רוקח האצטרובלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוקח האצטרובלים
הוספה למועדפים

רוקח האצטרובלים

3.7 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

 שי עמית, קול רענן בספרות הישראלית העכשווית. מעניק חוויה ייחודית, כנה ואמיתית. "ברמן" הוא ספרו השני. ספרו הראשון "באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" יצא לאור בשנת 2003. "ברמן" תורגם ועובד לאנגלית, ויצא לאור בשנת 2013 תחת הכותרת TENDER.

תקציר

אלגוריה מופלאה על פחדים וחרדות ועל מיקומו של האדם הרגיש בחברה המודרנית
 
מגיע רגע, בחיים של כל אדם, שבו החרדות והפחדים משתלטים עליו. הכול נראה אבוד וחסר כיוון. אתה מרגיש שעשית הכול נכון ועדיין אין לך כלום. הלחץ הנפשי, הלחץ החברתי – הם לא מרפים, ואתה לא מצליח להשתחרר מהמחשבות השליליות. לא מצליח להתרכז בשום דבר. מרגיש שנכשלת, ושהכול קורס סביבך. המחשבה שפספסת את הייעוד שלך לא מאפשרת שינה, ואתה מפתח ייאוש מהחיים. אתה כבר די בטוח שמשהו דפוק בך, שיש בך איזשהו פגם, כמעט דיכאון קליני. לא מצליח להיפטר מהעצבות, מתחושת המצוקה ומהמועקה התמידית.
 
פעמים רבות התהלכת בזרות קיומית וקיווית שהרגישות העצומה הזו שלך תיעלם מחייך.
 
"רוקח האצטרובלים" הוא סיפור מסע אל תוך נבכי הנפש ונבכי החברה בה אנו חיים. חברה מודרנית ומתפתחת טכנולוגית אך דוחקת את מבנה הרגשות של האדם הצדה עד למחיקה. מלאה בתגיות חברתיות על מהו ומיהו האדם הראוי ומהו ומיהו לא, על הצלחה ואי-הצלחה. "רוקח האצטרובלים" מאפשר הסתכלות אחרת על חיינו, ומאפשר בעזרת כלי המחשבה לפרק את התפיסות הקיימות על חרדות, פחדים, בינוניות, הפרעות קשב וריכוז ועוד - עד לכדי חיים בשלום עם עצמך כפי שאתה, וכפי שנועדת להיות. זהו ספר נצחי עבור כל אדם - ולכל החיים, ספר שנכתב כדי שכל אחד יוכל לחזור אליו פעם אחר פעם, בכל רגע של משבר.
 
"אל תילחם בכאב, הכאב הוא רק השליח."
צאו אל רוקח האצטרובלים, הוא ירקח לכם את התרופה.

פרק ראשון

"חיפשת אותי?" דלת המשרד שלו הייתה פתוחה. נשענתי מעט במבוכה על המשקוף, לא רציתי להיראות מבוהל. המזכירה שלו באה במיוחד למשרד שלי כדי לקרוא לי.
הוא הסיט את המבט ממסך המחשב אלי, "שב ג'וליאן," סימן בסנטר לעבר שלושת כיסאות העור השחורים שמולו.
"לסגור?" נכנסתי, אבל המשכתי לאחוז בידית הדלת עוד כמה רגעים.
"כן, אפשר." הוא חזר אל המסך, הקליק על העכבר, הזיז מעט את המקלדת הצדה והתגלגל עם הכיסא אל מרכז השולחן.
שולחן העץ החום הכהה שלו נראה כמו שיש מרוב ניקוי והברקה. כמו תמיד, מלבד המחשב והמקלדת ושלושה עטים בצדה השמאלי, הוא היה פנוי לגמרי, ורק התוכנית האסטרטגית שכתבתי נחה שמורה בתוך ניילון בדיוק באמצע השולחן ועליה מרקר צהוב זוהר. התיישבתי בכיסא האמצעי.
"אתה יודע למה קראתי לך?" הוא הרים את התוכנית ונתן למרקר לגלוש מעליה על השולחן, הוציא את הדפים מתוך הניילון וקירב אליו את שלושת העטים שהיו מונחים משמאל למקלדת.
"האמת שלא," מתחתי כלפי מטה את המכנסיים שנמשכו אל מעל הגרביים, הזדקפתי ונשענתי על הכיסא.
"באמת שלא?" חייך וחבט בקלילות עם הדפים על השולחן, יישר אותם והניח אותם בחזרה על השולחן.
"זאת אומרת, אני מקווה שכן."
הוא משך אליו את שלושת העטים והניח אותם על הדפים. כחול, שחור ואדום. הדלת נפתחה והמזכירה שלו נכנסה עם מגש כסוף ועליו שתי כוסות מים, שני ספלי אספרסו לבנים וכמה עוגיות.
"תודה מוֹרִין," פניתי אליה והיא חייכה באדיבות.
"קח." הוא שלף ממגירה שתי תחתיות כסופות. הניח אחת מולו ואת השנייה דחף בעדינות באצבעות הארוכות שלו לכיווני. היא הניחה את כוסות המים על התחתיות, הגישה לכל אחד מאיתנו צלוחית לבנה ועליה ספל אספרסו עם כפית קטנה ושקית סוכר חום. הניחה לצד הדפים את צלוחית העוגיות ויצאה.
"כמה זמן לקח לך לכתוב את זה?"
"שלושה שבועות," השבתי בנימוס והשתדלתי להישיר אליו מבט. מהחלון הענקי שמאחוריו נפרש הנוף של מגדלי העיר בצהרי היום.
"חתיכת עבודה עשית פה." הוא הקיש באצבעות על ערימת הדפים, "תשתה את הקפה בינתיים, שלא יתקרר," הדליק את המסך הגדול שהיה תלוי על הקיר לימיני.
ערבבתי את האספרסו עם הסוכר במהירות. ריח קפה מעורר עלה מהמערבולת הקטנה שיצרתי.
"תסתכל רגע ואחרי זה תגיד לי בכנות," הוציא שלט נוסף ממגירת השולחן, לחץ עליו, והתריסים החלו לרדת, "זה הכי הרבה שעשינו עד עכשיו, אתה חושב שאתה יכול לעשות יותר מזה?" התריסים נעצרו בדיוק בגובה חצי החלון והסתירו את קצות הבניינים.
שתיתי את הקפה בשתי לגימות זריזות וחזרתי להביט במסך. המספרים גבוהים. למרות שהכרתי אותם היטב, היו כמה נתונים שהפתיעו אותי. "זה אפשרי בהחלט, אלברט."
הוא הביט בי בעיניים בוחנות. "אם אני אודיע לכולם שממחר אתה מספר שתיים בחברה, סמנכ"ל ישיר תחתיי בניהול הכללי של החברה, אתה תעמוד בזה?"
 
