אבא ארך רגליים

״יום רביעי הקודר׳׳

יום רביעי של השבוע הראשון בכל חודש היה תמיד יום איום ונורא. יום שציפו לו באימה, עמדו בו באומץ ושכחו אותו בחיפזון. כל מרצפת קורצפה ללא רחם, כל כיסא אוּבּק, וכל המצעים נמתחו בלי להותיר קמט. תשעים ושבעה יתומים קטנים ומתפתלים מוֹרקוּ, סוֹרקוּ וכוּפתרוּ בבגדי כותנה מעומלנים בדוגמת משבצות, ונצטווּ לזכור להקפיד על התנהגותם, ולענות ״כן, אדוני״ ו״לא, אדוני״, כל אימת שאחד המיטיבים פונה אליהם.
היה זה יום לחוץ, ועיקר המעמסה נפל על כתפיה של גֶ׳רוּשָה אֶבּוֹט המסכנה, המבוגרת שביתומי הבית. אך גם יום רביעי המסוים הזה, בדומה לקודמיו, התקרב בעצלתיים לסיומו. ג׳רושה עזבה את המזווה, היכן שהכינה כריכים לאורחי בית היתומים, ומיהרה במעלה המדרגות לתפקידיה הרגילים. אולם ו', על אחד־עשר הפעוטות בגילים ארבע עד שבע, המאכלסים אחת־עשרה מיטות עומדות בטור עורפי, היה מופקד תחת השגחתה האישית. ג׳רושה כינסה את נתיניה הקטנים, יישרה קמטים בבגדיהם, קינחה להם את האפים, והובילה אותם בשורה מוכנה ומזומנה לעבר חדר־האוכל, שם במשך מחצית שעה ברוכה, הם התעמקו בלחם, חלב ומאפה שזיפים.
משסיימה צנחה על שרפרף שלצד החלון, והשעינה את רקותיה ההולמות כנגד הזכוכית הקרה. משעה חמש בבוקר היא היתה על הרגליים, עושה ככל שתתבקש במצוות גברת ליפֶט, אם־בית עצבנית הגוערת ומאיצה בה ללא הרף. הגברת ליפֶּט, אשה אשר מאחורי הקלעים לא תמיד שמרה על החזות השלווה ומדושנת העונג שבה נהגה לקבל את פני המיטיבים וחברות הוועדה המפקחת. ג׳רושה שלחה מבט עורג אל מעבר למדשאה הקפואה ומעל לגדר הברזל הגבוהה התוחמת את בית היתומים, לאורך הרכסים הגליים של הגבעות וגגות בתי הכפר המבצבצים, ועד לצריחים של כנסיות הכפר המגיחים מבין העצים החשופים.
היום עבר ללא תקלות, ככל הידוע לה. המיטיבים וחברי ועדת הפיקוח סיירו בשטח, קראו את הדו״חות, שתו תה, וכעת נחפזו איש איש אל האח החמימה שבביתו, מעלימים מזכרונם את המטופלים הקטנים והטורדניים עד לחודש הבא. ג׳רושה נשענה לפנים ועקבה בסקרנות מהורהרת אחרי זרם המרכבות והמכוניות היוצאות את שערי בית היתומים. בעיני רוחה ליוותה את הרכב הראשון והשני אל הבתים הגבוהים שבמורד הגבעה. היא ראתה עצמה עוטה מעיל פרווה וכובע קטיפה עטור נוצות, מתרווחת לאחור ומפטירה כלאחר־יד לעבר הנהג: ״סע הביתה״. אך משהיתה מגיעה אל סף הבית, היתה התמונה מיטשטשת.
ג׳רושה נתברכה בדמיון אשר לדעת הגברת ליפט עלול היה לסבך אותה בצרות צרורות אם לא תיזהר לה, אך דמיונה, עשיר ככל שהיה, לא הצליח להעביר אותה את סיפי הבתים שאליהם היא עמדה להיכנס. ג׳רושה המסכנה, המייחלת, ההרפתקנית הקטנה, במשך כל שבע־עשרה שנות חייה מעולם לא זכתה להיכנס לתוך בית רגיל, ולא היתה מסוגלת להעלות בדעתה כיצד נראית השיגרה היומית של כל אותם יצורים אחרים, המנהלים את חייהם בלי יתומים על הראש.
