האזרח כ'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האזרח כ'
הוספה למועדפים

האזרח כ'

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

האזרח כ' הוא מסמך אוטוביוגרפי-אקטואלי מרתק, ספק פרגמטי-ספק הגוּתי, של מי שלפני כעשרים שנה נחשף שהוא-הוא "ראש השב"כּ כּ'" וכעת משקיף על ההתרחשויות האקטואליות במדינה שאינו מפסיק לשרת, במבט דואג של אזרח מעורב. 
כרמי גילון, שכבכיר שב"כ חשף את המחתרת היהודית, מותח בספרו קו ישר בינה לבין אֵם כל הסכנות, שעליה הוא מתריע – האיוּם לפוצץ את המסגדים בהר הבית; מנתח בביקורתיות את המציאוּת הישראלית; ושוזר בניתוחיו הנוֹקבים אירוניה דקה וסיפורים מעוררי חיוך המבוססים על תחנות חייו המקצועיות והאישיות. 
קולו האמיץ, הישר והקשוב לסביבתו הוא קולו של משרת ציבור, שגדל במשפחה ירושלמית ותיקה של משרתי ציבור ישרים וענווים; מילא במשך 25 שנים תפקידים בכירים בשירות הביטחון הכללי, עד לתפקידו האחרון כראש השב"כ; בילה אינספור שעות במחיצת יצחק רבין ושמעון פרס כשותף פעיל בהחלטות מדיניות דרמטיות; נטל אחריות כוללת לכישלון השב"כ בהגנה על חיי ראש הממשלה רבין, ולאחר שהתפטר מתפקידו כראש השב"כ פנה לשרת את הציבור במגזר האזרחי; למד את התחום העסקי כמנכ"ל ודירקטור בחברות גדולות; השביח את הקשרים הפלסטיניים-ישראליים כמנכ"ל מרכז פרס לשלום; התוודע לאורחות יחסי החוץ הישראליים כשגריר ישראל בדנמרק; העמיק בסוגיות חינוך, רווחה, חברה ופוליטיקה כראש מועצת מבשרת ציון; וצלל לרזי המוח הישראלי ויכולותיו כסגן נשיא האוניברסיטה העברית וכעומד בראש סטארט-אפ בתחום הגנת סייבר. 
בעוד ספרו הראשון, שב"כ בין הקרעים (ידיעות אחרונות, 2000), נכתב בצל רצח רבין, הרי שספר זה בוחן את ישראל הנוכחית בפרספקטיבה בוגרת ומפוכחת, ובהתייחס לאירועים האקטואליים, שעִדכנו את הכתוב בו עד להדפסתו בינואר 2017. הקורא נחשף כאן לפרטים מחקירות השב"כ, ההיתרים והטלטולים; מתוודע למורכבות הקשרים עם אנטואן לאחד ומרוואן ברגותי; לומד על הקמת "יש עתיד" במרפסת בית במבשֹרת כיוזמה לשינוי פוליטי בישראל; מופתע מהקשרים שפיתחו כוכב הסרט "שומרי הסף" והכוכב ההוליוודי בן אפלק על השטיח האדום; ומוזהר מפני האלימות שממשיכה לשמש דרך ליישוב מחלוקות מדיניות, ומהסכנות שבבשוֹרת נתניהו "לַעד נִחיה על חרבנוּ". 
 
כרמי גילון, נשוי, אב לשלוש וסב לשישה, מקדיש את כל ההכנסות מהספר להקמת קרן ציבורית למלחמה בשחיתות. הקרן תעניק פרס לעיתונאי חוקר שחשף שחיתות מוכחת של משרתי ציבור בישראל. 

פרק ראשון

1.
 
משורשים ועד צמרת
 
(פרק זה מוקדש להוריי, הישרים באדם, סעדה וקולין גילון ז"ל)
 
 
 
