אל שפת האמת

בראשית

 

 

 

                    

 

ברש״י עלה במחשבה לִברֹאות את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מִדַת הרחמים. וחס וחלילה שיהיה חזרה באחרונה. רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכֹּל ממש כדין וכרצון הבורא. ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכֹּל כראוי. אחר כך שיתף מידת הרחמים. אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה. ולכן עלה במחשבה במידת הדין שהרצון יהיה בדין כנ״ל. ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעֵזר הבורא כמו שכתוב לאל גומר עלי וזה הוא ברחמים כי במידת הדין צריך האדם לעשות כל המוּטָל עליו בעצמו. רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים וזה שיתף עמו מידת הרחמים. (תרל״ז)

 

 

בריאת העולם עטופה מסתורין. כל הפסוקים העוסקים בבריאת העולם אינם אלא משל שמסתיר מאחוריו עולמות של סוד וסתר. העולם הגלוי שלפנינו אינו אלא קליפה דקה, שמסתירה מאחוריה עולמות שלמים של כוונה, מחשבה ותנועה פנימית. אנחנו, בחושינו המוגבלים, מצליחים לחוות רק חלק מצומצם מהבריאה, מהחומר ומהרוח.

העולם שלנו מלא במגבלות ובפשרות. הכול נברא בו חסר וזקוק להשלמה, וככל שהמדרגות בבריאה עולות - החסרונות מתעצמים. מהלך הבריאה עצמו רצוף בעיות. ביום הראשון בורא הקדוש ברוך הוא את האור, אך מיד רואה שאין העולם כדאי לו - וגונז אותו. ביום השני נבראה המחלוקת, ולכן לא נאמר בו ״כי טוב״. ביום השלישי האדמה מורדת, ובמקום שטעם העץ וטעם הפרי יהיו שווים, היא מוציאה עץ שרק פריו אכיל. ביום הרביעי יש צורך למעט את הלבנה, שהתלוננה על השותפות עם השמש, וכן על זה הדרך. לפי הרצף הזה האדם הוא היצור החסר מכולם, מלא כישלונות, חרטות ונפילות, וזקוק פעם אחר פעם להזדמנות שנייה ושלישית. לכן התבוננות בעולם, ובמיוחד באדם, עלולה להביא למסקנה שהפשרה, הכישלון, הוויתור וההסתפקות במה שיש - הם העומדים בתשתית בריאת העולם. יש כוונה טובה, בריאה עליונה - אך במבחן היישום הכול מלא פשרות.

אולם הפסוק הראשון בתורה מלמד אותנו שהמבנה שונה לחלוטין. ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים״. שם אלוקים מבטא בכל מקום את מידת הדין, את השלמות הבלתי מתפשרת שלא נותנת מקום לטעות, את הלכתחילה שבלכתחילה. עולם מושלם שאין בו מקום לטעות, שדורש מהאדם להיות כל הזמן מרוכז ומחובר לתכלית בריאתו ובריאת העולם. מידת הדין תובעת שהכול ייעשה כמו שהוא ראוי להיעשות. מידת הדין טוענת שהעולם התחיל להיברא מהשמים, ורק אחר כך באה הארץ. כלומר קודם כול יש תביעה שמימית, בלי פשרות, ושם צריך להיות עולם הכוונה שלנו. אנחנו צריכים לרצות את הכול בשלמות, בלי פשרות, באופן מלא ושלם.

רק אחרי שיש רצון כזה יכולה לבוא מידת הרחמים ולהתחשב בעובדה שאנחנו בני אדם, שלא הכול אפשר לעשות בשלמות. מידת הרחמים איננה ויתור או חולשה, אלא למעשה היא רבים של רֶחם. רחם הוא מקום התהליך והזמן הנדרשים לדבר-מה כדי להבשיל ולצאת לעולם, אך בסוף הוא יוצא בשלמותו.

