נעורים ללא אל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נעורים ללא אל
מכר
מאות
עותקים
נעורים ללא אל
מכר
מאות
עותקים

נעורים ללא אל

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: שירי שפירא
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 194 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 14 דק'

אדן פון הורבאט

אדן פון הורבאט (1938-1901) היה סופר ומחזאי. כּבן לאב דיפלומט ממשפחת אצולה הונגרית התחנך פון הורבאט בבודפשט, במינכן ובווינה, ובבגרותו חי בגרמניה ובאוסטרייה. בשנות ה־30 של המאה ה־20 התפרסם בזכות מחזותיו המודרניסטיים, שמתחו ביקורת עוקצנית וחריפה על החברה הזעיר־בורגנית, ואף זכה בפרס הספרותי על שם היינריך פון קלייסט. כמה ממחזותיו תורגמו לעברית והועלו על הבמות בישראל, ובהם אגדות מיערות וינה ודון ז'ואן חוזר מהמלחמה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 אסרו הרשויות בגרמניה את פרסום ספריו של הורבאט ואת העלאת מחזותיו, ובשנת 1936 הוא גלה מגרמניה. הרומן נעורים ללא אל נכתב באוסטרייה בשנת 1937 ופורסם בהוצאה הולנדית באותה שנה. אף שהספר נמנה עם רשימת הספרים האסורים ברייך הגרמני, הוא זכה מייד עם פרסומו להצלחה גדולה מחוץ לגבולות הרייך ותורגם לשמונה שפות. בחודש יוני בשנת 1938 נהרג הורבאט מנפילת ענף על ראשו כאשר טייל ברחוב בפריז, והוא בן 37. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ספרו נעורים ללא אל לאחת הקלאסיקות המודרניות בשפה הגרמנית, והוא נכלל בתוכניות הלימודים באוסטרייה ובגרמניה עד היום. הספר זכה גם לעיבודים קולנועיים רבים, האחרון שבהם יצא לאקרנים בשנת 2017.

תקציר

"כל צורה של חשיבה שנואה עליהם. הם מצפצפים על האנשים! הם רוצים להיות מכונות, ברגים, גלגלים, בוכנות, רצועות – אבל יותר משהיו רוצים להיות מכונות, הם היו מעדיפים לשמש תחמושת: פצצות, מטעני רסס, רימונים. כל כך היו שמחים להתפוצץ למוות באיזה שדה קרב! כשיהיו גדולים הם חולמים להיות שֵׁם על אנדרטת מלחמה!"
 
אלה הם גיבורי הספר "נעורים ללא אל" – תלמידי בית ספר בשנות ה-30 בגרמניה. במרכזו פרשת רצח על רקע סכסוך בין שני תלמידים. מורם של השניים ניצב על פרשת דרכים: האם לחשוף פרט מכריע שידוע רק לו ועשוי לשנות את הכרעת הדין וכך לסכן את משׂרתו ואותו עצמו? או לשתוק ולעמוד מנגד כאשר אחד מתלמידיו עומד לבלות את שארית חייו מאחורי סוגר ובריח? מה שנדמה ראשית כמשפט רצח מתגלה כמשפטו של כל אדם, לא הרוצח הוא הניצב על דוכן הנאשמים אלא המצפון – מצפונו של האדם הרגיל, העומד מן הצד, הדואג לעורו, העוצם עין.
 
אדן פון הורבאט, מן הסופרים הקלאסיים המודרניים בשפה הגרמנית, כתב את נעורים ללא אל בשנת 1937 מגלותו שבאוסטרייה. אף שהספר נמנה עם רשימת הספרים האסורים ברייך הגרמני, הוא זכה מייד עם פרסומו להצלחה גדולה מחוץ לגבולות הרייך ותורגם לשפות רבות. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה הספר לאחת הקלאסיקות המודרניות בשפה הגרמנית, והוא נכלל בתוכניות הלימודים באוסטרייה ובגרמניה עד היום. הספר זכה גם לעיבודים קולנועיים אחדים, האחרון שבהם יצא לאקרנים בשנת 2017.
 
"נעורים ללא אל"  נקרא גם היום בנשימה אחת, נעתקת, ומציב לנגד עינינו ראי שבו על כל אדם ואדם לבחון את עצמו בכל תקופה.  

פרק ראשון

הכושים
 
25 במארס.
 
