הקדמה
הסרתי בעדינות את כפפות המשי הלבנות מידיי. הן היו כפפות אלגנטיות, עם ניחוח של פעם, עדות נשכחת מהעולם אליו השתייכתי. הצמדתי אותן אל אפי, עדיין יכולה לחוש את ריח הקטורת המתקתקה אותה אימי הדליקה בערבים. באטיות יתרה, קיפלתי את הכפפות, אחת אחת אל הכיסים במעיל האפור שלי. ידיי החשופות נאחזו במעקה הגשר המתכתי. קור הברזל שהתחכך בעורי החשוף היה קט לעומת הכפור שעלה מן הנהר.
הפניתי מבט אל העיר שהייתה לי לבית. תעלות חצו אותה לאורכה ולרוחבה, עצים ערומים התכסו בפנינים של שלג ובניינים צנומים נדחסו זה אל זה כקופסאות גפרורים צבעוניות. ביניהם עמד גשר צר, ובאמצע הגשר, עמדתי אני.
לרגע בודד ראיתי את אמסטרדם כפי שנראתה בימים עליזים יותר, אמסטרדם של שנות השלושים. נזכרתי בשנות ילדותי הססגוניות, אותן ביליתי בקרב חבריי ברכיבה על אופניים. צלילי הצחוק התמים שלהם עדיין הדהדו בזיכרוני. אותו צחוק נדם בעקבות תותחי המלחמה, אותה מלחמה שהפכה את פניו של אבי לחמורות סבר וחרטה קמטי דאגה על מצחה של אימי.
נשענתי קדימה עם פלג גופי העליון, בוהה בהשתקפותי העמומה על מעטה הקרח הדק שכיסה את הנהר. התבוננתי בשערי האדום, בלחיי הסמוקות ועיניי החומות האבודות. הייתי נערה שהפכה לאישה מהר מדי, רק בת עשרים, אך השתקפותי נראתה לי מבוגרת בהרבה.
התנשמתי בכבדות. כל נשימה שלקחתי פנימה צרבה בגרוני. לא פחדתי מן המוות, אך המחשבה על להיפרד מן החיים עדיין הרטיטה את גופי.
המוות כבר היה מוכר לי. ראיתי אותו כמעט בכל יום, בפניהם של אנשים, ברוביהם של החיילים, בהפצצות האוויריות של מטוסי המלחמה, ברעב והמחסור שהכו בבתים. העולם נהפך למקום מנוכר. כאוס התפשט בעיר והפיג את קסמה. אמסטרדם נהרסה ונחבלה, בדיוק כמו תושביה.
החלטתי לקפוץ מהגשר. הייתה זו החלטה פזיזה, אך לא הייתה לי דרך אחרת. ידעתי שאם הקפיצה לא תהרוג אותי, יעשה זאת הקור שיחדור לעצמותיי.
לא הייתה נפש חיה משני צידי התעלה.
הסרתי את המעיל ואת מגפיי העור החומות שלי והנחתי אותם לצידי. גופי התמלא צינה כשכפות רגליי דרכו על השלג. מיהרתי לעלות על המעקה, פעימות ליבי הולמות אוזניי.
ראיתי את זיכרונותיי חולפים מול עיניי, חיי היו כשקופיות בתוך מקרן. המלחמה טשטשה כל רסיס של אושר שחוויתי. כבר לא זכרתי בבירור כיצד נראו תווי פניו של מי שאהבתי יותר מכל.
עצמתי את עיניי, נושמת עמוק, וקפצתי.
גופי צנח אל תוך הנהר ורגליי שברו את מעטה הקרח. בגדיי משכו אותי אל הקרקעית. נאבקתי כדי לנשום, גומעת מי קרח במקום אוויר. הקור היה בלתי נסבל. כבר לא יכולתי לחזור בי מההחלטה למות. הדבר האחרון שעשיתי היה לברך את החשיכה ואת מה שיבוא בעקבותיה.