בדרך הביתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בדרך הביתה
הוספה למועדפים

בדרך הביתה

עוד על הספר

תקציר

בדרך הביתה הוא ספר ששותפים לו קולות רבים: כולם דמויות החיות בתוך רותם אביה, שמגוללת את סיפור חייהם, סיפור חייה, במקום בו "אני לא תמיד נשאר אני"; במקום בו ה"אני" הוא מרובה ומפוצל.
 
רותם אביה כותבת: "כשאתה פליט ואין לך עוגן להיאחז בו, הכי טוב להישען על הרוח. אני פליטה. אני נשענת על הרוח ונותנת לה לשאת אותי. אני רוצה הביתה. לומדת עם כל חוויה מתוך הנוודות של חיי, שאין 'הביתה'. לא כאן. לא בגופי. לא בגפי".
 
אביה גדלה בחברה חרדית. סיפורה מתחיל בהתעללות וניכור ועובר דרך הישרדות, חיפוש עצמי והתבוננות עמוקה בשאלות על נפש, תקווה ורוח. מעבר למאורעות הכואבים ולתופעה המרתקת של ריבוי אישיות, בדרך הביתה הוא תיעוד חשוב של התמודדות אמיצה מול כאב גופני, נפשי ורוחני ועדות לאור ולצל הנמצאים בכולנו.   
 
רותם אביה היא פסיכותרפיסטית החיה עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (ריבוי אישיות). היא חוותה חיים מלאי אתגר, בהם מעברים קיצוניים בין כמיהה לאהבה לבין חיים ברחוב, מהעולם החרדי לחזרה בשאלה, מישראל ללונדון ובחזרה. כיום היא עובדת בעיקר עם נפגעי טראומה.

