1
"ניצחון, ניצחון!" כך מעיר אותי פּדרוֹ בוקר־בוקר. כברק הוא פולש את הלילה. כתוקע בקרן הציידים הקורא להתקדמות מריעה חצוצרת צריחתו הנוקבת. "ניצחון, ניצחון!" היא הכרזתו, שאני שומעהּ בעודי מלופף בקורי העכביש של חלומותי האחרונים עם הנץ החמה. כשאני מקיץ רואות עיני לפני הכול את צלליתו הכהה מוּתווה על השמים המַוורידים מעֵבר לחלוני. הוא זקוף על גבי הגדר, פשׂוק רגליים כלוחם על גבי המתרס, מניף כמנצח את דגל זנבו.
הצדף הכסוּף של השחר קרב על העשב הטלול שבשדות ומלטף את הגגות הישנים של הבתים הנמוכים. חשכת הלילה פקדה בינתיים לסגת, וצבאות האור הודפים אותה על פני החזית כולה. כשאני קם וניגש לחלון כדי למלא את ריאותי אוויר בוקר רענן שריחו ריח אדמה, פּדרוֹ, העומד עתה במלוא זוהרם של צבעיו העתירים, מנפח את חזהו, כאילו הוא המרים את כל כובד כדור השמש הזהוב גבוה מעל לאופק. והשמש, כאומרת לשלם לו תמורת מאמציו, זורה זהרורי זהב על משי נוצותיו השחורות והכחולות והאדומות והחומות.
"ניצחון!" שב וקורא פּדרוֹ. "ניצחון!" וכשהוא רואה אותי ליד החלון הריהו מנתר מיד מן הגדר ועף אלי.
"מה כל הרעש הזה? מה כל המהומה הזאת?" אני שואל אותו, מפורר לחם ומפזר גרעינים על אדן החלון. הוא מנקר בגרעינים ברעבתנות, כלאחר עבודה קשה, ואף על פי כן אינו משנה את נעימתו ומשיב לי בין נקירה לנקירה:
"הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו".
"כל יום דומה לקודמו. כולם דומים זה לזה", אני אומר לו ומוזג לעצמי כוס חלב קר ונוגס בפרוסת לחם בחמאה.
"לא, לא", עומד הוא על דעתו. "יום זה יפה מיום אתמול, ומחר יהיה יום יפה יותר מהיום".
"דברים אלה אני שומע מפיך יום־יום. בין שהשמש זורחת ובין שמכה הברד על הגג, בין שהעולם עומד בפריחה ובין שהוא רבוץ עמוק מתחת לשלג, תמיד בפיך אותה מנגינה עצמה. הסתלק לך אתה וה'ניצחון!' שלך, אתה והפזמון 'יום זה יפה מיום אתמול'".
"ואף על פי כן אני הצודק ואתה הטועה בפזמונך 'כל יום דומה לקודמו'", הוא משלם לי במטבע שלי. "היום יפה מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום אתמול איננו עוד". ושוב הוא חוזר על כל הרפרטוּאר שלו כאילו ביקש ללעוג לי.
תשובות רבות לי בקצה לשוני. יכולתי לספר לו על אתמולים יפים רבים שעדיין ישנם מפני שנשארו חרותים, ויוסיפו להיות חרותים, על לוחות הזיכרון. יכולתי להזהירו שאין לשבח את היום בטרם ירד הלילה. כל זה היה ברור לאבות אבותינו לפני אלפי שנים, אבל יש לי כאן עסק עם פּדרוֹ, ויודע אני שכל הנימוקים האלה, אף שהם נראים לי פשוטים וברורים, זרים לדרך החשיבה של התרנגול. ועל כן במקום להשיב לו תשובה אחרת, אני קם מהשולחן ואומר כבדרך אגב:
"ומה יהיה אם מחר לא אקום עוד ויישׂאו אותי פשוט רגליים בעד הפתח ויקברו אותי ויכסוני ברגבי עשב? ואם הלילה יקפוץ סַמוּר אל גרונך, ולא אמצא אותך מחר עומד על הגדר אלא מוטל בגן, לאחר שיכרסמוך העכברושים והנמלים יסירו כל שמץ בשר מעצמותיך? האם גם אז יהיה היום הזה יפה מאתמולו?"
לא ציפיתי לתשובה. דיברתי כדי להוכיח לו כי טעות בידו. רק כדי שיֵדע כי לא ניצח בוויכוח. אבל פּדרוֹ, כאילו היה מוכן זה כבר לשאלתי, אינו מהסס אף רגע, עף מאדן החלון וחוזר אל הגדר ומשם קורא אלי:
"כן, דוקטור, גם אז יהיה היום יפה. היום יהיה בלעדינו, אבל יום יפה". והוא פותח בזמרה רמה יותר מהרגיל, וכל תרנגולי הכפר מצטרפים אליו למקהלה האומרת שבח ותהילה.
