2048 - מלחמת אחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
2048 - מלחמת אחים
הוספה למועדפים

2048 - מלחמת אחים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים

תקציר

השנה היא 2048 ומדינת ישראל בראשותו של אמיר אביצור נמצאת במשבר החמור ביותר שידעה במאה שנות קיומה. ראש הממשלה נאבק על שמירת היחסים עם ארה"ב, אשר מאיימת להצטרף להצעה בריטית‑צרפתית להקים מנדט או"ם בשטחים הכבושים. מדינת ישראל ניצבת בפני דילמה קשה ואכזרית: לסגת לגבולות 67 ולהפקיר מיליון יהודים, או להגן עליהם ולהצית מלחמה מול העולם. כצעד לקראת ארה"ב, בכנסת מתקבלת ההחלטה על חוק "פינוי‑פיצוי" המיועד לישראלים המתגוררים בשטח "סי", אך בעקבותיו פורץ מרד מתנחלים קיצונים שבמהרה מתגלגל למלחמת אזרחים עקובה מדם. מזימות חדשות נרקמות וסודות ישנים מתגלים, אך בעוד האדמה בוערת, אמיר אביצור מוצא עצמו מתאהב ברוני ורדי, המעניקה לו נחמה ותקווה. האם יצליח להציל את מדינתו? האם האהבה תנצח? האם לא ניתן לבטוח באיש?

זהו ספרו השני והמרתק של זלמן שפירא, אשר מהווה המשך לספרו אבודים במזרח התיכון, הטרגדיה החדשה של בני ישראל (הוצאת פרדס, 2012). לאחר שבספרו הראשון המחבר חילק את תולדות מדינת ישראל לשלוש רפובליקות: הראשונה שהתקיימה עד 1967 , השנייה שבאה לאחר כיבוש השטחים והשלישית שעלולה להגיע בעתיד. ברומן פוליטי זה הוא מתבונן אל הרפובליקה השלישית הלאומנית‑דתית במלאת מאה שנה ללידתה של מדינת ישראל.

לפני עשר שנים, במאמרו לְמה אנחנו מחכים? העז המחבר לראשונה להציץ לעתיד:

כל הסימנים החיצוניים מזהירים שהמזרח התיכון עומד לפני שינוי גיאו‑פוליטי אדיר. ברחמו כבר הוטמן זרע הפורענות של האיסלאם הקיצוני, העוּבר הולך ומתפתח ואף אחד לא יודע את מועד הלידה... אבל כאשר תתרחש, היא תשנה סדרי בראשית (הארץ, 29.3.2007).

פרק ראשון

הרקע
 
 
הרשות הפלסטינית לא קרסה בבת אחת, גסיסתה נמשכה זמן רב. לאחר שמחמוד עבאס (אבו מאזן) הסתלק, פרץ מאבק אלים על השלטון. פרעות המאבק והיעדר שלטון לגיטימי הרתיעו את התורמים. הקופה הלכה והידלדלה ובסוף נשארה ריקה.
ללא משכורת בכל חודש, מוסדות אכיפת החוק של הרשות חדלו בהדרגה לתפקד. החמאס הרים את ראשו. ״אינתיפאדת הצעירים״ שנמשכה כבר חמש שנים צברה תאוצה. אט־אט החלל השלטוני התמלא בחבורות חמושות שברובן הורכבו משוטרים ואנשי מודיעין של הרשות, והם הטילו שלטון אימה בערים ובכפרים. החבורות לא רק לחמו ביניהן על שליטה בשטח אלא בהדרגה החלו לתקוף את הפטרולים של צה״ל וגם מכוניות מתנחלים לאור היום. לבסוף אף נכנסו בלילות ליישובי מתנחלים ורצחו גברים, נשים וטף.
החלה מלחמת גרילה של חבורות מזוינות של פלסטינים כנגד מתנחלים, כשכל חבורה - גדולה או קטנה - פעלה לבדה, ללא שום תיאום ביניהן וללא שום ארגון־גג מתאם. למלחמה זו לא היתה שום נקודת התחלה ושום נקודת סיום צפויה, ובסוף המנהרה לא בצבצה אף קרן אור.