פרק ראשון

מבוא
 
ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה גם שם בוודאי נמצא השם יתברך.
כילד, לא הבנתי את עשר המכות. לא הבנתי את האכזריות של אלוהים. למה הוא מקשה את לבו של פרעה? למה לא לתת לפרעה להבין שהגיע זמנם של בני ישראל לצאת ממצרים?
חשבתי שאלוהים הוא אכזר, שהוא מוכן שהמצרים יספגו מכות וסבל רב רק כדי לחזק את אמונתם של בני ישראל באלוהים אחד. זהו אל רע. אל ללא אהבה.
לא כולנו נולדים קיימים. אני מדמיין שעברתי על פניה פעמים רבות בלי לראות אותה, בכיכר החתולות או בפינת בן יהודה - יפו בירושלים, במבואות שכונת רמות, ברחובות הצרים העוטפים את העיר העתיקה בירושלים כמו שמיכה צבאית הדוקה, מגרדת, לא גדולה דיה לכסות את כל הגוף, אבל בכל זאת - מעניקה איזשהו חום, איזושהי אשליה של ביטחון.
פעמים אינספור חלפתי על פני גוש מכורבל בפינת רחוב שנראה כמו בן אדם, עטוף ארגזי קרטון או שק שינה. בדיעבד, אני יכול להעיד כי למראה הגוש הזה החשתי את צעדיי. לעבור על פני הדבר הזה כדי שאצליח, בעזרת הדחקה מהירה ואלימה, להרחיקו מתודעתי ולשוב ולחיות בעולם טוב, בו בני אדם לא נראים כגושים אפורים, מהוהים, לא מזוהים, ספונים ומקופלים מפחד, קור ורעב.
לא אני אשם במה שקרה לה. לא אנסתי איש, לא רצחתי איש, לא פגעתי גופנית באיש, וגם את הפגיעות הנפשיות שגרמתי, עשיתי (על פי רוב) בשוגג. זו לא אשמתי שהיא נולדה לעולם בו קיומה היה כרוך בעינויים והתעללויות, הטלת אימה ובעיקר מעט כל כך אהבה. זו לא אשמתי.
למעשה, כאדם שהקדיש את חייו המקצועיים והפרטיים לטיפול באחרים, אני אוהב לחשוב על עצמי כעל אדם טוב. החברים שלי, הקולגות והתלמידים שלי, המשפחה שלי - אתם, אנחנו: אנחנו אנשים טובים. אתם אנשים טובים. זו לא אשמתנו.
אנחנו פותחים את הדלת למצוקות, פעילים פוליטית במידה זו או אחרת, מוחים על עוולות המיעוטים, מנסים לגשר על פיצולים ולקרב לבבות. אנחנו טבעונים או צמחונים או לפחות חווים אשמה על הסבל שנגרם בגללנו לאחר.
אלא שאנחנו זקוקים גם להפוגה. הפוגה מלהיות טובים, מלהרגיש אשמים. מלפקוח עינינו אל מול הסבל בעולם. אנחנו זקוקים לכיסים בתוכם לא נראה, לא נשמע ונאטום את לבנו, לא ניתן למנגינה העצובה לחדור אל לבנו. מנגינת הנערות והנערים הזרוקים ברחוב, המסוממים, המקבצים נדבות או כל קבוצה אחרת שמצאה את עצמה בתוך הכיס הזה שלנו. לא ניתן לה להיכנס.
פרעה הקשה את לבו. ואולי יציאת מצרים לא נוגעת במכות שנתן אלוהים במצרים? אולי היא קשורה לחמלה ולחסד מול סבלם של בני ישראל. העבדות, העוני, אובדן העצמיות והייאוש. האם הצליחו המצרים לראות אותם? האם לבם היה קשה מדי? אולי אלוהים ערך ניסוי תודעתי קשה שבוחן את לב האדם: מתי אנחנו בוחרים לראות סבל ולהיענות לקריאתו ומתי לא. מתי אנחנו מחישים צעדינו.
כי אני אשם בכך שלא ראיתי אותה. אני אשם בכך שהאצתי צעדיי, שזעמתי על שהיא מכריחה אותי להיות עד לסבלה. זעמתי על שהיא מנתצת את היכולת להאמין שהעולם כולו טוב. מיהרתי להעלים אותה. לא אני אשם באי-קיומה, אבל אני חלק ממי ששימר אותו. בכך אני אשם.
כיכר החתולות. נערים ונערות בשחור עומדים או יושבים, שותים אלכוהול ומעשנים. על פניהם עוברים מאות או אלפי אנשים שיצאו ממסעדה או בדרך אליה, שיצאו לבילוי או בדרך הביתה. הם לא רואים את הגושים השחורים בשקי השינה, את הגושים שבונים בתים מארגזי קרטון. גוש אחד כזה נעמד. רוכסן שק השינה נפרם, שק השינה מקופל בקפידה ומתוכו יוצאת דמות. האם זו נערה? נער?
