עד מוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד מוות
מכר
מאות
עותקים
עד מוות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עד מוות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 1970
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 154 עמ' מודפסים

    עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

    עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

    עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

    ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

     

    ראיון "ראש בראש"

    תקציר

    במבט ראשון נדמה שאין מכנה משותף בין האציל גיום די-טורון, גיבור הנובלה עד מוות, היוצא למסע צלב מאבניון לירושלים בשנת 1096, לבין המרצה הקשיש שרגא אונגר, הנואם על יהדות רוסיה בנובלה אהבה מאוחרת. בהדרגה מתחוור ששני הגברים הגלמודים הללו מונעים על-ידי אובססיה; קנאים אחוזי דיבוק, שיגיעו לסוף המסע מבלי להשיג את מטרתם. עד מוות ראתה אור לראשונה בשנת 1969 ונחשבת לקלאסיקה של הספרות העברית. עמוס עוז מתאר קבוצת צלבנים הזויה באירופה של ימי הביניים, הטובחת ביהודים שנקרים על דרכה. מנהיג החבורה מבקש לגאול את נפשו המסוכסכת, אך זורע מוות והרס סביבו. אהבה מאוחרת פורסמה ב-1970, ועיקרה מונולוג של מרצה מטעם הוועד הפועל, לא אהוב ולא נאהב, כדבריו, המתריע מפני הבולשביקים והאנטישמיות וקורא למסע נקמה של הכוח היהודי. אפשר שהנובלות הן שני צדדים של אותו מטבע - שנאת ה"אחר", חיפוש אחר גאולה או פנאטיות לשמה.עד מוות נתפס עם הופעתו כאלגוריה לשואה. אך הדברים נכתבו לפני מלחמת יום כיפור ובטרם אירע כאן רצח פוליטי, ונוכח המתרחש כיום - נראים רלוונטיים מתמיד. עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, הסופר הישראלי המוכר והנקרא ביותר בעולם, זכה בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים, ובהם פרס גתה, פרס היינה ופרס נסיך אסטוריאס. ספריו תורגומו לשלושים ושבע שפות

    פרק ראשון

    אהבה מאוחרת

    א.

     

