לפני שהיינו שלך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפני שהיינו שלך
מכר
מאות
עותקים
לפני שהיינו שלך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לפני שהיינו שלך

4.4 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: נורית לוינסון
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים

    תקציר

    רִיל פוֹס וארבעת אחיה גדלים על סירת מגורים קטנה שבנה אביהם. נוף ילדותה הוא נהר המיסיסיפי, והמים הם מגרש המשחקים היחיד שהיא מכירה. מציאות חייה משתנה בערב סוער אחד בשנת 1939, כאשר אימה כורעת ללדת תאומים ואביה נאלץ להבהילהּ לבית החולים. חמשת הילדים שנשארים לבד על הסירה נלקחים על־ידי שוטרים ומועברים למוסד בעיר ממפיס, טנסי. מהר מאוד הם מבינים שלמרות מה שהובטח להם, מטרת שהותם שם היא לא להחזירם לחיק הוריהם הביולוגים.
     
    אֵייבֶרִי סְטָפוֹרד היא עורכת־דין שאפתנית שמסומנת כמי שתמשיך את השושלת הפוליטית של משפחתה. כאשר היא חוזרת לבית ילדותה בעקבות ההידרדרות במצב בריאותם של סבתה ג'ודי ושל אביה, מפגש מקרי עם קשישה בשם מיי מטלטל את עולמה. אילו סודות מוסתרים במשפחתה המיוחסת? מדוע סבתה מופיעה בתצלום ישן שנמצא ברשות מיי? כיצד מסמכים רשמיים ממעונות הילדים של טנסי קשורים לעניין?
     
    ומהי נקודת ההשקה בין סיפורה של ריל לבין סבתה של אייברי? לפני שהיינו שלך מבוסס על סיפורה האמיתי של רשת בתי יתומים שעסקה בחטיפת ילדים עניים ממשפחותיהם הביולוגיות ומכירתם למשפחות עשירות.
     
    זהו רומן מרתק ומרגש על אהבת הורים, על אומץ ליבם של ילדים ועל כך שלעולם לא מאוחר מדי לגלות את האמת.

    פרק ראשון

    הקדמה
     
    בולטימור, מרילנד
    3 באוגוסט 1939
     
    סיפורי מתחיל בליל אוגוסט לח, במקום שלעולם לא אראה. החדר מתעורר לחיים רק בדמיוני. רוב הזמן הוא גדול, כשאני חושבת עליו. הקירות לבנים ונקיים, המצעים פריכים כעלי שלכת. בסוויטה הפרטית הכול ממין משובח. בחוץ הרוח יגעה, והציקדות מצקצקות בעצים הגבוהים, ממקומות המסתור הירוקים שלהן מתחת למסגרות החלונות. הווילונות נעים פנימה כשהמאוורר בעליית הגג רועש מלמעלה ומניע אוויר חם שאין לו שום חשק לזוז.
     
    ריח אורנים חודר פנימה, וצעקותיה של האישה פורצות החוצה כשהאחיות מצמידות אותה למיטה. זיעה מצטברת על עורה וזולגת על פניה, על זרועותיה ועל רגליה. היא הייתה נבהלת אילו ידעה זאת.
     
    היא יפה. נשמה עדינה ושברירית. לא מהסוג שבמתכוון יחולל את הזוועה שברגע זה רק מתחילה. בשנות חיי ההפכפכות למדתי כי רוב בני האדם מתנהלים כמיטב יכולתם. הם אינם מתכוונים לפגוע באיש. זה רק תוצר לוואי איום ונורא של הישרדות.
     
    זו לא אשמתה, כל מה שקורה אחרי אותה לחיצה אחרונה חסרת רחמים. היא מפיקה מתוכה את הדבר האחרון שהייתה רוצה בו. גוף שקט בוקע – ילדה זעירה, בהירת שיער, יפה כבובה ועם זאת כחולה ודוממת.
     