הדמות אורזת את התיק שלה. הדוק-הדוק היא אורזת אותו, כל דבר במקומו. יקר ערך. היא אורזת את תיקה ומסדרת מלפניה לבנים. שלוש לבנים ועוד שלוש. אנשים נעמדים סביבה ומביטים בה, בונה. מה היא בונה? משטח לא ברור נפרש לפניה. היא בונה דרגש ועוד מדרגה מבלי להוריד את התיק מכתפיה, הדמות מטפסת על המדרגות שבנתה. אחת אחר השנייה. במה.
היא נעמדת זקופה ומתחילה לשיר. קולה צלול כמו שהוא שבור והיא שרה. והאנשים באים כמו גלים ונעמדים סביב המבנה שבנתה ומקשיבים לה. היא שרה יפה, עוד ועוד אנשים מגיעים לשמוע את שירתה. כיכר החתולות מתמלאת. עשרות, מאות אנשים, כולם נהנים מהיופי ומהטוהר שהקול שלה, קול נדיב, נותן להם בחינם. והם לוקחים. בשמחה הם לוקחים את הקול שלה, בתאווה הם לוקחים. ואז היא משתתקת ומספרת את סיפורה. היא מספרת את הסבל ואת האמת שלה, את מה שעברה.
האנשים לא יכולים ללכת עכשיו. היא כבר לא גוש, היא כבר אישה צעירה, אמיתית, אחת מהם שעומדת אחרי שפתחה את הלב שלהם ונתנה להם מתנה, והם לא לקחו? ברור שלקחו. למעשה, הם יכולים ללכת, אלא שהם יודעים שבהליכתם הם לוקחים חלק בכאב הזה. בואו תחלקו איתי את הסבל, היא מבקשת, פיקחו עיניים ואל תלכו. אחרי ששמעו את סיפורה יהיו אחרים, לתמיד.
וכשרותם אביה מפסיקה לספר אנחנו נשארים המומים. המומים שיש דברים כאלה בעולם, והמומים עוד יותר שהם קיימים בעולמנו ושאנחנו, האנשים הטובים, האזרחים שומרי החוק, הנורמטיביים, יכולנו לראות לולא החשנו צעדנו. המומים עוד יותר לזהות שאת מחיר הסלידה שלנו מסבל אנושי משלמים בני אדם. שזו גם אשמתנו.
ולכן, רותם אביה נותנת לנו מתנה. אמת היא מתנה, גם כשהיא כואבת. היא האלוהים שניגש אלינו ומקשה את לבנו, מזמין אותנו להילחם כדי להרגיש ולראות, לא לוותר ולהכיר בסבל שבתוכנו ומסביבנו כדי שהעולם יהיה יותר טוב. שירתה של רותם אביה ממלאת הערכה וכאב, הערצה ופחד, וממלאת בשאלות על דוגמות וחוקים ומוסדות. וטאטוא של אמת. מתנתה של רותם אביה היא מתנת הזמרת השרה את כאבה ופוערת את לבבות מאזיניה להרגיש. עמוק יותר להרגיש. בעומק הרגש הזה, בתחתית הבלתי נסבלת של הסבל האנושי, שוכנות אהבה ואמונה ומציעות את עצמן בפנינו שנתמסר אליהן. שבמקום שהכאב יקשה את לבנו, נתרכך אליו וניפצע. שבמקום שהסבל יפצל אותנו מהאמונה, הוא יעמיק את אמונתנו, את ההתמסרות לכוח החיים הגדול מאיתנו ואת התחינה, התפילה והתקווה שיהיה טוב יותר. שהעולם יהיה טוב יותר. שיהיה טוב יותר לנו ולילדינו. וגם שיהיה טוב יותר לאחר.
היא סיימה לשיר ולדבר, מפרקת את הבמה המאולתרת שבנתה והאנשים מתפזרים לאט. נסערים, לא יכולים לדבר. הלוואי שלא ישכחו. הלוואי שאם ישכחו ייזכרו מחדש. הלוואי שלא יפסיקו לומר לבנותיהם ולבניהם, פסח מצה ומרור. שיזכירו להם: גם אנחנו יכולים לסבל הזה, גם אנחנו יכולים לסבול כך ולהכאיב לאחר.
הלבנים בכיכר נעלמות והיא פותחת את תיקה ומוציאה שק שינה ושקית ניילון וגרביים ותחתונים ומבלי שאיש ישים לב מחליפה את בגדיה, שמה את המלוכלכים בתוך שקית, חוזרת לשק השינה ומתכרבלת בפינה. אני מרגיש טוב עם עצמי בדרך הביתה. אני ממהר אל המקום בו הלב והגוף שלי יכול להתרגש ולנוח ולסעור, לאהבה שלי, לבנות שלי, לביטחון שלי. מפתחות פותחים. מפתחות סוגרים. דלתות נפתחות ודלתות מוגפות ואני חולף על פניה. עם כל מה שאני יודע, על כל מה שחוויתי על בשרי. אני חולף על פניה ושוב, לא רואה אותה כלל.
 