לא בדיוק ילד טוב ירושלים 
"What is a nice boy like you, doing in a place like this?"
זה מה ששאל אותי דודי, פיליפ גילון, כשנודע לו שאני הוא כ' – ראש השב"כ. פיליפ ידע מאיזה בית ערכי וליברלי אני מגיע. הוא שאל שאלה טובה. גם אני נהגתי לשאול את עצמי שאלות מסוג זה.
התשובה שהשבתי לעצמי על השאלה הזאת אז, תשובה שבבסיסה נכונה גם להיום, היא: תמונת נוף ילדותי. בתמונה הזו מופיע פרחח לא קטן, ילד שמתקשה להתאים את עצמו למסגרות ולגבולות; ילד שאופיו הפראי לא מתיישב עד הסוף, כנראה, עם הדימוי העולה משמו המסוגנן וממראהו ה"חנוני". עוד בילדותי המוקדמת נעצרתי פעמיים על ידי המשטרה, ומנהל התיכון ברחביה הירושלמית התעקש להיפטר ממני – אף שהייתי יתום מאב, קולין גילון, שהיה פרקליט המדינה, ובן לאם, סעדה, המכהנת כסגנית היועץ המשפטי לממשלה בעת שהיא נאבקת במחלת כבד קשה. כך שככל הנראה לא הייתי באמת רק nice boy. לא ה"ילד טוב ירושלים" הקלאסי.
כבר אז, בשנות ילדותי הפוחזות, התקיימה הפגישה הראשונה שלי עם השירות. רק שנים לאחר מכן הבנתי את שראו אז עיניי. הייתה זו שנת 1961, ואבי, ששימש בעת ההיא פרקליט המדינה, כבר היה חולה מאוד. את רוב עבודתו הוא עשה מהבית. אף שחדרו היה כבר עמוס בבלוני חמצן, הוא התעקש להמשיך לעבוד ממיטת חוליו והבית היה תמיד מלא באנשים. התיק האחרון שטיפל בו היה של המרגל קורט סיטה, צ'כי (לא יהודי) ששימש פרופסור להנדסה אווירונאוטית בטכניון בחיפה, אך עיסוקו האקדמי היה מסווה לפועלו כמרגל עבור צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. לצורך הכנת המשפט בתיק הריגול, הגיעו לביתנו בקביעות גם אנשי שב"כ (שכּוּנה אז עדיין ש"ב). לימים נודע לי שבין באי ביתנו באותה תקופה היה גם עמוס מנור, ראש השירות אז.
למנור הייתה מכונית אפורה, שהזדקרה ממנה אנטנה ענקית שכמוה לא ראיתי מעולם בשכונה הבורגנית השקטה שלנו. נהגוֹ הקפיד להכניס את המכונית לתוך החצר פנימה, כדי להסתיר אותה ואת "הבוס" מעיניים סקרניות. אלא שאני, ילד בן עשר וחצי, שהתרגש מהמכונית המפוארת, ועוד יותר מכך מהאנטנה שלה, מיהרתי להזמין את ילדי השכונה לחזות באטרקציה ולבחון מקרוב את "המכונית של הבלשים". אמנם איש לא גילה לי מי הם האורחים המסתוריים, אך באינטואיציה שלי החלטתי שהם בלשים.
שנים לאחר מכן, כשכבר עבדתי בשב"כ, נתקלתי בעמוס מנור כשהרצה על שנות השירות בראשותו (1962-1953). הצגתי את עצמי כבנו של קולין גילון, וחלקתי איתו את זיכרון הילדות שלי הקשור בו ובמכוניתו. להפתעתי, זכר מנור היטב את הבית שלנו, ואפילו את התמרונים שערך נהגו האישי בעת שניסה להסתיר את המכונית.
אז גם סיפר לי מנור דברים שכילד לא היה כל סיכוי שאדע. אף שחלק מהדברים שבתחום עיסוקו של אבי נראו לי בשנות ילדותי אפופי מסתורין ומסקרנים, לא היה לי כל מושג שהוא שותף סוד לפרשיות ביטחוניות מרכזיות בתולדות המדינה. בין כותלי ביתנו לא נאמרה אף מילה שתסגיר זאת, ולמרבה הצער נאלצתי להסתפק באנטנה של המכונית ובהטלת רושם בל יימחה על ילדי השכונה.
עמוס מנור ואני קראנו ברבות השנים לסיפור הילדות שלי "עמוס והבלשים", ומאז אותה פגישה קיימנו בינינו קשרי ידידות עמוקה, עד יום מותו. הוא היה שותף לסודות רבים שלי, מקצועיים ואישיים. כשהתמניתי לראש השירות הרביתי להתייעץ איתו; כשהחלטתי לפרוש, מנור היה האיש שדיברתי עמו.
אבי נפטר ממחלת הסרטן באחד הבקרים ב-1961, כשהייתי בן 11. היום הזה נחרת בזיכרוני בבהירות של סרט שהייתי יכול להקרין בלופ. הוציאו אותי מהכיתה בבית הספר, ולפני הכל שמחתי להשתחרר מהלימודים וללכת הביתה. אחר כך, בבית, כשעיכלתי את הבשֹוֹרה, הרגשתי שאני לא רוצה להישאר ולוּ רגע נוסף בבית האבלים, מוקף במבוגרים בוכים. פתחתי את הדלת ורצתי לביתו של הטוב שבחבריי, חגי עינת, שאביו נפטר שנה קודם לכן. הרגשתי את דפיקות הלב המואצות שלי, את מפלס האדרנלין העולה. הגעתי לביתו של חגי, פתחתי את דלת חדרו בסערה, וקצר נשימה אמרתי לו: "גם אני יתום."
ממבט בוגר, עשרות שנים מאוחר יותר, אני רואה במעשה הזה מהלך בריא של ילד שיצר לעצמו קבוצת תמיכה; ילד שידע בדיוק היכן הוא רוצה וצריך להיות בשעות קשות כדי לקבל תמיכה ולהתעודד.
ההלוויה נערכה בכ"ה בניסן, בדיוק ביום פתיחתו של משפט אייכמן. שעת פתיחת המשפט נדחתה, כדי שכל המעורבים במשפט יספיקו להשתתף בהלוויה. העיתונאי גבריאל שטרסמן הספיד את אבי ב"מעריב" במילים "הישר באדם". זה כנראה היה קרוב למציאות. כפרקליט המדינה, פעל אבי באופן יוצא דופן בגישתו לעבודה ולמשפט, ובשיטות העבודה שהנהיג. חלק מהסיפורים שעברו מפה לאוזן בעולם המשפט הישראלי נודעו לי במרוצת השנים מחבריו למקצוע, וכולם המחישו את היותו Officer of the court, אדם שמבקש משפט צדק. כך, למשל, באחד המשפטים ששימש בהם תובע, לאחר שהצליח להוכיח את אשמת הנאשם בבית המשפט העליון פנה לשופט, ובמהלך חריג טען שלפי העדויות יש לזכות את הנאשם ולשלחו לחופשי. מאז כוּנה בפי הקולגות "הקטגור הסנגור".
ב-1957 שימש אבי תובע במשפט כפר קאסם, שבו הובאו לדין 11 אנשי משמר הגבול שהואשמו בביצוע הטבח הידוע. כל הנאשמים הורשעו, לאחר שהשופט בנימין הלוי קבע כי אסור היה להם לבצע את הפקודה להרוג את מפֵרי העוצר, משום שהייתה זו "פקודה שדגל שחור של אי חוקיות התנוסס מעליה. אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב." קביעתו של הלוי היוותה עבורי מוטו שליווה אותי בבחינת הפקודות המוטלות על איש שב"כ. בסופו של דבר, המורשעים לא ריצו את מלוא העונשים שהוטלו עליהם. בהלווייתו של אבי התייצבו כולם כאיש אחד, לחלוק כבוד ל"קטגור הסנגור" ההגון והאנושי ששלח אותם לכלא.
לא היה זה המקרה היחיד שבו זכה אבי להערכה ולכבוד ממורשעים ומיריבים מקצועיים. הגינותו, אורך רוחו ושיעור קומתו כאדם ומשפטן זהרו למרחוק. עד היום הוא נחשב לפרקליט המדינה הליברלי מכולם.
בכל פעם שאני נדרש להסביר את הסתירה הפנימית המתקיימת בין אמונתי בערכים הומניסטיים-ליברליים לבין תפקידי כראש השב"כ, אני נזכר באופן שבו הצליח אבי להפריד בין עבודתו המקצועית לבין ערכיו כאדם. ממנו למדתי להיות ענייני, ולהפריד בין המקצוע לבין נטיית הלב הפרטית. השילוב בין מקצוענות ללא פשרות ודבקוּת בקוד התנהגות אישי היה, ועדיין, נר לרגליי; כוכב הצפון שלי.
את כל ימי החופש הגדול של שנת 1957 ביליתי במחנה שנלר בירושלים, שבו התנהל משפט כפר קאסם. אהבתי לבוא עם אבא לעבודה שלו, וגם להצטרף לאימא, הסגנית ליועץ המשפטי לממשלה, שעבדה גם היא במשרד המשפטים. אף שנאבקה במחלת כבד קשה במשך כמה שנים, עוד מימי ילדותי המוקדמים, השתדלה אמי להמשיך לעבוד כמיטב יכולתה, ועשתה זאת תמיד עם חיוך ושאר רוח. כשהייתי בן 14, וכבר יתום מאב, אושפזה אימא בבית החולים למשך תשעה חודשים. כשנפטרה בגיל 61, בשנת 1974, כבר עבדתי בשב"כ. הרגשתי כי היא התעקשה להמשיך לחיות עד אשר ראתה את כל ילדיה מסודרים בחיים. רק אז, כאילו הרגישה שהיא יכולה לעצום בשלווה את עיניה ולהיפרד.
