פתח דבר
בן זכר, לוּ נולד, היה מונע כל סיכוי. כל שמץ של תקווה היה עולה בתוהו...
פָּאבֶל פּוֹלוֹק קם לפתע, מבולבל כולו, וכדי להסוות את הרגש שאחז בו רכן אל העריסה שבה ישנה תינוקת קטנטנה. בתו. זו שהכול יוטל על כתפיה. הוא ידע זאת והתייסר רק מעצם המחשבה. התרגשות קודרת הציפה את לבו, אך עיניו זרחו מאושר האבהות. הוא פנה אל אשתו כשבעיניו מתנוצצות דמעות. מארי פולוק חייכה. האם יצליח אי-פעם להתגבר על החרדה? להיות קצת פחות מיוסר? אבל בסופו של דבר היא הודתה בעומק לבה שהיא אוהבת אותו בדיוק בגלל זה...
הבכי שבקע מהעריסה הבהיל את שניהם: התינוקת השמיעה את קולה בעוצמה מעוררת השתאות. היא ניסתה להתייצב על זרועותיה השבריריות והמקומטות בעיניים פקוחות לרווחה, אך חרף נחישותה העזה ראשה העטוי שער חום ומשיי נשמט שוב ושוב על הכרית. אביה ניגש אליה ונטל אותה בזרועותיו בלב הולם.
"ככה? אני לא מסורבל מדי? אני לא מכאיב לה?" שאל את אשתו במצח מקומט מדאגה.
"אל תדאג, אתה מעולה..." ענתה בנימה קלילה. "היי, תראה מי הגיעה! שלום, דְרָגוֹמִירָה!"
כל מה שעשתה אמו של פאבל התאפיין בשפע וחיוניות, ואותו יום לא היה שונה מהרגיל: זר הפרחים המרהיב ביותר שנראה אי-פעם הסתיר את פניה של דרגומירה, שסחבה בנוסף שקיות גדושות מתנות בכל הצבעים. היא השליכה את השקיות ברגע שראתה את התינוקת בזרועות בנה.
"אוֹקסָה!" קראה. "התעוררת כבר, מקסימונת שכמוך! כמה אני מאושרת, ילדים שלי!" אמרה למָארִי ופאבל ונישקה כל אחד מהם.
"הממ, אני חושב שצריך להחליף לה חיתול..." העיר פאבל, מבועת מהמחשבה שהמשימה תוטל עליו.
"אני אטפל בזה!" מיהרה דרגומירה לומר. "אם זה בסדר מצדך, מארי, כמובן..." הוסיפה במבט מפציר.
כמה רגעים לאחר מכן התפתלה אוקסה הקטנה על שידת ההחתלה בשעה שסבתה נאבקה עם הפיג'מה שלה. פאבל עמד לצדה ובחן בתשומת לב ניכרת כל תנועה שעשתה. דבר לא חמק מעיניו.
"אוקסה... את התקווה האחרונה שלנו..." מלמלה דרגומירה בלחישה כמעט בלתי נשמעת.
פאבל נרעד. פניו הטרודים התעננו. הוא הניח לאמו לסיים להלביש את התינוקת, ואז ביקש ממנה לבוא בעקבותיו למסדרון מחלקת היולדות.
"אמא!" סינן בזעם מבין שיניו. "לא יכולת להתאפק? את לא מצליחה להשתלט על עצמך! שלא תחשבי שלא שמעתי..."
"מה שמעת, פאבל יקירי?" שאלה דרגומירה ונעצה את עיניה הכחולות בעיני בנה.
"אני יודע מה את חושבת. אני יודע מה עובר לכם בראש! אבל התקווה שלכם מסתמכת על משהו קלוש כמו עלה ברוח!"
"אבל גם רוח כזאת יכולה להתגלות כיעילה ולסייע לספינות לצלוח את הים..." השיבה דרגומירה בקול חרישי. "לעולם לא נאבד תקווה, פאבל, לעולם לא..."
"את לא תיקחי לשם את הבת שלי", הלם פאבל בקיר שנשען עליו. "אני לא ארשה לך, תכניסי את זה טוב טוב לראש! אני אבא שלה ואני רוצה שהבת שלי תגדל כמו ילדה רגילה! הכי רגילה שאפשר..." המשיך בפנים מתוחות.
שניהם סקרו זה את זה בדממה מכף רגל ועד ראש, מתעלמים מהאחיות והחולים בחלוקים, שחלפו על פניהם במסדרון בית החולים והציצו באישה ובגבר שהתווכחו בחריקת שיניים. הם נותרו כך במשך דקות ארוכות, כל אחד מהם מרוכז במבטו של האחר, מנסים לשכנע זה את זה בלי לומר מילה. דרגומירה הפֵרה את השתיקה הממושכת:
"בני היקר, אני אוהבת אותך בכל לבי, אבל אני מזכירה לך שאתה קשור לארץ שלנו בדיוק כמונו. וגם אוקסה, בין אם תרצה ובין אם לא... אין מה לעשות. אם יש הזדמנות, ולו קלושה, שנחזור הביתה, תהיה בטוח שננצל אותה. אנחנו חייבים זאת למען אלה שנשארו לחיות תחת שלטון הרוע מאז הכאוס הגדול!"
"אמא יקרה שלי", השיב פאבל והתקשה להסוות את עוינותו, "אני מכבד אותך, אבל את שוכחת מה אני מסוגל לעשות כדי למנוע מהבת שלי להיות חלק מכל הסיפור הזה. הגיע הזמן לשכוח. כבר מאוחד מדי. הכול נגמר".
"אני חוששת שהגורל יהיה חזק יותר מכולנו, פאבל", סיכמה דרגומירה בנחישות שהפתיעה אפילו אותה. "גם אם אנחנו נחליט להתנתק, ההחלטה לא בידינו..."