ד“ר אסף רולף בן-שחר
קרית טבעון, 2017

עוד על הספר

בדרך הביתה רותם אביה
מבוא
 
ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה גם שם בוודאי נמצא השם יתברך.
כילד, לא הבנתי את עשר המכות. לא הבנתי את האכזריות של אלוהים. למה הוא מקשה את לבו של פרעה? למה לא לתת לפרעה להבין שהגיע זמנם של בני ישראל לצאת ממצרים?
חשבתי שאלוהים הוא אכזר, שהוא מוכן שהמצרים יספגו מכות וסבל רב רק כדי לחזק את אמונתם של בני ישראל באלוהים אחד. זהו אל רע. אל ללא אהבה.
לא כולנו נולדים קיימים. אני מדמיין שעברתי על פניה פעמים רבות בלי לראות אותה, בכיכר החתולות או בפינת בן יהודה - יפו בירושלים, במבואות שכונת רמות, ברחובות הצרים העוטפים את העיר העתיקה בירושלים כמו שמיכה צבאית הדוקה, מגרדת, לא גדולה דיה לכסות את כל הגוף, אבל בכל זאת - מעניקה איזשהו חום, איזושהי אשליה של ביטחון.
פעמים אינספור חלפתי על פני גוש מכורבל בפינת רחוב שנראה כמו בן אדם, עטוף ארגזי קרטון או שק שינה. בדיעבד, אני יכול להעיד כי למראה הגוש הזה החשתי את צעדיי. לעבור על פני הדבר הזה כדי שאצליח, בעזרת הדחקה מהירה ואלימה, להרחיקו מתודעתי ולשוב ולחיות בעולם טוב, בו בני אדם לא נראים כגושים אפורים, מהוהים, לא מזוהים, ספונים ומקופלים מפחד, קור ורעב.
לא אני אשם במה שקרה לה. לא אנסתי איש, לא רצחתי איש, לא פגעתי גופנית באיש, וגם את הפגיעות הנפשיות שגרמתי, עשיתי (על פי רוב) בשוגג. זו לא אשמתי שהיא נולדה לעולם בו קיומה היה כרוך בעינויים והתעללויות, הטלת אימה ובעיקר מעט כל כך אהבה. זו לא אשמתי.
למעשה, כאדם שהקדיש את חייו המקצועיים והפרטיים לטיפול באחרים, אני אוהב לחשוב על עצמי כעל אדם טוב. החברים שלי, הקולגות והתלמידים שלי, המשפחה שלי - אתם, אנחנו: אנחנו אנשים טובים. אתם אנשים טובים. זו לא אשמתנו.
אנחנו פותחים את הדלת למצוקות, פעילים פוליטית במידה זו או אחרת, מוחים על עוולות המיעוטים, מנסים לגשר על פיצולים ולקרב לבבות. אנחנו טבעונים או צמחונים או לפחות חווים אשמה על הסבל שנגרם בגללנו לאחר.
אלא שאנחנו זקוקים גם להפוגה. הפוגה מלהיות טובים, מלהרגיש אשמים. מלפקוח עינינו אל מול הסבל בעולם. אנחנו זקוקים לכיסים בתוכם לא נראה, לא נשמע ונאטום את לבנו, לא ניתן למנגינה העצובה לחדור אל לבנו. מנגינת הנערות והנערים הזרוקים ברחוב, המסוממים, המקבצים נדבות או כל קבוצה אחרת שמצאה את עצמה בתוך הכיס הזה שלנו. לא ניתן לה להיכנס.
פרעה הקשה את לבו. ואולי יציאת מצרים לא נוגעת במכות שנתן אלוהים במצרים? אולי היא קשורה לחמלה ולחסד מול סבלם של בני ישראל. העבדות, העוני, אובדן העצמיות והייאוש. האם הצליחו המצרים לראות אותם? האם לבם היה קשה מדי? אולי אלוהים ערך ניסוי תודעתי קשה שבוחן את לב האדם: מתי אנחנו בוחרים לראות סבל ולהיענות לקריאתו ומתי לא. מתי אנחנו מחישים צעדינו.
כי אני אשם בכך שלא ראיתי אותה. אני אשם בכך שהאצתי צעדיי, שזעמתי על שהיא מכריחה אותי להיות עד לסבלה. זעמתי על שהיא מנתצת את היכולת להאמין שהעולם כולו טוב. מיהרתי להעלים אותה. לא אני אשם באי-קיומה, אבל אני חלק ממי ששימר אותו. בכך אני אשם.
כיכר החתולות. נערים ונערות בשחור עומדים או יושבים, שותים אלכוהול ומעשנים. על פניהם עוברים מאות או אלפי אנשים שיצאו ממסעדה או בדרך אליה, שיצאו לבילוי או בדרך הביתה. הם לא רואים את הגושים השחורים בשקי השינה, את הגושים שבונים בתים מארגזי קרטון. גוש אחד כזה נעמד. רוכסן שק השינה נפרם, שק השינה מקופל בקפידה ומתוכו יוצאת דמות. האם זו נערה? נער?