על שולחני עומד זר פרחים. כמה נחמד. מתנה מבעלת הבית הנאמנה שלי, ליום הולדתי.
אבל אני צריך את השולחן, ולכן אני מזיז את הפרחים הצידה וגם את המכתב ששלחו הוריי המבוגרים. אמי כתבה: ״ליום הולדתך ה־34 אאחל לך, ילדי היקר, את מיטב הברכות. שהאל הטוב ייתן לך בריאות, מזל ונחת!״ ואבי כתב: ״ליום הולדתך ה־34, בני היקר, אאחל לך כל טוב. שהאל הטוב ייתן לך מזל, נחת ובריאות!״
מזל אף פעם לא מזיק, אני חושב לעצמי, ובריאות כבר יש, השבח לאל! אני נוקש על עץ. אבל נחת? לא, למען האמת אין לי נחת. אבל הרי לאף אחד אין.
אני מתיישב אל השולחן, חולץ את הפקק של הדיו האדומה, מכתים את האצבעות ומתרגז. הגיע הזמן שימציאו בקבוקי דיו שלא מכתימים!
לא, בהחלט אין לי נחת.
אל תהיה טיפש, אני גוער בעצמי. הרי יש לך משרה קבועה עם חיסכון לפנסייה, ובימים אלה, כשאיש אינו יודע אם מחר תזרח השמש — זה הרבה! אתה יודע כמה אנשים היו מתמוגגים מנחת במקומך?! אתה יודע כמה זעום שיעור בוגרי הסמינרים למורים שאכן מקבלים עבודה בתור מורים? תודֶה לאל שאתה משתייך לסגל ההוראה של גימנסיה עירונית ושבזכות זה תוכל להזדקן ולהתנוון בלי יותר מדי דאגות פיננסיות! אתה יכול להגיע גם לגיל מאה, אולי אפילו להיות התושב הקשיש ביותר במולדתנו הברוכה! ואז ביום הולדתך תופיע בשבועונים המאוירים, ותחת התצלום שלך יכתבו: ״כוחו עדיין במותניו.״ ונוסף על כל זה, תהיה לך פנסייה! זכור זאת היטב, ואל תחטא במחשבות שווא!
אני לא חוטא ומתחיל לעבוד.
26 מחברות כחולות מונחות לידי, 26 נערים, בני 14 פחות או יותר, התבקשו לכתוב חיבור אתמול בשיעור גאוגרפיה. היסטוריה וגאוגרפיה הם המקצועות שאני מלמד.
בחוץ עוד זורחת השמש, בוודאי נהדר לשבת בפארק! אבל העבודה מחייבת. אני בודק את המחברות וכותב בפנקסי אילו תלמידים חסרי תועלת לחלוטין ואילו לא.
נושא החיבור שנקבע בידי משרד החינוך היה ״מדוע אנו זקוקים לקולוניות?״ כן, מדוע באמת? ובכן, הבה נשמע!
שמו של התלמיד הראשון מתחיל באות ב': שמו באואר, ופרנץ הוא שמו הפרטי. בכיתה הזאת אין תלמיד ששמו מתחיל בא', אבל לעומת זאת יש חמישה באות ב'. מקרה משונה, כל כך הרבה ב' בכיתה של 26 תלמידים בסך הכול! אבל שני ב' הם תאומים, ומכאן התופעה החריגה. אני קורא ברפרוף את רשימת השמות שבפנקסי ומגיע למסקנה שרק ס' כמעט משתווה לב' — אכן, ארבעה תלמידים מתחילים בס', שלושה במ', שניים בג', ז', ל' ור', אחד בה', ו', ט', נ', פ' וצ', אבל אין תלמידים ששמם מתחיל בא', ד', ח', י', כ', ע', ק', ש' ות'.
ובכן, פרנץ באואר, מדוע אנו זקוקים לקולוניות?