במשך שלוש שנים צה״ל השקיע מאמץ עליון לדכא את ההתקוממות הזוחלת של החבורות המזוינות, שהתאחדו כל פעם בהרכב מקרי והתפזרו כמו צללים בחושך כאילו לא היו או נבראו. צורת התארגנות זו הקשתה מאוד על צה״ל ועל השב״כ את איתורן.
אך כבר לא ניתן היה להחזיר את השעון לאחור, ההיסטוריה חוזרת רק בשירים ובסרטים אך במציאות לעולם לא. מלחמת גרילה, עקובה מדם, סירבה להיפסק. אף מנהיג ישראלי לא הצליח להציב בפני הציבור הרחב את מגדלור התקווה. החברה זזה עוד ועוד ימינה, רוח רפאים התפשטה בארץ. פרשת השחיתות הגדולה שזעזעה את ישראל גם היא תרמה לירידת שלטון הליכוד.
בבחירות 2026 הליכוד הפסיד את השלטון לראש הבית היהודי ברני לנט, שמילא את התפקיד במשך עשרים שנה עד הבחירות ב־2046. כדי לנצח בבחירות 2026 ברני הבטיח למתנחלים את החלת ריבונותה של ישראל על שטח ״סי״, שהיווה 60% מהגדה המערבית והתפרס על 3,500 קילומטרים מרובעים. בשטח זה כבר באותה תקופה התגוררו כ־650,000 מתיישבים. ברני קיים את הבטחתו אך זאת היתה רק המערכה הראשונה בדרמה שהתפתחה לאחריה.
בשטח ״סי״ בסוף שנות העשרים של המאה ה־21 כבר התגוררו יותר מ־400,000 גברים, נשים וטף ערבים מול כ־650,000 יהודים. בשטח, עוד לפני שסופח, ״אינתיפאדת הצעירים״ הלכה והתעצמה לאחר התמוטטות הרשות. אך לאחר שהשטח הוכרז כשטח ריבוני של ישראל, הפלסטינים המיואשים ונעדרי התקווה פתחו באינתיפאדה שלפני כן נראתה כבלתי מאורגנת וספוראדית, אך פתאום, כאש בשׂדה קוצים, נהפכה למלחמת גֶרילה קלאסית.
רוב החבורות פעלו תחת חשיכה וגרמו נזקים כבדים לחיים ולרכוש. בתקופה של חמש שנים אלפי מתנחלים נהרגו או נפצעו. זה היה קרב אכזרי ביותר אך היה די ברור, במלחמה שנמשכת כבר חמש שנים רק צד אחד יכול לנצח. בסוף, ממשלת לנט המיואשת קיבלה את ההחלטה.
בבחירות 2030 המתנחלים הקימו את המפלגה הנפרדת ״בני יהושע״ כדי להמשיך ללחוץ על ראש הממשלה. תשובתו של ראש הממשלה היתה חד־משמעית. ערב הבחירות הוא הכריז על גירושם של כל הפלסטינים משטח ״סי״, שעל פי חוק הוכרז לפני הבחירות הקודמות כשטח ריבוני של ישראל. ההסבר של ראש הממשלה לאזרחי ישראל ולעולם כולו נשמע הגיוני: הם חיים בערבוב עם יישובים יהודיים ואף שעל פי חוק הם כבר ארבע שנים אזרחי ישראל, הם מנהלים מלחמת גרילה כנגד שכניהם היהודים, אלפים נרצחו ונפצעו ומצב זה לא יכול להימשך.
לאחר ניצחונו, ברני לנט לא רק גירש 500,000 ערבים - 400,000 משטח ״סי״ ו־100,000 משטח ״בּי״, כדי ליצור את אזור הביטחון בין אזורים מאוכלסים על ידי ערבים ויהודים - הוא גם סיפח את בקעת הירדן וגירש משם את כל הערבים. כל זה קרה בהדרגה עד שנת 2034, בסוף שנה זו בשטח ״סי״ לא נשאר ערבי אחד.
במחנה הימין שררה אווירה אופטימית והימין הקיצוני אף חגג את ניצחונו. ממשלת ברני לנט שכנעה את הציבור שהוא ״ריבע את המעגל״, הממשלה לא רק סיפחה את ארץ האבות אלא גם הסירה את איום המדינה הדו־לאומית.
