מים רבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מים רבים

מים רבים

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

ערן בר-גיל

ערן בר־גיל, יליד 1969, בוגר החוגים לפסיכולוגיה ולספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. פרסם שישה רומנים, ארבעה ספרי שירה ושני קובצי סיפורים. על ספרו פרסה וכינור (חרגול, 2001) זכה בפרס ברנשטיין. ספרו גשר (כתר, 2007) זיכה אותו בפרס אקו"ם לעידוד היצירה. ספרו ברזל (כתר, 2008) עוּבד בשיתוף עם ניר ברגמן לסרט מצליח ("להציל את נטע"). בשנת 2014 זכה בפרס ראש הממשלה. שלושה מספריו זיכו אותו בפרסי אקו"ם ליצירות המוגשות בעילום שם: קסם וכזב (ידיעות אחרונות 2011), קובץ השירים צער גידול דלועים (ידיעות אחרונות 2014), על הדבש ועל המוות (2017).

תקציר

מים רבים הוא סיפור מסע נוגע ללב, משל על יחסי אבות ובנים, המסרב להעמיד במרכזו גיבור אחד, מובהק, משאיר לקורא את מרחב הפרשנות, ומוביל אותו ברגישות רבה אל תוך נפש הדמויות.

פרק ראשון

פרק 1: מיכי

בשלוש וחצי בבוקר צלצל השעון, אבל מיכי, מתוך הרגל, הקדים והתעורר כמה דקות לפניו. גשם ממשי עדיין לא ירד החורף, רק טפטוף בהרי הגליל ומטר פתאומי שניתך על אזור השפלה ופסק כלעומת שהחל. בחברה חוששים שגם השנה הזאת תהיה שחונה, ותוסיף על הקשיים הכלכליים שנקלעו אליהם כבר בשנה שעברה, שהוכרזה שנת בצורת. בהפסדי חברת הריסוס הממשלה לא משתתפת, ואם גם השנה לא ירד די גשם, ושדות שלמים יצמיחו שוב ניצנים יבשים, ניאלץ לעשות חושבים, אמר רוטמן בישיבת הדירקטוריון האחרונה.
רוח קרה חדרה דרך החריץ שבחלון חדר השינה, ומיכי התיישב במיטה. סחרחורת הבוקר, שלמד להתרגל אליה, כמו לקימה המוקדמת בחשכה, שבה ותקפה אותו. בלי להעלות אור הוא קם מהמיטה, הלך למטבח, שטף את פניו במים קרים והפעיל את הקומקום החשמלי. אחר־כך דשדש לחדר האמבטיה, ובעודו כפוף אל הכיור, מצחצח את שיניו, עלתה מתוך ערפל זיכרונו דמות אביו, בידה מזמרה, ולראשה מגבעת אש. מיכי ישב במכוניתו, צועק בכל כוחו: ״אתה בוער, אתה בוער,״ אבל אביו, גבו מופנה אל דרך הכורכר המובילה אל הבית, ממשיך לקצץ בגדר החיה המפרידה בין גינתו לבין הגינה של גברת רוזנמן. לפתע אביו כורע מתחת לחומה של שיחי ההיביסקוס וחופר בחול כאילו קבור שם דבר מה. שמשות המכונית מתכסות אדים, ולמיכי נדמה כי הוא עצמו חופר בחול, ולא אביו, אבל ככל שהוא מתאמץ לקרוא בקול מהמכונית: ״תיזהר, תיזהר,״ הולך גרונו ויבש, עד שלא נותר לו אלא להתבונן בדמותו שלו הכורה לעצמה בור.
מתג הקומקום השמיע נקישה קלה, שקטעה את זכרון החלום. מיכי התלבש, יצק קפה אל התרמוס הכתום שקנה לעצמו לפני שנתיים וחצי, עת התחיל לעבוד בכים־ניר, וירד אל הרחוב. לרגע קצר שכח היכן החנה את המכונית אמש, כשחזר מהספורטק. בעוד שלושה חודשים ימלאו לו שלושים, וכבר ניכרים מפרצי קרחת בראשו, מגביהים את מצחו המנומש ומאריכים את פניו. אני הולך ודומה לאיתמר, הרהר כשהתניע את הרכב והתבונן במראה.
אחרי מות אמו התחיל לקרוא לאביו ״איתמר״ במקום ״אבא״. חדוה מתה בקיץ שבסופו עלה מיכי לכיתה ב׳. הוא היה בן שמונה וחצי, הילד המבוגר בכיתה. אמו - כך סיפר לו דוד יצחק לאחר שנים - התעקשה להשאיר אותו שנה נוספת בגן. ״מה בוער לו להזדקן, שיישאר ילד יכל זמן שאפשר, מה הוא צריך להתחיל עם הזוועה הזאת בגיל צעיר כל־כך,״ אמרה לאיתמר. אביו ישב במטבח וערך את חישוביו המסובכים במחברת החומה שחולקה למדורים של הוצאות רכב, הוצאות בית, הוצאות ילד, הוצאות חממות והוצאות שוטפות, ואמר: ״איך שאת רוצה, חדוה, אבל אני אומר לך, הוא כבר לא תינוק.״ ״מה יהיה, איתמר,״ - אמו כבר היתה חולה אז ונפולה כמו צמח הסולנום שגידל אביו בעציצים במקום באדמה, ונראה כמטאטא הפוך - ״מה יהיה אחרי שאסתלק, איך תסתדר איתו?״ אביו הרים את פניו הגדולים מהמחברת, וסינן מבין שניו - זו היתה דרכו להביע מורת רוח, מעולם לא הרים את קולו או יצא מכליו - ״הרי נדברנו שלא נזכיר את זה, חדוה.״ חדוה צחקה, וצחוקה נשמע כשיעול של אדם מעשן, ואמרה שהיא הולכת לשכב קצת, ו״תעיר אותי, בבקשה, בזמן לזריקה, איתמר.״

קריין הרדיו דיבר בקול שקט ועשֵן: ״את השיר הזה אני מקדיש לכל מי שקם בשעות החושך.״ צליל עמוק של סקסופון נשמע, הקריין התנשם בכבדות והמשיך: ״מי שחוזר עכשיו מהעבודה, שיהיה לו לילה טוב, ומי שנוסע לעבודה, שיהיה לו יום קל, והעיקר, תיסעו בזהירות, תפתחו חלון, תנו לרוח להעיר אתכם,״ ובו ברגע בקע מהרמקולים קולו החרוך של שלום חנוך, שר על הרחובות הריקים מאדם ועל המדרכה המתנדנדת. תל־אביב, רדומה כמו חיה שבעה, נותרה מאחור, ומיכי יצא צפונה, דרך כביש החוף, אל מנחת מגידו.
הוא אוהב את הנסיעות המוקדמות האלה. רחובות חשוכים, צמתים מהבהבים, משאיות כבדות ומוניות אחדות המתנהלות לאטן, נהגיהן נוסעים בחלונות פתוחים כדי לא להירדם. הוא שומע את אוושת הצמיגים על הכביש, ושותה בלגימות קטנות את הקפה שהכין בבית.
סמוך לצומת כרכור נבקע החושך, ואור דהוי הפציע מעל הקו המטושטש של ההרים. איתמר ודאי קם כבר, חשב מיכי, מכין לעצמו קפה שחור בפינגן' העתיק. איתמר שם שלוש כפיות שחור עם הל ושתיים סוכר, שהוא מוסיף אחרי רתיחת המים. אז הוא מתיישב בגפו, בחושך, מול שולחן המטבח המכוסה שעוונית פרחונית, אוכל עוגיות יבשות ולוגם ברעש.