מורין הנהנה אלי בחצי חיוך כשחלפתי על פניה בדרך למשרד שלי. מעניין אם היא יודעת. סביב השולחן הגדול בחדר הישיבות השקוף ישבו כמה ראשי צוותים והקשיבו למיקה, מנהלת אגף פיתוח עסקי, שעמדה מולם לצד הלוח הלבן והצביעה על תרשים כלשהו. בחללים שבתוך שורות הקוביות המופרדות במחיצות עץ חומות בחלק התחתון וזכוכיות בחלק העליון, ישבו עובדי המשרד, נשים וגברים מרוכזים במסכי המחשב. חלקם הביטו בי בחטף. המנהלים ליד המשרד שלי עבדו במשרדים שלהם בדלתות פתוחות. השתדלתי להיראות רגיל ולהנהן חזרה. מעניין מי מהם יודע, אחרי הכול אני רק שנתיים בחברה. יש כאן אנשים שעובדים חמש ושבע ושמונה שנים. אולי לא כולם יאהבו את זה. למה שלא יאהבו? אני בסדר עם כולם.
סגרתי את הדלת של המשרד שלי והתיישבתי בכיסא. אולי אפתח אותה שלא ייראה חשוד? בהיתי בתמונה של אלכס ושלי בשחור לבן בקצה השולחן, היא בחודש הרביעי ואני מחבק אותה. אלכס והשטויות שלה, בכל חודש רוצה להצטלם עם בטן גדולה יותר. רציתי להתקשר אליה, אבל החלטתי לספר לה כשאגיע הביתה. התחשק לי לראות את התגובה שלה בעצמי. שילבתי את הידיים מאחורי הראש ונשענתי לאחור.
קיבלתי את הזדמנות חיי, ובמקום לשמוח אני נלחץ. מה יש לי? אין לי מושג למה לעזאזל דווקא עכשיו עולה לי בראש זיכרון מלפני עשרים וחמש שנה מכיתה ה'. אנחנו אצל המנהלת, ההורים שלי ואני. היועצת יושבת שם ולידה פסיכולוג של משרד החינוך עם שיער אפור, והם מראים לי כל מיני ציורים ושואלים אותי שאלות. אני מביט באימא ואבא, ועונה. אימא אומרת להם שזה בסדר שאני רוב הזמן שותק, וגם שאני לא ממש חלק מהחבר'ה. היא חוזרת ואומרת לפסיכולוג שאני לא ילד מוזר, שאני פשוט ילד רגיש מעל הממוצע. בשלב מסוים ביקשו ממני לצאת.
התיישבתי על הספסל מחוץ למשרד של המנהלת ושמעתי אותם מתווכחים מעבר לדלת. שמעתי אפילו כמה צעקות. אבא יצא, סגר את הדלת והתיישב לידי. "טוב לך כאן?" הוא חיבק אותי ונישק לי את הראש. אימא נשארה בפנים. לא עניתי לו והתאפקתי לא לבכות. נשענתי על החזה שלו והבנתי שמשהו בהתנהגות שלי לא בסדר, שכנראה משהו דפוק אצלי.
מאותו היום החלטתי שאני לא מאכזב אותם יותר. בסוף השנה כבר הייתי התלמיד המצטיין של הכיתה. השתדלתי להיות חבר של כולם, הגעתי לכל ימי ההולדת, השתתפתי בשיחות בהפסקות, במשחקים, מדי פעם הייתי מהמובילים בשיעורי הספורט, ואם הייתה קטטה או שפרץ איזה אירוע אלים, איכשהו לא הצטרפתי לשום צד ונשארתי בסדר עם כולם. הרגשתי בטוח. לדעתי, מאז ועד היום, בכל דבר שעשיתי, הייתי תמיד בין השלושה או החמישה הכי טובים. ככה זה בכל מקום שאליו אני מגיע. תמיד עובד הכי קשה, תמיד הכי חרוץ, תמיד נותן את כל מה שיש בי כדי להיות הכי מוצלח שאני יכול. כשאני חושב על זה, לא נראה לי שמתישהו הצלחתי להרגיש שאני באמת מספר אחת במשהו. אפשר לומר שאני תמיד מספיק טוב כדי לבלוט מעל השאר, תמיד מספיק מוצלח כדי שההרגשה הזאת שמשהו לא בסדר בי לעולם לא תחזור. בסך הכול די טוב לי, אני חושב, למרות שאני לא יודע אם אי פעם הרגשתי מאושר. כבר שנים אני מרגיש סיפוק מלעבוד בלחץ, מלפתור אינספור משימות ומטלות, כבר שנים אני מרגיש שזה מה שמעניק לי משמעות. לא אכפת לי כמה זמן ואנרגיה זה לוקח מהיומיום שלי וכמה קשה אני עובד, אני משתדל תמיד להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן, למרות שבשנים האחרונות, כשיש לי זמן פנוי, אני לא מצליח למלא אותו. אני מפחד מהריקנות הזאת שבאה בין התקופות העסוקות.
בכל מקרה, ההצעה של אלברט נשמעת כמו משהו אחר, הפעם זה יהיה שונה. נראה לי שזו ההזדמנות שחיכיתי לה. זהו, אני אהיה מספר אחת בחברה עד שאהפוך לשותף מלא.
 
בלית ברירה דחינו בפעם השנייה את ירח הדבש, הפעם לאחרי הלידה. אחרי החתונה הספקנו לנסוע לחופשה של חמישה ימים, אבל הבטחתי לאלכס שזו רק חופשה ולא ירח דבש.
המפעלים במזרח עבדו שעות נוספות לפי האסטרטגיה שלי, הצלחנו למכור גם למדינות שאף פעם לא מכרנו להן. ניהלתי שעות של שיחות עם לקוחות מסביב לעולם, ישיבות אל תוך הלילה. בשלושה חודשים טסתי לפחות עשר - שתים עשרה פעמים. אלברט ואני היינו בקשר מעולה, גם שאר בעלי המניות העריכו אותי מאוד. שלושה חודשים מהרגע שנכנסתי לתפקיד, ההעלאה לא איחרה לבוא. הם הפתיעו אותי והציעו לי תוכנית אופציות כשהחברה תתרחב, אבל ביקשתי לחשוב על זה. בעצם שאפתי ליותר מזה. ורציתי שאלכס תהיה גאה בי. ביום ההולדת שלה, כמה שבועות אחרי שקיבלתי את תלוש המשכורת המחודש, יצאנו מהבנק עם אישור למשכנתא מצוינת.
אחרי עוד דיון ארוך שנמשך אל תוך הלילה, אפילו אלברט כבר ביקש שאסגור את היום. "משפחה זה דבר חשוב." הוא כיבה את האור במשרד שלו וליוויתי אותו אל דלת הזכוכית הגדולה בכניסה. "לך הביתה, אבל תתכונן טוב למחר." הוא יצא אל המסדרון ופנה לכיוון המעליות, והדלת נסגרה לאט אחריו. רק באחת עשרה בלילה הבטתי במספרים בפעם האחרונה לפני ששלחתי את הדוח להדפסה לקראת הישיבה המכרעת מחר, מול משקיעים חדשים שמעוניינים להגדיל את החברה. הטבלאות היו מדויקות.
נשענתי על השולחן של מורין מול מכונת הצילום הגדולה. האור מהמכונה הבהב על הקיר פעם אחר פעם וצליל הדפים שנפלטו הדהד בחלל הגדול והריק. יחד איתי יהיו בישיבה עשרה אנשים, אני אכין לפחות שלוש חוברות נוספות. הטלפון ליד המחשב התעקש לצלצל כבר בפעם השלישית, מי לעזאזל מטלפן באחת עשרה בלילה?!
"גוֹלְד טְרִי, במה אני יכול לעזור?" שאלתי את השפופרת.
"ג'וּל, איפה אתה? למה אתה לא עונה לי?"
"מאמי?! השארתי את הנייד במשרד שלי, זאת אומרת, אני בדיוק מצלם ו-"
"תגיע לבית חולים." היא התנשפה, "אני נוסעת עם אימא שלי."
 