״אנו זקוקים לקולוניות,״ הוא כותב, ״משום שדרושים לנו משאבים רבים, שכן ללא משאבים לא נוכל לקיים את התעשייה המתקדמת שלנו בהתאם לערכי היסוד שלה למהותה, וזה יכול להוביל לתוצאה חמורה, והיא שהפועל המקומי ישוב להיות מובטל.״ נכון מאוד, באואר היקר! ״אך אין מדובר כאן בטובת הפועלים,״ — אלא במי, באואר? — ״אלא בראש ובראשונה בטובת העם כולו, שכן אחרי הכול גם הפועל הוא חלק מהעם.״
אין ספק שזו תגלית מרעישה, אני חושב, ולפתע שוב עולה בדעתי עד כמה נפוץ בתקופתנו לדקלם חוכמות עתיקות כאילו הן אמרות כנף מקוריות שזה עתה נוסחו. או שמא תמיד נהגו כך? אינני יודע.
כל שידוע לי כעת הוא ששוב עליי לקרוא בעיון 26 חיבורים, חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות. כמה טוב יהיה אם ה״עקום״ וה״שגוי״ ייעלמו מן העולם, אבל הם מסרבים להיעלם. הם משלבים זרוע בזרוע וצועדים יחדיו בעודם מזמרים סיסמאות ריקות. בהיותי עובד ציבור, עליי להימנע מלמתוח ביקורת, ולו הקלה ביותר, על הפזמון החביב הזה! ועם כל הכאב שבדבר, מה יכול האדם היחיד לעשות לעומת הכלל? כל שביכולתו לעשות הוא לכעוס בחשאי. ואני לא מעוניין לכעוס עוד!
הזדרז בבדיקת החיבורים כדי שתספיק ללכת לקולנוע!
ובכן, מה כותב שם נ'?
״כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים.״
— טמטום לשמו! את המשפט הזה אני מוחק!
אני כבר מתחיל לכתוב בדיו אדומה בשולי המחברת: ״הכללה חסרת טעם!״ — אבל אני עוצר. רק רגע, לא שמעתי כבר לאחרונה את המשפט הזה על הכושים? איפה זה היה? נכון: הוא בקע מהרמקול שבמסעדה וכמעט קלקל לי את התיאבון.
אני מניח אפוא למשפט במקומו. את מה שנאמר ברדיו שום מורה אינו רשאי למחוק מהמחברת. ובעודי ממשיך לקרוא, הרדיו שב ונשמע באוזניי: הוא ממלמל, מיילל, נובח, הומה ומאיים — ואז העיתונים מדפיסים את דבריו, והזאטוטים — הם מעתיקים אותם למחברותיהם.
כעת סיימתי עם האות פ', וכבר הגעתי לצ'. אבל איפה ו'? האם איבדתי את המחברת שלו? לא, הרי ו' היה חולה אתמול — הוא חטף דלקת ריאות כשהיה באצטדיון ביום ראשון, כן, הרי אביו הודיע לי על כך בכתב כנדרש. ו' המסכן! למה הלכת לאצטדיון כשבחוץ גשם וכפור?
את השאלה הזאת יכולתי בעצם לשאול גם את עצמי, אני נזכר, כי גם אני הייתי באצטדיון ביום ראשון והתעקשתי להישאר עד שריקת הסיום, אף על פי שמשחק הכדורגל של שתי הקבוצות לא היה מן המצוינים. כן, אפשר אפילו לומר שהמשחק היה פשוט משעמם — נו, אז למה נשארתי? ולמה נשארו איתי שלושים אלף צופים ששילמו על כרטיס?
למה?
כי כשהקיצוני הימני עוקף את הקשר השמאלי וחותך למרכז, כשהחלוץ המרכזי משתחרר לשטח פנוי והשוער יוצא לעברו, כשהבלם השמאלי מנסה להרחיק, כשהמגן מציל מקו השער, כששחקן דוחף בצורה לא הוגנת או עושה מחווה אבירית, כשהשופט טוב או חלש, הוגן או מוטה — אז אין לצופה עוד דבר בעולם מלבד הכדורגל, בין שהשמש זורחת ובין שיורד גשם או שלג. אז הוא שוכח הכול.
מה זאת אומרת ״הכול״?
אני לא יכול שלא לחייך: הכושים, כנראה — —