אך הטרור לא פסק. חבורות מזוינות של פלסטינים, מעומק שטחה של הרשות הפלסטינית לשעבר, המשיכו ערב־ערב לתקוף את היישובים היהודיים מעבר לקו החדש והטילו אימה על הישראלים שנהגו בכבישים סמוכים לקו.
בשלב הראשון שיחק לברני המזל. המצב הכלכלי והמדיני, אף שהורע, עדיין נראה כנסבל. אירופה המאוחדת הודיעה - מיד לאחר הסיפוח - שהיא שוללת מישראל את מעמדה המיוחד בסחר שהוענק לה לפני יותר משישים שנה. מעתה ישראל תשלם על תוצרתה את מלוא המכס. אלא שלאחר הגירוש הטילה אירופה עיצומים כלכליים, ובכלל אסרה על כניסתה של תוצרת ישראל לגבולותיה. לא זו בלבד שהורידה את נציגותן הדיפלומטית של מדינות האיחוד משגריר לציר, אלא אף התנתה את כניסת הישראלים לגבולותיה בקבלת ויזה מיוחדת המוגבלת לשנה אחת.
אמריקה עדיין עמדה לצִדה של ישראל. מוזס קרטר, הנשיא האוונגליסט שנבחר ב־2036, התמיד בשתיקתו, ובהיעדר תגובה כלשהי על ההפרה חסרת התקדים של הנורמות הבין־לאומיות הבסיסיות שנהפכו לנכסי צאן ברזל של העולם המערבי, הוא בעצם הצדיק את המעשה. טענתו היתה שבחמש־עשרה השנה של מלחמת הג'יהאדיסטים הפלסטינים נגד ישראל, נרצחו כבר יותר משלושים אלף ישראלים, יותר מבכל המלחמות שישראל ניהלה בתולדותיה. על כן, מובן מאליו שעל הממשלה בישראל לנקוט את כל האמצעים הדרושים כדי להפסיק את ההרג.
אבל המזל הוא תמיד זמני. וכאשר ב־2044 נבחר בארצות הברית הנשיא החדש, ג'ק ריי, היהודי מניו יורק, הכול השתנה בבת אחת. כצעד ראשון, הנשיא החדש הפסיק את הנוהג הפסול בעיניו, של הטלת הווטו האוטומטי על כל החלטה של מועצת הביטחון בעניין השטחים הכבושים. מטבע הדברים ההחלטה לא היתה לרוחה של ישראל. הנשיא הכריז שמעתה השיקול האמריקני לא יהיה פוליטי, אלא אך ורק בהתאם לצדק הטבעי ולאינטרס הלאומי האמריקני.
מאז אמריקה הטילה וֶטו סלקטיבי, וכל מגישי ההחלטות בעניין השטחים ניסחו את הצעותיהם בהתאם למדיניות האמריקנית החדשה. בכהונתו הראשונה של הנשיא החדש התקבלו אין־ספור החלטות אזהרה לישראל, להפסיק את הכיבוש שנמשך כבר יותר משבעים שנה. אבל הנשיא עדיין מנע קבלת החלטות אופרטיביות בתקווה שישראל תיסוג בעצמה ללא שימוש בכוח של הכוחות הבין־לאומיים המיומנים למטרה זו. הנשיא הבין שישראל לא תפקיר את גורלם של כמעט מיליון יהודים (ב־2045 האוכלוסייה היהודית בַשטחים הגיעה ל־920,000 נפש) ועליה לחפש פתרון למגוריהם בשטח ישראל.
לראש הממשלה ברני לנט נשאר מרחב תמרון צר מאוד, לא היה ברשותו שום כוח פוליטי באמריקה, שהוא יכול לגייס לתמיכת ישראל, כפי שעשה נתניהו במאבקו נגד אובמה. הרפובליקאים, מלבד האוונגליסטים, גינו בחריפות את גירוש חצי מיליון הערבים מבתיהם. היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים האשימו את ישראל, שהמדיניות של שמירת הסטטוס־קוו תוביל לקריסת הרשות הפלסטינית ולהיווצרות אנרכיה בשטחים. הם טענו בגלוי שממשלת ישראל היא האשמה בכך שהמוסלמים הקיצוניים, הג'יהאדיסטים, שולטים בשטחים, מכיוון שהם מילאו את החלל השלטוני שנוצר לאחר קריסתה של הרשות. ניתן היה לגייס רק אוונגליסטים ויהודים אורתודוקסים למאבק בממשל והם התגייסו, יצאו להפגנות, הציפו את חברי הקונגרס בדרישותיהם להציל את ישראל מהכיליון.
