מזכרת אהבה

ביום שישי אבא לוקח סל עם שתי מגבות וסבון, ושנינו הולכים לבית המרחץ בעיר העתיקה. אני רץ לפניו, כשאני מגיע לקצה הסמטה אני נעצר, מסתכל אחורה לראות אותו מופיע בפינה, וממשיך הלאה. אבא אומר שבית המרחץ הזה הוא מימי התורכים, ואפילו אבא שלו וסבא שלו והסבא של אבא שלו הלכו לשם. הוא הולך לאט, בנחת. ל״שוויצבוד״, כמו שאבא קורא לו, אנחנו לא הולכים סתם בשביל להתרחץ, כי מקלחת יש לנו בבית, אלא בשביל להזיע ולטהר את עצמנו ולפתוח את ״נקבוביות העור״ שנסתמו באבק.
אני עולה בריצה במדרגות שליד בית הכנסת האר״י. למרות כל ההסברים של אבא, אני בטוח שיום אחד יצא משם אריה. עד שאבא יגיע, יש לי מה לראות: המון תיירות ותיירים נכנסים לבית הכנסת, מצטלמים ליד ארון הקודש. כאן, בצפת, לא צועקים עליהם ״פריצות!׳׳, ״שיקסעס!״, כמו על הבחורות שהולכות ברחוב מאה שערים מתחת למרפסת של סבא בירושלים. האיש הזקן ששומר על בית הכנסת של הארי שמח דווקא שהם באים, נותן כיפות לבחורים ושם מטפחות על הכתפיים והחולצות של הבחורות (שלא יראו להן ״את כל הסרוויס״ כשהן מתכופפות, הסביר לי אבא). הוא מסתובב ביניהם עם קופסת פח שרועדת לו ביד, ואומר צדקה תציל ממוות, צדקה תציל ממוות. כולם נותנים לו כסף. גם אני חושב שכדאי לתת כמה גרושים ולא למות. אבל מה שבטוח אני שואל את אבא אם זה נכון מה שהזקן הזה אומר. אבא צוחק: הכול נארישקייט, כולם מתים בסוף.
אבא ממשיך לזחול כמו צב, אנשים אומרים לו שלום והוא אומר להם שלום, ועוד רגע יתחיל לספר לי שפה גר פעם אבא שלו, ושם גר דוד שלו, ובבית הזה גרה אמא שלו ובבית ההוא סבא שלו. כשהוא מתחיל עם הסיפורים האלה, הוא לא גומר. הוא מאוד גאה כשהוא אומר שהוא דור שישי בצפת, ובזכותו אני דור שביעי בארץ. אבל אני יודע שמצד אמא אני מחברון ומטבריה, ואני דור תשיעי בארץ, וגם כשהשווצתי בבית ספר שאני דור עשירי בארץ אף אחד לא ידע שאני משקר. ומה ששווה יותר - הסבא מאיר יעקב הוא מצ׳כוסלובקיה, מהארץ של אמיל זטופק, ״הקטר הצ׳כי״ שקראתי עליו בדבר לילדים. כשסיפרתי את זה למורה להתעמלות ניצה, היא אמרה כל הכבוד, אז אל תבייש את הפירמה.
אני רץ קדימה ומגיע ראשון לבית המרחץ. אני מחכה לאבא על ספסל מול איש קטן עם זקן ארוך שיושב ליד שולחן גדול ולרגליו מונחת פַּיילה מלאה חתיכות קרח. על הקירות מסביב תלויים בגדים. האיש שולח יד ארוכה ורזה, באצבעות דקות לבנות מחטט בין חתיכות הקרח ומוציא בקבוק גזוז כתום (אני הייתי בוחר את הירוק דווקא). הוא חולץ את הפקק בפותחן שמחובר לשולחן בחוט. הנשימה שלו מגיעה עד אלי, קרה ורטובה. אני מפחד. הפנים שלו נצבעים בכתום של הגזוז שהוא שותה. אני נבהל ורוצה לברוח אבל אז מגיע אבא. האיש גורף בכף היד את הכסף שאבא מניח על השולחן לתוך המגרה שפתח ביד השנייה ומסמן לנו בתנועת ראש להיכנס פנימה.