היות שביליתי זמן רב במסדרונות משרד המשפטים – ענקים מוסריים, דמוקרטיים ומשפטיים כמו שמעון אגרנט, חיים כהן ומשה לנדוי היו חלק מנוף ילדותי. היום, במבט לאחור, אני מאושר על שהעדפתי תמיד להתלוות לאבא ולאימא בעבודתם על פני לשחק כדורגל עם חבריי בשכונה. כך זכיתי ללקט עוד פיסות חיים נדירות עם הוריי. כאילו ידעתי שכה מועט הוא הזמן שהוקצב לנו יחד.
התפוח שעף מהעץ
אבא גדל בדרום אפריקה בבית נאור וליברלי, שהתנגדו בו בתוקף לאפליה גזעית. היו לו שני אחים ואחות – כולם מיוחדים במינם ובדרכם, ואהובים עליי מאוד. משפחתו של אבי הייתה שמאלנית ללא תקנה. דודי מקס גלקמן היה פרופסור נודע לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה, ואחד מבניו הצטרף לכוח השלום של האו"ם באפריקה. אחיו השני של אבא, פיליפ גלקמן-גילון, היה עיתונאי מבריק שכתב לאורך שנים ב"ג'רוזלם פוסט", החזיק בדעות שמאלניות והתפטר מהעיתון כשזה נרכש על ידי משקיע בעל דעות ימניות. האחות לבית גלקמן-גילון היא ג'ויס מילר, פרופסור לאנגלית באוניברסיטה העברית ובמאית תיאטרון בעלת דעות רדיקליות ואוונגרדיות. בתה נעמי הצטרפה בנעוריה לתנועת מצפן וחיה היום בארצות הברית.
כחלק בלתי נפרד ממשפחתו הצבעונית והמרתקת, גם אבא היה איש יוצא דופן וססגוני, חרף המקצוע השמרני שבו בחר לעסוק. הוא עזב את גיזת הזהב של דרום אפריקה ב-1936, כשכבר היה עורך דין. באותם ימים "אפרטהייד" לא הייתה מילה גסה שנאמרת בחדרי חדרים; ההפרדה הגזעית הייתה נורמה לגיטימית לכאורה, במדינה שהייתה מקובלת על כל האומות. באירופה נשמע קולן של התורות הפשיסטיות, מלחמת העולם השנייה כבר התדפקה בדלת, ובאווירה זו קם אבא ואמר: "איני יכול יותר לשאת את האפרטהייד." בקרב מקורביו הוא נשמע אז הזוי ותימהוני.
בארץ הכיר את אמי סעדה, בתו של השופט העליון גד פרומקין, והשניים נישאו ב-1939. אימא קיבלה את שמה המיוחד משום שנולדה בעת לימודיו של סבי בקושטא, ששמה הרשמי הוא "דר סעדה", שפירושו: "בית האושר". גבות הורמו כשאנשים שמעו את שמה; הם ציפו לפגוש תימנייה כהת עור, ולהפתעתם ניצבה בפניהם יפהפייה תמירה כחולת עיניים ובהירת שיער. התרגלנו לכך שחלק בלתי נפרד ממפגש עם אנשים חדשים הוא מתן כמה מילות הסבר על השם סעדה.
סבי הקפיד להעניק לילדיו חינוך איכותי. אימא למדה בגימנסיה העברית, ועם סיום לימודיה נשלחה ללמוד משפטים בלונדון. באותם ימים לא נשמע כדבר הזה שאישה תלמד בגפּה משפטים בארץ זרה. כשחזרה לארץ עם תואר עורכת דין, פגשה את עורך הדין קולין גלקמן. לימים, לאחר שמונה לפרקליט המדינה, הוא שינה את שמו לגילון, לבקשת ראש הממשלה אז דוד בן גוריון.
אבא היה איש שהביטוי "הצנע לכת" כאילו נולד עבורו, במלוא המשמעות. בבית שבו גדלתי הכסף היה אמצעי קיום בלבד. נכסים ורכוש לא היו משאת נפש, והצניעות הייתה ערך עליון. הוריי אף הרחיקו לכת בהקפדה על קלה כחמורה, כשהחליטו לא להיות חברים באף קופת חולים, פן ייווצר חלילה הרושם שהם נוטים לכיוון פוליטי כלשהו. כאשר שניהם חלו, ונזקקו לטיפולים רבים ויקרים, הם נאלצו להשתמש בכל חסכונותיהם כדי לממן את הטיפולים. אין כבר אנשים כאלה.
אף שהוריי מילאו תפקידים ציבוריים בכירים, מעולם לא הייתה להם מכונית. אבא העדיף ללכת ברגל מביתנו שבשכונת רחביה למשרד המשפטים, וכדי לא לבטל זמן ניצל את ההליכה לפתרון תשבצים או למשחק שחמט עם יריב דמיוני. ידו הגדולה אחזה דרך קבע בלוח שחמט קטנטן בכל אשר פנה. התשבצים המאתגרים ביותר הופיעו אז דווקא בכתב העת האנגלי "ניו סטייטמן", עיתון מכובד ובעל נטייה קומוניסטית. לאבא זה לא הפריע, להפך. היום שבו הגיע העיתון לתיבת הדואר היה יום חג שאבא ציפה לו בדריכות.
כשהתמנה לפרקליט המדינה, תחת עינו הפקוחה של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון אז, נאלץ אבא לתת הסברים על דבקותו בעיתון הקומוניסטי. הוא כנראה הניח את דעתו של איסר הקטן, ואת המנוי לעיתון לא ביטל. לאחר מותו מצאנו בספרייתו, בנוסף לקלאסיקות של שייקספיר וספרי שירה רבים, גם 700 ספרים שעוסקים בשחמט.
ביתי היה ביתם של Civil Servants – משרתי ציבור בכל נפשם ומאודם. בבית ספגתי, ללא מילים מיותרות, את חשיבותה המכרעת של פעילות ממלכתית בשירות הציבור. בכיתה ג' רצתי אחוז התלהבות לספר לסבא פרומקין שנבחרתי לחבר ועד הכיתה. סבא התרגש מאוד, ולא ויתר על נאום חינוכי שהדגיש את חשיבות העבודה הציבורית למען הכלל. עם סבא אחד שופט עליון, סבא אחר עורך דין, אבא פרקליט המדינה, אימא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ואח שופט – אני שואל את עצמי לא פעם כיצד קרה שלא פניתי גם אני ללימודי משפטים, כמקובל במשפחה. אולי דווקא משום שהדרך הייתה כה סלולה, לא בחרתי בה? לעתים אני מצטער על כך. אני חושב שהשכלה משפטית חיונית לכל מי שנושא במשרה ציבורית. אבל גם כך אני רואה את עצמי כ-Civil Servant בנשמתי; כממשיך השושלת המפוארת שממנה ינקתי את הערכים שמנחים אותי.
קולותיהם של סבא, אבא ואימא מהדהדים באוזניי עד היום. נדמה לי שלא הצבעתי פעמיים עבור אותה מפלגה פוליטית בבחירות לכנסת, ולרוב נתתי את קולי למפלגות מרכז, שייצגו עבורי את השקפת עולמי הליברלית. במהלך עבודתי רדפתי באותם להט ומסירות הן אחר השמאל הקיצוני של "דרך הניצוץ" והן אחר תנועת כ"ך והמחתרת היהודית. ולא אני הוא שדאג במכוון לאזן את התמונה – המציאות היא שהכתיבה את הדרך. כשמישהו חותר תחת אושיות קיומה של המדינה – תפקידי הוא לעצור בעדו. אני חי מצוין עם הבחירות שלי.
כשהדלת נסגרת, נפתח חלון
בכל מקום שבו אני שם אצבע בחיי, או בחייהם של בני משפחתי, אני מבחין במורכבות בלתי צפויה, בסתירות פנימיות ובפרדוקסים מובְנים. כך גם בימי ילדותי. מצד אחד, ליוויתי את אבא המתייסר במחלה וחוויתי את מותו בגיל צעיר כל כך, 52, וכך גם חוויתי לאורך שנים ארוכות את מאבקה היומיומי של אימא במחלה, שלבסוף הכריעה אותה. מצד שני, אני זוכר ילדוּת מאושרת. שכונת ילדותי הירושלמית, רחביה, הייתה עולם ומלואו עבורי.
את ימי ילדותי המרתקים ביליתי בשכונה, בין השאר עם דן מרידור, ביבי נתניהו – שהיה מגיע לחופשות מאמריקה, חגי עינת, אליעזר (גזר) יערי ויאיר סנפירי. רחביה הייתה מקום נפלא, שנעים להיות בו גם כשהעצב בבית כבד מנשוא. היטיב לתאר אותה נתן אלתרמן בשירו "דוקטור מול דוקטור גר":
מרצפות השכונה הומיות עד הלילה
קול מכוניות ירעם בן
בברק הצילינדרים נוסע ה"הי לייף"
רחביה ורחוב רמב"ן.
רחביה כזאת: עסקיה קטנים
"טניס פלאץ", "קפה וינה" או "קורסו",
וממול לקפה – הפגנות רבנים
ובפנים – ישיבות אפיקורסים
מגזוסטרה אל גזוסטרה נדברים ארכיטקטים
ודוקטור מול דוקטור גר.