    לאישה אין שום אפשרות לדעת מה עלה בגורל בתה. ואם היא יודעת, התרופות יטשטשו את זיכרונה עד שלמוחרת יישאר ממנו רק ערפל. היא מפסיקה לצעוק ושוקעת בשנת דמדומים בגלל מנות המורפיום והסקופולאמין שקיבלה כעזרה להתגברות על הכאב.
     
    עזרה להשתחרר מהכול, וזה מה שהיא תעשה.
     
    שיחה אוהדת נשמעת כשרופאים תופרים ואחיות מנקות את מה שנשאר.
     
    ״כל כך עצוב כשזה קורה כך. כל כך לא בסדר כשאין לאדם אפילו נשימה אחת של חיים בעולם הזה.״
     
    ״לפעמים זה מעורר שאלות… למה… כשילד הוא כל כך רצוי…״
     
    צעיף יורד. עיניים זעירות מכוסות. הן לעולם לא תראינה.
     
    אוזניה של האישה שומעות, אבל אינן קולטות. הכול חודר פנימה וחומק ממנה. כאילו ניסתה לתפוס את הגאות, והנה היא חומקת בין אצבעותיה הקפוצות, ולבסוף צפה ומתרחקת יחד איתה.
     
    גבר מחכה בקרבת מקום, אולי במסדרון, מחוץ לדלת. הוא מרשים, מכובד. לא רגיל להיות כל כך חסר אונים. הוא עמד להפוך לסבא היום.
     
    ציפייה הדורה נמוגה והפכה לעצב מייסר.
     
    ״אדוני, אני כל כך מצטער,״ אומר הרופא כשהוא יוצא מהחדר. ״עשינו כל מה שאפשר כדי להקל על סבלה של בתך ולהציל את התינוקת. אני מבין כמה זה קשה. מסור בבקשה את תנחומיי לאבי התינוקת כשתצליח ליצור איתו קשר בחוץ לארץ. אחרי כל כך הרבה אכזבות, למשפחה שלך הייתה מן הסתם תקווה גדולה.״
     
    ״היא תוכל ללדת בעתיד?״
     
    ״זה לא מומלץ.״
     
    ״זה יגמור אותה, וגם את אימא שלה כשהדבר ייוודע לה. כריסטין היא בתנו היחידה, אתה יודע. הקליק־קלאק של כפות רגליים קטנות… תחילתו של דור חדש…״
     
    ״אני מבין, אדוני.״
     
    ״מהן הסכנות במקרה שהיא…״
     
    ״חייה יהיו בסכנה. ומאוד לא סביר שבתך תצליח לעבור עוד היריון עד סופו. אם היא תחליט לנסות, התוצאות יכולות להיות…״
     
    ״אני מבין.״
     
    הרופא מניח יד מנחמת על שכמו של הגבר שבור הלב, או שכך זה קורה בדמיוני. מבטיהם נפגשים.
     
    הרופא מביט אחורה כדי לוודא שהאחיות אינן שומעות. ״אדוני, תרשה לי להציע משהו?״ הוא אומר בשקט, ברצינות רבה. ״אני יודע על אישה בממפיס…״

    עוד על הספר

    • תרגום: נורית לוינסון
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים
    לפני שהיינו שלך ליסה וינגייט
    הקדמה
     
    בולטימור, מרילנד
    3 באוגוסט 1939
     
    סיפורי מתחיל בליל אוגוסט לח, במקום שלעולם לא אראה. החדר מתעורר לחיים רק בדמיוני. רוב הזמן הוא גדול, כשאני חושבת עליו. הקירות לבנים ונקיים, המצעים פריכים כעלי שלכת. בסוויטה הפרטית הכול ממין משובח. בחוץ הרוח יגעה, והציקדות מצקצקות בעצים הגבוהים, ממקומות המסתור הירוקים שלהן מתחת למסגרות החלונות. הווילונות נעים פנימה כשהמאוורר בעליית הגג רועש מלמעלה ומניע אוויר חם שאין לו שום חשק לזוז.
     
