
"משנה תורן, קודקוד, אין זיהוי."
"יאללה, חזל"ש," נשמע זיו בקשר. "אריק."
אריק התרומם מאחת הפינות ורץ לבד לעבר הסופה של זיו.
"מוקי בג'יפ," דיווח במבטא הרוסי־יאנקי שלו.
זיו רץ לאטו באותו כיוון. אבישי חיפה עליו תוך הליכה אטית, מבט וקנה משוטטים יד ביד בחלונות הגבוהים.
רק כשאבישי התיישב בחזרה, סגר החופ"ל את הדלתות. אמסה נתן גז.
"בורדו, קודקוד. היו כמה ילקוטים בציר ברק, לא משהו רציני, דרכך למעוז."
כעבור כמה שניות עלה מולנו חמ"ל בורדו. "מעוז שואלים מה זיהיתם ואיך הגבתם."
"לא היה זיהוי, המשכנו בנסיעה," דיווח אבישי.
הג'יפ נשטף לפתע באור קלוש של צג טלפון. אבישי סימן לאמסה להאט, ומשבצות של אור חד ובהיר נסעו מבחוץ אל פנים הרכב. דרך חלון הבקת"ביסטים שלי ראיתי שני פנסים קדמיים צרים כעיניים, וסמל מרצדס מבריק ביניהם בביטחון.
"זה עוד שנייה כבר לא מצחיק," אמר אמסה.
"אריאל, מצד שמאל שלך זה הבית־קברות," קרא אבישי, משחרר את קסדתו. "משם יורים על 401 כל הזמן."
"ואז מה עושים?"
"משכיבים את טרנר למארב יום אחר כך," צחק המ"פ. "תעבירי לפומה רגע."
הבטתי נבוכה במכלול הקשר שלידי. החופ"ל נאנח שוב, שלח יד ולחץ עשר פעמים או יותר על אחד הכפתורים. כשסיים, הגשתי לאבישי את המע"ד.
"שתיים פומה, קודקוד בורדו, אני ואשור בבולם אם צריך משהו," ואחרי שהחזיר את המע"ד, הוסיף, "ילד זהב זה."
לבסוף התמזג ציר נסיעתנו עם שביל עפר. אמסה האיץ עד לקו הסיום — שער המתכת האפור של מוצב 401. הג'יפים התגלגלו לאטם דרך השער ועצרו למרגלות הבולם. שקשוק מתכתי בישר על נעילת השער מאחורינו.
הדלתות האחוריות נפתחו שוב, הפעם לאט, בעייפות. רגלי הרדומות נחתו בכבדות על הכורכר, וברכַי הגירו כאב מהישיבה הקפואה בג'יפ. שאפתי את האוויר טעון הגשם לאט ובשקט, תוהה מתי הקרמי יאמר את דברו.
עננים אטמו את השמים, אבל בתוך דקה זרקור אחד האיר על סביבותינו, ואחר סרק את פאתי העיר שמעבר לחומה. פק"ל קפה כבר היה פרוש על הארץ, ואמסה חפר עם כף בתוך שקית של קילו סוכר.
"שפּוך, שפוך סוכר," אמר החופ"ל. "אם כבר שחור, שיהיה מתוק."
אחרי כמה רגעים של שקט רכן אמסה להריח את הקפה, כאילו שהניחוח לא הגיע כבר לצד השני של העיר. הוא שלף שרוול של כוסות זכוכית קטנות, כיבה את האש ומזג לתוכן במיומנות עיוורת.
"תודה," קירבתי את הכוס שלי לשפתי, כשלפתע קלטו עיני תנועה כהה מעבר לשער.
"בולם, שתיים פומה, זרקור למעלה בבקשה," הקול השקט הגיע מרַמָק39 שנמצא מעלינו, בתוך המגדל.
39 רמקול של מכשיר קשר נייח.
"היישר, ברוך הבא."
