טיסת החלומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טיסת החלומות
הוספה למועדפים

טיסת החלומות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי מזור-יובל
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 410 עמ' מודפסים

נושאים

תקציר

ב-3 במאי 1937 המריאה ספינת האוויר היוקרתית "הינדנבורג" של חברת צפלין מפרנקפורט שבגרמניה לניו ג'רזי שבארצות הברית, כשעל סיפונה 97 נוסעים ואנשי צוות. שלושה ימים לאחר ההמראה נשרפה כליל וגבתה את חייהם של 36 מנוסעיה.
תיאוריות קונספירציה שונות נרקמו סביב תעלומת התרסקותו של הצפלין הענק, החל מכדור תועה שפגע באחד ממיכלי המימן ועד להצתה מכוונת או חבלה במתקן העגינה. אך חקירת המקרה על ידי ועדה מיוחדת העלתה חרס.
הרומן טיסת החלומות מציע גירסה בדיונית של האירועים בשלושת הימים האלה.
הסופרת אריאל לוהון בחרה להביא את סיפוריהם של כמה מהנוסעים ומאנשי הצוות שהיו על ה"הינדנבורג", ואף השתמשה בשמותיהם האמיתיים ובכמה מפרטי חייהם.
התוצאה היא מותחן מרתק על אודות אחת הטיסות הטרגיות שידעה ההיסטוריה של התעופה.
אריאל לוהון, סופרת אמריקאית המוכרת בזכות הרומנים ההיסטוריים שכתבה. בספריה היא מתחקה אחר תעלומות מסתוריות. ספרה הראשון עקב אחר היעלמותו של ג'וזף קרייטר שכיהן בשנות ה-30 כשופט בית המשפט העליון בניו יורק ונודע בשערוריות המין בהן היה מעורב. ספרה השלישי עוסק בחידת זהותה של אנה אנדרסון, מי שטענה שהיא הנסיכה הצעירה לבית רומנוב ששרדה את הטבח של בני משפחתה.
 
‭"‬מותח‭ ‬ומהנה‭."‬‭ ‬קירקוס‭ ‬ריוויו
‭"‬בכל‭ ‬עמוד‭ ‬יש‭ ‬סוד‭ ‬רווי‭ ‬אשמה‭;‬ בכל‭ ‬עמוד‭ ‬לוהון‭ ‬דוחקת בנו‭ ‬לנחש‭:‬ מי‭ ‬יפיל‭ ‬את‭ ‬ה‭'‬הינדנבורג?‭' "‬ ‬ניו‮–‬יורק‭ ‬טיימס

פרק ראשון

ועדת החקירה של לשכת המסחר האמריקאית חקירת תאונת ספינת האוויר הינדנבורג
 
10 במאי 1937
בסיס חיל האוויר של הצי האמריקאי, מוסך המטוסים הראשי, לֵייקהֶרסט, ניו־ג׳רזי
אנא הודיעו לחברת צֶפֶּלין מפרנקפורט שעליהם לפתוח כל דבר דואר ולערוך בו חיפוש בטרם יועלה לספינת האוויר לפני כל טיסה של ההינדנבורג של חברת צפלין. הספינה תושמד באמצעות פצצת זמן במהלך טיסה למדינה זרה.
 
מכתב מאת קאתי רָאש ממילווקי לשגרירות גרמניה בוושינגטון הבירה מיום 8 באפריל 1937
 
 
 