אנחנו לא לבד בחדר ההלבשה. אני מתבייש להתפשט אבל אבא צוחק ואומר, כולם מורידים את הבגדים כאן. הוא מוריד את החולצה ואת הגופייה, פותח את החגורה ותולה את המכנסיים על מסמר בקיר. כשהוא מוריד גם את התחתונים אני מסובב אה הפנים הצדה. אני מסתכל סביבי ורואה שיש עוד ילדים עירומים. אז - על החיים ועל המוות, אני משאיר את הבגדים על הקולב, ורץ אחרי אבא שנעלם בתוך ענן אדים שפורץ מתוך הדלת הגדולה שהוא פתח. אני רץ אחרי הגב העירום שלו לתוך אולם גדול ורותח, שהתקרה שלו גבוהה ויש בו מדרגות אבן רחבות שמגיעות כמעט עד התקרה. אבא מזהיר אותי: עולים לאט־לאט, כי החום עולה למעלה ורק הכי גיבורים מצליחים להגיע עד למדרגות העליונות. אש שלא רואים אותה בוערת בתנור שמתחת לאבן גדולה בפינת האולם. איש שמן שמגבת רטובה מונחת לו על הראש, שופך על האבן הלוהטת דליי מים שנהפכים לקיטור. אבא כבר עלה שתי מדרגות ואני אחריו. הוא נאנח מרוב חום. הוא נהיה אדום וגדול. הוא צועק לאיש שעל יד התנור, אוי אוי אוי, אתה הורג אותנו, אתה רוצח אותנו. אני עושה תחרות עם אבא מי עולה יותר גבוה במדרגות: עולים מדרגה, מתיישבים, עולים עוד אחת, מתיישבים, מכופפים את הראש, אי־אפשר לנשום מרוב חום. אני נשרף, בקושי אפשר לראות משהו מרוב אדים, העיניים מתמלאות זיעה. מסביב על המדרגות יושבים אנשים עירומים, כולם אדומים, כולם מזיעים, מכופפים את הראש מרוב חום וגונחים, אוי וי, אוי וי.

במוצאי יום כיפור, בשמונה, צלצל הטלפון: אביבה, אשתו של אבא. הקול שלה היה מבולבל: ״יהושע לא הרגיש טוב... יש כאן שני רופאים... הם אומרים שהוא מת.״

אבא נותן לי חבילה של ענפים, כמו מטאטא קטן, שהוא קורא לה ״בייזימלאך״, ומבקש ממני להרביץ לו על הגב. אני רק נוגע בו וכבר יש על העור שלו סימנים אדומים. אני נבהל ומפסיק, אבל אבא צועק: עוד עוד! האיש שעל יד התנור שופך עוד דלי מים על האבן הלוהטת. רוצח רוצח, צועק אבא מרוב הנאה, וגם אני רוצה לצעוק אבל רק פותחים את הפה, נכנס אוויר לוהט ואי־אפשר לנשום. אני לא רואה כלום מרוב אדים, רק את הגב האדום של אבא. אני מפחד שאני מרביץ לו חזק מדי. יש טיפות קטנות של דם על העור שלו. אני נבהל, אני מפסיק. הוא מסובב אלי את הפנים שלו, אני בטוח שהוא רוצה לצעוק עלי שהכאבתי לו. הפנים שלו אדומים, נוצצים, עוד רגע יישפך כולו. עוד מעט נישרף שנינו מרוב חום. אני עוצם את העיניים, אני מרגיש שהוא לוקח לי מהיד את הבייזימלאך. עוד דלי מים על התנור. שומעים רק פססס ארוך וענן של אש מקיף אותנו. אני מרגיש צליפות קצרות על הגב שלי, אבא מרביץ לי עם הענפים הרטובים. איש זקן שיושב על המדרגה התחתונה צועק: וואסער, וואסער! האיש שעל יד התנור מרים דלי מים קרים שעומד מוכן לידו ושופך עליו. אבא צוחק, מצביע עליו ואומר: תראה איזה פחדן, נשאר למטה. אני שומע עוד פססס אחד ומרגיש שוב את הצליפות בגב שלי. אני מתנדנד באוויר, רחוק־רחוק מעל כולם, בקושי אני פותח את העיניים.