כשהתקרבתי לחדר הלידה יחד עם האחות שהובילה אותי, שמעתי בכי של תינוק. אלכס שכבה במיטה בפנים רטובות מִזֵיעה ודמעות, וליטפה תינוק קטנטן וסגול ששכב על החזה שלה. אימא שלה עמדה לידה, נעצה בי מבט וסימנה לי להתקרב ולעמוד במקומה. אלכס חייכה אלי חיוורת והחלה שוב לבכות, וכל מה שעלה לי בראש זה אם היא כועסת עלי שפספסתי את הלידה או שמחה שאני כבר כאן.
"אני כבר מחזירה לךְ אותו." המיילדת נעמדה לידי, ייצבה את התינוק על אלכס ושמה קליפס על חבל הטבור. "אתה רוצה לחתוך בעצמךָ?" היא הסתכלה אלי והחזיקה מספריים.
לרגע אחד לא שמעתי כלום.
"אבא ג'וליאן," אלכס תפסה ביד שלי ומשכה באף, "הגעתָ בדיוק לחלק שלך." האחות הגישה לי את המספריים. היא השחילה לי אותם על האצבעות וכיוונה את היד שלי לחבל הטבור.
בשלוש לפנות בוקר העבירו את אלכס למחלקה ואת התינוק לחדר היילודים. שכבתי לידה, אבל לא נרדמתי. כעסתי על עצמי, גם על זה שלא הצלחתי להכיל כלום. אני לא זוכר שבכיתי ואני אפילו לא יודע אם התרגשתי. בבוקר אחרי שתום נולד חזרתי לבית החולים עם הלפטופ. "להערכתי נגיע לחמישה עשר אחוזים יותר ממה שהחברה עשתה אי פעם בשני רבעונים," הסברתי בשיחת ועידה מהמסדרון וביקשתי לדחות את הישיבה ביומיים, "אני רוצה להגיש גם לכל שאר השותפים את הנתונים ולעבור איתם עליהם קודם."
אחרי חצי שעה אלברט התקשר בעצמו ושאל אם אוכל בכל אופן להגיע אפילו לשעתיים, "אחרי זה קח לך שבוע חופש," הוסיף, ואפילו ביקש לדבר עם אלכס ולברך אותה.
 
אחרי שבוע חזרתי לעבודה. שעה אחרי שהגעתי מורין נכנסה למשרד שלי ושאלה אם אוכל להיכנס אל אלברט בשש בערב. כמובן שפיניתי הכול.
"שב ג'וליאן," הוא חייך והרגשתי בנוח כשהתיישבתי וראיתי את החוברת שהכנתי בתוך ניילון במרכז השולחן ועליה מרקר צהוב.
"אתה יודע למה קראתי לך?"
"אני חושב שכן," חייכתי חזרה, פרשתי ידיים לצדדים על ידיות הכיסא ושילבתי רגל על רגל.
"קפה?" מורין נכנסה והגישה לי כוס מים.
"תודה, רק מים, זה בסדר."
"קח." הוא שלף תחתית כסופה מהמגירה והמתין שהיא תצא ותסגור את הדלת אחריה.
"חתיכת עבודה עשית," תופף באצבעות על הדפים, "רציתי שתהיה הראשון לדעת, הרבה בזכותך קיבלנו את ההצעה."
"בזכות כולנו אלברט," לקחתי לגימה קטנה והנחתי את הכוס, "די ידעתי שכשהם יבינו את המספרים לעומק הם ירצו להשקיע," הזדקפתי ונשענתי על הכיסא.
"ג'וליאן, אנחנו מוכרים את החברה."
 
"לפני הכול אני רוצה להודות לכם. אתם אלו שעשיתם את העבודה הקשה, אני ושאר בעלי המניות בסך הכול אישרנו את הצ'קים השנה." צחוק נשמע בקהל ואלברט שלף את המיקרופון מהעמוד. "תודה מיוחדת למנהלים שלא הורידו את הרגל מהגז והעבירו חפיפה מדוקדקת את ההנהלה החדשה שבאה מעבר לים. שניים או שלושה אנשים יטוסו לשם ביומיים הקרובים למספר שבועות לכמה סגירות אחרונות. אבל בעיקר, אני רוצה להודות לאיש אחד. ג'וליאן, בוא הנה! בוא תגיד כמה מילים!"
מחיאות הכפיים ליוו את המבטים שנשלחו אלי.
"אני אתקשר שוב עוד מעט, אם הוא שוב יתעורר אני מגיעה." אלכס ניתקה במהירות את השיחה והושיטה לי יד כשקמתי מהכיסא. כפות הידיים שלי היו לחות מזיעה כשהיא נעמדה ונתנה לי נשיקה.
"חברים, ג'וליאן היה האיש עם החזון, מגיע לו!" הלהקה מאחוריו החלה לנגן את "ווי אר דה צ'מפיונז" של קווין. "ואת כל זה הוא עשה בשנה שגם נולדה לו בת," הוא הגביר את הקול שלו אל תוך המיקרופון.
"בן," מלמלתי מבעד למחיאות הכפיים.
"הבמה שלך." הוא נתן לי את המיקרופון כשנעמדתי לצדו.
הלהקה הנמיכה לאט את עוצמת הנגינה עד שהפסיקה לנגן. שלוש מאות מבטים בערך, של עובדי החברה יחד עם בני ובנות הזוג שלהם, הסתכלו אלי ממקומות הישיבה שלהם סביב השולחנות העגולים הגדולים. נשים זוהרות בשמלות ערב וגברים בחליפות חגיגיות, חלק מחזיקים כוס יין או שמפניה ומחכים שאוציא מילה. חודשיים וחצי עברו מאז שהוא הודיע לי שהחברה נמכרה, וכבר אני עומד פה על הבמה, ומה? בתור מה בדיוק? מה אני אמור להגיד להם עכשיו? הרגשתי צמרמורת קלה. "וואו, לא ממש אה... תכננתי להגיד משהו, אבל אה... תקופה מפרכת עברה עלינו, על כולנו. חלק מכם יצא לי להכיר קצת יותר, חלק קצת פחות. למשל אני יודע שלהלנה מהכספים יש כל יום שלישי וחמישי יוגה, שג'ורג' מהטכנולוגי מפחד מטיסות, סליחה, שונא לטוס, ואפילו שלניקול שכולם מכירים יש אלרגיה לשקדים ואסור שהם יהיו ברוטב של הסלט." כולם צחקו. יד שמאל שלי רעדה, הכנסתי אותה לכיס והמשכתי. "תודה גם לבני ובנות הזוג שלכם שסבלו אתכם מאז שנכנסתי לתפקיד, ובעיקר לאשתי היקרה אלכס." היא הרימה את המבט שלה מהטלפון וחייכה אלי. "כולנו יוצאים לדרך חדשה. אני אישית עברתי יחד עם מנהלי המחלקות על רוב מכתבי ההמלצה שלכם. כל אחד כאן קיבל גם בונוס מפנק בהתאם לתפקיד שלו ולשנים בחברה, אז אל תבזבזו הכול בבת אחת הא? תודה לכם מקרב לב על העבודה מסביב לשעון, ושיהיה לכולנו בהצלחה." סחרחורת קלה תקפה אותי לשנייה כשהעברתי את המיקרופון בחזרה לאלברט. "אה כן, סליחה," משכתי אותו בחזרה אלי, "ותודה לאלברט ולבעלי המניות על האמון שהם נתנו בי."
אלברט לחץ לי את היד ושוב נשמעו מחיאות הכפיים.
המדרגות מהבמה היטשטשו לרגע, ומיד התבהרו. חייכתי לכולם כשירדתי והלהקה חזרה לנגן. המשכתי ישירות לשולחן שבו ישבנו אלכס ואני עם עוד כמה אנשים.
"היא באמת בסדר הבייביסטר הזאת." היא נתנה לי נשיקה והסתכלה בטלפון שלה כשהתיישבתי, "היא ממשיכה לעדכן אותי כל הזמן בהודעות."
"יופי, יופי," הנהנתי אליה.
"סורי מאמי, דיברת יפה," הסתובבה אלי והניחה לי יד על הרגל, "אני קצת לא שקטה."
"זה בסדר לוּלה," ליטפתי לה את היד חזרה ובהיתי באנשים קמים ומתאספים לטור צמוד לבּופֶה.
"בוא, שנספיק לאכול משהו." היא קמה, מתחה את השמלה וחיכתה שאקום.
"כן, כן, בטח," השתעלתי קלות וירקתי בלי שאף אחד ישים לב לתוך מפית מהשולחן.
התקדמנו לאט לתחילת הטור שהתחיל כמעט בכניסה לאולם. מעל לכתפי האנשים ניסיתי לקרוא מה כתוב באותיות הזהובות בשלטים השחורים הקטנים מול עמדות האוכל בזמן שאלכס המשיכה להתכתב עם הבייביסיטר. פילה סלמון פראי ברוטב לימון, ג'ינג'ר ודבש. קציצות טלה. חזה עוף אורגני ברוטב עגבניות שרי. אורז מלא עם פטריות. אורז לבן. ניוקי תפוחי אדמה. ניוקי מיקס גבינות. סלט קיסר. סלט עלים ירוקים. סלט ירקות שורש עם סומסום.
"אני אומרת לה שעוד שעה אנחנו בבית?"
"מה, מה?" נעמדנו בתחילת התור.
"לא חשוב. כתבתי לה שנעדכן אותה עוד מעט." היא לקחה שתי צלחות ושתי מערכות של סכו"ם מגולגלות במפית לבנה, "מה בא לך?"
"לא יודע. לא בא לי כלום כרגע. קחי לך מאמי," ליטפתי את הגב שלה.
"טוב, אז לשים לך משהו בצלחת שלי?" הסתובבה אלי, "אולי יבוא לך אחר כך? כי אתה לא אוכל מהאוכל שלי, אני מזהירה אותך. בעצם, יותר טוב שאשים לשנינו בשתי צלחות נפרדות." היא נתנה לי נשיקה, "שלא יגידו שאשתך זוללת גם אחרי הלידה."
"לא זה בסדר לוּלה," צחקתי, "את יודעת מה, אני אחכה לך כאן," התרחקתי כמה צעדים.
"מה קורה לך?" היא עזבה את הבופה והתקרבה אלי.
"לא יודע, אין לי תיאבון כל כך, יש לי קצת בחילה," הבטתי אל היציאה מהאולם שהובילה לרחבת הכניסה של המלון.
"גם אני בלחץ. זאת הפעם הראשונה שאנחנו עוזבים את תום, אני מרגישה נורא עם זה, אבל אין צורך ששנינו נדאג."
"לא, לא, זה לא זה."
"אז מה? נתת נאום קצר ולעניין, עשית את זה מקצועי," נפנפה בסכו"ם וחייכה.
"לא יודע. חנוק לי קצת באולם הזה, צפוף לי מדי בהתקהלות פה."
נעמדתי בפתח אולם הכנסים ובהיתי בשנדלירים המפוארים שהיו תלויים מתקרת הלובי הגבוהה של המלון. "סליחה אדוני," מלצר בא מאחורי עם מגש של כוסות מלוכלכות, יצא אל רחבת הכניסה ועבר בין הספות והכיסאות שם, בדרך אסף לכלוך וכלים משומשים גם מהשולחנות הסמוכים לבר ונעלם במסדרון הרחוק.
"ג'ול? מה עובר עליך?"
"אני רק צריך קצת אוויר," התנשפתי.
 