    עדיין יש לי שניים שלושה דברים להגיד. הזמן עובר.
    באיזה מלים אפשר להשתמש, הנה זוהי השאלה כולה. מפני כן שתקתי עד היום. כלומר, לא שתקתי ממש: הרי על פי מקצועי הנני מרצה ותיק, מרצה־משוטט מטעם הוועד הפועל, איש תרבות. משמע, במלים משתמש הרבה. ואף על פי כן: שניים שלושה דברים עוד עלי לעקור בכוח מתוך הדממה. הלא אני ראיתי את קצות המרחבים השקטים.
    מראש אפתח ואודיע: אני הנני מרצה זקן, גם נלעג, גם מיותר לגמרי, לאמור- מיותר ממש, מיותר מכל וכל ועל פי כל בחינה שהיא. לעתים קרובות בעצם נוכחותי אני טורד אנשים ממנוחתם. לדוגמא, כאשר אני נכנס לרגל ענייני אל המזכירות התרבותית או אל מרכז־הקיבוצים, אפילו הבחורות הכתבניות מתנפלות כרגע על מכונות־הכתיבה, שמא אבוא עימהן בדברים. עד כדי כך. בכלל, יודע אני: קשה לשאת אותי.
    אני, אין לי שום יחסים שהם. בכך אינני מתכוון לנשים דווקא, המלה יחסים אולי מעוררת איזו מחשבה, הלא יחסים כלשהם עם אשה ממש לא היו לי כלל וכלל מאז תקופת המאנדאט. לא, אני מדבר על יחסים במובן הכללי: אין לי שום יחסים. הנה, כאשר מדברים אלי - לעתים קרובות אני אינני שומע. וכשאני עצמי מדבר, האחרים שומעים רק מעט או אין שומעים כלל.
    והרי מטיבי אני דווקא מרבה לדבר.
    נניח, כאילו הייתי מלח יחידי על איזו רפסודה בלב הים. אין איש, אין שחפים, אין רוח, הזרימה היא חרישית מאוד, אפילו המים עצמם כביכול מגלידים. ככה, לבדי מונח לי.
    אגב, בפירוש חייב אני לציין, הרפסודה מתפוררת והולכת: בקרוב אמות. זאת אני אומר במנוחה גמורה מפני שהמוות הוא בעיני עניין כמעט צדדי, מאורע מקרי ומגושם, מעין אפקט זול. הלא אני ראיתי את קצות המרחבים הגדולים.
    וכי אדיש אני למותי־שלי? לא, הדבר הזה איננו אדישות כי אם מין מרחק, מין מסך שאותו קשה עד מאוד לבאר בעזרת מלים.
    בכלל, אומר אני, מעיקרן המלים הן עניין ביש. אבל מצד אחר, צעקה או צחוק אינם הולמים, בפירוש אינם הולמים את הטמפראמנט שלי.
    ואולי מוטב להיכנס מעט לפרטים: אצלי כבר עשר שנים לחץ־הדם פרוע עד מאוד, עד כדי סכנת־חיים. לפני שנתיים מן הקיבה הרחיקו בניתוח איזה גידול קטן ועדיין יציאותי קשורות בעינוי מכוער. אני הנני גם אדם שמן והולך ומשמין עוד וגם מעשן בלי שום חשבון סיגריה אחרי סיגריה. כל הדברים האלה הולכים ומחריבים את הגוף. והנה אני כשלעצמי דומה ליהודי מן הבדיחה, זה היהודי היושב לו ומעשן במנוחה בתוך אווירון נופל מפני שהאווירון הזה אינו שייך לו.
    יש לפעמים בשעות לא־צפויות שאני מסוגל לשמוע או לחוש בתוך חלל־הגולגולת איזו איוושה, רישרוש, כאילו צמיגים שקטים לוחשים שם על פני כביש רטוב: שששש. ומבחוץ בינתיים שערותי המלבינות נושרות ונושרות להן. כמו כן, אפילו בימים חמים תוקפות אותי כביכול רעידות. וכך הריני הולך ומתפורר כולי, אבל מבלי לתת את דעתי הרבה. נא: הלא דעתי עדיין איננה מתפוררת.
    לגבי מקרים מרגיזים שבהם אחד מן הכאבים נטפל אלי בחוזקה יתירה, יש בידי מעין אוסף צבעוני של גלולות וטבליות אשר רופאים שונים למחלות שונות רשמו לי במרוצת השנים. תמיד אני נושא בכיסי הז׳אקט אי־אילו חפיסות. אם מופיע כאב ומתעקש להפסיק אותי מעבודתי, הריני בולע שתיים־שלוש מן התרופות מבלי להבחין ביניהן. ואם לא הועילו, אני מצדי מוסיף ובולע עוד. אגב, הן תמיד קיימת האפשרות לבלבל כל כאב שהוא על ידי כמה כוסיות קוניאק.
    אלא שהשתיה מפזרת לי את מחשבותי ואני למחשבותי חרד מאוד. מלבד זאת, עלול אני להגיע לבסוף לידי עליצות־הקוניאק אשר מיסודה נוגדת את הטמפראמנט שלי, על כן גם מרגיזה אותי.
    כמו כן, השיניים נרקבות בחוזקה. או לא השיניים כי אם החניכיים. אני יודע: ריח לא טוב נודף מפי. עלי לעמוד תמיד מרחוק. אנשים אינם מצליחים, אינם מתאמצים כלל, להסתיר מפני את בחילתם. הלא גם בי־עצמי בחילה מתעוררת.
    אבל עדיין אין לי רשות להסתגר או להסתלק לי. עדיין עלי לומר שניים שלושה דברים.
    יש לי דירה עממית. שיכון הפעילים. חדר אחד, מטבח, שירותים, מרפסת והול מואר. די צרכי. אלא התקרה, מצדה, נמוכה יותר מדי. והקירות מעבירים רטיבות, או שמא בכוחות־עצמם הם יוצרים רטיבות שהרי אפילו בימי הקיץ פורחים עליהם פרחים אפורים של טחב. עובש מתפשט לו בזוויות. אצלי, נוסף על כך, המרצפות שוקעות כלפי מרכז החדר: עלי לתחוב כפיסים אל מתחת לרגלי השולחן, אחרת גם התה בתוך ספלי יגלה שיפוע קטן. וסתימת הביוב מפעם לפעם היא פרובלימה שפלה.
    הנה, לעזאזל, כך יארע לי תמיד: אני הלא מתכוון הייתי לדבר בגדולות, להגיד דבר־מה על הגאולה הלאומית, ופתאום בדיעבד ביב־השופכין השתרבב לי אל תוך דברי. נא. היש פלא בכך שהכל סולדים וסולדים ממני בחוזקה. אני, שפעם אחת לכנסת קרוב הייתי להיבחר. אמנם, מאז כבר חלפו ועברו הרבה שנים. הדבר הזה היה עוד בימי האסיפה המכוננת הראשונה בשנת תש״ט.