הפנים של אבא קרובים אלי, אדומים. הוא צוחק. הוא קרוב אלי, הגוף העירום שלו ליד הגוף העירום שלי. כל־כך עירום שאני לא יכול להסתכל. בוא נעלה למעלה, אבא אומר. אני הולך אחריו. אני רואה למטה את האיש מרים עוד דלי. עוד פססס נשמע מתוך התנור הגדול וגל של אדים רותחים מכסה אותנו. אני עוצם את העיניים. קשה לנשום. אנחנו הכי גבוהים, אף אחד לא עלה על המדרגה העליונה חוץ ממני ומאבא. אני מתיישב על המדרגה. מסביב כולם גונחים. עוד פססס ארוך אחד. אני פוקח בזהירות את העיניים ורואה לידי רגליים. הכול מלא אדים, בקושי אפשר לראות משהו. אני מרים לאט את הראש: רגליים עירומות, בטן עירומה, חזה עירום, ידיים עירומות. הכול רטוב, נוטף מים וזיעה. אני עוצם אני העיניים ולא מסתכל בפנים של האיש שעומד על ידי, היחיד שמצליח לעמוד על המדרגה העליונה, הכי גבוה מכולם, הכי גיבור מכולם. אבל אני יודע: זה אבא שלי.
בדרך חזרה מבית המרחץ אני כבר לא רץ. אין לי כוח. יש לי סחרחורת. אבא מסביר לי שהאדים והחום בבית המרחץ מנקים את נקבוביות העור. הוא אוהב לדבר על נקבוביות העור. נקבוביות העור שלי ושל אבא מצוחצחות ומבריקות מרוב ניקיון. גם הסחרחורת שלי באה בגלל נקבוביות העור הנקיות שלי. כולי עשוי המוני חורים קטנים שהאוויר זורם ביניהם, ולכן אני מרגיש כאילו אני מרחף באוויר.
אבא מתיישב לנוח על גדר אבן של בית הרוס. על הקומה השנייה שלד עץ שחור של גג שכל הרעפים פורקו ממנו. פחדתי. עוד מעט הכול יפול עלינו. אבא מוציא מקטרת מהכיס ומעלה עשן כחול. הוא מראה בתנועת ראש על החורבות ואומר לי שבבית הזה הוא נולד.
עץ תאנה גדול שהענפים שלו מגיעים עד האדמה חוסם את המעבר. אל תיכנס, אומר לי אבא, הכול הרוס, אין מה לראות שם. הבית שאבא נולד בו.
הוא תמיד היה ותמיד יהיה. איך יכול להיות שיש מקום שהוא נולד שם, ששם הוא התחיל, ושקודם לא היה בכלל.
בחצר של הבית מסתובבת עז לבנה. על כורסה ישנה יושבת זקנה. אבא נשאר מאחור. דרך העלים של התאנה הוא נראה כמו ציור קטן שמישהו קשקש על הגדר של הבית הישן. במכנסי החאקי הקצרים, בחולצת התכלת שהגצים מהמקטרת עשו בה חורים, אוחז בסל הקטן עם המגבות הרטובות מבית המרחץ. בכלל לא שם לב אלי, בטח מסתכל על המירון. כל הזמן מסתכל על המירון. אני מתקרב לזקנה. אולי היא מכירה את אבא מהזמן שהיה ילד. אבל היא ישנה.
העז אוכלת עלים. חתול יוצא מתחת לשמלה של הזקנה ומתחכך ברגליים שלי. אני עולה על אבן ומציץ לתוך הבית שאבא נולד בו. חושך. אי־אפשר לראות כלום. מה אעשה אם פתאום יצא ילד ויגיד ״אני אבא שלך.״ אני שומע רעש מוזר מתוך הבית השחור, מרוב פחד אני לא יכול לזוז.
אבא קם מהגדר. הוא קורא לי. אנחנו חוזרים הביתה.
אנחנו לא מדברים. אחרי בית המרחץ רק דבר אחד מעניין אותו: לאכול מהגולש שהוא הכין בסיר גדול לשנינו, ליפול על המיטה ולנחור עד אחרי הצהריים.

הנחתי את השפופרת. התיישבתי על הרצפה: עכשיו אני אבכה. אבל לא בכיתי. צלצלתי לגיסי, אמרתי לו שיגיד בזהירות לבלהה אחותי הגדולה שאבא מת. צלצלתי לירושלים, ליוסי, אחינו הבכור. הוא לא היה בבית. התקשרתי לבתו. היא אמרה שהוא נסע לפגישה בתל אביב וכנראה יגיע מאוחר. אחותי באה אלי. היא בכתה, היא הרגישה רע. לקחו אותה לבית חולים. טלפון למחלקת המודעות בעיתון שאני עובד בו: מודעת אבל. פקידת המודעות, שמכירה אותי, משתתפת בצערי. גם מדסק החדשות מתקשרים אלי סמוך לחצות הלילה. העורכת, ידידה שלי, אומרת לי: הידיעה על מותו של אבא תופיע בעמוד הראשון. הדוד אליעזר, אחיו הצעיר של אבא, כבר יודע. גם את יוסי מצאו. כולם כבר יודעים.