כבר בפנייה שמאלה, אל דרך האספלט המובילה אל מנחת המטוסים, המחופה בעצי אקליפטוס עצומים, היכה ריח הכימיקלים בפניו, והוא סגר את החלון. מטוסי הריסוס חנו בשורה, נראים כדבורי ענק, ומיכי הסיע את המכונית אל ההאנגר הקטן ודומם את המנוע. ״בוקר טוב,״ בירך אותו איקי, איש הקרקע, שפניו מחורצים ככף יד של חקלאי, והנחית על גבו את זרועו המיוערת, המסתיימת במה שמזכיר צבת יותר מכף יד אנושית. כשהגיע לראשונה למנחת מגידו, לפני שנתיים וחצי, הדגים איקי בפניו ״תצוגת תכלית״ שהוא נוהג לעשות לכל טייס חדש, כיצד הוא פותח בשתי זרתות את הדיזות המחוברות לבום הריסוס שתחת כנף המטוס. ״לעבודה כזאת צריך ידיים,״ השתולל איקי מצחוק. ״מה אתה חושב, לאנשי הטכני יש שבדי בקצה היד, לא כמו הטייסים שיש להם שמה טמפונים.״
״בוקר טוב, איקי,״ הפטיר מיכי ברכה, ונכנס לחדר ההלבשה. סרבל הטיסה הכתום תלוי על פינת הארונית שלעולם אינה נסגרת. הוא התלבש, נעל את נעלי העבודה השחורות ויצא לקבל תדריך מעציוני.
״שישים וחמישה אחוז מטייסי הריסוס גרושים,״ סיפר לו עציוני ביום התחלת עבודתו, ״ולכל השאר יש שפמים. רק אני לא גרוש ועם שפם.״ עציוני היה מי שקיבל אותו לעבודה. בראיון האישי אמר לו: ״אנחנו לוקחים אותך, אפילו שאתה לא קיבוצניק. זה לא נהוג פה, רק שתדע. שמונים ושבעה אחוז מהטייסים קיבוצניקים במקור, שלושים ושניים תק״ם וכל השאר שמו״צניקים, יופטפיומט, ומי שלא קיבוצניק, נשוי לקיבוצניקית או גרוש מקיבוצניקית, כך שהכל פיקס.״ יותר משהוא אוהב את שעות הבוקר המוקדמות או את ריח הריסוס - עציוני אוהב סטטיסטיקות. ״אני היחידי שתפגוש כאן, שלא צועק,״ אמר לו. ״ככה זה עם קיבוצניקים, כבר מהגן התרגלנו שרק כשהמטפלת צועקת - משתתקים.״
על שולחן פלסטיק אליפטי, לצד ערמה של תצלומי אוויר ומפות של נתיבי טיסה, הונח סידור העבודה של הבוקר ובו שיבוץ הטייסים למטוסים, המטוסים לחומרי הריסוס, וחומרי הריסוס לחלקות השונות. הבוקר שובץ מיכי למטוס אלפא־טנגו, כדי לרסס פרדס פומליות שנחשב לחלקה מוגבלת. זו העונה הראשונה שהותר לו לעבוד בחלקות מוגבלות.
לאחר שעבר את מבחני מנהל התעופה והתקבל לעבודה בכים־ניר, ביצע הסבה למטוס הריסוס. ״למרות שכולנו יוצאי חיל האוויר, מהר מאוד תבין שכאן יש חוקים אחרים. לא רק באוויר, גם בנהלים,״ הסביר לו שמוליק, שהדריך אותו בגיחות הראשונות, המבעיתות. עבודת הריסוס כרוכה בטיסה נמוכה, ״כאילו שאתה בטרקטור״, ובמעבר מתחת לחוטי חשמל, מה שנראה בלתי נסבל בעיני טייס בחיל האוויר. בגיחת ההיכרות הראשונה שלו ישב מיכי בתא האחורי של הזברה הכחולה, מטוס ההדרכה שחיפוי הפח הלבן שלו עוטר בפסים כחולים, וכששמוליק הנמיך כדי להדגים ״איך עושים פס״, משך מיכי בעוצמה את הסטיק שבתא האחורי. ״מה אתה חושב שאתה עושה, יא מושבניק,״ צרח שמוליק בקשר פנים, ומאז כולם קוראים לו ״מושבניק״, אף שזה עשר שנים הוא גר בתל־אביב, וילדותו ובגרותו בכרכור נראות לו לעתים שאובות מעלילת חייו של אדם אחר.
תחילה הרשו לו לעבוד רק בחלקות פתוחות, שאין בהן מכשולי טיסה דוגמת חוטי חשמל בקצה החלקה, או קֶמר בפני השטח, שמאלץ את הטייס לנסוק קמעה תוך כדי ריסוס. נסיקה מתונה כזאת עלולה להיות מלכודת מוות למי שאינו בקיא ביכולות המטוס ובתעתועי השטח.
״שים לב לגבעות הצפוניות. אל תתעקש להגיע לקצה, תמשוך בערך פה,״ הסביר לו עציוני ודקר בחוד העיפרון נקודה על המפה, ״אבל את הברז תסגור ממש לפני סוף החלקה.״
״שבוע שעבר היו לנו צריבות ברמה,״ אמר דובל׳ה. ״היתה רוח צפון-מזרחית, והחומר עף ישר לשדות של פיירמן.״ דובל׳ה, נציג מועצת פרי־הדר־צפון, נראה כמו מפל בשר שמתוכו מציצות שתי עיני תכלת. בפיו בערה כבר הסיגריה השלישית של הבוקר, אף־על־פי שהכריז בשבוע שעבר בקולו המשתעל: ״די, אני הולך למות, ממחר אני מפסיק.״ תחום האחריות של דובל׳ה מוגבל לפרדסים בלבד, אבל הוא מכיר את כל השטחים בגזרת הצפון ואת סוג הגידולים בכל חלקה וחלקה. דובל׳ה הוא האיש שחקלאי הצפון מתקשרים אליו כאשר שובל הריסוס חורג מתחום החלקה המיועדת ופוגע בגידולים שכנים, והוא מי שמתלונן בפני צוצ, מנהל מנחת מגידו, ששוב הטייסים לא התחשבו בכיוון הרוח, ו״תראה איזה נזקים אתם עושים.״ צוצ, ששמו דוד, אך הד׳ של חתימתו נראית כמו צ׳, נובח אליו מתוך המכולה שהוסבה למשרד: ״הדליקו צמיג, או לא הדליקו צמיג?״ החקלאים מבעירים צמיג בפאת השדה, כדי שהטייס יבחין בעשן הסמיך, יזהה את החלקה ויעריך את כיוון הרוח ועוצמתה. ״מה זה משנה הדליקו או לא הדליקו, מה אשם אסולין שצרבתם לו חצי חלקה, בגלל ששוורץ לא הדליק צמיג,״ שואג דובל׳ה, וצוצ עונה לו בצרחה: ״מה זה העניין שלך, אתה פרדסים ולא כותנה.״ ״אתה יודע מה, זה באמת לא העניין שלי,״ עונה דובל׳ה דרך קבע, אך ממשיך להבטיח לכל מי שמתקשר אליו: ״אל תדאג, אני יארגן לך פיצוי, אלה יש להם ביטוח.״
מיכי נטל את תיק הקסדה ויצא לקו המטוסים. הוא הקיף את האלפא־טנגו משמאל לימין, בעט בגלגל כדי לוודא שיש די אוויר, סובב את פרופלור הריסוס, שנמצא מתחת לחרטום, וטיפס לתא הטייס. איקי, מתנמנם לצד מטף הכיבוי, המתין להתנעה. המטוס השתעל פעמיים והתעורר לחיים. השמים צלולים ובהירים, אבל על קו הרמה הרחוק עלולים לרבוץ ענני סְטרָטוּסים נמוכים, שמפניהם התריע עציוני כשיצאו יחד למטוסים: ״שים לב שיש לך פתח להיכנס. אם אתה רואה פס צר מדי, תתחיל בשטחים הנמוכים. בכל מקרה, תניע אחרון, ועד שתצא אני כבר יעביר לך דיווח מזג מהדרך.״