ג׳-רו-שה א-בוט
קור-אים לך
ב-מש-רד.
כדאי לך להזדרז !
טומי דילוֹן, ילד מהמקהלה, רץ במעלה המדרגות ובמורד המסדרון מסלסל בקולו, ושירתו הלכה והתעצמה ככל שהוא התקרב לאולם ו'. ג׳רושה עקרה עצמה מהחלון, והתייצבה שוב אל מול תלאות החיים.
״מי קורא לי?״ קטעה את זמרתו של טומי בשמץ של חרדה חדה.
גברת ליפט במשרד
והיא מה־זה כועסת.
א־מן!
טומי גילגל עיניו לשמים, אך הוא לא נשמע ממש מרושע. גם הקשוח שביתומים הקטנים היה מרחם על האחות התועה, שזומנה למשרד כדי להתעמת עם אם־הבית הנרגזת; וטומי דווקא אהב את ג׳רושה, גם אם לפעמים היא טילטלה אותו חזק, וקינחה לו את האף במרץ כזה, שהוא כמעט נשר לו.
ג׳רושה הלכה בלי להוציא הגה, אך שני קווים מקבילים חרצו את מצחה. מה קרה, שאלה את עצמה. האם הכריכים לא היו דקים די הצורך? הנמצאו קליפות אגוזים בתוך העוגיות? האם אחת המפקחות שמה לב שלסוזי הוותורן יש חור בגרב? ואולי, שומו שמים, אחד הזאטוטים המלאכיים שלה מאולם ו', החציף פניו למיטיב?
המסדרון הארוך שבקומה התחתונה היה חשוך, ובדיוק ברגע שהגיעה למטה, עמד המיטיב האחרון לעזוב את הבית, והוא ניצב בפתח הדלת המובילה אל שער המרכבות. ג׳רושה קלטה בחטף צללית של גבר, שהצטיינה בתכונה בולטת אחת בלבד, קומתו הגבוהה. האיש נופף בידו אל מכונית שהמתינה בעיקול הדרך. המכונית התקרבה ואורות פנסיה הבוהקים הטילו תוך תנועתם את צל דמותו של האיש על גבי הקיר הפנימי, ויצרו תמונה גרוטסקית של רגליים וידיים ארוכות הזוחלות על הרצפה ומטפסות על קיר המסדרון. הוא נראה, לכל הדעות, כמו עכביש מטפס ענק, מהסוג המכונה אבא־ארך־רגליים.
הקמט על מצחה של ג׳רושה פינה מקומו לבת־צחוק. המזג החייכני שלה תמיד מצא לו סיבה מספקת ליהנות, ואם נפלה לידייך הזדמנות להשתעשע על חשבון המיטיב - מה רע? כך, בגלל התקרית הקטנה, היא נכנסה למשרדה של גברת ליפט מאוששת לגמרי ובחיוך רחב על פניה. למרבה פליאתה, גם אם־הבית עצמה, הגם שלא ממש השיבה בחיוך, לבשה הבעה שאפשר היה לכנותה מסבירת פנים, המתקרבת לזו השמורה עימה לקבלת פני אורחים חשובים.
״ג׳רושה, שבי. אני רוצה להגיד לך משהו.״
ג׳רושה צנחה על הכיסא הקרוב והמתינה בנשימה עצורה. מכונית חלפה מול החלון, וגברת ליפט ליוותה אותה במבטה.
״ראית את האדון שנסע כעת?״
״ראיתי אותו מאחור.״
״הוא אחד המיטיבים העשירים ביותר שלנו, שתומך בבית היתומים בסכומים נכבדים. אני מנועה מלציין את שמו. הוא התנה במפורש ששמו יישאר עלום.״
עיניה של ג׳רושה נתרחבו מעט; היא לא היתה רגילה להזמנות למשרד של אם־הבית לשם דיון במוזרויותיהם של המיטיבים.