    בקצרה, עכשיו בלילות־הקיץ הלחים והמחניקים האלה אני מתוודע אל מותי.
    אני רחוק מבהלה.
    אלא, מה אגיד, גועל־נפש תוקף אותי.
    המוות הזה בא ופותח לו את דלת־הרשת בלילה, זו הדלת שבין החדר למרפסת. שוב ושוב הוא מושך בידית ומטלטל בחוזקה כלפי חוץ את הדלת העשויה להיפתח רק פנימה. משמע, אין הוא רשאי להתפאר בתבונה מעשית. לבסוף הוא מתגבר על הדלת ונכנס אלי מהביל, שמנמן, לא־גבוה, לא־נקי, נוסף על כך גם מתנשף ומכוסה זיעה חמוצה. אני מצדי שוכב לי בעיניים פקוחות ורואה אותו בבואו. הוא מתיישב בכבדות בקצה מיטתי, בראשי אצבעותיו נוגע ברגלי מבעד לסדין. ממש כך, בקצות אצבעותיה, נוגעת בי פעמיים בשבוע אחות זקנה מקופת־חולים, חומה שפילברג שמה, לפני שהיא נועצת בי בחוזקה את חוד המזרק. שכחתי לומר, אני מקבל בקביעות איזה זריקות.
    ובכן, מייד אעבור לדון בעניינים אחרים לגמרי. רק עוד זאת: כאשר אני מעשן נראות לי אצבעותי־שלי כאילו הן גופים זרים. גופים זרים ומבהילים אני רואה פתאום נוגעים לי בסיגריה שלי.
    הלא בקרוב ודאי אהיה מחוץ לכל הפרטים האלה, מדוע אני מסתבך בהם חינם. בכלל, במקום לספר על עצמי וכי לא מוטב היה שאספר על אחרים. נאמר, על איזה משורר או מנהיג לאומי. לדוגמא, הן אפשר ואפשר לספר סיפור של טעם על שר־הבטחון שהוא אדם צעיר נמרץ ומרתק עד מאוד ואיננו נעדר קסם. אלא שהוא, מצידו, כלל לא השיב לי על שני מכתבי שכתבתי אליו ומפני כן עדיין לא נפגשנו שנינו. בעל־כורחי על עצמי יש לי לספר ולא עליו.
    עכשיו, בן שישים ושמונה, יחידי, לא אוהב, לא אהוב, כמדומני אורכה אחרונה נותנים לי כדי שאנסה לנסח ולומר שניים שלושה דברים. אחר כך אתמסר בשלום.
    כן, שמי שרגא אונגר, האם כבר הזכרתי את שמי. אני הנני מרצה־משוטט ותיק מטעם הוועד הפועל. בלילות־השבת מקיבוץ לקיבוץ נוסע. לפעמים נשלח אל אחת ממועצות־הפועלים, לעונג־שבת או לערב־שאלות־ותשובות. מופיע בסמינארים, בימי־עיון, משתתף בסימפוזיונים ובחוגים לימודיים, השתלמויות קצרות, לעתים גם מרצה בפני איזה כינוס של פעילים.
    יהדות רוסיה היא הנושא היחיד שלי. אני הנני מן המשוגעים לדבר אחד. בכיס הז׳אקט אצלי כחצי תריסר נוסחות־הרצאה, כולן מעניין לעניין באותו עניין. והלא העניין הזה עמוק ונורא.
    מפעם לפעם אני מחליף את הכותרת או מצטמצם לי באספקט יחיד: ״זעקת לשון־יידיש בברית המועצות״, ״קשר השתיקה - עד מתי?״, ״אחינו בצל הצורר״ או ״שלח את עמי״. אני עוד אשוב לדבר בזה, אני לדרכי הולך, אצלי גם שתיקת המרחבים עוד ברשת־המלים תיתפס, כל נהר הגאלאקסיות האדיר השוטף לילה לילה עד נפש היקום עד קצווי זוהר־התוהו האחרון הלא גם את יהודי רוסיה הסובייטית הוא נושא עימו, בין היתר, בזרם שתיקתו הבוערת.