אחרי ההתנעה פתח מיכי את המצערת ובדק את סיבובי המנוע ואת לחץ השמן. בתנועת אגודלים סימן לאיקי להוציא סדים, וסגר את דלת תא הטייס. איקי נבלע תחת בטנו השטוחה של המטוס, בעט בסדים, ואז חזר והופיע, מניף אגודל מעוקם מול חלונו הקדמי של האלפא־טנגו. מיכי שחרר את בלם היד, פתח את המנוע והסיע את המטוס אל משטח הבטון, שם ממלא האחראי על הכימיקלים את מכלי המטוס בחומרי הדברה. הוא העיף עוד מבט חטוף במפת נתיבי הטיסה והסיע אל מסלול האספלט המשובש. לפני ההמראה קרא לו עציוני בקשר: ״הכל פיקס, יופי של יום. רות.״ מיכי פתח מצערת לכוח מלא, שחרר בלמים, והמטוס האיץ על המסלול, מקרטע ומקפץ. במהירות של עשרים וחמישה קשרים דחף מיכי מעט את הסטיק, גלגל הזנב התרומם, ובשישים קשרים, תוך משיכה קלה בסטיק, המריא מזרחה.
חצי כדור שמש נחלץ ממשוכת ההרים שלפניו. ״אלפא־טנגו, אחרי המראה במגידו, גובה חקלאי לרמה,״ הודיע בקשר רדיו לבקר הטיסה. ״רשאי,״ אישר הבקר את נתיב הטיסה, ״קרא לי בקונטרה.״
החלקה המיועדת התגלתה לעיניו ממרחק, והוא כיוון את אף המטוס אל בין שני דגלי הסימון הראשונים תוך שהוא הולך ומנמיך, נזהר מחוטי החשמל שמושחלים עליהם חרוזי ענק אדומים. גלגלי המטוס ריחפו כשני מטרים מעל צמרות ההדרים המעוכות כאשר פתח את ברז הריסוס. מטר חריף ניתז והתערבל בזרמים של קצות הכנף. מיכי בחר נקודה רחוקה לפניו וניווט את אף המטוס אליה, כדי לשמור על קו ישר ואחיד. כבר היו לו טעויות, לא פעם ריסס שדה או פרדס באלכסון כיוון שפני השטח תעתעו בו, או שהתבלבל וריסס שדה שכן. אך הגרוע מכל אירע בקיץ הראשון לעבודתו, כשנשלח לרסס שדה כותנה שהשתרע על פני שמונים וחמישה דונמים. כשהנמיך לריסוס הפס הראשון, טס סמוך לבריכת דגים שגבלה בקצהו המערבי של השדה, ולפני שניתח את כיוון הרוח ועוצמתה, והסיק את המסקנות, שובל של טיונקס־אנדו־סופלן, שנסחף עם הרוח מערבה, כיסה את פני המים בשמיכת מלמלה, ועד שנחת לתדלוק במנחת סן־גן, כבר צפו כל הדגים בבטנים נפוחות על פני המים. לפני שנכנס לתחקיר האירוע מטעם מנהלי החברה ונציג של חברת הביטוח, לחש עציוני היישר אל תוך אוזנו: ״אל תשים זין, מושבניק. במקצוע הזה, הכי חשוב זה לא להיכנס לסטטיסטיקה של ההתרסקויות. כל היתר זה רק כסף. כשאני הייתי צעיר, שלחו אותי לכיבוי שריפה בגליל עם מטוס מלא אשלגן. אתה חושב שלמישהו זה הזיז את קצה הפיפי? שמונה פסים עשיתי עד ששמתי לב שאני לפיד מעופף.״
בקצה הפרדס לחץ על מתג הריסוס, משך בסטיק בחוזקה ונסק בחדות. כיוון שהפרדס קטן, הרחיב את הפנייה שמאלה, כדי שיצליח לשוב בפנייה ימנית אל גבולות החלקה, אל בין שני דגלי הסימון הבאים. ואז שוב הנמיך אל גובה הצמרות, בחר נקודה רחוקה לפנים ופתח את ברז הריסוס. בצידו המזרחי של הפרדס עמד אדם עטוף במעיל דובון כחול, מלמעלה נראה כמו דחליל ענקי, וכיוון מצלמת וידיאו אל המטוס. דובל׳ה סיפר שוועד יישובי הגולן נערך למסע הסברה מחודש נגד החזרת הרמה. ״אנשים שם מכינים נשק, אני אומר לכם,״ מצמץ בעיני התכלת שלו, ״מלחמת אזרחים מארגנת לנו הממשלה הזו.״ ״ומה ההצעה שלך, מיסטר דובל׳ה?״ צווח צוצ מתוך המכולה. ״מה יותר טוב, מלחמה עם הסורים או מלחמה עם תושבי הרמה, אה, חכם גדול,״ התפקע דובל׳ה.
בפעם הראשונה שמיכי נכח בוויכוח בין צוצ ודובל׳ה, הרגיע אותו עציוני, רגיש כתמיד למצוקותיהם של הסובבים אותו: ״ככה זה קיבוצניקים. הם תמיד חושבים אותו דבר אבל מתווכחים. עומדים מטר אחד מהשני, אבל נשמעים כאילו הם מדברים מתוך מגאפון.״ מיכי שנא רעש. הוא טס עם אטמי אוזניים, מאזין למוסיקה בעוצמה מזערית, ואינו צועק לעולם. ״אף אחד לא מקשיב למי שצורח,״ אמר לו דוד יצחק ערב חורף אחד, כשישבו במטבח בכרכור, ואיתמר אביו יצא לסיבוב בחממות. צעקותיה של גברת רוזנמן השכנה התנשאו מעל משברי הרוח שאיימו למוטט את הבית, ומעל צליפות הגשם, שהתלכסן והיכה בתריסים המוגפים. דוד יצחק שתה, כהרגלו, פיזנג בחלב ואמר: ״זה טוב לגרון, מחייה מתים.״ ומיכי, לפניו שוקו רותח בספל טורקיז שהחלב קרוש לשפתו, צבע דגמי־אלתר בטושים החדשים שהביא לו דוד יצחק מאירופה, והעמיד פנים כאילו הוא לא שומע את צעקותיה של השכנה. ״מה יש לך לחפש אצלה, אתה יכול להסביר לי? יש לך אישה חולה, ואתה, במקום לטפל בה, קובר אותה חיים. לא הספיקו לי הנאצים, אני צריכה גם אותך. מה יש לך לחפש אצלה, אתה מוכן להסביר לי סוף־סוף? דג נהיית לי פה, מה. דג רקוב, זה מה שאתה.״ דוד יצחק מצץ את שפתיו ואמר: ״אף אחד לא מקשיב למי שצורח, מה ילד.״ אבל מיכי לא ענה, ורק שמע איך הוריקן המילים בולע את סערת החורף, ובלבו התפלא על גברת רוזנמן, שמטיילת שלובת זרוע עם בעלה מדי ערב, ומקפידה על נימוסיה ועל תסרוקות מטופחות ועל שמלות מעומלנות היטב. ״זה לא מתאים לה,״ הפטיר, והוסיף למלא בצבע את המשבצות הריקות, אבל דוד יצחק, בדרכו המיוחדת להגיב לאו דווקא לגופו של עניין, אמר: ״מי שצורח, אפילו את עצמו הוא לא שומע.״ ״ואם אי אפשר להחזיק יותר בבטן ומוכרחים לצרוח?״ שאל מיכי, ודוד יצחק צחק והשיב: ״שמעת פעם דגים צורחים?״
לאחר שריסס בטעות את בריכת הדגים, התעורר באישון לילה, מיוזע וטרוד, כשדמותו המטושטשת של דוד יצחק מבליחה מתוך חלומו, ידיו שקועות במי הבריכה, פניו הארוכים עגומים וכבויים, ומפיו הפעור כפתח מנהרה נשפכות המילים: ״אמרתי לך, דגים לא צורחים.״