״בעבר, האדון נטה חסד לכמה בנים שלנו. את זוכרת את צ׳רלס בֵּנטון ואת הנרי פְּרַייז? שניהם נשלחו לקולג׳ במימונו של מר... הממ... של אותו מיטיב, ושניהם לא חסכו מאמצים והצטיינו בלימודיהם, על־מנת לגמול לו בעבור הסכומים שהוציא עליהם בנדיבות כה רבה. זו התמורה היחידה שהוא מבקש לקבל. הואיל ועד כה הוא נטה חסד לבנים בלבד, אני מעולם לא הצלחתי לעניין אותו כהוא־זה באחת הנערות שבמוסד, תהיה ראויה ככל שתהיה. אפשר להגיד שהוא לא מתייחס לבנות.״
״נכון,״ מילמלה ג׳רושה, כי נראה לה שמתבקשת תשובה כלשהי.
״היום, באסיפה מן המניין, נדונה שאלת עתידך.״
הגברת ליפט התעטפה לרגע בשתיקה, ואחר־כך המשיכה באיטיות ובנחת, שמרטו את עצבי המאזינה שלה עד מאוד.
״ידוע לך שבדרך כלל אנחנו לא נוהגים להשאיר כאן ילדים שמלאו להם שש־עשרה שנה, אבל במקרה שלך נהגנו לפנים משורת־הדין. את סיימת את בית־הספר בגיל ארבע־עשרה, ומכיוון שהצטיינת בלימודים, מה שאינני יכולה לומר על התנהגותך, החלטנו לשלוח אותך לבית־הספר התיכון בכפר. כעת סיימת אותו, ובית היתומים אינו יכול להמשיך ולדאוג למחייתך. גם כך, נשארת שנתיים יותר מאחרים.״
הגברת ליפט פסחה על העובדה, שבמהלך אותן שנתיים הרוויחה ג׳רושה את מחייתה ביושר ובעבודה קשה, כשטובת בית היתומים קודמת תמיד לצורכי השכלתה. בימים כמו היום היא לא הלכה לבית־הספר, אלא נשארה בבית, לנקות ולקרצף.
״כפי שאמרתי, נדונה שאלת עתידך, והתיק שלך נבדק בתשומת־לב מירבית.״
הגברת ליפט שלחה מבט מלא תוכחה לעבר האסירה על ספסל הנאשמים, והאסירה לבשה מייד ארשת פנים נכלמת, לא משום שנזכרה ברישומים מפלילים במיוחד בעברה, אלא משום שהרגישה שזה הדבר שמצפים ממנה לעשות.
״כמובן, המסלול המקובל למי שנמצא במצבך הוא למצוא מקום עבודה, אבל את הצלחת יפה בבית־הספר, ובלימודי לשון וספרות אנגלית אפילו הצטיינת. העלמה פְּריצַ׳רד מהוועדה המפקחת שלנו היא חברה גם בהנהלת בית־הספר, ולאחר שיחה עם המורה שלך להבעה בעל־פה, היא דיברה בשבחך בוועדה, וגם קראה בקול רם חיבור שכתבת בשם: יום רביעי הקודר.
הפעם, הבעת האשמה על פניה של ג׳רושה לא נבעה מציפיות הסביבה.
״הִפגנת כפיות־טובה בכך שהעמדת באור מגוחך את המוסד שכה היטיב איתך. אילולא היה החיבור שלך גם משעשע, ספק רב אם הדבר היה נסלח לך. אך למזלך הרב, מר... כלומר, אותו אדון שכרגע נסע, ניחן ככל הנראה בחוש הומור מוגזם, ועל־סמך החיבור החצוף הזה הוא החליט לשלוח אותך לקולג׳.״
״לקולג׳?״ עיניה של ג׳רושה נפקחו לרווחה.
הגברת ליפט הינהנה.
״הוא התעכב כאן כדי לדון איתי בתנאים, שהם יוצאי דופן. האדון, אם את שואלת אותי, טועה. נדמה לו שיש בך מקוריות, והוא רוצה להכשיר אותך להיות סופרת.״
״סופרת?״ המוח של ג׳רושה נאטם, וכל מה שהיתה מסוגלת לעשות כרגע היה לחזור על המילים של גברת ליפט.