    כמו כן, במשך שנים רבות היתה נלווית אלי בכל נדודי זמרת אחת קשישה, זמרת מטעם ההסתדרות, ליובה כגנובסקיה. יחד הופענו היא ואני בכל קצות הארץ. היא קראה תעודות, אני נאמתי, היא זימרה, אני סיכמתי.
    אחרי שנים אירע שקולה של ליובה כגנובסקיה נסדק ונהרס. פינו לה, כמדומני, איזו משרה במועצת הפועלות.
    מאז תמיד אני נוסע לבדי.
    אתה הלא יודע את ריח הכבישים הנידחים בלילה, בגליל, בעמק בית־שאן, בנגב המערבי. עגום ורחוק. מוסע מאפלה לאפלה בטנדר מאובק שכזה, נהוג בידי פלח מגודל או תרבותניק עייף. אורות הפנסים זרים לשדות־הלילה וגם לעצמם זרים. המהירות פוצעת את האוויר האפל והאוויר מצידו משיב יבבה נמוכה. מפעם לפעם חולף אחד מיצורי־הלילה לרוחב הכביש השומם, נלכד באלומת־האור, סומר, נמלט.
    הבלמים עשויים לצווח ואתה, ראשך יוטח אל הזגוגית.
    אחר כך, שתיקת הרוח וריח המחשכים. יש והאימה תוקפת אותך לפתע: הנהג הזר, כביכול, יתנפל פתאום ויחניק אותך בגרונך. האדמה תקום ותתהפך. כוכב יפול מלמעלה. נא. וכך, איזה גל עיוור של רתיחה פנימית עולה ושוטף את נפשך, ואתה תתחיל פתאום לצפות בחוזקה להארה, להתבהרות חדה, דבר־מה לכאורה מוכרח, מחוייב ממש להתגלות, איזו נוסחה, איזה צירוף מסנוור, כוונה, הרי לא ייתכן שאתה נולדת ואתה גם תמות מבלי שתארע לך אפילו התבהרות אחת, מבלי שיקרה לך אור אחד חריף, מבלי שיהיה דבר־מה, הן לא ייתכן שהיית כל ימי חייך אך ורק חלום שומם בלב עצמך, הלא יש משהו, משהו מחוייב להופיע, משהו ישנו -

    אבל הציפיה הזאת כתמיד בחושך דועכת, והנה כבר אתה מעשן סיגריה, והנה גם השיעול. קיבתך תציק לך. להתגרד תצטרך, או להתעטש. ואם אמנם היתה לך לרגע איזו אפשרות פתוחה, הלא נשבה לה ועברה על פניך מבלי לגעת בך.
    נוסף על כך, לידך יושב לו נהג זר שכזה. הוא את הרצאתך ודאי לא שמע, בא תורו להסיע בלילה והוא מסיע בלילה, הוא מכורבל ושותק, גדול רחב וגבוה הרבה יותר ממך, וכי מחשבות משלו יש לו, מה לך לדבר אליו בלילה. סיגריה תן לו משלך. וגפרור תגיש.
    וכך, כשהמנוע מכרסם ומכרסם את דומיית השדות העגומים, אתה הולך ונסגר, עייף, יבניאל בלילה בדרך פתאום נקראת בלבך בשם נוֹבוֹזיבְקוֹב דווקא.
    והרי לא נחוץ, כלל וכלל לא נחוץ, לא נחוץ משום בחינה שהיא.