אדן פון הורבאט

אדן פון הורבאט (1938-1901) היה סופר ומחזאי. כּבן לאב דיפלומט ממשפחת אצולה הונגרית התחנך פון הורבאט בבודפשט, במינכן ובווינה, ובבגרותו חי בגרמניה ובאוסטרייה. בשנות ה־30 של המאה ה־20 התפרסם בזכות מחזותיו המודרניסטיים, שמתחו ביקורת עוקצנית וחריפה על החברה הזעיר־בורגנית, ואף זכה בפרס הספרותי על שם היינריך פון קלייסט. כמה ממחזותיו תורגמו לעברית והועלו על הבמות בישראל, ובהם אגדות מיערות וינה ודון ז'ואן חוזר מהמלחמה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 אסרו הרשויות בגרמניה את פרסום ספריו של הורבאט ואת העלאת מחזותיו, ובשנת 1936 הוא גלה מגרמניה. הרומן נעורים ללא אל נכתב באוסטרייה בשנת 1937 ופורסם בהוצאה הולנדית באותה שנה. אף שהספר נמנה עם רשימת הספרים האסורים ברייך הגרמני, הוא זכה מייד עם פרסומו להצלחה גדולה מחוץ לגבולות הרייך ותורגם לשמונה שפות. בחודש יוני בשנת 1938 נהרג הורבאט מנפילת ענף על ראשו כאשר טייל ברחוב בפריז, והוא בן 37. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ספרו נעורים ללא אל לאחת הקלאסיקות המודרניות בשפה הגרמנית, והוא נכלל בתוכניות הלימודים באוסטרייה ובגרמניה עד היום. הספר זכה גם לעיבודים קולנועיים רבים, האחרון שבהם יצא לאקרנים בשנת 2017.

סקירות וביקורות

מורה לחיים רק מי שנדהם עדיין לגלות שהנאצים רעים יוכל למצוא עניין ב'נעורים ללא אל' הבהרה: אני כותב את ביקורותיי לאנשים שמכירים בכך שהנאציזם היה רע. אני מרשה לעצמי להניח מראש את האקסיומה הזו. קוראים שעדיין מתלבטים בסוגיית הנאציזם: אנא, הימנעו מקריאת ביקורותיי בנושאים האלה. שכן הן עלולות להטעות אתכם לחשוב שספר מסוים הוא טריוויאלי, בעוד הוא יכול להיות בעל משמעות חינוכית עצומה בשבילכם.

זו רק סיבה אחת מדוע 'נעורים ללא אל' - שהתפרסם במקור בהולנד ב-‭- 1937‬ הוא ספר גרוע. ברור מדוע התרבות הגרמנית שאחרי המלחמה חיבקה את הרומן הזה, שגיבורו הוא מורה גרמני שנוזף בתלמיד על כך שבחיבור שנושאו 'מדוע אנו זקוקים לקולוניות?' כתב כי "כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים". בעקבות כך המורה ננזף על ידי אביו של התלמיד הנאצי (הנאצים והיטלר לא מוזכרים במפורש בספר, למרות שפורסם במקור מחוץ לגבולות הרייך, אבל ברור שאליהם מכוונים הדברים) וגם על ידי המנהל האופורטוניסט שלו. הגרמנים, אם כן, חיבקו - אבל מה איתנו? אנחנו לא נשכח מהי ספרות טובה ולא נסלח לספרות פשטנית.

אבל זו, כאמור, רק ההתחלה. אדן פון הורבאט כתב רומן מבולבל כל כך, שהדבר הברור היחיד בו - מעלתו היחידה, הבלתי מספקת - היא שהוא לא נאצי. בהמשך הספר יוצא המורה עם תלמידיו לטבע, לצורך אימוני מלחמה לנוער, כמיטב המסורת ההיטלראית. שם מפתח אחד התלמידים רומן עם נערה משוטטת, ואילו תלמיד אחר, שנחשד על ידי הנער המאוהב כי הציץ ביומנו, נעלם ונרצח. הנער המאוהב מובא למשפט, הוא אף מודה ברצח, אלא ששורת גילויים מזכה אותו מאשמה. ראשית, המורה מודה שהוא זה שהציץ (מסיבות טובות, אמנם) ביומנו של הנער, ולאחר מכן מעידה הנערה שהנאשם אינו הרוצח. בהמשך, המורה חושד בנער אחר, ובעזרת חבורת נערים אנטי-נאצים, מנסה לעקוב אחריו ולחשוף את אשמתו.

כל זה נעשה בצורה מואצת, באופן מלודרמטי, וחמור מכך - ללא תכלית ברורה. עלילת הרומן משוטטת אנה ואנה, כמו זרנוק מכבי אש שחמק מידיו של כבאי ומשפריץ לכל הכיוונים בתקווה לקלוע אל אש כלשהי מתישהו. מה משמעות הדבר שדווקא התלמיד הנאצי הוא זה שנרצח? ועל מה בדיוק מעיד הרצח שלו? ואם הוא אמור להעיד על אפאתיות סדיסטית בקרב הנוער, איך היא עולה בקנה אחד עם שטיפת המוח האידיאולוגית שמתוארת בחלקים האחרים של הספר?