״זו לא הייתה ההתרעה הראשונה על פצצה, נכון?״ האיש במשקפיים השחורים מרים את המכתב ומנופף בו אל מול הקהל. ״מישהו טרח לספור כמה התרעות היו או להתייחס אליהן ברצינות, למען השם?״
מקס סבור ששם משפחתו של האיש הוא שרֶדֶר, אבל הוא לא בטוח בכך. האמת היא שגם לא אכפת לו. לא עולה בדעתו להאמין לאישה המטורפת ממילווקי ולמכתב שלה. לא שיש מישהו בחדר שהלגלוג השקט של מקס מטריד אותו. אנשים לוחשים ומנידים בראשם כמו בובות מטומטמות לאפשרות של חבלה. חפשו בדואר, היא אמרה. יש פצצה על הסיפון, היא אמרה. זאת תיאוריה פופולרית, בייחוד עכשיו, כששרידי הספינה עדיין פזורים בשדה, תחת כיפת השמים. אבל האמת אינה מעניינת איש. כולם מעדיפים דרמות ותיאוֹריות קשר. ושרדר שמח לתת להם את מבוקשם. הוא מנהל הקרקס הזה. הוא ידאג שהאספסוף יזכה למופע מבדר.
וילהלם בַּאלָה מפלס לו דרך בצליעה במוסך המטוסים הומה האדם ונעמד ליד מקס. הוא נחלץ מהאסון בנקע בקרסול ותו לא, אבל מקס חושד שהוא מגזים אפילו בזה. הוא נשען בכבדות שמאלה בכל צעד ומציג את הצליעה לראווה. דואג שהעולם יֵדע שנפצע.
באלה מחפש בפניו של מקס רמזים למצבו הרגשי. ״אמילי?״ הוא שואל.
״מה אִתה?״
״היא מוכנה לנסיעה בחזרה לגרמניה?״
מקס מפנה את תשומת לבו אל המחזה שבקדמת החדר. ״לא שאלתי.״
״תודיע לי כשהיא תהיה מוכנה. אני רוצה להיפרד ממנה.״ באלה מכחכח בגרונו. ״הזמינו לי מקום בַּ׳אירופה׳ עם ורנר ב־15 בחודש. איך היא נוסעת הביתה?״
״בַּ׳המבורג׳. עם כל השאר. בעוד שלושה ימים.״
וילהלם באלה אינו אדם שנוטה להפגין רגש. לא בטוח אפילו שהוא בשר ודם. אבל הידיעה מפתיעה אותו. ״אתה לא נוסע אִתה?״
מקס משעין את ראשו על החלון. מגע הזכוכית הצוננת על רקתו הפועמת נעים לו. הוא לא הצליח להיפטר מכאב הראש שלו מאז ההתרסקות. זה לא מפתיע, למען האמת, בהתחשב בנסיבות. ״הרבה דברים לא בשליטתי, ואחד מהם הוא נסיעות.״ הוא טופח על המעטפה שבכיסו בכרית אצבעו ושומט את ידו. ״אני מעיד רק ב־19. למחרת אעלה על ה׳בְּרֶמֶן׳.״
באלה תולה בו מבט ארוך ובוחן, ומקס מתעצבן. ״כמה פעמים קראת את המכתב של אמילי?״
״פעם אחת הספיקה לי.״ זה שקר, אבל אין לו שום רצון לספר לבאלה את האמת. לא כל שכן אחרי מה שעולל.
מעמדתו ליד החלון מקס יכול לראות את שדה התעופה ואת השלד המפוחם והמעוך השרוע ליד תורן העגינה. הוא עוצם את עיניו ומנסה לסלק מראשו את המַראה, אך ללא הועיל. התמונות שם - הן יהיו שם, הוא משוכנע, עד סוף חייו. לשון יחידה של אש כחולה לוקקת את שדרתה של ההינדנבורג, רפרוף של עור כסוף ובעקבותיו רטט של עצם מתכתית, הבזק שכמעט אינו נראה לעומדים על הקרקע. מהומה. הוא בטוח שהנוסעים שהיו קרובים דיים לראות את ההתפוצצות אפילו לא שמעו אותה. הם פשוט אוכלו כשעמוד השדרה של בהמת הענק המרחפת התפצח לשניים. שלושים וארבע שניות של להבות מיתמרות, הרות אסון, ולאחריהן הרס מוחלט ויסודי. בתוך חצי דקה נהפכה ספינת האוויר ממלון יוקרה מעופף לעי חורבות מעלה עשן - שלד המוטל מעוך בשדה בניו־ג׳רזי, מושחר מעשן ומאש. לא, הוא לעולם לא ישכח את המחזה הזה.
הוועדה כבר פתחה בדיונים. יישמעו עדויות. כַּתבים ומַבזֵקים. סוג אחר של מהומה וניסיון נואש להבין למה. תהיה התלקחות פוליטית. כותרות זועקות, כל כותרת והתיאוריה שלה, באותיות בולטות, בלוויית סימני פיסוק להדגשה. תאונה! מעשה חבלה! אצבעות מאשימות יופנו לכל הכיוונים. ובל נשכח את הלחישות השקטות, המרומזות. ההאשמות החשאיות. מקס תוהה אם שמותיהם ופניהם יישכחו כשיוחלפו הכותרות בטרגדיה חדשה. האם יזכור מישהו את הפרטים של האנשים שנפלו מהשמים אך לפני ימים ספורים? הלוליין מהצגת הוודביל. נער הסיפון בצפלין. העיתונאים. יורשת אמריקאית. סוחר הכותנה הגרמני, והיהודי בעל חברת הובלות המזון. משפחה צעירה של גרמנים שעקרו למקסיקו סיטי. טבחים ומכונאים. צלמים ונווטים. הקברניט ואנשיו. גדוד קטן של דיילים - ואמילי, הדיילת היחידה. גברים מקשישים וילדים קטנים. נשים שנעוריהן חלפו, ונערה בת ארבע־עשרה שאהבה את אביה יותר מכול. האם מישהו יזכור אותם?
הפקידים מודדים אובדן בדולרים ובבקרת נזקים. הם כבר התחילו במלאכתם. מוסך המטוסים הומה מפה לפה. אבל מקס יודע שבעיניו יימדד המחיר תמיד בחיים שאבדו. הוא גם יודע שבעוד תשעה ימים, כשיגיע זמנו לעלות על הדוכן ולמסור את עדותו, הוא לא יספר להם את האמת אלא יביט אל מאחורי שרדר, ינעץ את עיניו בנקודה כלשהי בקיר המרוחק, ויספר סיפור שִׁקרי שכבר קבע מה יהיה. זו הדרך היחידה להגן על אמילי ועל האחרים. מקס צַאבְּל יישבע לפני אלוהים ולפני הוועדה שזאת הייתה טיסה שגרתית, שלא אירעו בה אירועים מיוחדים.