אך הכול היה לשווא. הם היו כוח דל ולא מאורגן דיו כדי להשפיע על הקונגרס ועל מדיניותו של הנשיא. ברני לנט עצמו נולד באמריקה, נסע לירושלים ללמוד בישיבה תיכונית, התגייס לצה״ל, התחתן ונשאר בארץ. הוא היה ישראלי־אמריקני וצבר במהלך חייו, במיוחד בכהונתו הארוכה כראש הממשלה, את ניסיון הגיוס של יהודים אמריקנים לטובת ישראל.
הוא הפעיל את מיטב קשריו בתוך כל קהילות אמריקה - העסקית, התקשורתית, התרבותית - ובין כנסיות רבות ומגוונות. לא עזר לו דבר. הנשיא עמד איתן כמו סלע. ההסבר היה פשוט: הבוחר האמריקני יכול היה לסלוח לישראל על סיפוח הנעשה לפי הסבר ישראלי כהגנה נגד טרור, אך לעולם לא יסלח על גירוש. ברגע שישראל גירשה מאות אלפי ערבים מבתיהם, וכל רשתות הטלוויזיה דיווחו על העוול והסבל האנושי וחוסר הצדק הצועק לשמיים הכרוך בגירוש יום־יומי במשך שנים רבות, ישראל ירדה בעיני האמריקני הפשוט לדרגת מוסר נמוכה השמורה למדינות ערב.
זאת היתה הראיה האולטימטיבית והאיתנה שתמיכת כל נשיאי אמריקה בישראל, לאורך יותר משישים שנה, החל בג'ונסון וכלה באובמה, לא נבעה מהשפעתה של שדולת יהודי אמריקה אלא אך ורק מתמיכתו העקבית של העם האמריקני בדמוקרטיה הקטנה שנאבקה על קיומה באזור אכזרי כמו המזרח התיכון.
בתקופת שלטונו של ברני לנט, בסוריה התייצב משטר איסלאמי קיצוני שפנה לכל המוסלמים בעולם לסייע לסוריה לשחרר את רמת הגולן. אלפים רבים נענו לתעמולת המשטר. בירדן שלטון השושלת ההאשמי בא לקיצו לאור האשמות בלתי פוסקות של קיצוני איסלאם, שטענו כי מלכי השושלת משתפים פעולה עם ישראל ואמריקה. הפלסטינים, שהיוו כבר יותר ממחצית האוכלוסייה בירדן, תפסו את מושכות השלטון. ממשלת ירדן החדשה הכריזה על מצב חירום ופנתה למוסלמי העולם להתגייס לשחרור המולדת הפלסטינית שכבושה על ידי יהודים כבר יותר משבעים שנה. אלפים התגייסו והוצבו על הגדה המזרחית של ירדן. הם חצו את הנהר כל לילה והטילו את פחדם על תושבי הבקעה היהודים.
במצרים, לאחר הסתלקותו של א־סיסי והימים הקשים שעברו על המדינה אחריה, האיסלאם חזר לשלוט, אך הפעם בתחפושת אחרת. קצינים מוסלמים תפסו את השלטון והנהיגו את מצרים תחת כיפת השָריעה. בתקופת א־סיסי, בתיאום ובהסכמות של ממשלות ישראל השונות, הצבא המצרי העביר לסיני עוד ועוד כוחות באמתלת מלחמת חורמה נגד טרור ג'יהאדיסטי. ברני לנט המשיך במדיניות זו כמחווה לסולידאריות עם המלחמה שמנהיגי מצרים ניהלו כנגד האיסלאם הקיצוני.