כמה פעמים לאורך הרומן רומז לנו המורה המספר שגם הוא מתלהט למדי מהנערה הנוודית שתלמידו התאהב בה. הבעיה עם הקטעים האלה אינה החרמנות כשלעצמה, אלא העובדה שהחרמנות היא מטאפורה טובה לעיקרון מרכזי בטקסט הזה. זה טקסט שמונע מדחפים מקומיים. אין כאן שליטה מרוסנת של הסופר בסיפורו. כמו שהתשוקה בספר עזה, פתאומית ובעיקר לא נצרכת לקווי העלילה המרכזית, כך הרומן הזה מונע משורה של אימפולסים, בעיקר דתיים וסוציאליסטיים - דחפים מובנים אולי כשלעצמם, אבל כאלה שמופיעים בספר כעוויתות מחשבה לא מאורגנות, שאינן משולבות כהלכה במכלול.

גיבור הספר, למשל, היה פעם איש מאמין, הפך מאז לכופר באל שנטש אותו ובכנסייה שמשתפת פעולה עם שועי החברה - אבל לפתע הוא חש שהאל מתגלה אליו ומצווה עליו להתוודות על הקריאה ביומן ("כשתעלה על דוכן העדים ותישבע בשמי, אל תסתיר שאתה הוא שפרצת לתיבה"), ואחר כך שוב מטיח דברים כלפי מעלה וחוזר חלילה. כל זה, כאמור, באופן אימפולסיבי, וברמה תיכוניסטית. מה שנכון גם לגבי התמה הסוציאליסטית של 'נעורים ללא אל'. בכפר שליד מחנה הנערים, למשל, מצויים משכנות עוני ובהם "ילדים שפניהם חיוורות, זקנות, וצובעים בובות צבעוניות". אבל מה הקשר בין הרגש החברתי הזה, הראוי לשבח כשלעצמו (ומתבטא גם בדמות הנערה הנוודית), לבין עלילת הרומן המרכזית? מה הקשר בינו לבין רצח התלמיד מצד אחד והמשטר הטוטליטרי מצד שני? הרעיונות, כאמור, לא מאורגנים פה באופן מושכל.

לא רק להיות אנטי-נאצי זה דבר חשוב. גם להיות סתם אנטי-גזעני. ובכלל, ראוי שנגלה מעט נדיבות ולא נסתובב בעולם בלי ארנק כשיש לנו יכולת להטות שכם לעניים מרודים שמתדפקים על דלתותינו. אבל בספרות שאני קורא, אנא, בלי שיעור חברה.

עוד 3 ספרים על גרמניה של שנות ה‭30-‬:
פרידה מברלין > כריסטופר אישרווד
איש קטן, לאן? > הנס פלאדה
אבדות > לאה גולדברג

בתמונה: הנוער ההיטלראי בכרזת תעמולה משנות ה־30
אריק גלסנר 7 לילות 09/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: שירי שפירא
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 194 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 14 דק'

סקירות וביקורות

מורה לחיים רק מי שנדהם עדיין לגלות שהנאצים רעים יוכל למצוא עניין ב'נעורים ללא אל' הבהרה: אני כותב את ביקורותיי לאנשים שמכירים בכך שהנאציזם היה רע. אני מרשה לעצמי להניח מראש את האקסיומה הזו. קוראים שעדיין מתלבטים בסוגיית הנאציזם: אנא, הימנעו מקריאת ביקורותיי בנושאים האלה. שכן הן עלולות להטעות אתכם לחשוב שספר מסוים הוא טריוויאלי, בעוד הוא יכול להיות בעל משמעות חינוכית עצומה בשבילכם.

זו רק סיבה אחת מדוע 'נעורים ללא אל' - שהתפרסם במקור בהולנד ב-‭- 1937‬ הוא ספר גרוע. ברור מדוע התרבות הגרמנית שאחרי המלחמה חיבקה את הרומן הזה, שגיבורו הוא מורה גרמני שנוזף בתלמיד על כך שבחיבור שנושאו 'מדוע אנו זקוקים לקולוניות?' כתב כי "כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים". בעקבות כך המורה ננזף על ידי אביו של התלמיד הנאצי (הנאצים והיטלר לא מוזכרים במפורש בספר, למרות שפורסם במקור מחוץ לגבולות הרייך, אבל ברור שאליהם מכוונים הדברים) וגם על ידי המנהל האופורטוניסט שלו. הגרמנים, אם כן, חיבקו - אבל מה איתנו? אנחנו לא נשכח מהי ספרות טובה ולא נסלח לספרות פשטנית.