מרצדס לבנה נכנסה לחניה ועצרה מול הלובי בדיוק כשיצאנו מהדלת המסתובבת. השומר בכניסה חייך לעברנו כשהתחמקתי מהמבט של ג'ורג' ושל עוד עובדת שעמדו בחוץ ועישנו. איש מבוגר עם שיער כסוף וזקן צרפתי שחיכה בחוץ ליד הדלת חלף על פנינו, כיבה סיגר ונכנס למרצדס. שובל של ריח חזק נותר אחריו. התקדמנו כמה צעדים והתיישבנו על ספסל פינתי סמוך למזרקה הקטנה.
"אתה רוצה מים?"
"לא אני בסדר, זה רק קצת בחילה."
"אני מביאה לך מים-"
"שנייה, שנייה, אל תלכי."
"אתה מזיע." היא הניחה יד על המצח שלי.
"לא יודע, קצת שורף לי, יש לי בחילה, או צרבת, לא יודע מה זה," ניסיתי להתגבר על הכאבים, "מה נעשה עכשיו לוּלה?"
"נגיד שלום יפה ונלך הביתה. אתה לא מרגיש טוב." היא קמה והושיטה לי יד.
"לא. לא מה נעשה עכשיו-עכשיו. מה נעשה בכלל." הנשימות שלי נעשו מהירות וקצרות יותר. החזקתי את היד שלה, "אני צריך למצוא עבודה, להתחיל הכול מחדש במקום אחר."
"זה מה שמדאיג אותך כרגע?" היא נעמדה מולי. "אל תדאג, יהיה בסדר," ליטפה לי את העורף, "קיבלת מענק די גדול שיספיק-"
"שלא יספיק ליותר מחצי שנה עם כל התשלומים שלנו," הפניתי את הראש ממנה וחשבתי על כל ההוצאות שנוספו לנו עכשיו. "אפילו עם המשכורת שלך. ועוד רצינו שלתום יהיו אחים קרובים בגיל."
"ג'ול, אתה תמצא עבודה בקלות. וגם אם נחכה כמה חודשים, זה לא נורא." היא אחזה בראש שלי והחזירה את המבט שלי אליה.
"לא רוצה לחכות לשום דבר! כמעט שלוש שנים אני ישן ארבע שעות בלילה בשביל מענק מסכן! אחחח! אייי..."
"ג'ול! ג'וליאן?! אתה בא איתי עכשיו. אנחנו עפים מפה!"
"רגע... רגע... אחחח... אווו... יש שם שני עובדים..." הנחתי את היד על החזה ולחצתי חזק כנגד הכאב, "לא בא לי שיראו אותי ככה... אווו..."
"הם לא מעניינים אותי! אתה מלחיץ אותי! בוא עכשיו!" היא משכה אותי.
לקחתי כמה נשימות עמוקות, אלכס לפתה את הזרוע הימנית שלי וחזרנו לכניסה. "אפשר את המכונית שלנו? דחוף!" היא פנתה לשומר, ופשפשה בתיק שלה, "אנחנו נוסעים למיון, בבקשה תמהר!" הטלפון שלה בדיוק צלצל והמכוניות שהגיעו כל רגע הרעישו בעוצמה בלתי נסבלת, "אוף נו, אין לי מושג איפה הפתק עכשיו!"
"הכול בסדר?" ג'ורג' פנה אלינו.
לא הצלחתי להוציא מילה, התכווצתי ונשענתי על אלכס, שענתה לטלפון בהיסטריה, "הוא שוב התעורר?" הרגשתי שעוד רגע אני מקיא. שאפתי אוויר מהאף והוצאתי מהפה. כאב חד פילח לי את החזה עד לגב כמו מוט ברזל מחודד, נאנקתי מכאבים. היא הצמידה את הטלפון לאוזן עם הכתף ותפסה אותי בשתי ידיים, "אני ממש ממש מתנצלת, אנחנו נאחר ואני אפצה אותך על השעה המאוחרת ועל ההתקלה." תוך כדי דיבור היא ניסתה לייצב אותי, וג'ורג' תמך בי מהצד השני, "אתה יכול בבקשה להזמין לו אמבולנס!"
"אני אקח אותו. זה הרכב שלי," ג'ורג' הצביע על הטויוטה שהחנה באותו רגע הבחור מהחניון מול הדלת.
 