    אגב, פעם אחת חשבתי בלבי: בעצמי אלמד לנהוג במכונית ובכוחות־עצמי אסע לי ממקום אחד למקום שני. אסיים הרצאה, אפרד לשלום מן הקהל ומן היושב־ראש, אפליג לי לבדי הביתה או אל הקיבוץ הבא ברשימה, לא אהיה למעמסה, שינוי גדול יתרחש בחיי. ואני אכן לפני איזה שנים גם קניתי לי חוברת של חוקי הכבישים והחילותי ללמוד מתוכה בחוזקה שתיים שלוש שעות מידי יום ביומו.
    אלא כעבור זמן־מה הגעתי לידי ייאוש גמור: הרי מיסודו לא היה הדבר הזה הולם את הטמפראמנט שלי.

    עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

    עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

    עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

    ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

     

    ראיון "ראש בראש"

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 1970
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 154 עמ' מודפסים
    עד מוות עמוס עוז

    אהבה מאוחרת

    א.

     

    עדיין יש לי שניים שלושה דברים להגיד. הזמן עובר.
    באיזה מלים אפשר להשתמש, הנה זוהי השאלה כולה. מפני כן שתקתי עד היום. כלומר, לא שתקתי ממש: הרי על פי מקצועי הנני מרצה ותיק, מרצה־משוטט מטעם הוועד הפועל, איש תרבות. משמע, במלים משתמש הרבה. ואף על פי כן: שניים שלושה דברים עוד עלי לעקור בכוח מתוך הדממה. הלא אני ראיתי את קצות המרחבים השקטים.
    מראש אפתח ואודיע: אני הנני מרצה זקן, גם נלעג, גם מיותר לגמרי, לאמור- מיותר ממש, מיותר מכל וכל ועל פי כל בחינה שהיא. לעתים קרובות בעצם נוכחותי אני טורד אנשים ממנוחתם. לדוגמא, כאשר אני נכנס לרגל ענייני אל המזכירות התרבותית או אל מרכז־הקיבוצים, אפילו הבחורות הכתבניות מתנפלות כרגע על מכונות־הכתיבה, שמא אבוא עימהן בדברים. עד כדי כך. בכלל, יודע אני: קשה לשאת אותי.
    אני, אין לי שום יחסים שהם. בכך אינני מתכוון לנשים דווקא, המלה יחסים אולי מעוררת איזו מחשבה, הלא יחסים כלשהם עם אשה ממש לא היו לי כלל וכלל מאז תקופת המאנדאט. לא, אני מדבר על יחסים במובן הכללי: אין לי שום יחסים. הנה, כאשר מדברים אלי - לעתים קרובות אני אינני שומע. וכשאני עצמי מדבר, האחרים שומעים רק מעט או אין שומעים כלל.
    והרי מטיבי אני דווקא מרבה לדבר.
    נניח, כאילו הייתי מלח יחידי על איזו רפסודה בלב הים. אין איש, אין שחפים, אין רוח, הזרימה היא חרישית מאוד, אפילו המים עצמם כביכול מגלידים. ככה, לבדי מונח לי.
    אגב, בפירוש חייב אני לציין, הרפסודה מתפוררת והולכת: בקרוב אמות. זאת אני אומר במנוחה גמורה מפני שהמוות הוא בעיני עניין כמעט צדדי, מאורע מקרי ומגושם, מעין אפקט זול. הלא אני ראיתי את קצות המרחבים הגדולים.
    וכי אדיש אני למותי־שלי? לא, הדבר הזה איננו אדישות כי אם מין מרחק, מין מסך שאותו קשה עד מאוד לבאר בעזרת מלים.