בכהונתו האחרונה של ברני לנט הצבא המצרי שלט בסיני. הוא התפרס לאורך הגבול הארוך כדי להפתיע את ישראל ולתקוף במקום שצה״ל לא ערוך בו. במילים אחרות, כל הישגי חוזה השלום עם מצרים שאסר על צבא מצרי להימצא בסיני נעלמו כלא היו.
בערב הבחירות ב־2046 המצב היה איום ונורא. מלחמת הגרילה של הפלסטינים החיים מעבר לקו החדש, נגד המתנחלים, הגיעה לשיאה. לאור היום כלי רכב של מתנחלים נסעו בשיירה תחת אבטחה כבדה של צה״ל ובלילות עשרות חבורות מזוינות ניסו לחדור ליישובים ולא פעם בהצלחה מרבית. משפחות שלמות נרצחו. הצבא התפרס על הגבולות בכוננות מתמדת אך לא היה לו די סד״כ להקצות להגנת היישובים בשטחים. בכל יישוב ויישוב הוקמו יחידות סֶמי־צבאיות המורכבות ממתנחלים ועליהן הוטלה הגנת היישובים. צה״ל סיפק להן יועצים ונשק. הפחד והאימה התפשטו על שטחים שנכבשו ב־67' ותהודתם הורגשה היטב בכל רחבי הארץ.
על רקע זה התקיימו הבחירות לכנסת ביום שלישי 15 במאי 2046.

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים
2048 - מלחמת אחים זלמן שפירא
הרקע
 
 
הרשות הפלסטינית לא קרסה בבת אחת, גסיסתה נמשכה זמן רב. לאחר שמחמוד עבאס (אבו מאזן) הסתלק, פרץ מאבק אלים על השלטון. פרעות המאבק והיעדר שלטון לגיטימי הרתיעו את התורמים. הקופה הלכה והידלדלה ובסוף נשארה ריקה.
ללא משכורת בכל חודש, מוסדות אכיפת החוק של הרשות חדלו בהדרגה לתפקד. החמאס הרים את ראשו. ״אינתיפאדת הצעירים״ שנמשכה כבר חמש שנים צברה תאוצה. אט־אט החלל השלטוני התמלא בחבורות חמושות שברובן הורכבו משוטרים ואנשי מודיעין של הרשות, והם הטילו שלטון אימה בערים ובכפרים. החבורות לא רק לחמו ביניהן על שליטה בשטח אלא בהדרגה החלו לתקוף את הפטרולים של צה״ל וגם מכוניות מתנחלים לאור היום. לבסוף אף נכנסו בלילות ליישובי מתנחלים ורצחו גברים, נשים וטף.
החלה מלחמת גרילה של חבורות מזוינות של פלסטינים כנגד מתנחלים, כשכל חבורה - גדולה או קטנה - פעלה לבדה, ללא שום תיאום ביניהן וללא שום ארגון־גג מתאם. למלחמה זו לא היתה שום נקודת התחלה ושום נקודת סיום צפויה, ובסוף המנהרה לא בצבצה אף קרן אור.
במשך שלוש שנים צה״ל השקיע מאמץ עליון לדכא את ההתקוממות הזוחלת של החבורות המזוינות, שהתאחדו כל פעם בהרכב מקרי והתפזרו כמו צללים בחושך כאילו לא היו או נבראו. צורת התארגנות זו הקשתה מאוד על צה״ל ועל השב״כ את איתורן.
אך כבר לא ניתן היה להחזיר את השעון לאחור, ההיסטוריה חוזרת רק בשירים ובסרטים אך במציאות לעולם לא. מלחמת גרילה, עקובה מדם, סירבה להיפסק. אף מנהיג ישראלי לא הצליח להציב בפני הציבור הרחב את מגדלור התקווה. החברה זזה עוד ועוד ימינה, רוח רפאים התפשטה בארץ. פרשת השחיתות הגדולה שזעזעה את ישראל גם היא תרמה לירידת שלטון הליכוד.
בבחירות 2026 הליכוד הפסיד את השלטון לראש הבית היהודי ברני לנט, שמילא את התפקיד במשך עשרים שנה עד הבחירות ב־2046. כדי לנצח בבחירות 2026 ברני הבטיח למתנחלים את החלת ריבונותה של ישראל על שטח ״סי״, שהיווה 60% מהגדה המערבית והתפרס על 3,500 קילומטרים מרובעים. בשטח זה כבר באותה תקופה התגוררו כ־650,000 מתיישבים. ברני קיים את הבטחתו אך זאת היתה רק המערכה הראשונה בדרמה שהתפתחה לאחריה.
