סיפורו של שב"ח בכפר דרום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורו של שב"ח בכפר דרום
הוספה למועדפים

סיפורו של שב"ח בכפר דרום

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בזמן שהממשלה הכריזה מלחמה נגד הטובים שבאזרחיה,
בזמן שהארץ נקרעה לגזרים,
בזמן שהעם ברובו לא יצא לרחובות להתקומם ולמנוע את האסון,
ובזמן ששוטרים, חיילים ואזרחים השתתפו בביצוע הגירוש למען בצע כסף וקידום אישי,
 
היו גם אחרים.
 
הם עזבו את ביתם,
לקחו חופשה ממקום עבודתם,
ועברו לגור בגוש קטיף.
 
הם עברו על החוק,
ונכנסו לגוש קטיף ולצפון השומרון,
כשב"חים - שוהים בלתי חוקיים.
 
הם גרו באהלים,
כשלרגליהם חול הים,
ועל ראשם שמש יוקדת.
 
הם גרו באהלים,
כשמים זורמים יש רק רחוק - בקצה השכונה,
אך איום הפצמ"רים היה קרוב. קרוב מאוד.
 
ובמגוריהם אלו הם הכריזו,
כי האחווה בין היהודים לא תמה,
ואהבת ארץ ישראל לא פסה מן העולם.
 
הם היו שותפים בהחדרת התקווה לעם
שמסירות הנפש לא פסקה,
ועוד נשוב לכל מקום בארץ ישראל.
 
וכל המרבה הרי זה משוב"ח

פרק ראשון

הקדמה
 
"אילולי קיץ תשס"ה לא נגמר בגירוש מגוש קטיף, זה היה הקיץ היפה ביותר בחיי".
כך כתבה רחלי מלמד (אישתו של ידידיה מלמד רכז הקליטה של כפר דרום) לעיתון “בשבע”, תחת הכותרת "תודה למשו"בחים".
אכן היה זה קיץ מיוחד, מלא עוצמות, ידידות, מסירות, הקרבה ונאמנות.
לספר עליו בפני עצמו, עם כל הכאב על מה שקרה בסופו, יש לדבר ערך רב. למען ידעו הכל, אלו כוחות נפלאים נתגלו בינות לאוהלים בכפר דרום.
ספר זה מנסה לצייר את הרגעים היפים והקשים שעברנו שם.
*
ספר זה "סיפורו של שב"ח", כשמו כן הוא.
אין הוא בא לתאר את החורבן הנורא שעברנו כולנו.
הוא גם אינו בא לתאר את מסכת היסורים שעוברות המשפחות המגורשות.
אף אין מטרתו לתאר את יופי החיים בישוב כפר דרום שפרח במשך עשור וחצי שנים.
הוא בא לשם דבר אחד:
לשים עין על התופעה המפליאה שהתחוללה בין דיונות החול של גוש קטיף: תופעת השב"חות.
אנשים עוזבים את ביתם, מותרים על עבודתם, והולכים עם נשיהם וטפם לחיים מיוחדים ומעניינים, למגורים באוהל, על כל המשתמע מכך.
נשים צדקניות, גיבורות קדושות, נפרדות זמנית מבעליהן שאינו יכול להחסיר ממקום עבודתו, והולכות לחיות חיי מסירות בחולות של גוש קטיף.
הדרכים היו חסומות, ואותן גיבורות כלל לא היו בטוחות, שאפילו למינימום של לפגוש את בעליהן בערב שבת, אם יצליח לבוא ולהצטרף למגוריהן באוהל, הן אכן תזכנה.
היו אלו חיים יפים ומיוחדים. חיים שנגדעו באיבם.
*
האמת היא, שהתלבטתי רבות אם לכתוב ספר זה.
הן מה שעברנו אנחנו המשוב"חים, הינו כאין וכאפס לעומת מה שעברו ועוברות המשפחות המגורשות עצמן.
לשים דגש על תקופה של חודש בכפר דרום, כביכול תקופה זו לבדה מבטאת את השבר הגדול של הגירוש, מול היסורים הנוראים שסובלת הארץ ושסובלים המגורשים, זה נראה אינו הוגן.
ואולי אין לי בכלל את הזכות לכתוב על העניין.
אך היוזמה לכתיבה באה מצד תושבי כפר דרום עצמם.
הם ביקשו להעלות על הכתב את התקופה המיוחדת שעברנו לפני הגירוש.
הם הבינו, שגם בתוך הטרוף הנוראי שהם נמצאים בו, יש לראות את נקודות האור של ההקרבה והמסירות של אלו שבאו לגור באוהלים בתקופת הקיץ בגוש קטיף.
ולפי בקשתם יוצא ספר זה.
*
זה המקום והזמן לומר תודה.
תודה לכל מי שזירז, עזר, יעץ וסייע בהוצאת ספר זה, ובמיוחד למגורשי כפר דרום, שעודדו את הכתיבה, ונתנו חלק מהתמונות.
תודה למדרשת התורה והארץ, למוטי סנדר — קטיף נט, ולחברים נוספים על התמונות שנתנו. (קבלתי רשות להשתמש מבעלי כל התמונות. אם קרתה תקלה, ומישהו רואה תמונה שיש לו עליה זכויות יוצרים, אשמח אם יודיעני, ואשלם לו על רשות השימוש בה.)
תודה לכל המשפחות והיחידים שעזבו את ביתם, ובאו להתגורר בתנאים לא פשוטים בגוש קטיף וצפון השומרון.
תודה מיוחדת לאישתי — חנה, שעודדה ודחפה לעבור לכפר דרום. היא גם לקחה על עצמה מצבים בלתי נתפסים בתקופה שאני חזרתי ללמד בישיבה, והיא נשארה לטפל לבדה בילדים.
תודה לתושבי כפר דרום המקוריים, שלמרות מצבם הקשה עקב גזירת הגירוש שניחתה עליהם, הם סייעו לנו רבות בתקופת מגורינו באוהל בישובם.
ומעל הכל, תודה לתושבי גוש קטיף וצפון השומרון, שהמשיכו בחיים רגילים עד הרגע האחרון.
לימדתם אותנו פרק באמונה ובמסירות נפש.