    ריח אורנים חודר פנימה, וצעקותיה של האישה פורצות החוצה כשהאחיות מצמידות אותה למיטה. זיעה מצטברת על עורה וזולגת על פניה, על זרועותיה ועל רגליה. היא הייתה נבהלת אילו ידעה זאת.
     
    היא יפה. נשמה עדינה ושברירית. לא מהסוג שבמתכוון יחולל את הזוועה שברגע זה רק מתחילה. בשנות חיי ההפכפכות למדתי כי רוב בני האדם מתנהלים כמיטב יכולתם. הם אינם מתכוונים לפגוע באיש. זה רק תוצר לוואי איום ונורא של הישרדות.
     
    זו לא אשמתה, כל מה שקורה אחרי אותה לחיצה אחרונה חסרת רחמים. היא מפיקה מתוכה את הדבר האחרון שהייתה רוצה בו. גוף שקט בוקע – ילדה זעירה, בהירת שיער, יפה כבובה ועם זאת כחולה ודוממת.
     
    לאישה אין שום אפשרות לדעת מה עלה בגורל בתה. ואם היא יודעת, התרופות יטשטשו את זיכרונה עד שלמוחרת יישאר ממנו רק ערפל. היא מפסיקה לצעוק ושוקעת בשנת דמדומים בגלל מנות המורפיום והסקופולאמין שקיבלה כעזרה להתגברות על הכאב.
     
    עזרה להשתחרר מהכול, וזה מה שהיא תעשה.
     
    שיחה אוהדת נשמעת כשרופאים תופרים ואחיות מנקות את מה שנשאר.
     
    ״כל כך עצוב כשזה קורה כך. כל כך לא בסדר כשאין לאדם אפילו נשימה אחת של חיים בעולם הזה.״
     
    ״לפעמים זה מעורר שאלות… למה… כשילד הוא כל כך רצוי…״
     
    צעיף יורד. עיניים זעירות מכוסות. הן לעולם לא תראינה.
     
    אוזניה של האישה שומעות, אבל אינן קולטות. הכול חודר פנימה וחומק ממנה. כאילו ניסתה לתפוס את הגאות, והנה היא חומקת בין אצבעותיה הקפוצות, ולבסוף צפה ומתרחקת יחד איתה.
     
    גבר מחכה בקרבת מקום, אולי במסדרון, מחוץ לדלת. הוא מרשים, מכובד. לא רגיל להיות כל כך חסר אונים. הוא עמד להפוך לסבא היום.
     
    ציפייה הדורה נמוגה והפכה לעצב מייסר.
     
    ״אדוני, אני כל כך מצטער,״ אומר הרופא כשהוא יוצא מהחדר. ״עשינו כל מה שאפשר כדי להקל על סבלה של בתך ולהציל את התינוקת. אני מבין כמה זה קשה. מסור בבקשה את תנחומיי לאבי התינוקת כשתצליח ליצור איתו קשר בחוץ לארץ. אחרי כל כך הרבה אכזבות, למשפחה שלך הייתה מן הסתם תקווה גדולה.״
     
    ״היא תוכל ללדת בעתיד?״
     
    ״זה לא מומלץ.״
     
    ״זה יגמור אותה, וגם את אימא שלה כשהדבר ייוודע לה. כריסטין היא בתנו היחידה, אתה יודע. הקליק־קלאק של כפות רגליים קטנות… תחילתו של דור חדש…״
     
    ״אני מבין, אדוני.״
     
    ״מהן הסכנות במקרה שהיא…״
     
    ״חייה יהיו בסכנה. ומאוד לא סביר שבתך תצליח לעבור עוד היריון עד סופו. אם היא תחליט לנסות, התוצאות יכולות להיות…״
     
    ״אני מבין.״
     
    הרופא מניח יד מנחמת על שכמו של הגבר שבור הלב, או שכך זה קורה בדמיוני. מבטיהם נפגשים.
     
    הרופא מביט אחורה כדי לוודא שהאחיות אינן שומעות. ״אדוני, תרשה לי להציע משהו?״ הוא אומר בשקט, ברצינות רבה. ״אני יודע על אישה בממפיס…״