האיש בדובון הכחול הנמיך את מצלמת הווידיאו ונפנף בידו הפנויה, ומלמעלה נראה למיכי כטובע הקורא לעזרה. הוא טלטל את המטוס בנפנוף שלום, והתיישר בכיוון מערב, בדרכו חזרה אל המנחת, לתדלוק.
כאשר היה שב ממשימת ריסוס רחוקה מהמנחת, או כאשר התבקש להעביר מטוס מבארי לגליל, היתה לו שהות לטוס בטיסה מנהלתית, ולהרהר. מה היה קורה אילו היה מכוון את אף המטוס היישר אל האדמה, או מתרסק כטייס קמיקאזה יפני אל דופן הארובה באשדוד. לא פעם ראה בדמיונו את לווייתו שלו - איך הוא מצונף בארון העץ ובא בטענות אל שיירת המלווים השפופה. ״מיכי שדה. טייס, סייר, מושבניק, אדם.״ - כך דמיין את רוטמן מספידו לקונית. ואת אביו שיווה לנגד עיניו, ניצב מעל הקבר הפתוח, מסרב לומר קדיש, ושקי המלט תחת עיניו כבדים ומלאים בזמן שהוא לוחץ ידיים ואינו מוציא הגה מפיו, נוקשה ומסוגר כאצטרובל.
לאור השמש הנמוכה הבהיק מסלול האספלט כאילו נשטף זה עתה, ומיכי סגר את המצערת, הוריד מדפים, והנמיך לקראת נחיתה. הוא העיף מבט אל שק הרוח, נפוח ומשתולל כדרקון סיני אדום, סגר מצערת לסרק, ונגע במסלול.
בהאנגר ישבו דובל׳ה, עציוני, איקי ויועד, בן קיבוץ דורות וחברו מימי קורס טיס. קולו של צוצ התפרץ ממשרדו, מנסה נואשות להסביר למישהו מעברו השני של הקו את חוסר האחריות שבקיצוץ מכסות המים לחקלאות.
״מי רוצה קפה״? שאל איקי.
״מי לא?״ החזיר לו דובל׳ה.
״אתה יודע למה יהודי עונה לשאלה בשאלה?״ שאל עציוני את דובל׳ה.
״למה?״
״למה לא?״ צחק עציוני וקרץ בשתי עיניו.
״ראיתם, ראיתם מה זה? אמרתי לכם שהוא לא יודע לקרוץ. זה כמו מונגולואיד זה. רוצה לעצום עין אחת, יוצא לו שתיים. תגיד לי, עציוני, איך אתה מצליח לכוון את האף של המטוס בין הדגלים אם אתה לא יכול לעצום עין בלתי מכוונת, זה לא מסוכן קצת?״ איקי הניף את זרועו המיוערת באוויר, השמיע זמזום כשל מנוע מטוס, וריסק את אגרופו על השולחן בשאגת ״טרח״ אדירה.
מתוך המכולה הציץ ראש הצב של צוצ ושאל: ״מיכי, הצלם הגיע?״
״מה קורה, מיכי, עושים עליך סרט?״ התלהב דובל׳ה. ״נהיית לנו דוגמן מעופף.״
״היה מישהו עם וידיאו,״ השיב מיכי, וצוצ קיפל את ראשו חזרה אל המשרד וצרח לתוך שפופרת הטלפון: ״הגיע, הגיע.״
מיכי משך כיסא פנוי, התיישב ומילא את פרטי הגיחה: זמן באוויר, דלק נצרך ומספר הדונמים שריסס.
השעה שבע ורבע בבוקר. איש חומרי הריסוס שטף בצינור כיבוי האש את רחבת התדלוק, ומיכי חש אותה תחושה שפוקדת אותו בעת האחרונה כאשר הוא קם מהמיטה בבוקר, או מזדקף מהר מדי מישיבה לעמידה: עיגולים כהים מצמצמים את שדה ראייתו, גופו מאבד צורה, ידיו נמתחות, ורגליו מתרחקות מגופו כמו סירות הנייר שהשיט בשלוליות הגדולות שנקוו בפרדסי כרכור, בחורפי ילדותו. לפתע עלה באפו ריחה של אמו, והוא ראה אותה יושבת כדרכה מול מכתבת העץ שבחדר העבודה, עטופה כנזירה בשל הצמר המשובץ, ופניה מופנות לעברו, נקיות ומלאות. ״בשבילך אני כותבת,״ אמרה, ״שיהיה לך זיכרון. ״
ואז התעלף.