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי מזור-יובל
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 410 עמ' מודפסים

נושאים

טיסת החלומות אריאל לוהון
ועדת החקירה של לשכת המסחר האמריקאית חקירת תאונת ספינת האוויר הינדנבורג
 
10 במאי 1937
בסיס חיל האוויר של הצי האמריקאי, מוסך המטוסים הראשי, לֵייקהֶרסט, ניו־ג׳רזי
אנא הודיעו לחברת צֶפֶּלין מפרנקפורט שעליהם לפתוח כל דבר דואר ולערוך בו חיפוש בטרם יועלה לספינת האוויר לפני כל טיסה של ההינדנבורג של חברת צפלין. הספינה תושמד באמצעות פצצת זמן במהלך טיסה למדינה זרה.
 
מכתב מאת קאתי רָאש ממילווקי לשגרירות גרמניה בוושינגטון הבירה מיום 8 באפריל 1937
 
 
 
״זו לא הייתה ההתרעה הראשונה על פצצה, נכון?״ האיש במשקפיים השחורים מרים את המכתב ומנופף בו אל מול הקהל. ״מישהו טרח לספור כמה התרעות היו או להתייחס אליהן ברצינות, למען השם?״
מקס סבור ששם משפחתו של האיש הוא שרֶדֶר, אבל הוא לא בטוח בכך. האמת היא שגם לא אכפת לו. לא עולה בדעתו להאמין לאישה המטורפת ממילווקי ולמכתב שלה. לא שיש מישהו בחדר שהלגלוג השקט של מקס מטריד אותו. אנשים לוחשים ומנידים בראשם כמו בובות מטומטמות לאפשרות של חבלה. חפשו בדואר, היא אמרה. יש פצצה על הסיפון, היא אמרה. זאת תיאוריה פופולרית, בייחוד עכשיו, כששרידי הספינה עדיין פזורים בשדה, תחת כיפת השמים. אבל האמת אינה מעניינת איש. כולם מעדיפים דרמות ותיאוֹריות קשר. ושרדר שמח לתת להם את מבוקשם. הוא מנהל הקרקס הזה. הוא ידאג שהאספסוף יזכה למופע מבדר.
וילהלם בַּאלָה מפלס לו דרך בצליעה במוסך המטוסים הומה האדם ונעמד ליד מקס. הוא נחלץ מהאסון בנקע בקרסול ותו לא, אבל מקס חושד שהוא מגזים אפילו בזה. הוא נשען בכבדות שמאלה בכל צעד ומציג את הצליעה לראווה. דואג שהעולם יֵדע שנפצע.
באלה מחפש בפניו של מקס רמזים למצבו הרגשי. ״אמילי?״ הוא שואל.
״מה אִתה?״
״היא מוכנה לנסיעה בחזרה לגרמניה?״
מקס מפנה את תשומת לבו אל המחזה שבקדמת החדר. ״לא שאלתי.״
״תודיע לי כשהיא תהיה מוכנה. אני רוצה להיפרד ממנה.״ באלה מכחכח בגרונו. ״הזמינו לי מקום בַּ׳אירופה׳ עם ורנר ב־15 בחודש. איך היא נוסעת הביתה?״
״בַּ׳המבורג׳. עם כל השאר. בעוד שלושה ימים.״
וילהלם באלה אינו אדם שנוטה להפגין רגש. לא בטוח אפילו שהוא בשר ודם. אבל הידיעה מפתיעה אותו. ״אתה לא נוסע אִתה?״
מקס משעין את ראשו על החלון. מגע הזכוכית הצוננת על רקתו הפועמת נעים לו. הוא לא הצליח להיפטר מכאב הראש שלו מאז ההתרסקות. זה לא מפתיע, למען האמת, בהתחשב בנסיבות. ״הרבה דברים לא בשליטתי, ואחד מהם הוא נסיעות.״ הוא טופח על המעטפה שבכיסו בכרית אצבעו ושומט את ידו. ״אני מעיד רק ב־19. למחרת אעלה על ה׳בְּרֶמֶן׳.״