התעוררתי בבת אחת מכאב חד מול רופא וקירות מסתובבים.
"אתה מסוגל להתיישב?" הוא שאל.
"לחץ דם מאה שמונים וחמש על מאה ועשרים." האחות שחררה לי את הזרוע.
"כמה כואב לך מאחת עד עשר? לוחץ או שורף? מה המיקום של הכאב? זו פעם ראשונה שאתה חווה כאב כזה?" הוא המשיך לשאול עוד כמה שאלות אבל לא הצלחתי לענות.
"קחי בדיקות דם, ספירת דם, תפקודי כבד, כליות, טרופונין וליפאז, ואני רוצה תרשים אק"ג עכשיו. ותזמיני רנטגנאי לצילום חזה כולל סרעפת."
שוב עצמתי עיניים.
רופאה אחרת העירה אותי ואלכס עמדה לידה. היא אמרה שאני סובל מדלקת בוושט, שזו תופעה שכיחה, שהיא נותנת לי תרופה לווריד שתרגיע את הכאב וכדורים להתחלה. "יש אותם בכל בית מרקחת." היא נתנה את המרשם להמשך לאלכס. "לקחת שבועיים, פעמיים ביום לפני האוכל." היא אמרה שתוך יום יומיים הכאב אמור לעבור, ואם לא אז לפנות לרופא המשפחה, והמליצה שאשאר בבית ואנוח.

 שי עמית, קול רענן בספרות הישראלית העכשווית. מעניק חוויה ייחודית, כנה ואמיתית. "ברמן" הוא ספרו השני. ספרו הראשון "באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" יצא לאור בשנת 2003. "ברמן" תורגם ועובד לאנגלית, ויצא לאור בשנת 2013 תחת הכותרת TENDER.

עוד על הספר

רוקח האצטרובלים שי עמית
"חיפשת אותי?" דלת המשרד שלו הייתה פתוחה. נשענתי מעט במבוכה על המשקוף, לא רציתי להיראות מבוהל. המזכירה שלו באה במיוחד למשרד שלי כדי לקרוא לי.
הוא הסיט את המבט ממסך המחשב אלי, "שב ג'וליאן," סימן בסנטר לעבר שלושת כיסאות העור השחורים שמולו.
"לסגור?" נכנסתי, אבל המשכתי לאחוז בידית הדלת עוד כמה רגעים.
"כן, אפשר." הוא חזר אל המסך, הקליק על העכבר, הזיז מעט את המקלדת הצדה והתגלגל עם הכיסא אל מרכז השולחן.
שולחן העץ החום הכהה שלו נראה כמו שיש מרוב ניקוי והברקה. כמו תמיד, מלבד המחשב והמקלדת ושלושה עטים בצדה השמאלי, הוא היה פנוי לגמרי, ורק התוכנית האסטרטגית שכתבתי נחה שמורה בתוך ניילון בדיוק באמצע השולחן ועליה מרקר צהוב זוהר. התיישבתי בכיסא האמצעי.
"אתה יודע למה קראתי לך?" הוא הרים את התוכנית ונתן למרקר לגלוש מעליה על השולחן, הוציא את הדפים מתוך הניילון וקירב אליו את שלושת העטים שהיו מונחים משמאל למקלדת.
"האמת שלא," מתחתי כלפי מטה את המכנסיים שנמשכו אל מעל הגרביים, הזדקפתי ונשענתי על הכיסא.
"באמת שלא?" חייך וחבט בקלילות עם הדפים על השולחן, יישר אותם והניח אותם בחזרה על השולחן.
"זאת אומרת, אני מקווה שכן."
הוא משך אליו את שלושת העטים והניח אותם על הדפים. כחול, שחור ואדום. הדלת נפתחה והמזכירה שלו נכנסה עם מגש כסוף ועליו שתי כוסות מים, שני ספלי אספרסו לבנים וכמה עוגיות.
"תודה מוֹרִין," פניתי אליה והיא חייכה באדיבות.
"קח." הוא שלף ממגירה שתי תחתיות כסופות. הניח אחת מולו ואת השנייה דחף בעדינות באצבעות הארוכות שלו לכיווני. היא הניחה את כוסות המים על התחתיות, הגישה לכל אחד מאיתנו צלוחית לבנה ועליה ספל אספרסו עם כפית קטנה ושקית סוכר חום. הניחה לצד הדפים את צלוחית העוגיות ויצאה.
"כמה זמן לקח לך לכתוב את זה?"
"שלושה שבועות," השבתי בנימוס והשתדלתי להישיר אליו מבט. מהחלון הענקי שמאחוריו נפרש הנוף של מגדלי העיר בצהרי היום.
"חתיכת עבודה עשית פה." הוא הקיש באצבעות על ערימת הדפים, "תשתה את הקפה בינתיים, שלא יתקרר," הדליק את המסך הגדול שהיה תלוי על הקיר לימיני.
ערבבתי את האספרסו עם הסוכר במהירות. ריח קפה מעורר עלה מהמערבולת הקטנה שיצרתי.
"תסתכל רגע ואחרי זה תגיד לי בכנות," הוציא שלט נוסף ממגירת השולחן, לחץ עליו, והתריסים החלו לרדת, "זה הכי הרבה שעשינו עד עכשיו, אתה חושב שאתה יכול לעשות יותר מזה?" התריסים נעצרו בדיוק בגובה חצי החלון והסתירו את קצות הבניינים.
שתיתי את הקפה בשתי לגימות זריזות וחזרתי להביט במסך. המספרים גבוהים. למרות שהכרתי אותם היטב, היו כמה נתונים שהפתיעו אותי. "זה אפשרי בהחלט, אלברט."
הוא הביט בי בעיניים בוחנות. "אם אני אודיע לכולם שממחר אתה מספר שתיים בחברה, סמנכ"ל ישיר תחתיי בניהול הכללי של החברה, אתה תעמוד בזה?"
 