אבל זו, כאמור, רק ההתחלה. אדן פון הורבאט כתב רומן מבולבל כל כך, שהדבר הברור היחיד בו - מעלתו היחידה, הבלתי מספקת - היא שהוא לא נאצי. בהמשך הספר יוצא המורה עם תלמידיו לטבע, לצורך אימוני מלחמה לנוער, כמיטב המסורת ההיטלראית. שם מפתח אחד התלמידים רומן עם נערה משוטטת, ואילו תלמיד אחר, שנחשד על ידי הנער המאוהב כי הציץ ביומנו, נעלם ונרצח. הנער המאוהב מובא למשפט, הוא אף מודה ברצח, אלא ששורת גילויים מזכה אותו מאשמה. ראשית, המורה מודה שהוא זה שהציץ (מסיבות טובות, אמנם) ביומנו של הנער, ולאחר מכן מעידה הנערה שהנאשם אינו הרוצח. בהמשך, המורה חושד בנער אחר, ובעזרת חבורת נערים אנטי-נאצים, מנסה לעקוב אחריו ולחשוף את אשמתו.

כל זה נעשה בצורה מואצת, באופן מלודרמטי, וחמור מכך - ללא תכלית ברורה. עלילת הרומן משוטטת אנה ואנה, כמו זרנוק מכבי אש שחמק מידיו של כבאי ומשפריץ לכל הכיוונים בתקווה לקלוע אל אש כלשהי מתישהו. מה משמעות הדבר שדווקא התלמיד הנאצי הוא זה שנרצח? ועל מה בדיוק מעיד הרצח שלו? ואם הוא אמור להעיד על אפאתיות סדיסטית בקרב הנוער, איך היא עולה בקנה אחד עם שטיפת המוח האידיאולוגית שמתוארת בחלקים האחרים של הספר?

כמה פעמים לאורך הרומן רומז לנו המורה המספר שגם הוא מתלהט למדי מהנערה הנוודית שתלמידו התאהב בה. הבעיה עם הקטעים האלה אינה החרמנות כשלעצמה, אלא העובדה שהחרמנות היא מטאפורה טובה לעיקרון מרכזי בטקסט הזה. זה טקסט שמונע מדחפים מקומיים. אין כאן שליטה מרוסנת של הסופר בסיפורו. כמו שהתשוקה בספר עזה, פתאומית ובעיקר לא נצרכת לקווי העלילה המרכזית, כך הרומן הזה מונע משורה של אימפולסים, בעיקר דתיים וסוציאליסטיים - דחפים מובנים אולי כשלעצמם, אבל כאלה שמופיעים בספר כעוויתות מחשבה לא מאורגנות, שאינן משולבות כהלכה במכלול.

גיבור הספר, למשל, היה פעם איש מאמין, הפך מאז לכופר באל שנטש אותו ובכנסייה שמשתפת פעולה עם שועי החברה - אבל לפתע הוא חש שהאל מתגלה אליו ומצווה עליו להתוודות על הקריאה ביומן ("כשתעלה על דוכן העדים ותישבע בשמי, אל תסתיר שאתה הוא שפרצת לתיבה"), ואחר כך שוב מטיח דברים כלפי מעלה וחוזר חלילה. כל זה, כאמור, באופן אימפולסיבי, וברמה תיכוניסטית. מה שנכון גם לגבי התמה הסוציאליסטית של 'נעורים ללא אל'. בכפר שליד מחנה הנערים, למשל, מצויים משכנות עוני ובהם "ילדים שפניהם חיוורות, זקנות, וצובעים בובות צבעוניות". אבל מה הקשר בין הרגש החברתי הזה, הראוי לשבח כשלעצמו (ומתבטא גם בדמות הנערה הנוודית), לבין עלילת הרומן המרכזית? מה הקשר בינו לבין רצח התלמיד מצד אחד והמשטר הטוטליטרי מצד שני? הרעיונות, כאמור, לא מאורגנים פה באופן מושכל.