באלה תולה בו מבט ארוך ובוחן, ומקס מתעצבן. ״כמה פעמים קראת את המכתב של אמילי?״
״פעם אחת הספיקה לי.״ זה שקר, אבל אין לו שום רצון לספר לבאלה את האמת. לא כל שכן אחרי מה שעולל.
מעמדתו ליד החלון מקס יכול לראות את שדה התעופה ואת השלד המפוחם והמעוך השרוע ליד תורן העגינה. הוא עוצם את עיניו ומנסה לסלק מראשו את המַראה, אך ללא הועיל. התמונות שם - הן יהיו שם, הוא משוכנע, עד סוף חייו. לשון יחידה של אש כחולה לוקקת את שדרתה של ההינדנבורג, רפרוף של עור כסוף ובעקבותיו רטט של עצם מתכתית, הבזק שכמעט אינו נראה לעומדים על הקרקע. מהומה. הוא בטוח שהנוסעים שהיו קרובים דיים לראות את ההתפוצצות אפילו לא שמעו אותה. הם פשוט אוכלו כשעמוד השדרה של בהמת הענק המרחפת התפצח לשניים. שלושים וארבע שניות של להבות מיתמרות, הרות אסון, ולאחריהן הרס מוחלט ויסודי. בתוך חצי דקה נהפכה ספינת האוויר ממלון יוקרה מעופף לעי חורבות מעלה עשן - שלד המוטל מעוך בשדה בניו־ג׳רזי, מושחר מעשן ומאש. לא, הוא לעולם לא ישכח את המחזה הזה.
הוועדה כבר פתחה בדיונים. יישמעו עדויות. כַּתבים ומַבזֵקים. סוג אחר של מהומה וניסיון נואש להבין למה. תהיה התלקחות פוליטית. כותרות זועקות, כל כותרת והתיאוריה שלה, באותיות בולטות, בלוויית סימני פיסוק להדגשה. תאונה! מעשה חבלה! אצבעות מאשימות יופנו לכל הכיוונים. ובל נשכח את הלחישות השקטות, המרומזות. ההאשמות החשאיות. מקס תוהה אם שמותיהם ופניהם יישכחו כשיוחלפו הכותרות בטרגדיה חדשה. האם יזכור מישהו את הפרטים של האנשים שנפלו מהשמים אך לפני ימים ספורים? הלוליין מהצגת הוודביל. נער הסיפון בצפלין. העיתונאים. יורשת אמריקאית. סוחר הכותנה הגרמני, והיהודי בעל חברת הובלות המזון. משפחה צעירה של גרמנים שעקרו למקסיקו סיטי. טבחים ומכונאים. צלמים ונווטים. הקברניט ואנשיו. גדוד קטן של דיילים - ואמילי, הדיילת היחידה. גברים מקשישים וילדים קטנים. נשים שנעוריהן חלפו, ונערה בת ארבע־עשרה שאהבה את אביה יותר מכול. האם מישהו יזכור אותם?
הפקידים מודדים אובדן בדולרים ובבקרת נזקים. הם כבר התחילו במלאכתם. מוסך המטוסים הומה מפה לפה. אבל מקס יודע שבעיניו יימדד המחיר תמיד בחיים שאבדו. הוא גם יודע שבעוד תשעה ימים, כשיגיע זמנו לעלות על הדוכן ולמסור את עדותו, הוא לא יספר להם את האמת אלא יביט אל מאחורי שרדר, ינעץ את עיניו בנקודה כלשהי בקיר המרוחק, ויספר סיפור שִׁקרי שכבר קבע מה יהיה. זו הדרך היחידה להגן על אמילי ועל האחרים. מקס צַאבְּל יישבע לפני אלוהים ולפני הוועדה שזאת הייתה טיסה שגרתית, שלא אירעו בה אירועים מיוחדים.