    בכלל, אומר אני, מעיקרן המלים הן עניין ביש. אבל מצד אחר, צעקה או צחוק אינם הולמים, בפירוש אינם הולמים את הטמפראמנט שלי.
    ואולי מוטב להיכנס מעט לפרטים: אצלי כבר עשר שנים לחץ־הדם פרוע עד מאוד, עד כדי סכנת־חיים. לפני שנתיים מן הקיבה הרחיקו בניתוח איזה גידול קטן ועדיין יציאותי קשורות בעינוי מכוער. אני הנני גם אדם שמן והולך ומשמין עוד וגם מעשן בלי שום חשבון סיגריה אחרי סיגריה. כל הדברים האלה הולכים ומחריבים את הגוף. והנה אני כשלעצמי דומה ליהודי מן הבדיחה, זה היהודי היושב לו ומעשן במנוחה בתוך אווירון נופל מפני שהאווירון הזה אינו שייך לו.
    יש לפעמים בשעות לא־צפויות שאני מסוגל לשמוע או לחוש בתוך חלל־הגולגולת איזו איוושה, רישרוש, כאילו צמיגים שקטים לוחשים שם על פני כביש רטוב: שששש. ומבחוץ בינתיים שערותי המלבינות נושרות ונושרות להן. כמו כן, אפילו בימים חמים תוקפות אותי כביכול רעידות. וכך הריני הולך ומתפורר כולי, אבל מבלי לתת את דעתי הרבה. נא: הלא דעתי עדיין איננה מתפוררת.
    לגבי מקרים מרגיזים שבהם אחד מן הכאבים נטפל אלי בחוזקה יתירה, יש בידי מעין אוסף צבעוני של גלולות וטבליות אשר רופאים שונים למחלות שונות רשמו לי במרוצת השנים. תמיד אני נושא בכיסי הז׳אקט אי־אילו חפיסות. אם מופיע כאב ומתעקש להפסיק אותי מעבודתי, הריני בולע שתיים־שלוש מן התרופות מבלי להבחין ביניהן. ואם לא הועילו, אני מצדי מוסיף ובולע עוד. אגב, הן תמיד קיימת האפשרות לבלבל כל כאב שהוא על ידי כמה כוסיות קוניאק.
    אלא שהשתיה מפזרת לי את מחשבותי ואני למחשבותי חרד מאוד. מלבד זאת, עלול אני להגיע לבסוף לידי עליצות־הקוניאק אשר מיסודה נוגדת את הטמפראמנט שלי, על כן גם מרגיזה אותי.
    כמו כן, השיניים נרקבות בחוזקה. או לא השיניים כי אם החניכיים. אני יודע: ריח לא טוב נודף מפי. עלי לעמוד תמיד מרחוק. אנשים אינם מצליחים, אינם מתאמצים כלל, להסתיר מפני את בחילתם. הלא גם בי־עצמי בחילה מתעוררת.
    אבל עדיין אין לי רשות להסתגר או להסתלק לי. עדיין עלי לומר שניים שלושה דברים.
    יש לי דירה עממית. שיכון הפעילים. חדר אחד, מטבח, שירותים, מרפסת והול מואר. די צרכי. אלא התקרה, מצדה, נמוכה יותר מדי. והקירות מעבירים רטיבות, או שמא בכוחות־עצמם הם יוצרים רטיבות שהרי אפילו בימי הקיץ פורחים עליהם פרחים אפורים של טחב. עובש מתפשט לו בזוויות. אצלי, נוסף על כך, המרצפות שוקעות כלפי מרכז החדר: עלי לתחוב כפיסים אל מתחת לרגלי השולחן, אחרת גם התה בתוך ספלי יגלה שיפוע קטן. וסתימת הביוב מפעם לפעם היא פרובלימה שפלה.
    הנה, לעזאזל, כך יארע לי תמיד: אני הלא מתכוון הייתי לדבר בגדולות, להגיד דבר־מה על הגאולה הלאומית, ופתאום בדיעבד ביב־השופכין השתרבב לי אל תוך דברי. נא. היש פלא בכך שהכל סולדים וסולדים ממני בחוזקה. אני, שפעם אחת לכנסת קרוב הייתי להיבחר. אמנם, מאז כבר חלפו ועברו הרבה שנים. הדבר הזה היה עוד בימי האסיפה המכוננת הראשונה בשנת תש״ט.