התחביב העיקרי של רבים מילדי רחביה היה איסוף חתימות של גדולי האומה. המרדף אחר החתימות מילא את סדר היום שלנו, כאילו עבדנו בעסק הזה במשרה מלאה. האמת היא שבזכות הקשרים המשפחתיים שלנו יכולנו להשיג את החתימות די בקלות, אבל לכולנו היה ברור שהחוכמה היא להשיג אותן בכוחות עצמנו.
היה לנו טקס קבוע: ביום ראשון בצהריים, בשעה שבה מסתיימת ישיבת הממשלה במעונה שברחוב אבן גבירול בבירה, היו כל ילדי רחביה מתייצבים בשורה ארוכה ומחכים לשֹרים, בתקווה שיצליחו להשיג חתימות חדשות לאוסף. רק אל דוד בן גוריון לא יכולנו לגשת: ראש הממשלה היה יוצא ממשרדו שקוע במחשבות ואדיש לסביבתו, עיניו נעוצות בקרקע, והוא מוקף בטבעת מאבטחים.
באחד הימים הרים בן גוריון את עיניו, נתקל בחבורת הילדים, ושאל את אחד המאבטחים מה הילדים עושים פה. המאבטח הסביר לו, ובן גוריון חייך והזמין את כולנו למשרדו לשעת אחר הצהריים של אותו היום. חודשים קודם לכן חיכינו לרגע הזה, וכעת ההתרגשות העפילה לשיא. הגענו לפגישה לבושים בחולצות לבנות ומכנסיים כחולים. הייתי בן תשע, יותר מ-58 שנה חלפו מאז האירוע המרגש, אך טעם מיץ התפוזים שהוגש לנו במשרדו של ראש הממשלה עדיין עומד בפי. בן גוריון שאל אותנו לשמותינו, ואלה שנשאו שמות לועזיים ספגו ממנו ביקורת קשה. למזלי, קִִצפו של בן גוריון נחסך ממני, כיוון שכבר נשאתי שֵם עברי למהדרין.
הייתי מוכן להקריב לא מעט עבור חתימה נדירה. כששגריר גרמניה הראשון, רולף פאולס, הגיע לבית הנשיא להגיש את כתב האמנתו, נערכה במקום הפגנה של ניצולי שואה. את החתימה לא הצלחתי להשיג, אך חטפתי בעיטה הגונה מסוּס משטרה. בפעם אחרת, הגיעה לביקור בארץ המלכה האם של בלגיה והאבטחה המסיבית סביבה הקשתה להתקרב אליה. חבריי ואני התעקשנו, וטיפסנו על עץ גבוה בחצר בית ששכן סמוך לבית הנשיא. בשיא הטקס, כשכולם עמדו דום על השטיח האדום לצלילי ההמנון הבלגי, צנחנו שלושת החברים מהעץ, ממש מול המלכה, ובקול מתחנחן ביקשנו את חתימתה. ראש הטקס של משרד החוץ איבד את שלוותו והחטיף לי סטירת לחי מצלצלת, אבל אני לא ויתרתי. המשכתי לעמוד דום, נושא בתוכי את העלבון הצורב, וכשתם ההמנון הגשתי למלכה את הנייר. היא חתמה. המשימה הושלמה. קור הרוח והדבקות במשימה, שאפיינו אותי במהלך עבודתי בשירות, היו שם כבר אז.
בבית הספר – הגימנסיה העברית רחביה בירושלים – הייתי ידוע כפרא אדם. היום אני יכול להגדיר את הילד שהייתי "פושע קטן". השיעורים לא עניינו אותי במיוחד, בוודאי לא בהשוואה לעולם שקרץ לי בחוץ. בכיתה ט' הוחלט להשאיר אותי כיתה. לא בקלות קיבלתי את העובדה שנותקתי מחבריי, ושאיאלץ להמשיך ללמוד עם קטנים ממני. הרגשתי מושפל ומתוסכל. תחושותיי לא הפכו אותי, כמובן, לתלמיד טוב יותר. באירוע אופייני שהתרחש בְכיתה ט', קמתי ממקום מושבי בַכיתה לאחר כעשר דקות מתחילתו של שיעור אנגלית, וצעדתי לעבר היציאה. "אתה לא יוצא מכאן," אמרה המורה בפסקנות וחסמה בגופה את הדלת.
"אני כן יוצא," עניתי, הסתובבתי לאחור ונעלמתי דרך אחד החלונות הגדולים בקיר שממול.
מנהל הגימנסיה השתדל בכל מאודו להחזיק אותי בבית הספר, מתוך התחשבות באמי ובַמצב המשפחתי שלנו. בכיתה י' פקעה סבלנותו. נזרקתי מבית הספר. בצדק, כנראה. אני מניח שההתנהגות הפרועה שלי הייתה תגובה לַמתרחש בבית. אבא האהוב איננו, אימא חולה, ואין מי שיציב גבולות.
אבל לצד ההתנהגות הפרועה וחוסר העניין בלימודים, המשכתי להחליף מדי יום ספר בספרייה ולא הפסקתי לנגן בקלרינט שלי. כשמנהל הגימנסיה המליץ שאמשיך את לימודיי באקדמיה למוזיקה, אימצתי את ההמלצה בשמחה. הצטרפתי שם לכיתה קטנה, שיחד איתי מנתה 23 תלמידים, רובם פליטים שנזרקו ממוסדות חינוך. זכינו במורים מצוינים, שהעניקו לנו תשומת לב אישית, כזו שכל כך חסְרה לי. התחלתי לפרוח.
במאמר מוסגר יוזכר כאן, שבשנות ילדותי ונעוריי טרם אותרו והוכרו ילדים כלוקים בבעיות למידה, קשב וריכוז, מה שהסב עוגמת נפש לרבים והשפיע באופן דרמטי על מסלול חייהם. שנים רבות לאחר מכן, כשכבר הייתי לסבא, נחלצתי לטובת נכדִי שהתקשה להסתגל למסגרת בית ספרית רגילה והועבר למסגרת של חינוך ולימוד ביתי. כל בני המשפחה גויסו כמוֹרים. זיהיתי את הכישרון הגדול שגילה בתחומי המוזיקה והכדורסל, והשתמשתי באהבתו לכדורסל כדי ללמד אותו עברית ומתמטיקה שימושית על בסיס כתבות ספורט ונתונים סטטיסטיים.
נסיכים בלי כתר
רבים מחברי ילדותי ברחביה כיהנו ומכהנים גם היום בתפקידים בכירים במשרות ציבוריות. רבים מהם הם דוֹר שני ושלישי לעשייה למען הכלל. עם דן מרידור, בן לאחד מראשי האצ"ל וממקימי תנועת החירות, אהבתי לשחק סטנגה ברחוב. הוא גדל להיות שֹר, והיום עומד בראש דירקטוריונים. סבי נהג לטייל ברחובות השכונה כתף אל כתף עם מי שהיה אז הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אביו של מי שגדל להיות נשיא המדינה וסבו של יצחק (בוז'י) הרצוג. אל ביתו של הפרופסור בן-ציון נתניהו, המלומד הרביזיוניסטי, היינו נכנסים על קצות האצבעות, כדי לא להפריע לו בלימודיו. בנו, שעלה לגדולות, היה חלק מהשכונה שלנו. כולנו התחלנו מנקודת מוצא דומה, מבתים שהטמיעו בנו ערכים של השגת משמעות באמצעות תרומה למען הציבור.
לחלקם אוהבים לקרוא "נסיכים". האם צמחתי גם אני בבית גידול של נסיכים? אני בהחלט רואה את עצמי כנסיך – בן ממשיך לשושלת מפוארת. אבל תעודת נסיך שמוענקת לך בלידתך אינה סוף פסוק. זהו תואר שצריך לתחזק: מדובר גם בתעודת בגרוּת מחייבת, מבחינה ערכית והתנהגותית. זו נובעת ומושפעת מהדרך שבה בוחר אדם ללכת בהמשך חייו. לתפיסתי, הנסיכוּת מזמנת עוֹל כבד של חובות, לא פחות, ואולי יותר, מאשר זכויות.
ממש לא קל להיות נסיך. דן מרידור, למשל, האיש הערכי, ההגון, הליברלי – הפך לחרצוף נלעג בגלל תכונותיו הנסיכיות. בוז'י הרצוג, נסיך השמאל האלגנטי והממלכתי, נתפס בציבור כדמות "לא כריזמטית", ומשלם מחיר. אולי הוא נסיך מכדי להיות מנהיג האופוזיציה. בני בגין, שלעולם לא מתלהם, גם כשהוא מביע דעות קיצוניות, נפלט מהזירה הפוליטית – והוא ללא ספק בן של מלך.
לעומתם, ביבי נתניהו משליך את תואר הנסיכות בכל הזדמנות שבה צריך לטפס על ארגז ולשאת נאום דמגוגי. הערכים שעליהם גדל בבית הוריו היו רביזיוניסטיים מובהקים, ואני נוטה להאמין בַכוונות הטהורות של אנשים כמותו כשהצטרפו לפוליטיקה. נשאלת השאלה מה קרה בהמשך הדרך לנסיך ביבי, שכבר בתנועת הצופים ברחביה הבטיח לנו שהוא יהיה ראש ממשלה; היכן התחיל תהליך הקלקול בקריירה הפוליטית שלו, שהפכה אותו לאופורטוניסט, ששיקוליו מוכתבים בראש ובראשונה מתועלתו האישית.
אני מביט בתדהמה גם על תהליך עלייתו ונפילתו של אהוד אולמרט – גם הוא סוג של נסיך. מהיכן הוא קיבל את התחושה שהכל מגיע לו? את ביבי ואולמרט אני מכיר היטב, וכך גם את אהוד ברק. ואני תוהה באיזה מחסן הם מאפסנים את הערכים שגדלו עליהם, ושהאמינו בהם, כדי לפנות מקום ליוהרה, לזחיחות הדעת ולרדיפה אחר כבוד וכסף.
אין לי תשובה. אבל אם אלה יהיו פני המנהיגות שלנו, גם בהמשך הדרך, אני לא רואה עתיד למדינת ישראל.