מורין הנהנה אלי בחצי חיוך כשחלפתי על פניה בדרך למשרד שלי. מעניין אם היא יודעת. סביב השולחן הגדול בחדר הישיבות השקוף ישבו כמה ראשי צוותים והקשיבו למיקה, מנהלת אגף פיתוח עסקי, שעמדה מולם לצד הלוח הלבן והצביעה על תרשים כלשהו. בחללים שבתוך שורות הקוביות המופרדות במחיצות עץ חומות בחלק התחתון וזכוכיות בחלק העליון, ישבו עובדי המשרד, נשים וגברים מרוכזים במסכי המחשב. חלקם הביטו בי בחטף. המנהלים ליד המשרד שלי עבדו במשרדים שלהם בדלתות פתוחות. השתדלתי להיראות רגיל ולהנהן חזרה. מעניין מי מהם יודע, אחרי הכול אני רק שנתיים בחברה. יש כאן אנשים שעובדים חמש ושבע ושמונה שנים. אולי לא כולם יאהבו את זה. למה שלא יאהבו? אני בסדר עם כולם.
סגרתי את הדלת של המשרד שלי והתיישבתי בכיסא. אולי אפתח אותה שלא ייראה חשוד? בהיתי בתמונה של אלכס ושלי בשחור לבן בקצה השולחן, היא בחודש הרביעי ואני מחבק אותה. אלכס והשטויות שלה, בכל חודש רוצה להצטלם עם בטן גדולה יותר. רציתי להתקשר אליה, אבל החלטתי לספר לה כשאגיע הביתה. התחשק לי לראות את התגובה שלה בעצמי. שילבתי את הידיים מאחורי הראש ונשענתי לאחור.
קיבלתי את הזדמנות חיי, ובמקום לשמוח אני נלחץ. מה יש לי? אין לי מושג למה לעזאזל דווקא עכשיו עולה לי בראש זיכרון מלפני עשרים וחמש שנה מכיתה ה'. אנחנו אצל המנהלת, ההורים שלי ואני. היועצת יושבת שם ולידה פסיכולוג של משרד החינוך עם שיער אפור, והם מראים לי כל מיני ציורים ושואלים אותי שאלות. אני מביט באימא ואבא, ועונה. אימא אומרת להם שזה בסדר שאני רוב הזמן שותק, וגם שאני לא ממש חלק מהחבר'ה. היא חוזרת ואומרת לפסיכולוג שאני לא ילד מוזר, שאני פשוט ילד רגיש מעל הממוצע. בשלב מסוים ביקשו ממני לצאת.
התיישבתי על הספסל מחוץ למשרד של המנהלת ושמעתי אותם מתווכחים מעבר לדלת. שמעתי אפילו כמה צעקות. אבא יצא, סגר את הדלת והתיישב לידי. "טוב לך כאן?" הוא חיבק אותי ונישק לי את הראש. אימא נשארה בפנים. לא עניתי לו והתאפקתי לא לבכות. נשענתי על החזה שלו והבנתי שמשהו בהתנהגות שלי לא בסדר, שכנראה משהו דפוק אצלי.
מאותו היום החלטתי שאני לא מאכזב אותם יותר. בסוף השנה כבר הייתי התלמיד המצטיין של הכיתה. השתדלתי להיות חבר של כולם, הגעתי לכל ימי ההולדת, השתתפתי בשיחות בהפסקות, במשחקים, מדי פעם הייתי מהמובילים בשיעורי הספורט, ואם הייתה קטטה או שפרץ איזה אירוע אלים, איכשהו לא הצטרפתי לשום צד ונשארתי בסדר עם כולם. הרגשתי בטוח. לדעתי, מאז ועד היום, בכל דבר שעשיתי, הייתי תמיד בין השלושה או החמישה הכי טובים. ככה זה בכל מקום שאליו אני מגיע. תמיד עובד הכי קשה, תמיד הכי חרוץ, תמיד נותן את כל מה שיש בי כדי להיות הכי מוצלח שאני יכול. כשאני חושב על זה, לא נראה לי שמתישהו הצלחתי להרגיש שאני באמת מספר אחת במשהו. אפשר לומר שאני תמיד מספיק טוב כדי לבלוט מעל השאר, תמיד מספיק מוצלח כדי שההרגשה הזאת שמשהו לא בסדר בי לעולם לא תחזור. בסך הכול די טוב לי, אני חושב, למרות שאני לא יודע אם אי פעם הרגשתי מאושר. כבר שנים אני מרגיש סיפוק מלעבוד בלחץ, מלפתור אינספור משימות ומטלות, כבר שנים אני מרגיש שזה מה שמעניק לי משמעות. לא אכפת לי כמה זמן ואנרגיה זה לוקח מהיומיום שלי וכמה קשה אני עובד, אני משתדל תמיד להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן, למרות שבשנים האחרונות, כשיש לי זמן פנוי, אני לא מצליח למלא אותו. אני מפחד מהריקנות הזאת שבאה בין התקופות העסוקות.
בכל מקרה, ההצעה של אלברט נשמעת כמו משהו אחר, הפעם זה יהיה שונה. נראה לי שזו ההזדמנות שחיכיתי לה. זהו, אני אהיה מספר אחת בחברה עד שאהפוך לשותף מלא.
 
בלית ברירה דחינו בפעם השנייה את ירח הדבש, הפעם לאחרי הלידה. אחרי החתונה הספקנו לנסוע לחופשה של חמישה ימים, אבל הבטחתי לאלכס שזו רק חופשה ולא ירח דבש.
המפעלים במזרח עבדו שעות נוספות לפי האסטרטגיה שלי, הצלחנו למכור גם למדינות שאף פעם לא מכרנו להן. ניהלתי שעות של שיחות עם לקוחות מסביב לעולם, ישיבות אל תוך הלילה. בשלושה חודשים טסתי לפחות עשר - שתים עשרה פעמים. אלברט ואני היינו בקשר מעולה, גם שאר בעלי המניות העריכו אותי מאוד. שלושה חודשים מהרגע שנכנסתי לתפקיד, ההעלאה לא איחרה לבוא. הם הפתיעו אותי והציעו לי תוכנית אופציות כשהחברה תתרחב, אבל ביקשתי לחשוב על זה. בעצם שאפתי ליותר מזה. ורציתי שאלכס תהיה גאה בי. ביום ההולדת שלה, כמה שבועות אחרי שקיבלתי את תלוש המשכורת המחודש, יצאנו מהבנק עם אישור למשכנתא מצוינת.
אחרי עוד דיון ארוך שנמשך אל תוך הלילה, אפילו אלברט כבר ביקש שאסגור את היום. "משפחה זה דבר חשוב." הוא כיבה את האור במשרד שלו וליוויתי אותו אל דלת הזכוכית הגדולה בכניסה. "לך הביתה, אבל תתכונן טוב למחר." הוא יצא אל המסדרון ופנה לכיוון המעליות, והדלת נסגרה לאט אחריו. רק באחת עשרה בלילה הבטתי במספרים בפעם האחרונה לפני ששלחתי את הדוח להדפסה לקראת הישיבה המכרעת מחר, מול משקיעים חדשים שמעוניינים להגדיל את החברה. הטבלאות היו מדויקות.
נשענתי על השולחן של מורין מול מכונת הצילום הגדולה. האור מהמכונה הבהב על הקיר פעם אחר פעם וצליל הדפים שנפלטו הדהד בחלל הגדול והריק. יחד איתי יהיו בישיבה עשרה אנשים, אני אכין לפחות שלוש חוברות נוספות. הטלפון ליד המחשב התעקש לצלצל כבר בפעם השלישית, מי לעזאזל מטלפן באחת עשרה בלילה?!
"גוֹלְד טְרִי, במה אני יכול לעזור?" שאלתי את השפופרת.
"ג'וּל, איפה אתה? למה אתה לא עונה לי?"
"מאמי?! השארתי את הנייד במשרד שלי, זאת אומרת, אני בדיוק מצלם ו-"
"תגיע לבית חולים." היא התנשפה, "אני נוסעת עם אימא שלי."
 
כשהתקרבתי לחדר הלידה יחד עם האחות שהובילה אותי, שמעתי בכי של תינוק. אלכס שכבה במיטה בפנים רטובות מִזֵיעה ודמעות, וליטפה תינוק קטנטן וסגול ששכב על החזה שלה. אימא שלה עמדה לידה, נעצה בי מבט וסימנה לי להתקרב ולעמוד במקומה. אלכס חייכה אלי חיוורת והחלה שוב לבכות, וכל מה שעלה לי בראש זה אם היא כועסת עלי שפספסתי את הלידה או שמחה שאני כבר כאן.
"אני כבר מחזירה לךְ אותו." המיילדת נעמדה לידי, ייצבה את התינוק על אלכס ושמה קליפס על חבל הטבור. "אתה רוצה לחתוך בעצמךָ?" היא הסתכלה אלי והחזיקה מספריים.
לרגע אחד לא שמעתי כלום.
"אבא ג'וליאן," אלכס תפסה ביד שלי ומשכה באף, "הגעתָ בדיוק לחלק שלך." האחות הגישה לי את המספריים. היא השחילה לי אותם על האצבעות וכיוונה את היד שלי לחבל הטבור.
בשלוש לפנות בוקר העבירו את אלכס למחלקה ואת התינוק לחדר היילודים. שכבתי לידה, אבל לא נרדמתי. כעסתי על עצמי, גם על זה שלא הצלחתי להכיל כלום. אני לא זוכר שבכיתי ואני אפילו לא יודע אם התרגשתי. בבוקר אחרי שתום נולד חזרתי לבית החולים עם הלפטופ. "להערכתי נגיע לחמישה עשר אחוזים יותר ממה שהחברה עשתה אי פעם בשני רבעונים," הסברתי בשיחת ועידה מהמסדרון וביקשתי לדחות את הישיבה ביומיים, "אני רוצה להגיש גם לכל שאר השותפים את הנתונים ולעבור איתם עליהם קודם."
אחרי חצי שעה אלברט התקשר בעצמו ושאל אם אוכל בכל אופן להגיע אפילו לשעתיים, "אחרי זה קח לך שבוע חופש," הוסיף, ואפילו ביקש לדבר עם אלכס ולברך אותה.
 