    בקצרה, עכשיו בלילות־הקיץ הלחים והמחניקים האלה אני מתוודע אל מותי.
    אני רחוק מבהלה.
    אלא, מה אגיד, גועל־נפש תוקף אותי.
    המוות הזה בא ופותח לו את דלת־הרשת בלילה, זו הדלת שבין החדר למרפסת. שוב ושוב הוא מושך בידית ומטלטל בחוזקה כלפי חוץ את הדלת העשויה להיפתח רק פנימה. משמע, אין הוא רשאי להתפאר בתבונה מעשית. לבסוף הוא מתגבר על הדלת ונכנס אלי מהביל, שמנמן, לא־גבוה, לא־נקי, נוסף על כך גם מתנשף ומכוסה זיעה חמוצה. אני מצדי שוכב לי בעיניים פקוחות ורואה אותו בבואו. הוא מתיישב בכבדות בקצה מיטתי, בראשי אצבעותיו נוגע ברגלי מבעד לסדין. ממש כך, בקצות אצבעותיה, נוגעת בי פעמיים בשבוע אחות זקנה מקופת־חולים, חומה שפילברג שמה, לפני שהיא נועצת בי בחוזקה את חוד המזרק. שכחתי לומר, אני מקבל בקביעות איזה זריקות.
    ובכן, מייד אעבור לדון בעניינים אחרים לגמרי. רק עוד זאת: כאשר אני מעשן נראות לי אצבעותי־שלי כאילו הן גופים זרים. גופים זרים ומבהילים אני רואה פתאום נוגעים לי בסיגריה שלי.
    הלא בקרוב ודאי אהיה מחוץ לכל הפרטים האלה, מדוע אני מסתבך בהם חינם. בכלל, במקום לספר על עצמי וכי לא מוטב היה שאספר על אחרים. נאמר, על איזה משורר או מנהיג לאומי. לדוגמא, הן אפשר ואפשר לספר סיפור של טעם על שר־הבטחון שהוא אדם צעיר נמרץ ומרתק עד מאוד ואיננו נעדר קסם. אלא שהוא, מצידו, כלל לא השיב לי על שני מכתבי שכתבתי אליו ומפני כן עדיין לא נפגשנו שנינו. בעל־כורחי על עצמי יש לי לספר ולא עליו.
    עכשיו, בן שישים ושמונה, יחידי, לא אוהב, לא אהוב, כמדומני אורכה אחרונה נותנים לי כדי שאנסה לנסח ולומר שניים שלושה דברים. אחר כך אתמסר בשלום.
    כן, שמי שרגא אונגר, האם כבר הזכרתי את שמי. אני הנני מרצה־משוטט ותיק מטעם הוועד הפועל. בלילות־השבת מקיבוץ לקיבוץ נוסע. לפעמים נשלח אל אחת ממועצות־הפועלים, לעונג־שבת או לערב־שאלות־ותשובות. מופיע בסמינארים, בימי־עיון, משתתף בסימפוזיונים ובחוגים לימודיים, השתלמויות קצרות, לעתים גם מרצה בפני איזה כינוס של פעילים.
    יהדות רוסיה היא הנושא היחיד שלי. אני הנני מן המשוגעים לדבר אחד. בכיס הז׳אקט אצלי כחצי תריסר נוסחות־הרצאה, כולן מעניין לעניין באותו עניין. והלא העניין הזה עמוק ונורא.
    מפעם לפעם אני מחליף את הכותרת או מצטמצם לי באספקט יחיד: ״זעקת לשון־יידיש בברית המועצות״, ״קשר השתיקה - עד מתי?״, ״אחינו בצל הצורר״ או ״שלח את עמי״. אני עוד אשוב לדבר בזה, אני לדרכי הולך, אצלי גם שתיקת המרחבים עוד ברשת־המלים תיתפס, כל נהר הגאלאקסיות האדיר השוטף לילה לילה עד נפש היקום עד קצווי זוהר־התוהו האחרון הלא גם את יהודי רוסיה הסובייטית הוא נושא עימו, בין היתר, בזרם שתיקתו הבוערת.