עוד על הספר

האזרח כ' כרמי גילון
1.
 
משורשים ועד צמרת
 
(פרק זה מוקדש להוריי, הישרים באדם, סעדה וקולין גילון ז"ל)
 
 
 
לא בדיוק ילד טוב ירושלים 
"What is a nice boy like you, doing in a place like this?"
זה מה ששאל אותי דודי, פיליפ גילון, כשנודע לו שאני הוא כ' – ראש השב"כ. פיליפ ידע מאיזה בית ערכי וליברלי אני מגיע. הוא שאל שאלה טובה. גם אני נהגתי לשאול את עצמי שאלות מסוג זה.
התשובה שהשבתי לעצמי על השאלה הזאת אז, תשובה שבבסיסה נכונה גם להיום, היא: תמונת נוף ילדותי. בתמונה הזו מופיע פרחח לא קטן, ילד שמתקשה להתאים את עצמו למסגרות ולגבולות; ילד שאופיו הפראי לא מתיישב עד הסוף, כנראה, עם הדימוי העולה משמו המסוגנן וממראהו ה"חנוני". עוד בילדותי המוקדמת נעצרתי פעמיים על ידי המשטרה, ומנהל התיכון ברחביה הירושלמית התעקש להיפטר ממני – אף שהייתי יתום מאב, קולין גילון, שהיה פרקליט המדינה, ובן לאם, סעדה, המכהנת כסגנית היועץ המשפטי לממשלה בעת שהיא נאבקת במחלת כבד קשה. כך שככל הנראה לא הייתי באמת רק nice boy. לא ה"ילד טוב ירושלים" הקלאסי.
כבר אז, בשנות ילדותי הפוחזות, התקיימה הפגישה הראשונה שלי עם השירות. רק שנים לאחר מכן הבנתי את שראו אז עיניי. הייתה זו שנת 1961, ואבי, ששימש בעת ההיא פרקליט המדינה, כבר היה חולה מאוד. את רוב עבודתו הוא עשה מהבית. אף שחדרו היה כבר עמוס בבלוני חמצן, הוא התעקש להמשיך לעבוד ממיטת חוליו והבית היה תמיד מלא באנשים. התיק האחרון שטיפל בו היה של המרגל קורט סיטה, צ'כי (לא יהודי) ששימש פרופסור להנדסה אווירונאוטית בטכניון בחיפה, אך עיסוקו האקדמי היה מסווה לפועלו כמרגל עבור צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. לצורך הכנת המשפט בתיק הריגול, הגיעו לביתנו בקביעות גם אנשי שב"כ (שכּוּנה אז עדיין ש"ב). לימים נודע לי שבין באי ביתנו באותה תקופה היה גם עמוס מנור, ראש השירות אז.
למנור הייתה מכונית אפורה, שהזדקרה ממנה אנטנה ענקית שכמוה לא ראיתי מעולם בשכונה הבורגנית השקטה שלנו. נהגוֹ הקפיד להכניס את המכונית לתוך החצר פנימה, כדי להסתיר אותה ואת "הבוס" מעיניים סקרניות. אלא שאני, ילד בן עשר וחצי, שהתרגש מהמכונית המפוארת, ועוד יותר מכך מהאנטנה שלה, מיהרתי להזמין את ילדי השכונה לחזות באטרקציה ולבחון מקרוב את "המכונית של הבלשים". אמנם איש לא גילה לי מי הם האורחים המסתוריים, אך באינטואיציה שלי החלטתי שהם בלשים.
שנים לאחר מכן, כשכבר עבדתי בשב"כ, נתקלתי בעמוס מנור כשהרצה על שנות השירות בראשותו (1962-1953). הצגתי את עצמי כבנו של קולין גילון, וחלקתי איתו את זיכרון הילדות שלי הקשור בו ובמכוניתו. להפתעתי, זכר מנור היטב את הבית שלנו, ואפילו את התמרונים שערך נהגו האישי בעת שניסה להסתיר את המכונית.
אז גם סיפר לי מנור דברים שכילד לא היה כל סיכוי שאדע. אף שחלק מהדברים שבתחום עיסוקו של אבי נראו לי בשנות ילדותי אפופי מסתורין ומסקרנים, לא היה לי כל מושג שהוא שותף סוד לפרשיות ביטחוניות מרכזיות בתולדות המדינה. בין כותלי ביתנו לא נאמרה אף מילה שתסגיר זאת, ולמרבה הצער נאלצתי להסתפק באנטנה של המכונית ובהטלת רושם בל יימחה על ילדי השכונה.
עמוס מנור ואני קראנו ברבות השנים לסיפור הילדות שלי "עמוס והבלשים", ומאז אותה פגישה קיימנו בינינו קשרי ידידות עמוקה, עד יום מותו. הוא היה שותף לסודות רבים שלי, מקצועיים ואישיים. כשהתמניתי לראש השירות הרביתי להתייעץ איתו; כשהחלטתי לפרוש, מנור היה האיש שדיברתי עמו.
אבי נפטר ממחלת הסרטן באחד הבקרים ב-1961, כשהייתי בן 11. היום הזה נחרת בזיכרוני בבהירות של סרט שהייתי יכול להקרין בלופ. הוציאו אותי מהכיתה בבית הספר, ולפני הכל שמחתי להשתחרר מהלימודים וללכת הביתה. אחר כך, בבית, כשעיכלתי את הבשֹוֹרה, הרגשתי שאני לא רוצה להישאר ולוּ רגע נוסף בבית האבלים, מוקף במבוגרים בוכים. פתחתי את הדלת ורצתי לביתו של הטוב שבחבריי, חגי עינת, שאביו נפטר שנה קודם לכן. הרגשתי את דפיקות הלב המואצות שלי, את מפלס האדרנלין העולה. הגעתי לביתו של חגי, פתחתי את דלת חדרו בסערה, וקצר נשימה אמרתי לו: "גם אני יתום."
ממבט בוגר, עשרות שנים מאוחר יותר, אני רואה במעשה הזה מהלך בריא של ילד שיצר לעצמו קבוצת תמיכה; ילד שידע בדיוק היכן הוא רוצה וצריך להיות בשעות קשות כדי לקבל תמיכה ולהתעודד.
ההלוויה נערכה בכ"ה בניסן, בדיוק ביום פתיחתו של משפט אייכמן. שעת פתיחת המשפט נדחתה, כדי שכל המעורבים במשפט יספיקו להשתתף בהלוויה. העיתונאי גבריאל שטרסמן הספיד את אבי ב"מעריב" במילים "הישר באדם". זה כנראה היה קרוב למציאות. כפרקליט המדינה, פעל אבי באופן יוצא דופן בגישתו לעבודה ולמשפט, ובשיטות העבודה שהנהיג. חלק מהסיפורים שעברו מפה לאוזן בעולם המשפט הישראלי נודעו לי במרוצת השנים מחבריו למקצוע, וכולם המחישו את היותו Officer of the court, אדם שמבקש משפט צדק. כך, למשל, באחד המשפטים ששימש בהם תובע, לאחר שהצליח להוכיח את אשמת הנאשם בבית המשפט העליון פנה לשופט, ובמהלך חריג טען שלפי העדויות יש לזכות את הנאשם ולשלחו לחופשי. מאז כוּנה בפי הקולגות "הקטגור הסנגור".