״זה רצונו. ימים יגידו אם ייצא מזה משהו. הוא מקציב לך דמי כיס נדיבים מאוד, אפילו כמעט יותר מדי נדיבים עבור נערה שמעולם לא נתנסתה בכסף קודם לכן. אבל הוא תיכנן את העניין בפרוטרוט ולא הותיר לי מקום לומר לו את דעתי. בקיץ הזה את נשארת כאן, והעלמה פריצ׳רד הציעה בטובה לדאוג לך למלתחה. דמי הלימוד והמגורים ישולמו ישירות לקולג׳, ונוסף על כך תקבלי במשך ארבע שנות הלימודים דמי כיס בגובה שלושים וחמישה דולר לחודש. זה ייתן לך נקודת מוצא דומה לזו של שאר התלמידות. הכסף יועבר אלייך מדי חודש באמצעות המזכיר הפרטי של האדון, ובתמורה יהיה עלייך לכתוב לו אחת לחודש מכתב של הכרת תודה. כלומר, אין הכוונה שתודי לו על הכסף, נהפוך הוא, הוא לא מסכים שבכלל תזכירי את העניין הזה, אלא עלייך לכתוב מכתב שבו תדווחי לו על התקדמותך בלימודים, ועל החיים שלך שם. מכתב שהיית כותבת להורייך, אילו היו בחיים.
״המכתבים ימוענו למר ג׳ון סמית, ויועברו אליו באמצעות המזכיר שלו. שמו של האדון אינו ג׳ון סמית, אבל הוא מעוניין להישאר באלמוניותו. בשבילך הוא יהיה לעולם ג׳ון סמית. הסיבה לדרישתו שתכתבי אליו היא, שהוא מאמין שאין כמו כתיבת מכתבים כדי לפתח יכולת הבעה בכתב, ומכיוון שאין לך משפחה להתכתב איתה, הוא רוצה שתכתבי אליו, וכך גם יוכל לעקוב אחר התקדמותך בלימודים. הוא לעולם לא יענה על המכתבים שלך ולא יתייחס אליהם כהוא־זה. הוא שונא לכתוב מכתבים, ולא רוצה להטיל על עצמו עול נוסף בגללך. אם יתעורר צורך דחוף בתגובה, למשל אם תסולקי מהקולג׳, מה שאני מקווה שלא יקרה, תוכלי לפנות אל המזכיר, מר גְריגס. המכתבים החודשיים הללו הם בגדר חובה שאינה עומדת לדיון; הם התמורה היחידה שמר סמית דורש, לכן עלייך להקפיד עליהם כמו על פירעון של חוב. אני מקווה שהם ייכתבו תמיד בנימה של כבוד, ויוכיחו שההשקעה שלו כדאית. עלייך לזכור תמיד שאת פונה אל מיטיב של בית ג׳ון גְריר.״
עיניה של ג׳רושה נדדו בערגה לעבר הדלת. ראשה היה סחרחר מרוב התרגשות, וכל רצונה באותו הרגע היה להשתחרר מטמטום המוח של הגברת ליפט ולחשוב. היא קמה על רגליה ועשתה צעד מהוסס לאחור. הגברת ליפט סימנה לה בידה לעצור; יצר המליצה שלה טרם בא על סיפוקו.
״תקוותי שתדעי להעריך כדבעי את המזל הטוב והנדיר שנפל בחלקך. לא רבות הנערות במצבך שהזדמנות כזאת להשתלב בחברה נקרית בדרכן, עלייך לזכור תמיד...״
״אני... כן, נכון, תודה. אם זה הכול, אני חושבת שאני חייבת ללכת עכשיו לתקן לפרדי פֶּרקינס את המכנסיים.״
הדלת נסגרה מאחוריה, והגברת ליפט נשארה להביט בה בלסת שמוטה, בעוד סיום נאומה תלוי ועומד באוויר החדר.