בשטח ״סי״ בסוף שנות העשרים של המאה ה־21 כבר התגוררו יותר מ־400,000 גברים, נשים וטף ערבים מול כ־650,000 יהודים. בשטח, עוד לפני שסופח, ״אינתיפאדת הצעירים״ הלכה והתעצמה לאחר התמוטטות הרשות. אך לאחר שהשטח הוכרז כשטח ריבוני של ישראל, הפלסטינים המיואשים ונעדרי התקווה פתחו באינתיפאדה שלפני כן נראתה כבלתי מאורגנת וספוראדית, אך פתאום, כאש בשׂדה קוצים, נהפכה למלחמת גֶרילה קלאסית.
רוב החבורות פעלו תחת חשיכה וגרמו נזקים כבדים לחיים ולרכוש. בתקופה של חמש שנים אלפי מתנחלים נהרגו או נפצעו. זה היה קרב אכזרי ביותר אך היה די ברור, במלחמה שנמשכת כבר חמש שנים רק צד אחד יכול לנצח. בסוף, ממשלת לנט המיואשת קיבלה את ההחלטה.
בבחירות 2030 המתנחלים הקימו את המפלגה הנפרדת ״בני יהושע״ כדי להמשיך ללחוץ על ראש הממשלה. תשובתו של ראש הממשלה היתה חד־משמעית. ערב הבחירות הוא הכריז על גירושם של כל הפלסטינים משטח ״סי״, שעל פי חוק הוכרז לפני הבחירות הקודמות כשטח ריבוני של ישראל. ההסבר של ראש הממשלה לאזרחי ישראל ולעולם כולו נשמע הגיוני: הם חיים בערבוב עם יישובים יהודיים ואף שעל פי חוק הם כבר ארבע שנים אזרחי ישראל, הם מנהלים מלחמת גרילה כנגד שכניהם היהודים, אלפים נרצחו ונפצעו ומצב זה לא יכול להימשך.
לאחר ניצחונו, ברני לנט לא רק גירש 500,000 ערבים - 400,000 משטח ״סי״ ו־100,000 משטח ״בּי״, כדי ליצור את אזור הביטחון בין אזורים מאוכלסים על ידי ערבים ויהודים - הוא גם סיפח את בקעת הירדן וגירש משם את כל הערבים. כל זה קרה בהדרגה עד שנת 2034, בסוף שנה זו בשטח ״סי״ לא נשאר ערבי אחד.
במחנה הימין שררה אווירה אופטימית והימין הקיצוני אף חגג את ניצחונו. ממשלת ברני לנט שכנעה את הציבור שהוא ״ריבע את המעגל״, הממשלה לא רק סיפחה את ארץ האבות אלא גם הסירה את איום המדינה הדו־לאומית.
אך הטרור לא פסק. חבורות מזוינות של פלסטינים, מעומק שטחה של הרשות הפלסטינית לשעבר, המשיכו ערב־ערב לתקוף את היישובים היהודיים מעבר לקו החדש והטילו אימה על הישראלים שנהגו בכבישים סמוכים לקו.
בשלב הראשון שיחק לברני המזל. המצב הכלכלי והמדיני, אף שהורע, עדיין נראה כנסבל. אירופה המאוחדת הודיעה - מיד לאחר הסיפוח - שהיא שוללת מישראל את מעמדה המיוחד בסחר שהוענק לה לפני יותר משישים שנה. מעתה ישראל תשלם על תוצרתה את מלוא המכס. אלא שלאחר הגירוש הטילה אירופה עיצומים כלכליים, ובכלל אסרה על כניסתה של תוצרת ישראל לגבולותיה. לא זו בלבד שהורידה את נציגותן הדיפלומטית של מדינות האיחוד משגריר לציר, אלא אף התנתה את כניסת הישראלים לגבולותיה בקבלת ויזה מיוחדת המוגבלת לשנה אחת.