ב-1957 שימש אבי תובע במשפט כפר קאסם, שבו הובאו לדין 11 אנשי משמר הגבול שהואשמו בביצוע הטבח הידוע. כל הנאשמים הורשעו, לאחר שהשופט בנימין הלוי קבע כי אסור היה להם לבצע את הפקודה להרוג את מפֵרי העוצר, משום שהייתה זו "פקודה שדגל שחור של אי חוקיות התנוסס מעליה. אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב." קביעתו של הלוי היוותה עבורי מוטו שליווה אותי בבחינת הפקודות המוטלות על איש שב"כ. בסופו של דבר, המורשעים לא ריצו את מלוא העונשים שהוטלו עליהם. בהלווייתו של אבי התייצבו כולם כאיש אחד, לחלוק כבוד ל"קטגור הסנגור" ההגון והאנושי ששלח אותם לכלא.
לא היה זה המקרה היחיד שבו זכה אבי להערכה ולכבוד ממורשעים ומיריבים מקצועיים. הגינותו, אורך רוחו ושיעור קומתו כאדם ומשפטן זהרו למרחוק. עד היום הוא נחשב לפרקליט המדינה הליברלי מכולם.
בכל פעם שאני נדרש להסביר את הסתירה הפנימית המתקיימת בין אמונתי בערכים הומניסטיים-ליברליים לבין תפקידי כראש השב"כ, אני נזכר באופן שבו הצליח אבי להפריד בין עבודתו המקצועית לבין ערכיו כאדם. ממנו למדתי להיות ענייני, ולהפריד בין המקצוע לבין נטיית הלב הפרטית. השילוב בין מקצוענות ללא פשרות ודבקוּת בקוד התנהגות אישי היה, ועדיין, נר לרגליי; כוכב הצפון שלי.
את כל ימי החופש הגדול של שנת 1957 ביליתי במחנה שנלר בירושלים, שבו התנהל משפט כפר קאסם. אהבתי לבוא עם אבא לעבודה שלו, וגם להצטרף לאימא, הסגנית ליועץ המשפטי לממשלה, שעבדה גם היא במשרד המשפטים. אף שנאבקה במחלת כבד קשה במשך כמה שנים, עוד מימי ילדותי המוקדמים, השתדלה אמי להמשיך לעבוד כמיטב יכולתה, ועשתה זאת תמיד עם חיוך ושאר רוח. כשהייתי בן 14, וכבר יתום מאב, אושפזה אימא בבית החולים למשך תשעה חודשים. כשנפטרה בגיל 61, בשנת 1974, כבר עבדתי בשב"כ. הרגשתי כי היא התעקשה להמשיך לחיות עד אשר ראתה את כל ילדיה מסודרים בחיים. רק אז, כאילו הרגישה שהיא יכולה לעצום בשלווה את עיניה ולהיפרד.
היות שביליתי זמן רב במסדרונות משרד המשפטים – ענקים מוסריים, דמוקרטיים ומשפטיים כמו שמעון אגרנט, חיים כהן ומשה לנדוי היו חלק מנוף ילדותי. היום, במבט לאחור, אני מאושר על שהעדפתי תמיד להתלוות לאבא ולאימא בעבודתם על פני לשחק כדורגל עם חבריי בשכונה. כך זכיתי ללקט עוד פיסות חיים נדירות עם הוריי. כאילו ידעתי שכה מועט הוא הזמן שהוקצב לנו יחד.
התפוח שעף מהעץ
אבא גדל בדרום אפריקה בבית נאור וליברלי, שהתנגדו בו בתוקף לאפליה גזעית. היו לו שני אחים ואחות – כולם מיוחדים במינם ובדרכם, ואהובים עליי מאוד. משפחתו של אבי הייתה שמאלנית ללא תקנה. דודי מקס גלקמן היה פרופסור נודע לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה, ואחד מבניו הצטרף לכוח השלום של האו"ם באפריקה. אחיו השני של אבא, פיליפ גלקמן-גילון, היה עיתונאי מבריק שכתב לאורך שנים ב"ג'רוזלם פוסט", החזיק בדעות שמאלניות והתפטר מהעיתון כשזה נרכש על ידי משקיע בעל דעות ימניות. האחות לבית גלקמן-גילון היא ג'ויס מילר, פרופסור לאנגלית באוניברסיטה העברית ובמאית תיאטרון בעלת דעות רדיקליות ואוונגרדיות. בתה נעמי הצטרפה בנעוריה לתנועת מצפן וחיה היום בארצות הברית.
כחלק בלתי נפרד ממשפחתו הצבעונית והמרתקת, גם אבא היה איש יוצא דופן וססגוני, חרף המקצוע השמרני שבו בחר לעסוק. הוא עזב את גיזת הזהב של דרום אפריקה ב-1936, כשכבר היה עורך דין. באותם ימים "אפרטהייד" לא הייתה מילה גסה שנאמרת בחדרי חדרים; ההפרדה הגזעית הייתה נורמה לגיטימית לכאורה, במדינה שהייתה מקובלת על כל האומות. באירופה נשמע קולן של התורות הפשיסטיות, מלחמת העולם השנייה כבר התדפקה בדלת, ובאווירה זו קם אבא ואמר: "איני יכול יותר לשאת את האפרטהייד." בקרב מקורביו הוא נשמע אז הזוי ותימהוני.
בארץ הכיר את אמי סעדה, בתו של השופט העליון גד פרומקין, והשניים נישאו ב-1939. אימא קיבלה את שמה המיוחד משום שנולדה בעת לימודיו של סבי בקושטא, ששמה הרשמי הוא "דר סעדה", שפירושו: "בית האושר". גבות הורמו כשאנשים שמעו את שמה; הם ציפו לפגוש תימנייה כהת עור, ולהפתעתם ניצבה בפניהם יפהפייה תמירה כחולת עיניים ובהירת שיער. התרגלנו לכך שחלק בלתי נפרד ממפגש עם אנשים חדשים הוא מתן כמה מילות הסבר על השם סעדה.
סבי הקפיד להעניק לילדיו חינוך איכותי. אימא למדה בגימנסיה העברית, ועם סיום לימודיה נשלחה ללמוד משפטים בלונדון. באותם ימים לא נשמע כדבר הזה שאישה תלמד בגפּה משפטים בארץ זרה. כשחזרה לארץ עם תואר עורכת דין, פגשה את עורך הדין קולין גלקמן. לימים, לאחר שמונה לפרקליט המדינה, הוא שינה את שמו לגילון, לבקשת ראש הממשלה אז דוד בן גוריון.
אבא היה איש שהביטוי "הצנע לכת" כאילו נולד עבורו, במלוא המשמעות. בבית שבו גדלתי הכסף היה אמצעי קיום בלבד. נכסים ורכוש לא היו משאת נפש, והצניעות הייתה ערך עליון. הוריי אף הרחיקו לכת בהקפדה על קלה כחמורה, כשהחליטו לא להיות חברים באף קופת חולים, פן ייווצר חלילה הרושם שהם נוטים לכיוון פוליטי כלשהו. כאשר שניהם חלו, ונזקקו לטיפולים רבים ויקרים, הם נאלצו להשתמש בכל חסכונותיהם כדי לממן את הטיפולים. אין כבר אנשים כאלה.