השער האפור נהדף לכיווננו. לוחם שחור פנים ושחור ידיים עבר בו, ואחריו טור של חמישה. הם לא השמיעו אפילו רשרוש כשדרכו על הכורכר, אבל הקצב האחיד שבו עשו זאת גרם לי לדמיין מטרונום ענקי שצועד איתם.
אבישי וזיו לחצו את ידו של הראשון. הוא טפח על כתפו של אבישי ואמר לו משהו, אבל כשהתקרבתי שמעתי רק את צחוקו. עיניים כחולות הביטו בי מתוך פני זפת.
"מה יש, אף פעם לא ראית בחורה עם קרמי?" צחקתי.
הוא לחץ את ידי בחיוך רחב משלו, מותיר על עורי עקבות של שחור שמנוני, ושאל את הקודקודים איך היה.
"אין, זאת השבת של ההומואים גם בעיר," אמר אבישי. זיו שאל אותו איפה עוד, והם קמו מכיסאותיהם בטלפתיה של תאומים זהים והחלו להתגושש, לא מפסיקים לצחוק.
"שתיים, קפה?" שאלתי.
"וואו, כל כך," השיב טרנר וקרא מעל ראשי, "מגבונים?"
אחד מחייליו הסתובב לעברו והטיל חבילה של מגבונים אל האוויר. טרנר תפס אותה ביד מורמת, שלף אחד והעביר על פניו. השחור העיקש נמרח מעט, אבל העבודה עוד היתה רבה.
"איפה הייתם?" שאלתי.
"איזה עשרים מטר מהצומת־טי." טרנר הביט בצבע שהצטבר על המגבון ועבר להשתמש בצדו השני.
"לא ראינו אתכם."
"זה הקטע במארב." הוא רוקן את הקפה כמו שוט וודקה. "שמענו ירו עליכם."
הצמרמורת של גיר חורק על לוח, שאחזה בכולי מרגע הישמע היריות הראשונות, התגברה לפתע.
"אהמ," ניסיתי להישמע אדישה. "אבל זה קורה הרבה, לא?"
"דֵי, אבל..." הוא שיפשף את זוויות עיניו עם פינה מלוכלכת של המגבון. "עבר חלק?"
"כן... קצת השיבו אש, פתחו זיגים..." לגמתי ברעד מהקפה הפושר שלי. "זהו."
"את צריכה לפרוק?" שאל, קבע.
עלינו כמה צעדים בשביל של החומה. הרמתי את הנשק במאמץ, קת לתוך הקרמי, איפה שפעם היה שקע כתף — מה שזה לא יהיה.
"עכשיו לדרוך?" שאלתי בלי אוויר.
"קודם להוציא מחסנית."
הסמקתי ממבוכה. גיששתי בידי האחת אחרי התפס. אחרי יותר מדי זמן נפלטה המחסנית החוצה והתנדנדה על חוט השפצור. תפסתי אותה בידי והצמדתי אותה אל הנשק, זרועותי וצווארי מתקשחים בכאב מהאחיזה הלא נוחה. המבוכה הרפתה לרגע, ורק כדי להתנפל שוב — עכשיו ידית הדריכה נתקעה.
"הנשק הזה לא ירה כבר שנים," אמר טרנר, "חזק."
בשארית כוחותי דרכתי והחזקתי את הידית משוכה לאחור בזמן שטרנר הכניס ארבע אצבעות בבית המחסנית, ובמבט רציני בדק את בית הבליעה לאור פנס כיס דק. הוא לקח צעד אחורה. העברתי את המחוג מנצור לבודדת וסחטתי את ההדק. שבריר שנייה מוצף חרדה הקדים את הקליק הריק. המ"מ טפח על גבי.
"טרנר, אתם מקפיצים את הילדה למעוז?" קרא אבישי.
"סגור!"
זמזום רם הקדים את הופעת הזאב של הפלוגה המסייעת. על דלתו היתה מדבקה ענקית של קסדה ויקינגית, ועל מכסה המנוע מדבקה ענקית עוד יותר של פיקאצ'ו צהוב, שמנמן ומלא שמחת חיים.
"זוכרת איך עולים לזאב?" שאל המ"מ.