לא רק להיות אנטי-נאצי זה דבר חשוב. גם להיות סתם אנטי-גזעני. ובכלל, ראוי שנגלה מעט נדיבות ולא נסתובב בעולם בלי ארנק כשיש לנו יכולת להטות שכם לעניים מרודים שמתדפקים על דלתותינו. אבל בספרות שאני קורא, אנא, בלי שיעור חברה.

עוד 3 ספרים על גרמניה של שנות ה‭30-‬:
פרידה מברלין > כריסטופר אישרווד
איש קטן, לאן? > הנס פלאדה
אבדות > לאה גולדברג

בתמונה: הנוער ההיטלראי בכרזת תעמולה משנות ה־30
אריק גלסנר 7 לילות 09/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
נעורים ללא אל אדן פון הורבאט
הכושים
 
25 במארס.
 
על שולחני עומד זר פרחים. כמה נחמד. מתנה מבעלת הבית הנאמנה שלי, ליום הולדתי.
אבל אני צריך את השולחן, ולכן אני מזיז את הפרחים הצידה וגם את המכתב ששלחו הוריי המבוגרים. אמי כתבה: ״ליום הולדתך ה־34 אאחל לך, ילדי היקר, את מיטב הברכות. שהאל הטוב ייתן לך בריאות, מזל ונחת!״ ואבי כתב: ״ליום הולדתך ה־34, בני היקר, אאחל לך כל טוב. שהאל הטוב ייתן לך מזל, נחת ובריאות!״
מזל אף פעם לא מזיק, אני חושב לעצמי, ובריאות כבר יש, השבח לאל! אני נוקש על עץ. אבל נחת? לא, למען האמת אין לי נחת. אבל הרי לאף אחד אין.
אני מתיישב אל השולחן, חולץ את הפקק של הדיו האדומה, מכתים את האצבעות ומתרגז. הגיע הזמן שימציאו בקבוקי דיו שלא מכתימים!
לא, בהחלט אין לי נחת.
אל תהיה טיפש, אני גוער בעצמי. הרי יש לך משרה קבועה עם חיסכון לפנסייה, ובימים אלה, כשאיש אינו יודע אם מחר תזרח השמש — זה הרבה! אתה יודע כמה אנשים היו מתמוגגים מנחת במקומך?! אתה יודע כמה זעום שיעור בוגרי הסמינרים למורים שאכן מקבלים עבודה בתור מורים? תודֶה לאל שאתה משתייך לסגל ההוראה של גימנסיה עירונית ושבזכות זה תוכל להזדקן ולהתנוון בלי יותר מדי דאגות פיננסיות! אתה יכול להגיע גם לגיל מאה, אולי אפילו להיות התושב הקשיש ביותר במולדתנו הברוכה! ואז ביום הולדתך תופיע בשבועונים המאוירים, ותחת התצלום שלך יכתבו: ״כוחו עדיין במותניו.״ ונוסף על כל זה, תהיה לך פנסייה! זכור זאת היטב, ואל תחטא במחשבות שווא!
אני לא חוטא ומתחיל לעבוד.
26 מחברות כחולות מונחות לידי, 26 נערים, בני 14 פחות או יותר, התבקשו לכתוב חיבור אתמול בשיעור גאוגרפיה. היסטוריה וגאוגרפיה הם המקצועות שאני מלמד.
בחוץ עוד זורחת השמש, בוודאי נהדר לשבת בפארק! אבל העבודה מחייבת. אני בודק את המחברות וכותב בפנקסי אילו תלמידים חסרי תועלת לחלוטין ואילו לא.
נושא החיבור שנקבע בידי משרד החינוך היה ״מדוע אנו זקוקים לקולוניות?״ כן, מדוע באמת? ובכן, הבה נשמע!
שמו של התלמיד הראשון מתחיל באות ב': שמו באואר, ופרנץ הוא שמו הפרטי. בכיתה הזאת אין תלמיד ששמו מתחיל בא', אבל לעומת זאת יש חמישה באות ב'. מקרה משונה, כל כך הרבה ב' בכיתה של 26 תלמידים בסך הכול! אבל שני ב' הם תאומים, ומכאן התופעה החריגה. אני קורא ברפרוף את רשימת השמות שבפנקסי ומגיע למסקנה שרק ס' כמעט משתווה לב' — אכן, ארבעה תלמידים מתחילים בס', שלושה במ', שניים בג', ז', ל' ור', אחד בה', ו', ט', נ', פ' וצ', אבל אין תלמידים ששמם מתחיל בא', ד', ח', י', כ', ע', ק', ש' ות'.