אף שהוריי מילאו תפקידים ציבוריים בכירים, מעולם לא הייתה להם מכונית. אבא העדיף ללכת ברגל מביתנו שבשכונת רחביה למשרד המשפטים, וכדי לא לבטל זמן ניצל את ההליכה לפתרון תשבצים או למשחק שחמט עם יריב דמיוני. ידו הגדולה אחזה דרך קבע בלוח שחמט קטנטן בכל אשר פנה. התשבצים המאתגרים ביותר הופיעו אז דווקא בכתב העת האנגלי "ניו סטייטמן", עיתון מכובד ובעל נטייה קומוניסטית. לאבא זה לא הפריע, להפך. היום שבו הגיע העיתון לתיבת הדואר היה יום חג שאבא ציפה לו בדריכות.
כשהתמנה לפרקליט המדינה, תחת עינו הפקוחה של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון אז, נאלץ אבא לתת הסברים על דבקותו בעיתון הקומוניסטי. הוא כנראה הניח את דעתו של איסר הקטן, ואת המנוי לעיתון לא ביטל. לאחר מותו מצאנו בספרייתו, בנוסף לקלאסיקות של שייקספיר וספרי שירה רבים, גם 700 ספרים שעוסקים בשחמט.
ביתי היה ביתם של Civil Servants – משרתי ציבור בכל נפשם ומאודם. בבית ספגתי, ללא מילים מיותרות, את חשיבותה המכרעת של פעילות ממלכתית בשירות הציבור. בכיתה ג' רצתי אחוז התלהבות לספר לסבא פרומקין שנבחרתי לחבר ועד הכיתה. סבא התרגש מאוד, ולא ויתר על נאום חינוכי שהדגיש את חשיבות העבודה הציבורית למען הכלל. עם סבא אחד שופט עליון, סבא אחר עורך דין, אבא פרקליט המדינה, אימא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ואח שופט – אני שואל את עצמי לא פעם כיצד קרה שלא פניתי גם אני ללימודי משפטים, כמקובל במשפחה. אולי דווקא משום שהדרך הייתה כה סלולה, לא בחרתי בה? לעתים אני מצטער על כך. אני חושב שהשכלה משפטית חיונית לכל מי שנושא במשרה ציבורית. אבל גם כך אני רואה את עצמי כ-Civil Servant בנשמתי; כממשיך השושלת המפוארת שממנה ינקתי את הערכים שמנחים אותי.
קולותיהם של סבא, אבא ואימא מהדהדים באוזניי עד היום. נדמה לי שלא הצבעתי פעמיים עבור אותה מפלגה פוליטית בבחירות לכנסת, ולרוב נתתי את קולי למפלגות מרכז, שייצגו עבורי את השקפת עולמי הליברלית. במהלך עבודתי רדפתי באותם להט ומסירות הן אחר השמאל הקיצוני של "דרך הניצוץ" והן אחר תנועת כ"ך והמחתרת היהודית. ולא אני הוא שדאג במכוון לאזן את התמונה – המציאות היא שהכתיבה את הדרך. כשמישהו חותר תחת אושיות קיומה של המדינה – תפקידי הוא לעצור בעדו. אני חי מצוין עם הבחירות שלי.
כשהדלת נסגרת, נפתח חלון
בכל מקום שבו אני שם אצבע בחיי, או בחייהם של בני משפחתי, אני מבחין במורכבות בלתי צפויה, בסתירות פנימיות ובפרדוקסים מובְנים. כך גם בימי ילדותי. מצד אחד, ליוויתי את אבא המתייסר במחלה וחוויתי את מותו בגיל צעיר כל כך, 52, וכך גם חוויתי לאורך שנים ארוכות את מאבקה היומיומי של אימא במחלה, שלבסוף הכריעה אותה. מצד שני, אני זוכר ילדוּת מאושרת. שכונת ילדותי הירושלמית, רחביה, הייתה עולם ומלואו עבורי.
את ימי ילדותי המרתקים ביליתי בשכונה, בין השאר עם דן מרידור, ביבי נתניהו – שהיה מגיע לחופשות מאמריקה, חגי עינת, אליעזר (גזר) יערי ויאיר סנפירי. רחביה הייתה מקום נפלא, שנעים להיות בו גם כשהעצב בבית כבד מנשוא. היטיב לתאר אותה נתן אלתרמן בשירו "דוקטור מול דוקטור גר":
מרצפות השכונה הומיות עד הלילה
קול מכוניות ירעם בן
בברק הצילינדרים נוסע ה"הי לייף"
רחביה ורחוב רמב"ן.
רחביה כזאת: עסקיה קטנים
"טניס פלאץ", "קפה וינה" או "קורסו",
וממול לקפה – הפגנות רבנים
ובפנים – ישיבות אפיקורסים
מגזוסטרה אל גזוסטרה נדברים ארכיטקטים
ודוקטור מול דוקטור גר.
התחביב העיקרי של רבים מילדי רחביה היה איסוף חתימות של גדולי האומה. המרדף אחר החתימות מילא את סדר היום שלנו, כאילו עבדנו בעסק הזה במשרה מלאה. האמת היא שבזכות הקשרים המשפחתיים שלנו יכולנו להשיג את החתימות די בקלות, אבל לכולנו היה ברור שהחוכמה היא להשיג אותן בכוחות עצמנו.
היה לנו טקס קבוע: ביום ראשון בצהריים, בשעה שבה מסתיימת ישיבת הממשלה במעונה שברחוב אבן גבירול בבירה, היו כל ילדי רחביה מתייצבים בשורה ארוכה ומחכים לשֹרים, בתקווה שיצליחו להשיג חתימות חדשות לאוסף. רק אל דוד בן גוריון לא יכולנו לגשת: ראש הממשלה היה יוצא ממשרדו שקוע במחשבות ואדיש לסביבתו, עיניו נעוצות בקרקע, והוא מוקף בטבעת מאבטחים.
באחד הימים הרים בן גוריון את עיניו, נתקל בחבורת הילדים, ושאל את אחד המאבטחים מה הילדים עושים פה. המאבטח הסביר לו, ובן גוריון חייך והזמין את כולנו למשרדו לשעת אחר הצהריים של אותו היום. חודשים קודם לכן חיכינו לרגע הזה, וכעת ההתרגשות העפילה לשיא. הגענו לפגישה לבושים בחולצות לבנות ומכנסיים כחולים. הייתי בן תשע, יותר מ-58 שנה חלפו מאז האירוע המרגש, אך טעם מיץ התפוזים שהוגש לנו במשרדו של ראש הממשלה עדיין עומד בפי. בן גוריון שאל אותנו לשמותינו, ואלה שנשאו שמות לועזיים ספגו ממנו ביקורת קשה. למזלי, קִִצפו של בן גוריון נחסך ממני, כיוון שכבר נשאתי שֵם עברי למהדרין.