הדמות אורזת את התיק שלה. הדוק-הדוק היא אורזת אותו, כל דבר במקומו. יקר ערך. היא אורזת את תיקה ומסדרת מלפניה לבנים. שלוש לבנים ועוד שלוש. אנשים נעמדים סביבה ומביטים בה, בונה. מה היא בונה? משטח לא ברור נפרש לפניה. היא בונה דרגש ועוד מדרגה מבלי להוריד את התיק מכתפיה, הדמות מטפסת על המדרגות שבנתה. אחת אחר השנייה. במה.
היא נעמדת זקופה ומתחילה לשיר. קולה צלול כמו שהוא שבור והיא שרה. והאנשים באים כמו גלים ונעמדים סביב המבנה שבנתה ומקשיבים לה. היא שרה יפה, עוד ועוד אנשים מגיעים לשמוע את שירתה. כיכר החתולות מתמלאת. עשרות, מאות אנשים, כולם נהנים מהיופי ומהטוהר שהקול שלה, קול נדיב, נותן להם בחינם. והם לוקחים. בשמחה הם לוקחים את הקול שלה, בתאווה הם לוקחים. ואז היא משתתקת ומספרת את סיפורה. היא מספרת את הסבל ואת האמת שלה, את מה שעברה.
האנשים לא יכולים ללכת עכשיו. היא כבר לא גוש, היא כבר אישה צעירה, אמיתית, אחת מהם שעומדת אחרי שפתחה את הלב שלהם ונתנה להם מתנה, והם לא לקחו? ברור שלקחו. למעשה, הם יכולים ללכת, אלא שהם יודעים שבהליכתם הם לוקחים חלק בכאב הזה. בואו תחלקו איתי את הסבל, היא מבקשת, פיקחו עיניים ואל תלכו. אחרי ששמעו את סיפורה יהיו אחרים, לתמיד.
וכשרותם אביה מפסיקה לספר אנחנו נשארים המומים. המומים שיש דברים כאלה בעולם, והמומים עוד יותר שהם קיימים בעולמנו ושאנחנו, האנשים הטובים, האזרחים שומרי החוק, הנורמטיביים, יכולנו לראות לולא החשנו צעדנו. המומים עוד יותר לזהות שאת מחיר הסלידה שלנו מסבל אנושי משלמים בני אדם. שזו גם אשמתנו.
ולכן, רותם אביה נותנת לנו מתנה. אמת היא מתנה, גם כשהיא כואבת. היא האלוהים שניגש אלינו ומקשה את לבנו, מזמין אותנו להילחם כדי להרגיש ולראות, לא לוותר ולהכיר בסבל שבתוכנו ומסביבנו כדי שהעולם יהיה יותר טוב. שירתה של רותם אביה ממלאת הערכה וכאב, הערצה ופחד, וממלאת בשאלות על דוגמות וחוקים ומוסדות. וטאטוא של אמת. מתנתה של רותם אביה היא מתנת הזמרת השרה את כאבה ופוערת את לבבות מאזיניה להרגיש. עמוק יותר להרגיש. בעומק הרגש הזה, בתחתית הבלתי נסבלת של הסבל האנושי, שוכנות אהבה ואמונה ומציעות את עצמן בפנינו שנתמסר אליהן. שבמקום שהכאב יקשה את לבנו, נתרכך אליו וניפצע. שבמקום שהסבל יפצל אותנו מהאמונה, הוא יעמיק את אמונתנו, את ההתמסרות לכוח החיים הגדול מאיתנו ואת התחינה, התפילה והתקווה שיהיה טוב יותר. שהעולם יהיה טוב יותר. שיהיה טוב יותר לנו ולילדינו. וגם שיהיה טוב יותר לאחר.
היא סיימה לשיר ולדבר, מפרקת את הבמה המאולתרת שבנתה והאנשים מתפזרים לאט. נסערים, לא יכולים לדבר. הלוואי שלא ישכחו. הלוואי שאם ישכחו ייזכרו מחדש. הלוואי שלא יפסיקו לומר לבנותיהם ולבניהם, פסח מצה ומרור. שיזכירו להם: גם אנחנו יכולים לסבל הזה, גם אנחנו יכולים לסבול כך ולהכאיב לאחר.
הלבנים בכיכר נעלמות והיא פותחת את תיקה ומוציאה שק שינה ושקית ניילון וגרביים ותחתונים ומבלי שאיש ישים לב מחליפה את בגדיה, שמה את המלוכלכים בתוך שקית, חוזרת לשק השינה ומתכרבלת בפינה. אני מרגיש טוב עם עצמי בדרך הביתה. אני ממהר אל המקום בו הלב והגוף שלי יכול להתרגש ולנוח ולסעור, לאהבה שלי, לבנות שלי, לביטחון שלי. מפתחות פותחים. מפתחות סוגרים. דלתות נפתחות ודלתות מוגפות ואני חולף על פניה. עם כל מה שאני יודע, על כל מה שחוויתי על בשרי. אני חולף על פניה ושוב, לא רואה אותה כלל.
 
ד“ר אסף רולף בן-שחר
קרית טבעון, 2017