אחרי שבוע חזרתי לעבודה. שעה אחרי שהגעתי מורין נכנסה למשרד שלי ושאלה אם אוכל להיכנס אל אלברט בשש בערב. כמובן שפיניתי הכול.
"שב ג'וליאן," הוא חייך והרגשתי בנוח כשהתיישבתי וראיתי את החוברת שהכנתי בתוך ניילון במרכז השולחן ועליה מרקר צהוב.
"אתה יודע למה קראתי לך?"
"אני חושב שכן," חייכתי חזרה, פרשתי ידיים לצדדים על ידיות הכיסא ושילבתי רגל על רגל.
"קפה?" מורין נכנסה והגישה לי כוס מים.
"תודה, רק מים, זה בסדר."
"קח." הוא שלף תחתית כסופה מהמגירה והמתין שהיא תצא ותסגור את הדלת אחריה.
"חתיכת עבודה עשית," תופף באצבעות על הדפים, "רציתי שתהיה הראשון לדעת, הרבה בזכותך קיבלנו את ההצעה."
"בזכות כולנו אלברט," לקחתי לגימה קטנה והנחתי את הכוס, "די ידעתי שכשהם יבינו את המספרים לעומק הם ירצו להשקיע," הזדקפתי ונשענתי על הכיסא.
"ג'וליאן, אנחנו מוכרים את החברה."
 
"לפני הכול אני רוצה להודות לכם. אתם אלו שעשיתם את העבודה הקשה, אני ושאר בעלי המניות בסך הכול אישרנו את הצ'קים השנה." צחוק נשמע בקהל ואלברט שלף את המיקרופון מהעמוד. "תודה מיוחדת למנהלים שלא הורידו את הרגל מהגז והעבירו חפיפה מדוקדקת את ההנהלה החדשה שבאה מעבר לים. שניים או שלושה אנשים יטוסו לשם ביומיים הקרובים למספר שבועות לכמה סגירות אחרונות. אבל בעיקר, אני רוצה להודות לאיש אחד. ג'וליאן, בוא הנה! בוא תגיד כמה מילים!"
מחיאות הכפיים ליוו את המבטים שנשלחו אלי.
"אני אתקשר שוב עוד מעט, אם הוא שוב יתעורר אני מגיעה." אלכס ניתקה במהירות את השיחה והושיטה לי יד כשקמתי מהכיסא. כפות הידיים שלי היו לחות מזיעה כשהיא נעמדה ונתנה לי נשיקה.
"חברים, ג'וליאן היה האיש עם החזון, מגיע לו!" הלהקה מאחוריו החלה לנגן את "ווי אר דה צ'מפיונז" של קווין. "ואת כל זה הוא עשה בשנה שגם נולדה לו בת," הוא הגביר את הקול שלו אל תוך המיקרופון.
"בן," מלמלתי מבעד למחיאות הכפיים.
"הבמה שלך." הוא נתן לי את המיקרופון כשנעמדתי לצדו.
הלהקה הנמיכה לאט את עוצמת הנגינה עד שהפסיקה לנגן. שלוש מאות מבטים בערך, של עובדי החברה יחד עם בני ובנות הזוג שלהם, הסתכלו אלי ממקומות הישיבה שלהם סביב השולחנות העגולים הגדולים. נשים זוהרות בשמלות ערב וגברים בחליפות חגיגיות, חלק מחזיקים כוס יין או שמפניה ומחכים שאוציא מילה. חודשיים וחצי עברו מאז שהוא הודיע לי שהחברה נמכרה, וכבר אני עומד פה על הבמה, ומה? בתור מה בדיוק? מה אני אמור להגיד להם עכשיו? הרגשתי צמרמורת קלה. "וואו, לא ממש אה... תכננתי להגיד משהו, אבל אה... תקופה מפרכת עברה עלינו, על כולנו. חלק מכם יצא לי להכיר קצת יותר, חלק קצת פחות. למשל אני יודע שלהלנה מהכספים יש כל יום שלישי וחמישי יוגה, שג'ורג' מהטכנולוגי מפחד מטיסות, סליחה, שונא לטוס, ואפילו שלניקול שכולם מכירים יש אלרגיה לשקדים ואסור שהם יהיו ברוטב של הסלט." כולם צחקו. יד שמאל שלי רעדה, הכנסתי אותה לכיס והמשכתי. "תודה גם לבני ובנות הזוג שלכם שסבלו אתכם מאז שנכנסתי לתפקיד, ובעיקר לאשתי היקרה אלכס." היא הרימה את המבט שלה מהטלפון וחייכה אלי. "כולנו יוצאים לדרך חדשה. אני אישית עברתי יחד עם מנהלי המחלקות על רוב מכתבי ההמלצה שלכם. כל אחד כאן קיבל גם בונוס מפנק בהתאם לתפקיד שלו ולשנים בחברה, אז אל תבזבזו הכול בבת אחת הא? תודה לכם מקרב לב על העבודה מסביב לשעון, ושיהיה לכולנו בהצלחה." סחרחורת קלה תקפה אותי לשנייה כשהעברתי את המיקרופון בחזרה לאלברט. "אה כן, סליחה," משכתי אותו בחזרה אלי, "ותודה לאלברט ולבעלי המניות על האמון שהם נתנו בי."
אלברט לחץ לי את היד ושוב נשמעו מחיאות הכפיים.
המדרגות מהבמה היטשטשו לרגע, ומיד התבהרו. חייכתי לכולם כשירדתי והלהקה חזרה לנגן. המשכתי ישירות לשולחן שבו ישבנו אלכס ואני עם עוד כמה אנשים.
"היא באמת בסדר הבייביסטר הזאת." היא נתנה לי נשיקה והסתכלה בטלפון שלה כשהתיישבתי, "היא ממשיכה לעדכן אותי כל הזמן בהודעות."
"יופי, יופי," הנהנתי אליה.
"סורי מאמי, דיברת יפה," הסתובבה אלי והניחה לי יד על הרגל, "אני קצת לא שקטה."
"זה בסדר לוּלה," ליטפתי לה את היד חזרה ובהיתי באנשים קמים ומתאספים לטור צמוד לבּופֶה.
"בוא, שנספיק לאכול משהו." היא קמה, מתחה את השמלה וחיכתה שאקום.
"כן, כן, בטח," השתעלתי קלות וירקתי בלי שאף אחד ישים לב לתוך מפית מהשולחן.
התקדמנו לאט לתחילת הטור שהתחיל כמעט בכניסה לאולם. מעל לכתפי האנשים ניסיתי לקרוא מה כתוב באותיות הזהובות בשלטים השחורים הקטנים מול עמדות האוכל בזמן שאלכס המשיכה להתכתב עם הבייביסיטר. פילה סלמון פראי ברוטב לימון, ג'ינג'ר ודבש. קציצות טלה. חזה עוף אורגני ברוטב עגבניות שרי. אורז מלא עם פטריות. אורז לבן. ניוקי תפוחי אדמה. ניוקי מיקס גבינות. סלט קיסר. סלט עלים ירוקים. סלט ירקות שורש עם סומסום.
"אני אומרת לה שעוד שעה אנחנו בבית?"
"מה, מה?" נעמדנו בתחילת התור.
"לא חשוב. כתבתי לה שנעדכן אותה עוד מעט." היא לקחה שתי צלחות ושתי מערכות של סכו"ם מגולגלות במפית לבנה, "מה בא לך?"
"לא יודע. לא בא לי כלום כרגע. קחי לך מאמי," ליטפתי את הגב שלה.
"טוב, אז לשים לך משהו בצלחת שלי?" הסתובבה אלי, "אולי יבוא לך אחר כך? כי אתה לא אוכל מהאוכל שלי, אני מזהירה אותך. בעצם, יותר טוב שאשים לשנינו בשתי צלחות נפרדות." היא נתנה לי נשיקה, "שלא יגידו שאשתך זוללת גם אחרי הלידה."
"לא זה בסדר לוּלה," צחקתי, "את יודעת מה, אני אחכה לך כאן," התרחקתי כמה צעדים.
"מה קורה לך?" היא עזבה את הבופה והתקרבה אלי.
"לא יודע, אין לי תיאבון כל כך, יש לי קצת בחילה," הבטתי אל היציאה מהאולם שהובילה לרחבת הכניסה של המלון.
"גם אני בלחץ. זאת הפעם הראשונה שאנחנו עוזבים את תום, אני מרגישה נורא עם זה, אבל אין צורך ששנינו נדאג."
"לא, לא, זה לא זה."
"אז מה? נתת נאום קצר ולעניין, עשית את זה מקצועי," נפנפה בסכו"ם וחייכה.
"לא יודע. חנוק לי קצת באולם הזה, צפוף לי מדי בהתקהלות פה."
נעמדתי בפתח אולם הכנסים ובהיתי בשנדלירים המפוארים שהיו תלויים מתקרת הלובי הגבוהה של המלון. "סליחה אדוני," מלצר בא מאחורי עם מגש של כוסות מלוכלכות, יצא אל רחבת הכניסה ועבר בין הספות והכיסאות שם, בדרך אסף לכלוך וכלים משומשים גם מהשולחנות הסמוכים לבר ונעלם במסדרון הרחוק.
"ג'ול? מה עובר עליך?"
"אני רק צריך קצת אוויר," התנשפתי.
 