אני עומד לפני דלת סגורה. אני יודע: מאחורי הדלת אמא ואבא שלי. אמא, שיצאה מאלבום התמונות, בפינת המטבח הקטן, על יד רשת העץ להכשרת בשר, שומעת אותי דופק בדלת ומחייכת את החיוך העצוב שלה. היא חלשה מהמחלה. היא אומרת, רק רגע, מנגבת את הידיים במגבת שתלויה על מסמר בקיר ליד המקרר, ניגשת אל הדלת שנהייתה שקופה ואני רואה אותה מתקרבת אלי. האוויר נקרש מרוב ציפייה, הכול שקוף, אי־אפשר להסתיר ממני כלום. אני נכנס בעדינות, בגנדור, בביטחון של בן אהוב. אמא נסוגה אל המטבח, מחייכת בשקט, הרגליים שלה לא נעות, היא מרחפת לאחור. אבא על הכיסא המתנדנד שלו, מסתכל בי במבט קפוא בלי הפתעה, כאילו כך צריך להיות שאבוא לבקר אותו ואת אמא. אני עומד מולם שבור, רועד, לא יודע מה לעשות. כורע על ברכי לפניהם. הרצפה רכה ונעימה כמו צמר־גפן של סוכר.

אני עוזר ליחזקאל להוריד את החלקים של הסוכה מהבוידעם ולהרכיב אותם על המרפסת. אני זוחל מתחת למיטה של סבא ומוציא מאחורי גיגית הנחושת לנטילת הידיים את ארגז כלי העבודה של יחזקאל. נעים שם מתחת למיטה, אני שם את הלחי שלי על המרצפות הקרות, עד שיחזקאל קורא לי: נו כבר! סבא הביא מאמריקה סוכה פטנט, עשויה לוחות עץ שמתחברים זה לזה בווים וברגים, וצ׳יק צ׳ק אני ויחזקאל מרכיבים את מסגרת העץ התחתונה וקובעים בתוכה את קירות העץ, את חלון הזכוכית ואת הדלת, שבצד אחד שלה כתוב ״ברוכים הבאים״ ובצד השני ״ברוך אתה בצאתך״. יחזקאל דופק מלמעלה את מסגרת העץ של הגג ומניח עליה את ה״סכך״: לוחות עץ צרים ודקים שקוראים להם ״פְּלָפונים״. סבתא צועקת לסבא שיבוא לעזור, והוא עוזב את הגמרא שלו, גורר את הכיסא לתוך הסוכה, וסבתא אומרת: נו, תתלה את הקישוטים. סבא מחבר בנעצים את קבר רחל אמנו ואת הכותל המערבי ואת התמונות של הרבנים, שמעליהם יש כתובת גדולה ״והיו עיניך רואות את מוריך״, ואני סופר את המוני החורים הקטנים של הנעצים בפינות של התמונות וחושב לי שכל חור הוא שנה. סבתא עולה על הכיסא ומתחילה לתלות על הסכך את שבעת המינים: בקבוקים קטנים של שמן זית ויין, מחרוזות של תאנים יבשות, רימון ושיבולי חיטה ושעורה, אבל אז אני מפסיק להסתכל בסבא וסבתא ורץ אחרי יחזקאל, שעולה שוב אל הבוידעם הגדול להוריד משם את מנורת החשמל של הסוכה, ולפני שאמא מספיקה לרוץ אחרי ולהחזיק לי את הסולם, אני כבר למעלה, על יד הדלת הקטנה של הבוידעם שבתקרת המטבח. הרגליים של יחזקאל נעלמו בתוך החור המרובע. אני מושיט יד ופוגש את היד של יחזקאל, שעוזר לי לעלות את המדרגה האחרונה. אמא צועקת מלמטה, תיזהר, שלא ייכנס לך אבק לעיניים.