"בטח — אתה עולה ראשון ומושך אותי."
הוא טפח על גב הקרמי שלי. "אחרייך, נינג'ה."
הזאב זינק קדימה בנהמת מכונה, הבאסים של קַנייה וסט מרעידים את החלל. החלון הצמוד ללחיי היה חשוך עד עיוורון, ועדיין לא יכולתי לעצום עיניים. השענתי את ראשי לאחור, שקועה בתחושת הקסדה המתנדנדת מיַדי ובלחץ המכאיב והממוקד של כל בליטה בנשק על גופי — זו במותן, זו בירך, זו בצלעות וזו בפנים הברך.
לטרנר, שישב מהעבר השני, נשאר פס שחור עבה מתחת לאוזן. גופו רעד מהדרך המשובשת, אבל מבטו היה קבוע בכביש שלפניו.
היטלטלנו בסלאלום הבטונדות המוביל לש"ג. הכלי המפלצתי בלם בעדינות מפתיעה מול החמ"ל.
טרנר פתח את הדלת. אחזתי במשקופים, שולחת לאחור רגל זהירה. הרגשתי מסורבלת כמו גור פילים.
טרנר תפס בזרועי. הבטתי ישר בעיניו. פתאום הייתי הכול מלבד מסורבלת. חייכתי.
הוא השיב חיוך אמיץ עם מצמוץ חזק של העיניים, והדלת נסגרה וגנבה אותו. הזאב שב ושעט לעבר היציאה.
"הלו!" הכרזתי והטלתי את הנשק של בן על הכנה.
"מה את עושה פה?" שאלה האחמ"שית.
"חזרתי," השבתי לאט.
"איך? קודקוד בורדו עוד בעיר."
"מה?" התקרבתי למערכת, עדיין עם הקרמי. "איך? יצאנו כולם לפני איזה שעה."
"הוא לא דיווח כלום," אמרה. "ירו עליו עוד פעם לא מזמן... רגע, אז איך חזרת?"
"זאב של המסייעת, זה שקיפל ת'מארב."
רכנתי שוב להביט במסך, והקרמי הזכיר לי שהוא עדיין עלי. בעודי משתחררת ממנו, ראיתי את קודקוד בורדו נוסע ונוסע, תווית שמו קופצת גושי בתים שלמים בכל שלוש שניות של עדכון התמונה.
"תעשי לי טובה," אמרתי. "אם קורה לו משהו תתקשרי אלי."
במרוצתי לחדר תחת הגשם חשבתי — אם יקרה לאבישי משהו, לא יהיה לה זמן להתקשר אלי. זה הרגיע אותי.
החדר היה קפוא. השארתי אותו חשוך כשפשטתי את מדַי. הצמרמורת חרקה בחוזקה מכל מִפרק, עם כל תנועה. אמרתי לעצמי שאולי זה בגלל הקור והתחפרתי בתוך הפוך. רעדתי דקה, שתיים, עשר. שאפתי אוויר לאט ונשפתי אותו החוצה, חם ולח. מבלי שרציתי הלכה נשימתי והאיצה, עד ששאיפה נבלעה בנשיפה וחשתי שהאוויר לא מגיע כלל עד ריאותי, אלא יוצא הרבה קודם.
הפסקתי לנשום. הדממה ניסרה את לבי כאילו היתה צרחה.
התיישבתי ופתחתי את החלון. אוויר קר וחסר תנועה, רווי עשן, הכה בפנַי כמו כרית.
התכרבלתי על צדי, מחפשת את הנקודות החמות שגופי הותיר בשמיכה.
קודם כול, הגני על הגוף.
לשנייה אחת צנחו עפעפי וגופי פנימה, לתוך עילפון של טרום־שינה.
" כמה ילקוטים בציר ברק, לא משהו רציני."
"הא!" שמעתי את עצמי משתנקת, ולא הבנתי מה ידי מנסה להסיט מפנַי.
במקום שיש נחל זורם, תיבנה עיר. והנחל יהפוך לביוב. כל השאר אגדות שמספרים לילדים לפני השינה.