ערן בר-גיל

ערן בר־גיל, יליד 1969, בוגר החוגים לפסיכולוגיה ולספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. פרסם שישה רומנים, ארבעה ספרי שירה ושני קובצי סיפורים. על ספרו פרסה וכינור (חרגול, 2001) זכה בפרס ברנשטיין. ספרו גשר (כתר, 2007) זיכה אותו בפרס אקו"ם לעידוד היצירה. ספרו ברזל (כתר, 2008) עוּבד בשיתוף עם ניר ברגמן לסרט מצליח ("להציל את נטע"). בשנת 2014 זכה בפרס ראש הממשלה. שלושה מספריו זיכו אותו בפרסי אקו"ם ליצירות המוגשות בעילום שם: קסם וכזב (ידיעות אחרונות 2011), קובץ השירים צער גידול דלועים (ידיעות אחרונות 2014), על הדבש ועל המוות (2017).

עוד על הספר

מים רבים ערן בר-גיל

פרק 1: מיכי

בשלוש וחצי בבוקר צלצל השעון, אבל מיכי, מתוך הרגל, הקדים והתעורר כמה דקות לפניו. גשם ממשי עדיין לא ירד החורף, רק טפטוף בהרי הגליל ומטר פתאומי שניתך על אזור השפלה ופסק כלעומת שהחל. בחברה חוששים שגם השנה הזאת תהיה שחונה, ותוסיף על הקשיים הכלכליים שנקלעו אליהם כבר בשנה שעברה, שהוכרזה שנת בצורת. בהפסדי חברת הריסוס הממשלה לא משתתפת, ואם גם השנה לא ירד די גשם, ושדות שלמים יצמיחו שוב ניצנים יבשים, ניאלץ לעשות חושבים, אמר רוטמן בישיבת הדירקטוריון האחרונה.
רוח קרה חדרה דרך החריץ שבחלון חדר השינה, ומיכי התיישב במיטה. סחרחורת הבוקר, שלמד להתרגל אליה, כמו לקימה המוקדמת בחשכה, שבה ותקפה אותו. בלי להעלות אור הוא קם מהמיטה, הלך למטבח, שטף את פניו במים קרים והפעיל את הקומקום החשמלי. אחר־כך דשדש לחדר האמבטיה, ובעודו כפוף אל הכיור, מצחצח את שיניו, עלתה מתוך ערפל זיכרונו דמות אביו, בידה מזמרה, ולראשה מגבעת אש. מיכי ישב במכוניתו, צועק בכל כוחו: ״אתה בוער, אתה בוער,״ אבל אביו, גבו מופנה אל דרך הכורכר המובילה אל הבית, ממשיך לקצץ בגדר החיה המפרידה בין גינתו לבין הגינה של גברת רוזנמן. לפתע אביו כורע מתחת לחומה של שיחי ההיביסקוס וחופר בחול כאילו קבור שם דבר מה. שמשות המכונית מתכסות אדים, ולמיכי נדמה כי הוא עצמו חופר בחול, ולא אביו, אבל ככל שהוא מתאמץ לקרוא בקול מהמכונית: ״תיזהר, תיזהר,״ הולך גרונו ויבש, עד שלא נותר לו אלא להתבונן בדמותו שלו הכורה לעצמה בור.
מתג הקומקום השמיע נקישה קלה, שקטעה את זכרון החלום. מיכי התלבש, יצק קפה אל התרמוס הכתום שקנה לעצמו לפני שנתיים וחצי, עת התחיל לעבוד בכים־ניר, וירד אל הרחוב. לרגע קצר שכח היכן החנה את המכונית אמש, כשחזר מהספורטק. בעוד שלושה חודשים ימלאו לו שלושים, וכבר ניכרים מפרצי קרחת בראשו, מגביהים את מצחו המנומש ומאריכים את פניו. אני הולך ודומה לאיתמר, הרהר כשהתניע את הרכב והתבונן במראה.
אחרי מות אמו התחיל לקרוא לאביו ״איתמר״ במקום ״אבא״. חדוה מתה בקיץ שבסופו עלה מיכי לכיתה ב׳. הוא היה בן שמונה וחצי, הילד המבוגר בכיתה. אמו - כך סיפר לו דוד יצחק לאחר שנים - התעקשה להשאיר אותו שנה נוספת בגן. ״מה בוער לו להזדקן, שיישאר ילד יכל זמן שאפשר, מה הוא צריך להתחיל עם הזוועה הזאת בגיל צעיר כל־כך,״ אמרה לאיתמר. אביו ישב במטבח וערך את חישוביו המסובכים במחברת החומה שחולקה למדורים של הוצאות רכב, הוצאות בית, הוצאות ילד, הוצאות חממות והוצאות שוטפות, ואמר: ״איך שאת רוצה, חדוה, אבל אני אומר לך, הוא כבר לא תינוק.״ ״מה יהיה, איתמר,״ - אמו כבר היתה חולה אז ונפולה כמו צמח הסולנום שגידל אביו בעציצים במקום באדמה, ונראה כמטאטא הפוך - ״מה יהיה אחרי שאסתלק, איך תסתדר איתו?״ אביו הרים את פניו הגדולים מהמחברת, וסינן מבין שניו - זו היתה דרכו להביע מורת רוח, מעולם לא הרים את קולו או יצא מכליו - ״הרי נדברנו שלא נזכיר את זה, חדוה.״ חדוה צחקה, וצחוקה נשמע כשיעול של אדם מעשן, ואמרה שהיא הולכת לשכב קצת, ו״תעיר אותי, בבקשה, בזמן לזריקה, איתמר.״

קריין הרדיו דיבר בקול שקט ועשֵן: ״את השיר הזה אני מקדיש לכל מי שקם בשעות החושך.״ צליל עמוק של סקסופון נשמע, הקריין התנשם בכבדות והמשיך: ״מי שחוזר עכשיו מהעבודה, שיהיה לו לילה טוב, ומי שנוסע לעבודה, שיהיה לו יום קל, והעיקר, תיסעו בזהירות, תפתחו חלון, תנו לרוח להעיר אתכם,״ ובו ברגע בקע מהרמקולים קולו החרוך של שלום חנוך, שר על הרחובות הריקים מאדם ועל המדרכה המתנדנדת. תל־אביב, רדומה כמו חיה שבעה, נותרה מאחור, ומיכי יצא צפונה, דרך כביש החוף, אל מנחת מגידו.
הוא אוהב את הנסיעות המוקדמות האלה. רחובות חשוכים, צמתים מהבהבים, משאיות כבדות ומוניות אחדות המתנהלות לאטן, נהגיהן נוסעים בחלונות פתוחים כדי לא להירדם. הוא שומע את אוושת הצמיגים על הכביש, ושותה בלגימות קטנות את הקפה שהכין בבית.
סמוך לצומת כרכור נבקע החושך, ואור דהוי הפציע מעל הקו המטושטש של ההרים. איתמר ודאי קם כבר, חשב מיכי, מכין לעצמו קפה שחור בפינגן' העתיק. איתמר שם שלוש כפיות שחור עם הל ושתיים סוכר, שהוא מוסיף אחרי רתיחת המים. אז הוא מתיישב בגפו, בחושך, מול שולחן המטבח המכוסה שעוונית פרחונית, אוכל עוגיות יבשות ולוגם ברעש.