    כמו כן, במשך שנים רבות היתה נלווית אלי בכל נדודי זמרת אחת קשישה, זמרת מטעם ההסתדרות, ליובה כגנובסקיה. יחד הופענו היא ואני בכל קצות הארץ. היא קראה תעודות, אני נאמתי, היא זימרה, אני סיכמתי.
    אחרי שנים אירע שקולה של ליובה כגנובסקיה נסדק ונהרס. פינו לה, כמדומני, איזו משרה במועצת הפועלות.
    מאז תמיד אני נוסע לבדי.
    אתה הלא יודע את ריח הכבישים הנידחים בלילה, בגליל, בעמק בית־שאן, בנגב המערבי. עגום ורחוק. מוסע מאפלה לאפלה בטנדר מאובק שכזה, נהוג בידי פלח מגודל או תרבותניק עייף. אורות הפנסים זרים לשדות־הלילה וגם לעצמם זרים. המהירות פוצעת את האוויר האפל והאוויר מצידו משיב יבבה נמוכה. מפעם לפעם חולף אחד מיצורי־הלילה לרוחב הכביש השומם, נלכד באלומת־האור, סומר, נמלט.
    הבלמים עשויים לצווח ואתה, ראשך יוטח אל הזגוגית.
    אחר כך, שתיקת הרוח וריח המחשכים. יש והאימה תוקפת אותך לפתע: הנהג הזר, כביכול, יתנפל פתאום ויחניק אותך בגרונך. האדמה תקום ותתהפך. כוכב יפול מלמעלה. נא. וכך, איזה גל עיוור של רתיחה פנימית עולה ושוטף את נפשך, ואתה תתחיל פתאום לצפות בחוזקה להארה, להתבהרות חדה, דבר־מה לכאורה מוכרח, מחוייב ממש להתגלות, איזו נוסחה, איזה צירוף מסנוור, כוונה, הרי לא ייתכן שאתה נולדת ואתה גם תמות מבלי שתארע לך אפילו התבהרות אחת, מבלי שיקרה לך אור אחד חריף, מבלי שיהיה דבר־מה, הן לא ייתכן שהיית כל ימי חייך אך ורק חלום שומם בלב עצמך, הלא יש משהו, משהו מחוייב להופיע, משהו ישנו -

    אבל הציפיה הזאת כתמיד בחושך דועכת, והנה כבר אתה מעשן סיגריה, והנה גם השיעול. קיבתך תציק לך. להתגרד תצטרך, או להתעטש. ואם אמנם היתה לך לרגע איזו אפשרות פתוחה, הלא נשבה לה ועברה על פניך מבלי לגעת בך.
    נוסף על כך, לידך יושב לו נהג זר שכזה. הוא את הרצאתך ודאי לא שמע, בא תורו להסיע בלילה והוא מסיע בלילה, הוא מכורבל ושותק, גדול רחב וגבוה הרבה יותר ממך, וכי מחשבות משלו יש לו, מה לך לדבר אליו בלילה. סיגריה תן לו משלך. וגפרור תגיש.
    וכך, כשהמנוע מכרסם ומכרסם את דומיית השדות העגומים, אתה הולך ונסגר, עייף, יבניאל בלילה בדרך פתאום נקראת בלבך בשם נוֹבוֹזיבְקוֹב דווקא.
    והרי לא נחוץ, כלל וכלל לא נחוץ, לא נחוץ משום בחינה שהיא.

    אגב, פעם אחת חשבתי בלבי: בעצמי אלמד לנהוג במכונית ובכוחות־עצמי אסע לי ממקום אחד למקום שני. אסיים הרצאה, אפרד לשלום מן הקהל ומן היושב־ראש, אפליג לי לבדי הביתה או אל הקיבוץ הבא ברשימה, לא אהיה למעמסה, שינוי גדול יתרחש בחיי. ואני אכן לפני איזה שנים גם קניתי לי חוברת של חוקי הכבישים והחילותי ללמוד מתוכה בחוזקה שתיים שלוש שעות מידי יום ביומו.
    אלא כעבור זמן־מה הגעתי לידי ייאוש גמור: הרי מיסודו לא היה הדבר הזה הולם את הטמפראמנט שלי.