הייתי מוכן להקריב לא מעט עבור חתימה נדירה. כששגריר גרמניה הראשון, רולף פאולס, הגיע לבית הנשיא להגיש את כתב האמנתו, נערכה במקום הפגנה של ניצולי שואה. את החתימה לא הצלחתי להשיג, אך חטפתי בעיטה הגונה מסוּס משטרה. בפעם אחרת, הגיעה לביקור בארץ המלכה האם של בלגיה והאבטחה המסיבית סביבה הקשתה להתקרב אליה. חבריי ואני התעקשנו, וטיפסנו על עץ גבוה בחצר בית ששכן סמוך לבית הנשיא. בשיא הטקס, כשכולם עמדו דום על השטיח האדום לצלילי ההמנון הבלגי, צנחנו שלושת החברים מהעץ, ממש מול המלכה, ובקול מתחנחן ביקשנו את חתימתה. ראש הטקס של משרד החוץ איבד את שלוותו והחטיף לי סטירת לחי מצלצלת, אבל אני לא ויתרתי. המשכתי לעמוד דום, נושא בתוכי את העלבון הצורב, וכשתם ההמנון הגשתי למלכה את הנייר. היא חתמה. המשימה הושלמה. קור הרוח והדבקות במשימה, שאפיינו אותי במהלך עבודתי בשירות, היו שם כבר אז.
בבית הספר – הגימנסיה העברית רחביה בירושלים – הייתי ידוע כפרא אדם. היום אני יכול להגדיר את הילד שהייתי "פושע קטן". השיעורים לא עניינו אותי במיוחד, בוודאי לא בהשוואה לעולם שקרץ לי בחוץ. בכיתה ט' הוחלט להשאיר אותי כיתה. לא בקלות קיבלתי את העובדה שנותקתי מחבריי, ושאיאלץ להמשיך ללמוד עם קטנים ממני. הרגשתי מושפל ומתוסכל. תחושותיי לא הפכו אותי, כמובן, לתלמיד טוב יותר. באירוע אופייני שהתרחש בְכיתה ט', קמתי ממקום מושבי בַכיתה לאחר כעשר דקות מתחילתו של שיעור אנגלית, וצעדתי לעבר היציאה. "אתה לא יוצא מכאן," אמרה המורה בפסקנות וחסמה בגופה את הדלת.
"אני כן יוצא," עניתי, הסתובבתי לאחור ונעלמתי דרך אחד החלונות הגדולים בקיר שממול.
מנהל הגימנסיה השתדל בכל מאודו להחזיק אותי בבית הספר, מתוך התחשבות באמי ובַמצב המשפחתי שלנו. בכיתה י' פקעה סבלנותו. נזרקתי מבית הספר. בצדק, כנראה. אני מניח שההתנהגות הפרועה שלי הייתה תגובה לַמתרחש בבית. אבא האהוב איננו, אימא חולה, ואין מי שיציב גבולות.
אבל לצד ההתנהגות הפרועה וחוסר העניין בלימודים, המשכתי להחליף מדי יום ספר בספרייה ולא הפסקתי לנגן בקלרינט שלי. כשמנהל הגימנסיה המליץ שאמשיך את לימודיי באקדמיה למוזיקה, אימצתי את ההמלצה בשמחה. הצטרפתי שם לכיתה קטנה, שיחד איתי מנתה 23 תלמידים, רובם פליטים שנזרקו ממוסדות חינוך. זכינו במורים מצוינים, שהעניקו לנו תשומת לב אישית, כזו שכל כך חסְרה לי. התחלתי לפרוח.
במאמר מוסגר יוזכר כאן, שבשנות ילדותי ונעוריי טרם אותרו והוכרו ילדים כלוקים בבעיות למידה, קשב וריכוז, מה שהסב עוגמת נפש לרבים והשפיע באופן דרמטי על מסלול חייהם. שנים רבות לאחר מכן, כשכבר הייתי לסבא, נחלצתי לטובת נכדִי שהתקשה להסתגל למסגרת בית ספרית רגילה והועבר למסגרת של חינוך ולימוד ביתי. כל בני המשפחה גויסו כמוֹרים. זיהיתי את הכישרון הגדול שגילה בתחומי המוזיקה והכדורסל, והשתמשתי באהבתו לכדורסל כדי ללמד אותו עברית ומתמטיקה שימושית על בסיס כתבות ספורט ונתונים סטטיסטיים.
נסיכים בלי כתר
רבים מחברי ילדותי ברחביה כיהנו ומכהנים גם היום בתפקידים בכירים במשרות ציבוריות. רבים מהם הם דוֹר שני ושלישי לעשייה למען הכלל. עם דן מרידור, בן לאחד מראשי האצ"ל וממקימי תנועת החירות, אהבתי לשחק סטנגה ברחוב. הוא גדל להיות שֹר, והיום עומד בראש דירקטוריונים. סבי נהג לטייל ברחובות השכונה כתף אל כתף עם מי שהיה אז הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אביו של מי שגדל להיות נשיא המדינה וסבו של יצחק (בוז'י) הרצוג. אל ביתו של הפרופסור בן-ציון נתניהו, המלומד הרביזיוניסטי, היינו נכנסים על קצות האצבעות, כדי לא להפריע לו בלימודיו. בנו, שעלה לגדולות, היה חלק מהשכונה שלנו. כולנו התחלנו מנקודת מוצא דומה, מבתים שהטמיעו בנו ערכים של השגת משמעות באמצעות תרומה למען הציבור.
לחלקם אוהבים לקרוא "נסיכים". האם צמחתי גם אני בבית גידול של נסיכים? אני בהחלט רואה את עצמי כנסיך – בן ממשיך לשושלת מפוארת. אבל תעודת נסיך שמוענקת לך בלידתך אינה סוף פסוק. זהו תואר שצריך לתחזק: מדובר גם בתעודת בגרוּת מחייבת, מבחינה ערכית והתנהגותית. זו נובעת ומושפעת מהדרך שבה בוחר אדם ללכת בהמשך חייו. לתפיסתי, הנסיכוּת מזמנת עוֹל כבד של חובות, לא פחות, ואולי יותר, מאשר זכויות.
ממש לא קל להיות נסיך. דן מרידור, למשל, האיש הערכי, ההגון, הליברלי – הפך לחרצוף נלעג בגלל תכונותיו הנסיכיות. בוז'י הרצוג, נסיך השמאל האלגנטי והממלכתי, נתפס בציבור כדמות "לא כריזמטית", ומשלם מחיר. אולי הוא נסיך מכדי להיות מנהיג האופוזיציה. בני בגין, שלעולם לא מתלהם, גם כשהוא מביע דעות קיצוניות, נפלט מהזירה הפוליטית – והוא ללא ספק בן של מלך.
לעומתם, ביבי נתניהו משליך את תואר הנסיכות בכל הזדמנות שבה צריך לטפס על ארגז ולשאת נאום דמגוגי. הערכים שעליהם גדל בבית הוריו היו רביזיוניסטיים מובהקים, ואני נוטה להאמין בַכוונות הטהורות של אנשים כמותו כשהצטרפו לפוליטיקה. נשאלת השאלה מה קרה בהמשך הדרך לנסיך ביבי, שכבר בתנועת הצופים ברחביה הבטיח לנו שהוא יהיה ראש ממשלה; היכן התחיל תהליך הקלקול בקריירה הפוליטית שלו, שהפכה אותו לאופורטוניסט, ששיקוליו מוכתבים בראש ובראשונה מתועלתו האישית.
אני מביט בתדהמה גם על תהליך עלייתו ונפילתו של אהוד אולמרט – גם הוא סוג של נסיך. מהיכן הוא קיבל את התחושה שהכל מגיע לו? את ביבי ואולמרט אני מכיר היטב, וכך גם את אהוד ברק. ואני תוהה באיזה מחסן הם מאפסנים את הערכים שגדלו עליהם, ושהאמינו בהם, כדי לפנות מקום ליוהרה, לזחיחות הדעת ולרדיפה אחר כבוד וכסף.
אין לי תשובה. אבל אם אלה יהיו פני המנהיגות שלנו, גם בהמשך הדרך, אני לא רואה עתיד למדינת ישראל.