כבר בפנייה שמאלה, אל דרך האספלט המובילה אל מנחת המטוסים, המחופה בעצי אקליפטוס עצומים, היכה ריח הכימיקלים בפניו, והוא סגר את החלון. מטוסי הריסוס חנו בשורה, נראים כדבורי ענק, ומיכי הסיע את המכונית אל ההאנגר הקטן ודומם את המנוע. ״בוקר טוב,״ בירך אותו איקי, איש הקרקע, שפניו מחורצים ככף יד של חקלאי, והנחית על גבו את זרועו המיוערת, המסתיימת במה שמזכיר צבת יותר מכף יד אנושית. כשהגיע לראשונה למנחת מגידו, לפני שנתיים וחצי, הדגים איקי בפניו ״תצוגת תכלית״ שהוא נוהג לעשות לכל טייס חדש, כיצד הוא פותח בשתי זרתות את הדיזות המחוברות לבום הריסוס שתחת כנף המטוס. ״לעבודה כזאת צריך ידיים,״ השתולל איקי מצחוק. ״מה אתה חושב, לאנשי הטכני יש שבדי בקצה היד, לא כמו הטייסים שיש להם שמה טמפונים.״
״בוקר טוב, איקי,״ הפטיר מיכי ברכה, ונכנס לחדר ההלבשה. סרבל הטיסה הכתום תלוי על פינת הארונית שלעולם אינה נסגרת. הוא התלבש, נעל את נעלי העבודה השחורות ויצא לקבל תדריך מעציוני.
״שישים וחמישה אחוז מטייסי הריסוס גרושים,״ סיפר לו עציוני ביום התחלת עבודתו, ״ולכל השאר יש שפמים. רק אני לא גרוש ועם שפם.״ עציוני היה מי שקיבל אותו לעבודה. בראיון האישי אמר לו: ״אנחנו לוקחים אותך, אפילו שאתה לא קיבוצניק. זה לא נהוג פה, רק שתדע. שמונים ושבעה אחוז מהטייסים קיבוצניקים במקור, שלושים ושניים תק״ם וכל השאר שמו״צניקים, יופטפיומט, ומי שלא קיבוצניק, נשוי לקיבוצניקית או גרוש מקיבוצניקית, כך שהכל פיקס.״ יותר משהוא אוהב את שעות הבוקר המוקדמות או את ריח הריסוס - עציוני אוהב סטטיסטיקות. ״אני היחידי שתפגוש כאן, שלא צועק,״ אמר לו. ״ככה זה עם קיבוצניקים, כבר מהגן התרגלנו שרק כשהמטפלת צועקת - משתתקים.״
על שולחן פלסטיק אליפטי, לצד ערמה של תצלומי אוויר ומפות של נתיבי טיסה, הונח סידור העבודה של הבוקר ובו שיבוץ הטייסים למטוסים, המטוסים לחומרי הריסוס, וחומרי הריסוס לחלקות השונות. הבוקר שובץ מיכי למטוס אלפא־טנגו, כדי לרסס פרדס פומליות שנחשב לחלקה מוגבלת. זו העונה הראשונה שהותר לו לעבוד בחלקות מוגבלות.
לאחר שעבר את מבחני מנהל התעופה והתקבל לעבודה בכים־ניר, ביצע הסבה למטוס הריסוס. ״למרות שכולנו יוצאי חיל האוויר, מהר מאוד תבין שכאן יש חוקים אחרים. לא רק באוויר, גם בנהלים,״ הסביר לו שמוליק, שהדריך אותו בגיחות הראשונות, המבעיתות. עבודת הריסוס כרוכה בטיסה נמוכה, ״כאילו שאתה בטרקטור״, ובמעבר מתחת לחוטי חשמל, מה שנראה בלתי נסבל בעיני טייס בחיל האוויר. בגיחת ההיכרות הראשונה שלו ישב מיכי בתא האחורי של הזברה הכחולה, מטוס ההדרכה שחיפוי הפח הלבן שלו עוטר בפסים כחולים, וכששמוליק הנמיך כדי להדגים ״איך עושים פס״, משך מיכי בעוצמה את הסטיק שבתא האחורי. ״מה אתה חושב שאתה עושה, יא מושבניק,״ צרח שמוליק בקשר פנים, ומאז כולם קוראים לו ״מושבניק״, אף שזה עשר שנים הוא גר בתל־אביב, וילדותו ובגרותו בכרכור נראות לו לעתים שאובות מעלילת חייו של אדם אחר.
תחילה הרשו לו לעבוד רק בחלקות פתוחות, שאין בהן מכשולי טיסה דוגמת חוטי חשמל בקצה החלקה, או קֶמר בפני השטח, שמאלץ את הטייס לנסוק קמעה תוך כדי ריסוס. נסיקה מתונה כזאת עלולה להיות מלכודת מוות למי שאינו בקיא ביכולות המטוס ובתעתועי השטח.
״שים לב לגבעות הצפוניות. אל תתעקש להגיע לקצה, תמשוך בערך פה,״ הסביר לו עציוני ודקר בחוד העיפרון נקודה על המפה, ״אבל את הברז תסגור ממש לפני סוף החלקה.״
״שבוע שעבר היו לנו צריבות ברמה,״ אמר דובל׳ה. ״היתה רוח צפון-מזרחית, והחומר עף ישר לשדות של פיירמן.״ דובל׳ה, נציג מועצת פרי־הדר־צפון, נראה כמו מפל בשר שמתוכו מציצות שתי עיני תכלת. בפיו בערה כבר הסיגריה השלישית של הבוקר, אף־על־פי שהכריז בשבוע שעבר בקולו המשתעל: ״די, אני הולך למות, ממחר אני מפסיק.״ תחום האחריות של דובל׳ה מוגבל לפרדסים בלבד, אבל הוא מכיר את כל השטחים בגזרת הצפון ואת סוג הגידולים בכל חלקה וחלקה. דובל׳ה הוא האיש שחקלאי הצפון מתקשרים אליו כאשר שובל הריסוס חורג מתחום החלקה המיועדת ופוגע בגידולים שכנים, והוא מי שמתלונן בפני צוצ, מנהל מנחת מגידו, ששוב הטייסים לא התחשבו בכיוון הרוח, ו״תראה איזה נזקים אתם עושים.״ צוצ, ששמו דוד, אך הד׳ של חתימתו נראית כמו צ׳, נובח אליו מתוך המכולה שהוסבה למשרד: ״הדליקו צמיג, או לא הדליקו צמיג?״ החקלאים מבעירים צמיג בפאת השדה, כדי שהטייס יבחין בעשן הסמיך, יזהה את החלקה ויעריך את כיוון הרוח ועוצמתה. ״מה זה משנה הדליקו או לא הדליקו, מה אשם אסולין שצרבתם לו חצי חלקה, בגלל ששוורץ לא הדליק צמיג,״ שואג דובל׳ה, וצוצ עונה לו בצרחה: ״מה זה העניין שלך, אתה פרדסים ולא כותנה.״ ״אתה יודע מה, זה באמת לא העניין שלי,״ עונה דובל׳ה דרך קבע, אך ממשיך להבטיח לכל מי שמתקשר אליו: ״אל תדאג, אני יארגן לך פיצוי, אלה יש להם ביטוח.״
מיכי נטל את תיק הקסדה ויצא לקו המטוסים. הוא הקיף את האלפא־טנגו משמאל לימין, בעט בגלגל כדי לוודא שיש די אוויר, סובב את פרופלור הריסוס, שנמצא מתחת לחרטום, וטיפס לתא הטייס. איקי, מתנמנם לצד מטף הכיבוי, המתין להתנעה. המטוס השתעל פעמיים והתעורר לחיים. השמים צלולים ובהירים, אבל על קו הרמה הרחוק עלולים לרבוץ ענני סְטרָטוּסים נמוכים, שמפניהם התריע עציוני כשיצאו יחד למטוסים: ״שים לב שיש לך פתח להיכנס. אם אתה רואה פס צר מדי, תתחיל בשטחים הנמוכים. בכל מקרה, תניע אחרון, ועד שתצא אני כבר יעביר לך דיווח מזג מהדרך.״