כל שנה סבתא ממלאת פח גדול במלפפונים, שופכת עליהם מים ומלח, קוראת לפחח משוק מאה שערים שיבוא להלחים את המכסה ואומרת שנזכה לפתוח בשנה הבאה בחתונה של יחזקאל. כל שנה אנחנו הולכים ליקב של הבן דוד שלנו שנמצא מתחת לאדמה ויש לו חלונות קטנים ליד התקרה, שאני רואה דרכם את הרגליים של האנשים שהולכים ברחוב, וקונים בקבוק גדול של יין מתוק, שגם אותו סבתא מקווה לשתות בחתונה של יחזקאל. אני מסתובב בין החביות הגדולות, קריר ונעים שם, ובאוויר יש ריח מתוק חריף שעושה לי סחרחורת, אבל אני צריך להיזהר כל הזמן מהבן דוד שברגע שאני מתקרב אליו מושיט אלי יד, צובט לי חזק בלחי ואומר: בוא הנה, שייגעץ! מושיב אותי על יד השולחן שלו, פותח בקבוק קטן ומוזג ממנו קצת לכוס גדולה: קח תשתה מים קרים. אני שותה ומרגיש שאני עף עד התקרה הגבוהה השחורה של המרתף כאילו בלעתי אש. זה כל־כך חריף שאני לא יכול לנשום. הכרס הענקית של הבן דוד מתנדנדת מרוב צחוק: צִי גִיזִינְט! בְּרוֹנְפְן נקי, ספירט תשעים אחוז!
כל שנה לפני הפסח אני עוזר ליחזקאל לפתוח את הפח, שבפינות שלו כבר יש חלודה, בסכין גדולה שאנחנו לוקחים מהמגרה של שולחן האוכל ובפטיש מארגז הכלים שמתחת למיטה של סבא. אנחנו דופקים סביב־סביב עד שהמכסה נפתח, וכולם עומדים מסביב ושולחים ידיים ואומרים אח, איזה מלפפונים טובים. רק סבתא עצובה, אבל יחזקאל זולל את המלפפונים ואני רואה שהוא שמח שעברה עוד שנה והוא לא התחתן. אנחנו מתגנבים שנינו ושותים מהיין המתוק שסבתא שומרת לחתונה בארון במטבח, וכדי שלא תרגיש, הוא מוסיף קצת מים מהברז. לפעמים הוא שותה גם מבקבוק העראק של סבתא, שהיא מחביאה מאחורי קוביות הסבון הגדולות על המדף הגבוה (אפילו אמא מחייכת כשסבתא מסבירה שאת העראק היא שותה רק כשכואבות לה השיניים). אבל לעראק אסור להוסיף מים, יחזקאל מזהיר אותי, אם מוסיפים לו מים הוא נהפך לחלב ציפורים. ואם סבתא תרגיש שחסר עראק בבקבוק? אני שואל. אבל יחזקאל לא אכפת לו: אם היא תשאל, הוא צוחק, אני אגיד לה שגם לי כואבות השיניים.
בבוידעם, מתחת לגג הרעפים של הבניין, עומדים דודי המים הגדולים של כל השכנים, ויש שם גם ארגזים מלאים סמרטוטים, כיסאות ישנים, עריסה של תינוק, צינורות חלודים, חבילות של ניירות, סירים ומחבתות, מגהצים ישנים עם פה ושיניים של תנין, בקבוקים ריקים, רעפים שבורים. הכול מלא אבק. הגג ארוך, אני לא יכול לראות את הקצה שלו, אני מנסה לתפוס בידיים את מקלות הזהב הזוהרים שחודרים מבעד לרעפים, אבל יחזקאל צוחק: את השמש אי־אפשר להכניס לכיסים.
יחזקאל נעלם. אני יודע שהוא מתחבא לי אבל אני עושה כאילו שלא אכפת לי והולך הלאה, מתרחק מן הפתח שבתקרה של המטבח של סבתא, שאמא עדיין עומדת מתחתיו ומחזיקה בסולם וצועקת לי להיזהר מהצינורות, ולא לדרוך על מסמרים, ולא ליפול לתוך הדוודים, ולא לגעת חס וחלילה ברעפים. ככל שאני מתרחק הקול שלה נחלש.
אני שומע קולות של מים שזורמים בצינורות אל תוך הדוודים, דיבורים של אנשים מן הדירות שאני הולך מעליהן. אני מתיישב על ארגז שבור. הלב שלי דופק. מתחתי מזיזים כיסאות, מקישים בכלי אוכל, מדברים ביידיש שאני לא מבין, וילדים צוחקים, ילדים עם אמא ואבא שלהם.
מרחוק צועקים לי, קוראים לי. הכול רועד מבעד לדמעות, אני לא רואה כלום. ואז, לאט־לאט, אני שוב רואה את הגג הארוך שאין לו סוף, ומעבר לדוודים ולצינורות את הראש של אמא מציץ מהפתח שבתקרת המטבח של סבתא. על ידי, עומד ושותק, יחזקאל. אנחנו כאן, הוא צועק לאמא שלי, הכול בסדר, מה את עולה, אנחנו כבר יורדים.