אמריקה עדיין עמדה לצִדה של ישראל. מוזס קרטר, הנשיא האוונגליסט שנבחר ב־2036, התמיד בשתיקתו, ובהיעדר תגובה כלשהי על ההפרה חסרת התקדים של הנורמות הבין־לאומיות הבסיסיות שנהפכו לנכסי צאן ברזל של העולם המערבי, הוא בעצם הצדיק את המעשה. טענתו היתה שבחמש־עשרה השנה של מלחמת הג'יהאדיסטים הפלסטינים נגד ישראל, נרצחו כבר יותר משלושים אלף ישראלים, יותר מבכל המלחמות שישראל ניהלה בתולדותיה. על כן, מובן מאליו שעל הממשלה בישראל לנקוט את כל האמצעים הדרושים כדי להפסיק את ההרג.
אבל המזל הוא תמיד זמני. וכאשר ב־2044 נבחר בארצות הברית הנשיא החדש, ג'ק ריי, היהודי מניו יורק, הכול השתנה בבת אחת. כצעד ראשון, הנשיא החדש הפסיק את הנוהג הפסול בעיניו, של הטלת הווטו האוטומטי על כל החלטה של מועצת הביטחון בעניין השטחים הכבושים. מטבע הדברים ההחלטה לא היתה לרוחה של ישראל. הנשיא הכריז שמעתה השיקול האמריקני לא יהיה פוליטי, אלא אך ורק בהתאם לצדק הטבעי ולאינטרס הלאומי האמריקני.
מאז אמריקה הטילה וֶטו סלקטיבי, וכל מגישי ההחלטות בעניין השטחים ניסחו את הצעותיהם בהתאם למדיניות האמריקנית החדשה. בכהונתו הראשונה של הנשיא החדש התקבלו אין־ספור החלטות אזהרה לישראל, להפסיק את הכיבוש שנמשך כבר יותר משבעים שנה. אבל הנשיא עדיין מנע קבלת החלטות אופרטיביות בתקווה שישראל תיסוג בעצמה ללא שימוש בכוח של הכוחות הבין־לאומיים המיומנים למטרה זו. הנשיא הבין שישראל לא תפקיר את גורלם של כמעט מיליון יהודים (ב־2045 האוכלוסייה היהודית בַשטחים הגיעה ל־920,000 נפש) ועליה לחפש פתרון למגוריהם בשטח ישראל.
לראש הממשלה ברני לנט נשאר מרחב תמרון צר מאוד, לא היה ברשותו שום כוח פוליטי באמריקה, שהוא יכול לגייס לתמיכת ישראל, כפי שעשה נתניהו במאבקו נגד אובמה. הרפובליקאים, מלבד האוונגליסטים, גינו בחריפות את גירוש חצי מיליון הערבים מבתיהם. היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים האשימו את ישראל, שהמדיניות של שמירת הסטטוס־קוו תוביל לקריסת הרשות הפלסטינית ולהיווצרות אנרכיה בשטחים. הם טענו בגלוי שממשלת ישראל היא האשמה בכך שהמוסלמים הקיצוניים, הג'יהאדיסטים, שולטים בשטחים, מכיוון שהם מילאו את החלל השלטוני שנוצר לאחר קריסתה של הרשות. ניתן היה לגייס רק אוונגליסטים ויהודים אורתודוקסים למאבק בממשל והם התגייסו, יצאו להפגנות, הציפו את חברי הקונגרס בדרישותיהם להציל את ישראל מהכיליון.
אך הכול היה לשווא. הם היו כוח דל ולא מאורגן דיו כדי להשפיע על הקונגרס ועל מדיניותו של הנשיא. ברני לנט עצמו נולד באמריקה, נסע לירושלים ללמוד בישיבה תיכונית, התגייס לצה״ל, התחתן ונשאר בארץ. הוא היה ישראלי־אמריקני וצבר במהלך חייו, במיוחד בכהונתו הארוכה כראש הממשלה, את ניסיון הגיוס של יהודים אמריקנים לטובת ישראל.