אחרי ההתנעה פתח מיכי את המצערת ובדק את סיבובי המנוע ואת לחץ השמן. בתנועת אגודלים סימן לאיקי להוציא סדים, וסגר את דלת תא הטייס. איקי נבלע תחת בטנו השטוחה של המטוס, בעט בסדים, ואז חזר והופיע, מניף אגודל מעוקם מול חלונו הקדמי של האלפא־טנגו. מיכי שחרר את בלם היד, פתח את המנוע והסיע את המטוס אל משטח הבטון, שם ממלא האחראי על הכימיקלים את מכלי המטוס בחומרי הדברה. הוא העיף עוד מבט חטוף במפת נתיבי הטיסה והסיע אל מסלול האספלט המשובש. לפני ההמראה קרא לו עציוני בקשר: ״הכל פיקס, יופי של יום. רות.״ מיכי פתח מצערת לכוח מלא, שחרר בלמים, והמטוס האיץ על המסלול, מקרטע ומקפץ. במהירות של עשרים וחמישה קשרים דחף מיכי מעט את הסטיק, גלגל הזנב התרומם, ובשישים קשרים, תוך משיכה קלה בסטיק, המריא מזרחה.
חצי כדור שמש נחלץ ממשוכת ההרים שלפניו. ״אלפא־טנגו, אחרי המראה במגידו, גובה חקלאי לרמה,״ הודיע בקשר רדיו לבקר הטיסה. ״רשאי,״ אישר הבקר את נתיב הטיסה, ״קרא לי בקונטרה.״
החלקה המיועדת התגלתה לעיניו ממרחק, והוא כיוון את אף המטוס אל בין שני דגלי הסימון הראשונים תוך שהוא הולך ומנמיך, נזהר מחוטי החשמל שמושחלים עליהם חרוזי ענק אדומים. גלגלי המטוס ריחפו כשני מטרים מעל צמרות ההדרים המעוכות כאשר פתח את ברז הריסוס. מטר חריף ניתז והתערבל בזרמים של קצות הכנף. מיכי בחר נקודה רחוקה לפניו וניווט את אף המטוס אליה, כדי לשמור על קו ישר ואחיד. כבר היו לו טעויות, לא פעם ריסס שדה או פרדס באלכסון כיוון שפני השטח תעתעו בו, או שהתבלבל וריסס שדה שכן. אך הגרוע מכל אירע בקיץ הראשון לעבודתו, כשנשלח לרסס שדה כותנה שהשתרע על פני שמונים וחמישה דונמים. כשהנמיך לריסוס הפס הראשון, טס סמוך לבריכת דגים שגבלה בקצהו המערבי של השדה, ולפני שניתח את כיוון הרוח ועוצמתה, והסיק את המסקנות, שובל של טיונקס־אנדו־סופלן, שנסחף עם הרוח מערבה, כיסה את פני המים בשמיכת מלמלה, ועד שנחת לתדלוק במנחת סן־גן, כבר צפו כל הדגים בבטנים נפוחות על פני המים. לפני שנכנס לתחקיר האירוע מטעם מנהלי החברה ונציג של חברת הביטוח, לחש עציוני היישר אל תוך אוזנו: ״אל תשים זין, מושבניק. במקצוע הזה, הכי חשוב זה לא להיכנס לסטטיסטיקה של ההתרסקויות. כל היתר זה רק כסף. כשאני הייתי צעיר, שלחו אותי לכיבוי שריפה בגליל עם מטוס מלא אשלגן. אתה חושב שלמישהו זה הזיז את קצה הפיפי? שמונה פסים עשיתי עד ששמתי לב שאני לפיד מעופף.״
בקצה הפרדס לחץ על מתג הריסוס, משך בסטיק בחוזקה ונסק בחדות. כיוון שהפרדס קטן, הרחיב את הפנייה שמאלה, כדי שיצליח לשוב בפנייה ימנית אל גבולות החלקה, אל בין שני דגלי הסימון הבאים. ואז שוב הנמיך אל גובה הצמרות, בחר נקודה רחוקה לפנים ופתח את ברז הריסוס. בצידו המזרחי של הפרדס עמד אדם עטוף במעיל דובון כחול, מלמעלה נראה כמו דחליל ענקי, וכיוון מצלמת וידיאו אל המטוס. דובל׳ה סיפר שוועד יישובי הגולן נערך למסע הסברה מחודש נגד החזרת הרמה. ״אנשים שם מכינים נשק, אני אומר לכם,״ מצמץ בעיני התכלת שלו, ״מלחמת אזרחים מארגנת לנו הממשלה הזו.״ ״ומה ההצעה שלך, מיסטר דובל׳ה?״ צווח צוצ מתוך המכולה. ״מה יותר טוב, מלחמה עם הסורים או מלחמה עם תושבי הרמה, אה, חכם גדול,״ התפקע דובל׳ה.
בפעם הראשונה שמיכי נכח בוויכוח בין צוצ ודובל׳ה, הרגיע אותו עציוני, רגיש כתמיד למצוקותיהם של הסובבים אותו: ״ככה זה קיבוצניקים. הם תמיד חושבים אותו דבר אבל מתווכחים. עומדים מטר אחד מהשני, אבל נשמעים כאילו הם מדברים מתוך מגאפון.״ מיכי שנא רעש. הוא טס עם אטמי אוזניים, מאזין למוסיקה בעוצמה מזערית, ואינו צועק לעולם. ״אף אחד לא מקשיב למי שצורח,״ אמר לו דוד יצחק ערב חורף אחד, כשישבו במטבח בכרכור, ואיתמר אביו יצא לסיבוב בחממות. צעקותיה של גברת רוזנמן השכנה התנשאו מעל משברי הרוח שאיימו למוטט את הבית, ומעל צליפות הגשם, שהתלכסן והיכה בתריסים המוגפים. דוד יצחק שתה, כהרגלו, פיזנג בחלב ואמר: ״זה טוב לגרון, מחייה מתים.״ ומיכי, לפניו שוקו רותח בספל טורקיז שהחלב קרוש לשפתו, צבע דגמי־אלתר בטושים החדשים שהביא לו דוד יצחק מאירופה, והעמיד פנים כאילו הוא לא שומע את צעקותיה של השכנה. ״מה יש לך לחפש אצלה, אתה יכול להסביר לי? יש לך אישה חולה, ואתה, במקום לטפל בה, קובר אותה חיים. לא הספיקו לי הנאצים, אני צריכה גם אותך. מה יש לך לחפש אצלה, אתה מוכן להסביר לי סוף־סוף? דג נהיית לי פה, מה. דג רקוב, זה מה שאתה.״ דוד יצחק מצץ את שפתיו ואמר: ״אף אחד לא מקשיב למי שצורח, מה ילד.״ אבל מיכי לא ענה, ורק שמע איך הוריקן המילים בולע את סערת החורף, ובלבו התפלא על גברת רוזנמן, שמטיילת שלובת זרוע עם בעלה מדי ערב, ומקפידה על נימוסיה ועל תסרוקות מטופחות ועל שמלות מעומלנות היטב. ״זה לא מתאים לה,״ הפטיר, והוסיף למלא בצבע את המשבצות הריקות, אבל דוד יצחק, בדרכו המיוחדת להגיב לאו דווקא לגופו של עניין, אמר: ״מי שצורח, אפילו את עצמו הוא לא שומע.״ ״ואם אי אפשר להחזיק יותר בבטן ומוכרחים לצרוח?״ שאל מיכי, ודוד יצחק צחק והשיב: ״שמעת פעם דגים צורחים?״
לאחר שריסס בטעות את בריכת הדגים, התעורר באישון לילה, מיוזע וטרוד, כשדמותו המטושטשת של דוד יצחק מבליחה מתוך חלומו, ידיו שקועות במי הבריכה, פניו הארוכים עגומים וכבויים, ומפיו הפעור כפתח מנהרה נשפכות המילים: ״אמרתי לך, דגים לא צורחים.״

