פרולוג
תקשיבו,
אספר לכם איך זה להיות אתו. איך הוא מנשק אותי. איך הוא נוגע לי בלחי. אספר לכם מה הוא לוחש לי לפני שאנחנו יוצאים לפגוש במעריצים הצווחים. איך הוא מחזיק לי בזרת, נוגע־לא־נוגע, שהמצלמה לא תתפוס אותנו נוגעים. אספר לכם על הסימנים שלנו, איך במצמוץ אחד הכוונה, ״הכול בסדר, אני כאן,״ שני מצמוצים - ״אל תעני על השאלה הזאת.״ אספר לכם הכול אבל אתם חייבים להבטיח שבחיים לא תכתבו את מה שאגיד או תגלו את זה לאף אחד. אתם חייבים להבטיח לשמור את העניין בסוד.
לפעמים, במהלך ראיון, פתאום נורא מתחשק לי לספר את האמת. באמצע שיחה על איזה ג'ינס אני הכי אוהבת או משהו בסגנון, בא לי לגלוש מהכיסא לישיבה מזרחית על הרצפה ופשוט לשפוך. זה באופי שלי. תמיד הייתי טיפוס שנפתח בקלות. בכיתה י' סיפרתי להולי אנדרסון שאחותי בהיריון ועד הפסקת הצהריים כל השכבה ידעה. אני לא יודעת למה ציפיתי שהיא לא תגלה, אפילו לא היינו חברות, אבל משהו בתוכי הכריח אותי לשתף אותה. אני אוהבת לשתף. לכן כל־כך מופרך שדווקא את זה אסור לי בשום פנים ואופן לגלות. השאלות האלה כבר נענו. היחצ״נית עומדת לידי עם לוח קליפס, מתופפת ברגלה על השטיח ומציצה בשעון בטירוף, כאילו מחוג הדקות הוא פעוט איטי שהיא מנסה לזרז.
״סֶבֶן,״ אני אומרת, כי אנחנו עומדים לסגור איתם חסות. אסור לי ללבוש ג'ינס משום מותג אחר כבר חצי שנה.
״גם אני אוהבת אותם,״ אומרת המראיינת. היא קורצת לי כאילו יש בינינו איזה חיבור מיוחד, ופתאום אני קולטת ששכחתי איך קוראים לה. האמת, לא בטוח שבכלל ידעתי. השם היחיד שחשוב פה הוא שלי.
אנחנו יוצאים ואני פונה במסדרון ופתאום הוא שם, צועד לכיווני. הוא מוקף באנשים מכל עבר - וָויָאט וסנדי ושתי בנות שאני לא מזהה - אבל רואה אותי והמבטים שלנו נפגשים לרגע. אני לא יכולה לגעת בו. הכי בעולם הייתי רוצה לרוץ אליו ושהוא יחבק אותי ושייקח אותי מפה למקום אחר. מקום רק של שנינו, שלכל מה שמתחולל כאן אין בו משמעות. אבל אני לא יכולה לעשות את זה, כי אף אחד לא יודע. לא וויאט ולא סנדי ואפילו לא קסנדרה. הם חושבים שאנחנו רק ידידים, שאני עם מישהו אחר. הם לא יודעים שעשיתי טעות איומה. הם לא יודעים שכמו אוגוסט, גם אני טעיתי בבחירה.
