הקדמה
תלינו אותו בחזית הקתדרלה של קינגסברידג‘. זה המקום המיועד להוצאות להורג. אחרי הכול, אם אינך יכול להרוג אדם מול פני האלוהים, ייתכן שלא היית אמור להרוג אותו כלל.
השריף הביא אותו מהמרתף מתחת לבניין הגילדה, כשידיו קשורות מאחורי גבו. הוא הלך זקוף ופניו החיוורות הביעו אומץ ותיגר.
הקהל לעג לו וקילל אותו. דומה כי לא ראה אותם, אבל אותי הוא ראה. מבטינו נפגשו, ובאותה הצטלבות מבטים רגעית הסתכם פרק חיים שלם.
הייתי אחראי למותו, והוא ידע זאת.
עשרות שנים רדפתי אחריו. הוא היה מפַגע ורוצח שהיה הורג מחצית משליטיה של ארצנו, ובכללם את רוב בני משפחת המלוכה, כולם באַקט אחד של אכזריות צמאת דם - לולא עצרתי בעדו.
הקדשתי את חיי למעקב אחרי רוצחים בפוטנציה כמוהו, ורבים מהם הוצאו להורג - לא רק בתלייה אלא גם בגרירה ובביתור, במיתות הנוראות ביותר השמורות לגרועים שבפושעים.
כן, עשיתי זאת פעמים רבות. ראיתי אדם מת בידיעה שאני, יותר מכל אדם אחר, הבאתי עליו את העונש הצודק והנורא הזה. עשיתי זאת למען ארצי היקרה לי; למען בית המלוכה שאותו אני משרת; למען עוד דבר, עיקרון, והוא האמונה שלאדם יש זכות לדעה משלו באשר לעבודת האל.
הוא היה האחרון מבין רבים ששלחתי לגיהינום, אבל הוא עורר בי מחשבות על הראשון...