האיש בדובון הכחול הנמיך את מצלמת הווידיאו ונפנף בידו הפנויה, ומלמעלה נראה למיכי כטובע הקורא לעזרה. הוא טלטל את המטוס בנפנוף שלום, והתיישר בכיוון מערב, בדרכו חזרה אל המנחת, לתדלוק.
כאשר היה שב ממשימת ריסוס רחוקה מהמנחת, או כאשר התבקש להעביר מטוס מבארי לגליל, היתה לו שהות לטוס בטיסה מנהלתית, ולהרהר. מה היה קורה אילו היה מכוון את אף המטוס היישר אל האדמה, או מתרסק כטייס קמיקאזה יפני אל דופן הארובה באשדוד. לא פעם ראה בדמיונו את לווייתו שלו - איך הוא מצונף בארון העץ ובא בטענות אל שיירת המלווים השפופה. ״מיכי שדה. טייס, סייר, מושבניק, אדם.״ - כך דמיין את רוטמן מספידו לקונית. ואת אביו שיווה לנגד עיניו, ניצב מעל הקבר הפתוח, מסרב לומר קדיש, ושקי המלט תחת עיניו כבדים ומלאים בזמן שהוא לוחץ ידיים ואינו מוציא הגה מפיו, נוקשה ומסוגר כאצטרובל.
לאור השמש הנמוכה הבהיק מסלול האספלט כאילו נשטף זה עתה, ומיכי סגר את המצערת, הוריד מדפים, והנמיך לקראת נחיתה. הוא העיף מבט אל שק הרוח, נפוח ומשתולל כדרקון סיני אדום, סגר מצערת לסרק, ונגע במסלול.
בהאנגר ישבו דובל׳ה, עציוני, איקי ויועד, בן קיבוץ דורות וחברו מימי קורס טיס. קולו של צוצ התפרץ ממשרדו, מנסה נואשות להסביר למישהו מעברו השני של הקו את חוסר האחריות שבקיצוץ מכסות המים לחקלאות.
״מי רוצה קפה״? שאל איקי.
״מי לא?״ החזיר לו דובל׳ה.
״אתה יודע למה יהודי עונה לשאלה בשאלה?״ שאל עציוני את דובל׳ה.
״למה?״
״למה לא?״ צחק עציוני וקרץ בשתי עיניו.
״ראיתם, ראיתם מה זה? אמרתי לכם שהוא לא יודע לקרוץ. זה כמו מונגולואיד זה. רוצה לעצום עין אחת, יוצא לו שתיים. תגיד לי, עציוני, איך אתה מצליח לכוון את האף של המטוס בין הדגלים אם אתה לא יכול לעצום עין בלתי מכוונת, זה לא מסוכן קצת?״ איקי הניף את זרועו המיוערת באוויר, השמיע זמזום כשל מנוע מטוס, וריסק את אגרופו על השולחן בשאגת ״טרח״ אדירה.
מתוך המכולה הציץ ראש הצב של צוצ ושאל: ״מיכי, הצלם הגיע?״
״מה קורה, מיכי, עושים עליך סרט?״ התלהב דובל׳ה. ״נהיית לנו דוגמן מעופף.״
״היה מישהו עם וידיאו,״ השיב מיכי, וצוצ קיפל את ראשו חזרה אל המשרד וצרח לתוך שפופרת הטלפון: ״הגיע, הגיע.״
מיכי משך כיסא פנוי, התיישב ומילא את פרטי הגיחה: זמן באוויר, דלק נצרך ומספר הדונמים שריסס.
השעה שבע ורבע בבוקר. איש חומרי הריסוס שטף בצינור כיבוי האש את רחבת התדלוק, ומיכי חש אותה תחושה שפוקדת אותו בעת האחרונה כאשר הוא קם מהמיטה בבוקר, או מזדקף מהר מדי מישיבה לעמידה: עיגולים כהים מצמצמים את שדה ראייתו, גופו מאבד צורה, ידיו נמתחות, ורגליו מתרחקות מגופו כמו סירות הנייר שהשיט בשלוליות הגדולות שנקוו בפרדסי כרכור, בחורפי ילדותו. לפתע עלה באפו ריחה של אמו, והוא ראה אותה יושבת כדרכה מול מכתבת העץ שבחדר העבודה, עטופה כנזירה בשל הצמר המשובץ, ופניה מופנות לעברו, נקיות ומלאות. ״בשבילך אני כותבת,״ אמרה, ״שיהיה לך זיכרון. ״
ואז התעלף.