ובכן, פרנץ באואר, מדוע אנו זקוקים לקולוניות?
״אנו זקוקים לקולוניות,״ הוא כותב, ״משום שדרושים לנו משאבים רבים, שכן ללא משאבים לא נוכל לקיים את התעשייה המתקדמת שלנו בהתאם לערכי היסוד שלה למהותה, וזה יכול להוביל לתוצאה חמורה, והיא שהפועל המקומי ישוב להיות מובטל.״ נכון מאוד, באואר היקר! ״אך אין מדובר כאן בטובת הפועלים,״ — אלא במי, באואר? — ״אלא בראש ובראשונה בטובת העם כולו, שכן אחרי הכול גם הפועל הוא חלק מהעם.״
אין ספק שזו תגלית מרעישה, אני חושב, ולפתע שוב עולה בדעתי עד כמה נפוץ בתקופתנו לדקלם חוכמות עתיקות כאילו הן אמרות כנף מקוריות שזה עתה נוסחו. או שמא תמיד נהגו כך? אינני יודע.
כל שידוע לי כעת הוא ששוב עליי לקרוא בעיון 26 חיבורים, חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות. כמה טוב יהיה אם ה״עקום״ וה״שגוי״ ייעלמו מן העולם, אבל הם מסרבים להיעלם. הם משלבים זרוע בזרוע וצועדים יחדיו בעודם מזמרים סיסמאות ריקות. בהיותי עובד ציבור, עליי להימנע מלמתוח ביקורת, ולו הקלה ביותר, על הפזמון החביב הזה! ועם כל הכאב שבדבר, מה יכול האדם היחיד לעשות לעומת הכלל? כל שביכולתו לעשות הוא לכעוס בחשאי. ואני לא מעוניין לכעוס עוד!
הזדרז בבדיקת החיבורים כדי שתספיק ללכת לקולנוע!
ובכן, מה כותב שם נ'?
״כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים.״
— טמטום לשמו! את המשפט הזה אני מוחק!
אני כבר מתחיל לכתוב בדיו אדומה בשולי המחברת: ״הכללה חסרת טעם!״ — אבל אני עוצר. רק רגע, לא שמעתי כבר לאחרונה את המשפט הזה על הכושים? איפה זה היה? נכון: הוא בקע מהרמקול שבמסעדה וכמעט קלקל לי את התיאבון.
אני מניח אפוא למשפט במקומו. את מה שנאמר ברדיו שום מורה אינו רשאי למחוק מהמחברת. ובעודי ממשיך לקרוא, הרדיו שב ונשמע באוזניי: הוא ממלמל, מיילל, נובח, הומה ומאיים — ואז העיתונים מדפיסים את דבריו, והזאטוטים — הם מעתיקים אותם למחברותיהם.
כעת סיימתי עם האות פ', וכבר הגעתי לצ'. אבל איפה ו'? האם איבדתי את המחברת שלו? לא, הרי ו' היה חולה אתמול — הוא חטף דלקת ריאות כשהיה באצטדיון ביום ראשון, כן, הרי אביו הודיע לי על כך בכתב כנדרש. ו' המסכן! למה הלכת לאצטדיון כשבחוץ גשם וכפור?
את השאלה הזאת יכולתי בעצם לשאול גם את עצמי, אני נזכר, כי גם אני הייתי באצטדיון ביום ראשון והתעקשתי להישאר עד שריקת הסיום, אף על פי שמשחק הכדורגל של שתי הקבוצות לא היה מן המצוינים. כן, אפשר אפילו לומר שהמשחק היה פשוט משעמם — נו, אז למה נשארתי? ולמה נשארו איתי שלושים אלף צופים ששילמו על כרטיס?
למה?
כי כשהקיצוני הימני עוקף את הקשר השמאלי וחותך למרכז, כשהחלוץ המרכזי משתחרר לשטח פנוי והשוער יוצא לעברו, כשהבלם השמאלי מנסה להרחיק, כשהמגן מציל מקו השער, כששחקן דוחף בצורה לא הוגנת או עושה מחווה אבירית, כשהשופט טוב או חלש, הוגן או מוטה — אז אין לצופה עוד דבר בעולם מלבד הכדורגל, בין שהשמש זורחת ובין שיורד גשם או שלג. אז הוא שוכח הכול.
מה זאת אומרת ״הכול״?
אני לא יכול שלא לחייך: הכושים, כנראה — —