הקדמת מידת הדין למידת הרחמים יוצרת תנועה שבשפה הפנימית נקראת ״רצוא ושוב״ - כוונה עליונה ולא מתפשרת, ששואפת לעלות למעלה ללא הפסק, ובצמוד לה עולם מעשי מתחשב, שמיישב את הדברים על הלב ונותן מקום לתהליך, לכישלונות ולתיקון. זהו העולם שלנו. הכוונה העליונה היא המגמה, היא הקריאה למעלה, היא הרעיון השלם שאליו יש לשאוף, והמציאות - היא מתקדמת אליו בקצב שלה. אולי זה קצב איטי, אבל אין כאן ויתור.

ה'שפת אמת' מצביע כאן על תכונה חשובה ביותר: גמר הביצוע של המעשה, כל מעשה, תלוי בעזרה מלמעלה. כך אומר הפסוק בתהילים: ״אֶקְרָא לֵא-לֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי״. מה שעוזר למעשה לבוא לידי גמר והצלחה זהו סיוע מלמעלה, והסיוע הזה כבר מהווה מעין הכרה בחולשה שלנו ובחוסר היכולת שלנו לייצר שלמות. אנו זקוקים לעזרה, אך העזרה הזאת באה בתנאי שלא נהפוך לבינוניים. הסיוע השמימי מגיע רק אם לא פוגמים בכוונה, אם משאירים אותה במידת הדין, ככזו שרוצה הכול, שואפת לתקן הכול, לא מוותרת על דבר. לכוונה כזאת, שכולה דין, מצטרפת עזרה משמים שכולה רחמים, וביחד נשלם המעשה לטובה.

 

 

                    

 

וישלחהו ה' מגן עדן. הוא לשון שליחות כי גם בגן עדן כתיב לעָבדָהּ ולשָמרָה במצוות עשה ולא תעשה אבל היה בבחינת בֵּן לְחַפָּשָׂא בְּגִנזִין דְּמַלִכָּא [לחפש באוצר המלך] פנימיות התורה והמצוות דכתיב ויקח את האדם הוא לשון דביקות וחיבור כעין שדרשו חז״ל ויגרש את האדם שנתן לו גירושין כאשה. אם כן ויקח את האדם כמו כי יקח איש אשה. ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחינת עבד. ואחר כך זכו בני ישראל לחזור ולכנוס בבחינת בנים כשקבלו התורה בזכות האבות ומשה רבנו עליו השלום שתיקנו חטא אדם הראשון ונכנסו מתוך העבדות לבחינת בנים. ועל זה נאמר עבד משכיל ימשול בבֵן מֵביש... (תרס״א)

 

 

שילוחו של אדם הראשון מגן עדן, גם בלי שנבין את כל העומקים שבעניין, מהווה בוודאי את שיאו של המשבר בפרשת בראשית. יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא חטא ונפל, ואיתו נפלה הבריאה כולה. ממציאות שלמה ומלאה של גן עדן נזרק האדם באחת אל הקללה ואל העצב: לעבוד את האדמה בזיעת אפיו כשהיא מוציאה לו קוץ ודרדר, ומעתה היריון ולידה של כל אישה יהיו כרוכים בצער, בעצב ובכאב ואף בסכנת חיים.

זהו סיפור על נפילה וירידה. ובאמת למילה ״וישלחהו״ המופיעה בפסוק המתאר את הוצאת האדם מגן עדן החוצה - ״וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם״ - למילה הזאת, ״וישלחהו״, יש משמעות מובהקת של גירושין.

אבל לא הכול שחור.

ה'שפת אמת' פותח לנו משמעות נוספת במילה הזאת, והמשמעות היא: שליחות.

שליחת האדם מגן עדן אינה נקמה אלא שליחות, שליחות של תיקון. בדומה לאיש שחי בקרבה גדולה עם אשתו, אך דווקא בזמן הקִרבה פגע בה מאוד וכעת הוא יוצא החוצה ממקומו כדי למצוא אותה ולפייסה, כך נשלח האדם ממקומו לפייס את המציאות כולה, למצוא בכל מעשה ומעשה את הנקודה הפנימית שבו, את העולם הבא שמסתתר בתוך העולם הזה.