מרצדס לבנה נכנסה לחניה ועצרה מול הלובי בדיוק כשיצאנו מהדלת המסתובבת. השומר בכניסה חייך לעברנו כשהתחמקתי מהמבט של ג'ורג' ושל עוד עובדת שעמדו בחוץ ועישנו. איש מבוגר עם שיער כסוף וזקן צרפתי שחיכה בחוץ ליד הדלת חלף על פנינו, כיבה סיגר ונכנס למרצדס. שובל של ריח חזק נותר אחריו. התקדמנו כמה צעדים והתיישבנו על ספסל פינתי סמוך למזרקה הקטנה.
"אתה רוצה מים?"
"לא אני בסדר, זה רק קצת בחילה."
"אני מביאה לך מים-"
"שנייה, שנייה, אל תלכי."
"אתה מזיע." היא הניחה יד על המצח שלי.
"לא יודע, קצת שורף לי, יש לי בחילה, או צרבת, לא יודע מה זה," ניסיתי להתגבר על הכאבים, "מה נעשה עכשיו לוּלה?"
"נגיד שלום יפה ונלך הביתה. אתה לא מרגיש טוב." היא קמה והושיטה לי יד.
"לא. לא מה נעשה עכשיו-עכשיו. מה נעשה בכלל." הנשימות שלי נעשו מהירות וקצרות יותר. החזקתי את היד שלה, "אני צריך למצוא עבודה, להתחיל הכול מחדש במקום אחר."
"זה מה שמדאיג אותך כרגע?" היא נעמדה מולי. "אל תדאג, יהיה בסדר," ליטפה לי את העורף, "קיבלת מענק די גדול שיספיק-"
"שלא יספיק ליותר מחצי שנה עם כל התשלומים שלנו," הפניתי את הראש ממנה וחשבתי על כל ההוצאות שנוספו לנו עכשיו. "אפילו עם המשכורת שלך. ועוד רצינו שלתום יהיו אחים קרובים בגיל."
"ג'ול, אתה תמצא עבודה בקלות. וגם אם נחכה כמה חודשים, זה לא נורא." היא אחזה בראש שלי והחזירה את המבט שלי אליה.
"לא רוצה לחכות לשום דבר! כמעט שלוש שנים אני ישן ארבע שעות בלילה בשביל מענק מסכן! אחחח! אייי..."
"ג'ול! ג'וליאן?! אתה בא איתי עכשיו. אנחנו עפים מפה!"
"רגע... רגע... אחחח... אווו... יש שם שני עובדים..." הנחתי את היד על החזה ולחצתי חזק כנגד הכאב, "לא בא לי שיראו אותי ככה... אווו..."
"הם לא מעניינים אותי! אתה מלחיץ אותי! בוא עכשיו!" היא משכה אותי.
לקחתי כמה נשימות עמוקות, אלכס לפתה את הזרוע הימנית שלי וחזרנו לכניסה. "אפשר את המכונית שלנו? דחוף!" היא פנתה לשומר, ופשפשה בתיק שלה, "אנחנו נוסעים למיון, בבקשה תמהר!" הטלפון שלה בדיוק צלצל והמכוניות שהגיעו כל רגע הרעישו בעוצמה בלתי נסבלת, "אוף נו, אין לי מושג איפה הפתק עכשיו!"
"הכול בסדר?" ג'ורג' פנה אלינו.
לא הצלחתי להוציא מילה, התכווצתי ונשענתי על אלכס, שענתה לטלפון בהיסטריה, "הוא שוב התעורר?" הרגשתי שעוד רגע אני מקיא. שאפתי אוויר מהאף והוצאתי מהפה. כאב חד פילח לי את החזה עד לגב כמו מוט ברזל מחודד, נאנקתי מכאבים. היא הצמידה את הטלפון לאוזן עם הכתף ותפסה אותי בשתי ידיים, "אני ממש ממש מתנצלת, אנחנו נאחר ואני אפצה אותך על השעה המאוחרת ועל ההתקלה." תוך כדי דיבור היא ניסתה לייצב אותי, וג'ורג' תמך בי מהצד השני, "אתה יכול בבקשה להזמין לו אמבולנס!"
"אני אקח אותו. זה הרכב שלי," ג'ורג' הצביע על הטויוטה שהחנה באותו רגע הבחור מהחניון מול הדלת.
 
התעוררתי בבת אחת מכאב חד מול רופא וקירות מסתובבים.
"אתה מסוגל להתיישב?" הוא שאל.
"לחץ דם מאה שמונים וחמש על מאה ועשרים." האחות שחררה לי את הזרוע.
"כמה כואב לך מאחת עד עשר? לוחץ או שורף? מה המיקום של הכאב? זו פעם ראשונה שאתה חווה כאב כזה?" הוא המשיך לשאול עוד כמה שאלות אבל לא הצלחתי לענות.
"קחי בדיקות דם, ספירת דם, תפקודי כבד, כליות, טרופונין וליפאז, ואני רוצה תרשים אק"ג עכשיו. ותזמיני רנטגנאי לצילום חזה כולל סרעפת."
שוב עצמתי עיניים.
רופאה אחרת העירה אותי ואלכס עמדה לידה. היא אמרה שאני סובל מדלקת בוושט, שזו תופעה שכיחה, שהיא נותנת לי תרופה לווריד שתרגיע את הכאב וכדורים להתחלה. "יש אותם בכל בית מרקחת." היא נתנה את המרשם להמשך לאלכס. "לקחת שבועיים, פעמיים ביום לפני האוכל." היא אמרה שתוך יום יומיים הכאב אמור לעבור, ואם לא אז לפנות לרופא המשפחה, והמליצה שאשאר בבית ואנוח.