בבוקר נסעתי לצפת. ההלוויה נקבעה לצהריים. נסעתי בדרך המוכרת לי כל־כך, בנופים שכבר נהפכו לשגרה בנסיעות אל אבא, משבצות צהובות של שדות רחוקים, חיטה שנקצרה וגדלה ונקצרה שוב, חמניות שהצהיבו והשחירו והצהיבו, צמחו ואיבדו שוב ושוב את ראשיהן, שדרות ברושים, אקליפטוסים, מטעי זיתים, תלמים ארוכים של אדמה חרושה לקראת החורף, אנפות לבנות מדלגות בין הרגבים, מדרונות הרים זרועים סלעים אפורים, פרות רועות בין מצוקי בזלת, ומאחורי רכסי ההרים - הכינרת. והלאה־הלאה במעלה ההר, דרך העיקול החד מול הר כנען, בכביש הצולל כלפי מטה, חולף מעל לברכת השחייה (בנו אותה כשהייתי ילד - איזו שמחה, היה מה לעשות בקיץ!) וקצת הלאה משם תחנת ״אגד״ מימין, מבנה הבטון החדש באותו המקום שהיתה התחנה הישנה, הקטנה, לפני שלושים שנה, שצמיגי האוטובוסים הנכנסים אליה היו מעלים אבק וריח של שמן מכונות מרצפתה הסדוקה והמטולאה בטלאים של אספלט, ועטיפות נייר ומקלות עץ קטנים של ארטיק וקרטיב היו פזורים בכל פינה (״זהו, ילד, הגענו,״ קורא אלי הנהג, מכתיף את תיק הכרטיסים הכרסתני שלו, מחכה שארד לפניו, המזוודה הקטנה בידי, במדרגות הברזל של האוטובוס, ומביט החוצה לראות אם מישהו בא לקחת אותי, ושואל שוב ליתר ביטחון: ״אתה יודע איך להגיע לאבא שלך?״). פסגת ״המצודה״ צפתה בי מלמעלה במבטה הקבוע, היודע הכול, הממתין לי כל השנים, בבלורית הברושים והאורנים שלה שאנדרטת האבן לחללי מלחמת השחרור מפסקת אותה באמצע (טיילנו יחד בשבילים של גן המצודה המתפתלים כלפי מעלה במדרון המכוסה קיסוס ירוק ועסיסי, עוברים בין חוטי הזוהר שמתחו סביבנו קרני השמש המעטות שהצליחו לחדור מבעד לצמרות הסבוכות של העצים, הולכים בדממה הכובשת, כמעט מרחפים בתוך הרחש־לחש של הרוח בין ענפי העצים - עד שהגענו לפסגה, ואני רצתי קדימה ועליתי על מעקה האבן המקיף את האנדרטה, התיישבתי וחיכיתי שיופיע בקצה השביל: הוא התיישב במרכז הדשא הגדול, הירוק, המבהיק בשמש אחר הצהריים הנוטה כבר לעבר פסגות המירון וקרניה משרטטות סביבו את צלליותיהן של צמרות העצים אך מותירות משטח ירוק זוהר במרכז, נקי מכל כתם של צל, שטיח רענן של דשא, שכאילו נפרש לכבודו של אבא. הוא הסתכל סביבו, חיפש בעיניו, עד שהבחין בי ונפנף לי בידו לסמן לי שהוא רואה אותי, שהכול בסדר, ומיד נפנה להתעסק במקטרתו, עד שעלה ותימר ממנה ענן קטן של עשן והוא ינק כמה יניקות ארוכות ששילחו מעלה עוד פקעות תכולות, ונשכב על צדו באנחת רווחה קלה שהגיעה עד אלי: ״א מחייה!״).
הייתי מטושטש ועייף. ישנתי מעט בלילה. אף על פי שהכול כבר היה ברור (בבוקר ראיתי את הידיעה על מותו בעמוד הראשון של העיתון, הסתכלתי בתמונתו והתפלאתי לרגע: מה הוא מחייך, הרי הוא מת), לא יכולתי שלא להרגיש גם הפעם אותה הרגשה נעימה למראה הנופים המוכרים החולפים מעבר לחלון המכונית, ואותם געגועים שמתגברים והולכים ונהפכים לקוצר־רוח ילדותי: עוד מעט מגיעים לאבא.