בוודאי יש כאן ירידה: ממצב של בן אהוב וקרוב, שנמצא בגן עדן, מקום של חיבור מוחלט לקב״ה - למצב של עבד, מרוחק, שנמצא בעולם הזה שיש בו גרעין פנימי טהור אבל גם הרבה קליפות מסביב. אך זו היא השליחות: לפגוש את המציאות המקולקלת, החסרה, ולהתחיל להפוך אותה לגן עדן. או במילים שלנו: לעַדֵן אותה. במקום להיות חלק ממציאות כזאת נדרש האדם הראשון ליצור אותה בעצמו. זו עבודה קשה מאוד, אך אין היא נקמה והתעללות כי אם שליחות ותיקון.

יעברו 2,448 שנים מבריאת העולם עד שאומה שלמה תעמוד למרגלות הר סיני ותחזור לגן עדן, כלומר תקבל תורה, ויחד איתה את כל תכלית בריאת העולם ושורשו, את היכולת לגעת בכל דבר כאן בעולם הזה דרך השורש הפנימי שלו. התורה תלמד אותנו איך אוכלים ואיך חיים כזוג, מה היחס הנכון לכסף, לעני, לפרט ולכלל, לגר, ליתום ולאלמנה, מיום הלידה עד יום המיתה. זהו גן עדן. גן של עדינות. נתינת התורה מהווה חזרה לעץ החיים שגם הוא היה בתוך גן עדן. התורה היא עץ חיים למחזיקים זה. היא נותנת חיים אמיתיים, חיים שראויים לשם ״חיים״, לכל מי שאוחז בה והולך בדרכיה.

עבד צריך לעשות את הכול בעצמו מתוך ריחוק ותסכול. רגעי הסיפוק שלו הם מועטים, ואחת לכמה שנים הוא מצליח להרגיש משמעות והזדהות עם עבודתו. בן, לעומת זאת, עובד באופן מדויק. הוא יודע היכן לחפש ולמצוא.

מתן תורה החזיר אותנו למעמד של בנים, כאלה שמגלים להם את הסודות, את המנגנון הפנימי שמונח במציאות. עדיין נדרשת עבודה, עדיין יש בחירה חופשית, וגם הכישלון עדיין אפשרי, כידוע. ובכל זאת זה שונה. כמו ההבדל בין כורה היהלומים במכרה, שאחת לכמה טונות של עפר מוצא יהלום, אם בכלל, ובין מלטש היהלומים, שיודע מה מונח לפניו ועובד עבודה נקייה ועדינה.

להתחיל את העולם במידת הדין משמעו שבבסיס האנושות מונחת התביעה הבלתי מתפשרת שלא מוותרת לנו, ושבעצם טוענת שאנחנו ראויים ומסוגלים להיות בדרגה גבוהה כל הזמן, וכל הרחמים שבינתיים אינם אלא סבלנות בדרך אל המטרה העליונה.

בסוף מתברר שדווקא הדין הכי עמוק הוא גם לימוד הזכות הגדול ביותר. כי אם יש דין, זה אומר שאנחנו ראויים, שיש בנו משהו ששווה להתאמץ בשבילו. שבעומק העומקים אנחנו שייכים לגודל ולצדדים עליונים. שאמנם יש לנו גוף מהארץ, אבל נשמה משמי שמי קדם.

 

 

אחד מחסידיו הוותיקים של בעל ה'חידושי הרי״מ' סעד יום אחד עם ה'שפת אמת'. בשעת הסעודה העיר אותו חסיד ואמר: ״המרק טוב״. תמה ה'שפת אמת' ואמר ״וכי יש בעולם דבר יותר טוב מהקב״ה?...״