הוא הפעיל את מיטב קשריו בתוך כל קהילות אמריקה - העסקית, התקשורתית, התרבותית - ובין כנסיות רבות ומגוונות. לא עזר לו דבר. הנשיא עמד איתן כמו סלע. ההסבר היה פשוט: הבוחר האמריקני יכול היה לסלוח לישראל על סיפוח הנעשה לפי הסבר ישראלי כהגנה נגד טרור, אך לעולם לא יסלח על גירוש. ברגע שישראל גירשה מאות אלפי ערבים מבתיהם, וכל רשתות הטלוויזיה דיווחו על העוול והסבל האנושי וחוסר הצדק הצועק לשמיים הכרוך בגירוש יום־יומי במשך שנים רבות, ישראל ירדה בעיני האמריקני הפשוט לדרגת מוסר נמוכה השמורה למדינות ערב.
זאת היתה הראיה האולטימטיבית והאיתנה שתמיכת כל נשיאי אמריקה בישראל, לאורך יותר משישים שנה, החל בג'ונסון וכלה באובמה, לא נבעה מהשפעתה של שדולת יהודי אמריקה אלא אך ורק מתמיכתו העקבית של העם האמריקני בדמוקרטיה הקטנה שנאבקה על קיומה באזור אכזרי כמו המזרח התיכון.
בתקופת שלטונו של ברני לנט, בסוריה התייצב משטר איסלאמי קיצוני שפנה לכל המוסלמים בעולם לסייע לסוריה לשחרר את רמת הגולן. אלפים רבים נענו לתעמולת המשטר. בירדן שלטון השושלת ההאשמי בא לקיצו לאור האשמות בלתי פוסקות של קיצוני איסלאם, שטענו כי מלכי השושלת משתפים פעולה עם ישראל ואמריקה. הפלסטינים, שהיוו כבר יותר ממחצית האוכלוסייה בירדן, תפסו את מושכות השלטון. ממשלת ירדן החדשה הכריזה על מצב חירום ופנתה למוסלמי העולם להתגייס לשחרור המולדת הפלסטינית שכבושה על ידי יהודים כבר יותר משבעים שנה. אלפים התגייסו והוצבו על הגדה המזרחית של ירדן. הם חצו את הנהר כל לילה והטילו את פחדם על תושבי הבקעה היהודים.
במצרים, לאחר הסתלקותו של א־סיסי והימים הקשים שעברו על המדינה אחריה, האיסלאם חזר לשלוט, אך הפעם בתחפושת אחרת. קצינים מוסלמים תפסו את השלטון והנהיגו את מצרים תחת כיפת השָריעה. בתקופת א־סיסי, בתיאום ובהסכמות של ממשלות ישראל השונות, הצבא המצרי העביר לסיני עוד ועוד כוחות באמתלת מלחמת חורמה נגד טרור ג'יהאדיסטי. ברני לנט המשיך במדיניות זו כמחווה לסולידאריות עם המלחמה שמנהיגי מצרים ניהלו כנגד האיסלאם הקיצוני.
בכהונתו האחרונה של ברני לנט הצבא המצרי שלט בסיני. הוא התפרס לאורך הגבול הארוך כדי להפתיע את ישראל ולתקוף במקום שצה״ל לא ערוך בו. במילים אחרות, כל הישגי חוזה השלום עם מצרים שאסר על צבא מצרי להימצא בסיני נעלמו כלא היו.
בערב הבחירות ב־2046 המצב היה איום ונורא. מלחמת הגרילה של הפלסטינים החיים מעבר לקו החדש, נגד המתנחלים, הגיעה לשיאה. לאור היום כלי רכב של מתנחלים נסעו בשיירה תחת אבטחה כבדה של צה״ל ובלילות עשרות חבורות מזוינות ניסו לחדור ליישובים ולא פעם בהצלחה מרבית. משפחות שלמות נרצחו. הצבא התפרס על הגבולות בכוננות מתמדת אך לא היה לו די סד״כ להקצות להגנת היישובים בשטחים. בכל יישוב ויישוב הוקמו יחידות סֶמי־צבאיות המורכבות ממתנחלים ועליהן הוטלה הגנת היישובים. צה״ל סיפק להן יועצים ונשק. הפחד והאימה התפשטו על שטחים שנכבשו ב־67' ותהודתם הורגשה היטב בכל רחבי הארץ.
על רקע זה התקיימו הבחירות לכנסת ביום שלישי 15 במאי 2046.