חדר המדרגות בבניין המגורים הגודל ב״צפת דרום״, שהוא עבר אליו לפני כשנתיים: המעלית, קומה רביעית. ריח הבישולים העולה מדירות השכנים, היד המגששת לאורך הקיר למצוא את מתג החשמל, האור הנדלק רק לאחר לחיצה ממושכת. פתחתי את הדלת. בסלון ישבו אנשים, קרובי משפחה, כמה מכרים וידידים. נכנסתי למטבח.
התיישבתי אל השולחן הקטן שגידים אפורים משתרגים מצד אל צד בציפוי הפורמייקה שלו, ומעליו, על המדף הצר, עומדות קופסאות הסובין, הקוואקר, שמרי הבירה, שכל בוקר הוא היה מכין לו מהן ״דייסה של בריאות״.
נשענתי במרפקי על השולחן. ליטפתי את המלחייה הקטנה המעוטרת גבשושיות זכוכית מרובעות, שהזכירה לי תמיד שריון של צב: מלח דל־נתרן (בכובד ראש היה מודד לעצמו את לחץ הדם, כורך על זרועו בחגיגיות, כמניח תפילין, את שרוול הלחץ של המכשיר, מנפח את כדור הגומי הקטן שבקצה הצינורית במרץ גדול, עד שאצבעות ידיו האדימו, ואז, בנשיפה ארוכה של האוויר הדחוס, משחרר את הלחץ ומביט בקורת־רוח במחוג הדק המורה שלחץ הדם שלו, שלפני כמה שנים השתבש פעמים אחדות ומאז החל במדידות ועבר למלח דל־נתרן, תקין לחלוטין: 90 על 130, הכריז בניצחון).
חבילת קיסמי שיניים מהודקות בגומייה.
פרצתי בבכי. הגידים האפורים שבשולחן הפורמייקה התעקמו והתעוותו מול עיני. אנשים באו ונעמדו בדלת, הסתכלו בי. מישהו ליטף את ראשי.
ניגבתי את פני במפיות נייר שהיו מקופלות למשולשים בתוך מתקן מתכת קטן. הלכתי לשירותים דרך מרפסת הכביסה המחברת בין המטבח למקלחת כדי שלא לעבור בסלון שהתמלא אנשים מרגע לרגע. בסלסלת הירקות היו בצלים, תפוחי־אדמה, חצילים וגזרים, שהיה קונה לו בסופרמרקט שבבניין המגורים, למטה, כדי להכין מהם בעצמו את ה׳׳גואש״, תבשיל הירקות שכל־כך אהב. הירקות היו עלובים, רקובים קצת, מן הסוג שמוכרים ברבע מחיר בארגזים שמתחת למדפים. הוא היה גאה בזה שהוא קונה את הירקות בזול. בשביל ה״גואש״, אמר, הם מצוינים, כשמבשלים אותם, הם נראים כולם אותו דבר.
הכנסתי את הראש מתחת לברז, ופתחתי את המים. מזווית העין ראיתי את משחת השיניים להסרת כתמי עישון על מדף הפלסטיק שמעל לכיור, את האבקה הדנטאלית לטיפול בשיניים תותבות ואת ארון התרופות המלא תמיד. הסתכלתי בדברים שמסביבי בסקרנות עצומה, כאילו אני רואה אותם בפעם הראשונה.
מנורת הלילה בקצה המסדרון: דולקת כל הלילה ומפריעה לי להירדם כשאני בא לבקר אותו.
השעון הגדול על הקיר: מתקתק לי לתוך הראש את הקצב הכבד המתכתי שלו וכל חצי שעה מצלצל בחגיגיות של פח.
כשהוא יורד בלילה לשירותים, הצללית שלו גדולה, מגושמת, מפחידה, מתעוותת על הקיר. הוא מכחכח, יורק, שותה מים, גונח, חורק את עצמו לתוך המיטה הגדולה, מחליף כמה מילים עם אשתו שמתעוררת גם היא מכל הרעש וההמולה המלווים כל תנועה שלו, ונרדם, נושם ונושף, ומיד מתחיל לנחור.

כשהייתי ילד, היו לי כאבי ראש קשים. אבא לקח אותי למרפאת עצבים בעיר התחתית בחיפה. הצמידו לי חוטים חשמליים לראש.
הרופא אמר: ״הכול בסדר עם הראש שלך.״
ידידת משפחה סיפרה לי: ״הסתגרת הרבה בחדר שלך. היית ילד כעוס, קיפודי. אבא שלך השתגע מזה: מה הוא יושב שם בחדר שלו, למה הוא לא יוצא משם? הוא קרא לי: בואי תדברי איתו את. ישבת בחדר לבד, בעיניים מושפלות: שיעזוב אותי, אני לא רוצה לדבר איתו.״
נדודי השינה שלי. שעות עברו עד שהצלחתי להירדם.
