פרויקט רחם

ד"ר בצר, הרופא המטפל, עיין בגיליונות הרפואיים של החולה ששכבה חסרת תגובה על המיטה. האחות בדקה בדיקות אחדות. פניו המוטרדים של הרופא הביעו חוסר אמון והוא פנה אל האחות: "תני לי לראות."
האחות הושיטה לו את המדחום.
"אין חום," הוא אמר. "כמה מפתיע. גם בדיקות דם ושתן בסדר, ולחץ דם גם בסדר. אני לא מבין מה קורה כאן. אני ממש מצטער, אבל זה נשגב מבינתי." הוא פנה אל האחות הראשית רוזה במבט של ילד מאוכזב, שתוצאות הבחינה שלו בחיבור לא לשביעות רצונו והוא מתכוון מיד לפתוח בוויכוח עם המורה לגבי שיטת הניקוד שלה. רוזה, שהיתה למודת ניסיון יותר ממנו, לא החזירה לו מבט ורק נדה בראשה כאומרת שלפעמים צריך להשלים עם חוסר האונים ולא להתעכב עליו. היא המשיכה לסדר את המיטה של החולה.
החולה בעלת השם המוזר היתה סוף לוין, בת 29, רזה (רזה מדי, ציינה לעצמה רוזה בביקורת). ולמה אף אחד לא מחפש את הילדה המסכנה? המון שאלות התערבלו במוחה של רוזה בעוד היא מיטיבה את הכרית מאחורי גבה של סוף. כל מה שהם ידעו עליה נלמד מתעודת הזהות, שנמצאה בתיק שלה. שם: סוף לוין, לאום: יהודי, תאריך לידה: 21 במאי, נקבה, ישראל, רווקה, הכתובת לא תקפה כבר מזמן. יש לה עיניים אפורות פעורות, פרצוף מוזר ומחודד קצת, עור חלק בצבע זהבהב בהיר מאוד, שקוף באזור הרקות והעיניים, דרכו רואים את הוורידים הדקים שמשתרגים באופן מוזר. הוורידים החשופים התאימו למראה העדין והקטן שלה. היא נראתה כאילו היא מתחילה להיעלם, ושקיפות העור היא שלב כלשהו באמצע הדרך. היה לה פה קטן ושיער גלי בלונדיני בצבע חלמון דהוי, שגלש עד אמצע הגב ושימש מסגרת מרשימה לפנים חסרי תנועה שהבליטו את העיניים שהיו רטובות כעיני כלבלב מצונן. ילדה יפה, ציינה רוזה לעצמה, אף על פי שלא מדובר פה במשהו שילהיב כל אחד. היה לה מראה קצת חולני שיכול היה אמנם להיגרם משכיבה בבית חולים, אבל במקרה שלה נראה כמראה הרגיל שלה. רוזה חשבה שהילדה (כך כינתה אותה בלבה) בעצם בריאה לחלוטין. היא הרי כבר ראתה לא מעט חולים בימיה. כבר עשרים ושלוש שנים היא אחות בבית החולים ויודעת לזהות חולה כשהיא רואה אותו, גם חולה בנפש. זו היתה בריאה. רוזה היתה מוכנה להישבע בזה, אבל רק בינה לבינה. גם אוגדה של רופאים צעירים ושחצנים לא היתה גורמת לה לשבור את שתיקתה המרדנית ולומר מה דעתה על מצבו של חולה מאושפז. לא, לא. רוזה למדה לשמור את הדיאגנוזות שלה לעצמה.
היא פנתה אל הרופא, שעדיין עמד נטוע במקומו.
"כל הבדיקות בסדר, ד"ר בצר, וגם היד שלה מחלימה יפה. עוד מעט יהיה אפשר להוריד לה את התחבושות גם מהשפשופים בברכיים. היום היא הלכה לבד לשירותים ונתנה לי לסרק אותה."
הרופא התיישב ליד המיטה. "סוף, את שומעת אותי?"
סוף פקחה זוג עיניים והחזירה לו מבט ישיר.
"סוף, את יכולה לדבר? את יכולה להגיד לי מה כואב לך?"
היא הביטה במבט קפוא אל תוך העיניים של הרופא ולא הגיבה. היא היתה שעונה אחורנית על המיטה המוגבהת כמו בכל הימים שלפני כן, מאז הביאו אותה לבית החולים אחרי תאונת האופניים הקלה שבה שברה את יד שמאל.
"את רואה, רוזה? היא מבינה, היא מזהה את השם שלה. היא לא קטטונית והיא לא בהלם. אני לא יודע מה לחשוב."
"היום מגיע הדוקטור הפסיכיאטר, נכון? הוא יגיד לנו אם היא בהלם או מה."
"אני לא חושב שהיא צריכה פסיכיאטר," אמר ד"ר בצר בלעג מריר. "אני יודע שהיא משחקת איזשהו משחק." הוא קם ופנה לעבר הדלת. "תקראי לי כשלואיס יגיע. אני רוצה לדבר איתו עוד פעם. לספר לו על ההתקפים האלה שלה."
רוזה נדה בראשה וסגרה את הדלת מאחורי ד"ר בצר. היא התיישבה ליד החולה. "את לא צריכה להיעלב ממנו, כן? הוא לא מתכוון להיות לא נחמד." היא ליטפה את ראשה של סוף, "ואל תדאגי. יטפלו בך ואת תהיי בסדר, כמו חדשה."
סוף המשיכה לבהות נכחה במבט של ילדה קטנה שנקלעה לתוך קניון הומה, ואמה עסוקה בקניות במקום להתייחס אליה. המבט שלה היה אומלל אך בהחלט לא נבוב. ידיה נחו לצדי גופה ללא ניע, האחת מגובסת עד המרפק והשנייה מכוסה בסדין הירוק של בית החולים. לרגע הצטלב מבטן של שני הנשים, ורוזה הרגישה את גרונה מתמלא דמעות. תשלטי בעצמך רוזה, חשבה לעצמה. את לא ילדה קטנה. היא נאנחה, קמה ויצאה מן החדר כשהיא סוגרת אחריה בשקט את הדלת.