עוד על הספר

סיפורו של שב"ח בכפר דרום מאיר גולדמינץ
הקדמה
 
"אילולי קיץ תשס"ה לא נגמר בגירוש מגוש קטיף, זה היה הקיץ היפה ביותר בחיי".
כך כתבה רחלי מלמד (אישתו של ידידיה מלמד רכז הקליטה של כפר דרום) לעיתון “בשבע”, תחת הכותרת "תודה למשו"בחים".
אכן היה זה קיץ מיוחד, מלא עוצמות, ידידות, מסירות, הקרבה ונאמנות.
לספר עליו בפני עצמו, עם כל הכאב על מה שקרה בסופו, יש לדבר ערך רב. למען ידעו הכל, אלו כוחות נפלאים נתגלו בינות לאוהלים בכפר דרום.
ספר זה מנסה לצייר את הרגעים היפים והקשים שעברנו שם.
*
ספר זה "סיפורו של שב"ח", כשמו כן הוא.
אין הוא בא לתאר את החורבן הנורא שעברנו כולנו.
הוא גם אינו בא לתאר את מסכת היסורים שעוברות המשפחות המגורשות.
אף אין מטרתו לתאר את יופי החיים בישוב כפר דרום שפרח במשך עשור וחצי שנים.
הוא בא לשם דבר אחד:
לשים עין על התופעה המפליאה שהתחוללה בין דיונות החול של גוש קטיף: תופעת השב"חות.
אנשים עוזבים את ביתם, מותרים על עבודתם, והולכים עם נשיהם וטפם לחיים מיוחדים ומעניינים, למגורים באוהל, על כל המשתמע מכך.
נשים צדקניות, גיבורות קדושות, נפרדות זמנית מבעליהן שאינו יכול להחסיר ממקום עבודתו, והולכות לחיות חיי מסירות בחולות של גוש קטיף.
הדרכים היו חסומות, ואותן גיבורות כלל לא היו בטוחות, שאפילו למינימום של לפגוש את בעליהן בערב שבת, אם יצליח לבוא ולהצטרף למגוריהן באוהל, הן אכן תזכנה.
היו אלו חיים יפים ומיוחדים. חיים שנגדעו באיבם.
*
האמת היא, שהתלבטתי רבות אם לכתוב ספר זה.
הן מה שעברנו אנחנו המשוב"חים, הינו כאין וכאפס לעומת מה שעברו ועוברות המשפחות המגורשות עצמן.
לשים דגש על תקופה של חודש בכפר דרום, כביכול תקופה זו לבדה מבטאת את השבר הגדול של הגירוש, מול היסורים הנוראים שסובלת הארץ ושסובלים המגורשים, זה נראה אינו הוגן.
ואולי אין לי בכלל את הזכות לכתוב על העניין.
אך היוזמה לכתיבה באה מצד תושבי כפר דרום עצמם.
הם ביקשו להעלות על הכתב את התקופה המיוחדת שעברנו לפני הגירוש.
הם הבינו, שגם בתוך הטרוף הנוראי שהם נמצאים בו, יש לראות את נקודות האור של ההקרבה והמסירות של אלו שבאו לגור באוהלים בתקופת הקיץ בגוש קטיף.
ולפי בקשתם יוצא ספר זה.
*
זה המקום והזמן לומר תודה.
תודה לכל מי שזירז, עזר, יעץ וסייע בהוצאת ספר זה, ובמיוחד למגורשי כפר דרום, שעודדו את הכתיבה, ונתנו חלק מהתמונות.
תודה למדרשת התורה והארץ, למוטי סנדר — קטיף נט, ולחברים נוספים על התמונות שנתנו. (קבלתי רשות להשתמש מבעלי כל התמונות. אם קרתה תקלה, ומישהו רואה תמונה שיש לו עליה זכויות יוצרים, אשמח אם יודיעני, ואשלם לו על רשות השימוש בה.)
תודה לכל המשפחות והיחידים שעזבו את ביתם, ובאו להתגורר בתנאים לא פשוטים בגוש קטיף וצפון השומרון.
תודה מיוחדת לאישתי — חנה, שעודדה ודחפה לעבור לכפר דרום. היא גם לקחה על עצמה מצבים בלתי נתפסים בתקופה שאני חזרתי ללמד בישיבה, והיא נשארה לטפל לבדה בילדים.
תודה לתושבי כפר דרום המקוריים, שלמרות מצבם הקשה עקב גזירת הגירוש שניחתה עליהם, הם סייעו לנו רבות בתקופת מגורינו באוהל בישובם.
ומעל הכל, תודה לתושבי גוש קטיף וצפון השומרון, שהמשיכו בחיים רגילים עד הרגע האחרון.
לימדתם אותנו פרק באמונה ובמסירות נפש.