שכבתי ער במיטתי. מבעד לחלון הפתוח גלשה על פני דממה כבדה שהופרה באוושתם החרישית של עצי האורן שבחצר, בנהמה רחוקה של מכונית שעברה בכביש מעבר לוואדי. כשפנתה המכונית בעיקול הכביש שירטטו פנסיה להרף עין על קיר חדרי את צלליתו של העץ הסמוך לחלוני.
לפעמים טיפסה במעלה הוואדי יללה רחוקה של תן. אחרי חצות עברו רכבות משא על המסילה שליד הים. קמתי, משכתי ברצועת התריס והוא התרומם בחריקות ודפיקות לתוך הקופסה שמעל לחלון. הוצאתי את ראשי החוצה וניסיתי לפענח את המראות, שהיו מוכרים לי אך נבלעו באפלה. בלילות שבהם התגבר הירח והוואדי צף אלי כמתוך ברכה בהירה וכסופה, קפצתי דרך החלון החוצה. בטיולים הליליים הקצרים ההם, שלא ארכו יותר מכמה מטרים מעבר לגדר, עד לבור הביוב של הבניין שנחצב בסלע, גמל לי הלילה על נאמנותי - נדמה היה שרק אני ער בשעות האלה - במפגן צנוע של גחליליות שרחשו בשיחי המנתה הגדלים פרא מתחת לבור הגדול, שמימיו העודפים היו עולים מדי פעם על גדותיו. עמדתי על משטח הבטון של הבור, שהזדקר כמו במה רבועה, מוקף סביב־סביב בריפוד האפור של מי ביוב שנתייבשו, מעטה מצחין מנומר בקרעי נייר טואלט. קולות הלילה, שמתוך חדרי נדמו בהמיה אחת רחוקה ושלווה, נשמעו שם כמערבולת של צלילים מאיימים.
כשנרדמתי לבסוף, שנתי לא ארכה. באמצע הלילה התעוררתי, הזדקפתי מבוהל במיטה, מתאמץ לשמוע את הנחרות של אבא, שעברו את הדירה והגיעו עד מיטתי כשליחים נאמנים המביאים עמם בשורות טובות.
פתאום חדלו. במקום הנחרה הצפויה, לפי הקצב המוכר שחילק את הציפייה שלי למנות קטנות של תהייה עצבנית ורגיעה מיידית, באה דממה מוחלטת. גם הקולות שמעבר לחלון פסקו. שקט כבד כבש את כל הבית. הכול נעלם, רק אני לבדי נשארתי. במאמץ רב קמתי מהמיטה וניגשתי בצעדים אטיים אל פתח חדר השינה שלו.
ראשו, שהיה מונח על זרועו המקופלת למשולש על הכרית בתנועה של תינוק מפונק, גדל לממדים איומים. תווי הפנים המוכרים, הדוממים, מילאו אותי פחד. השמיכה הלבנה כרוכה סביבו, דבוקה עליו, כל־כולו כחצוב מאבן אחת עם המיטה. הוא נחנק, הוא מת, ואין למי לקרוא. אין מי שיעזור, גם לא אמא, שכבר מתה מזמן. ואז, באי־אכפתיות, בהתעלמות גמורה מפחדי, בשאננות של מי שיודע שתמיד יקבלו אותו ותמיד יאהבו אותו, יעשה מה שיעשה, פרצה נחרה חדשה, מלאת מרץ, מפיו הפעור, השחור, שעד לפני רגע נראה לי כשער המוות.
מישהו רכן מעלי, רמס אותי. בקושי נשמתי. לא ראיתי כלום. טלטלתי את ראשי לצדדים בניסיון להשתחרר מן הלחץ הגובר עד מחנק. אך לאט־לאט כבשה אותי מתיקות משכרת: אבא לא מת. שעון הקיר הישן תקתק בקצב המונוטוני השמח שלו: הוא לא מת, הוא לא מת. אור חיוור הסתמן בחרכי התריסים. ציוצים ראשונים של ציפורים. שריקת מחלק העיתונים.
כדי לחוש שוב את הפחד הנורא, המתוק כל־כך, די להוציא מילה אחת, למחוק רק את ה״לא״, ושוב יהיה: הוא מת, הוא מת, הוא מת.