פתח דבר
יובל שנים גרנו באושר בתל אביב, העיר שבין מייסדיה
היו סבי וסבתי, רבקה ושלמה אבולעפיה.
גרנו ברחוב אחד העם בפינת שינקין, מול קפה תמר.
חיינו באושר ובשלווה, גידלנו שני ילדים מקסימים
וחיבקנו נכדים יפים, חכמים ומתוקים.
יום בהיר אחד, הודיעו לנו שהבית, בית באוהאוס,
עומד לעבור שיפוץ לשימור, שיימשך לפחות שנתיים.
נאלצנו להיפרד וחיפשנו מקום לגור בו.
בחיפושינו אחר דירה הגענו לאחד ממגדלי המגורים.
עמדנו במרפסת והשקפנו בפליאה על הנוף והסביבה
ולא האמנו למראה עינינו:
בדיוק מולנו נגלה לנו בכל הדרו הבית,
שאליו הגעתי טרם מלאו לי שש עשרה שנים,
הבית שממנו יצאתי לגימנסיה בה פגשתי את בחיר לבי.
בעודנו עומדים במרפסת נזכר אהובי ב'ליל וינגיט'
וכתב שיר:
הָיוּ לָךְ שְֹפָתַיִם קְרִירוֹת
הָיָה קַר אוֹתוֹ עֶרֶב
כַּאֲשֶׁר חִכִּית לִי בַּמִרְפֶּסֶת
שֶׁאֶחְזרׁ
הבנו שכאן נישאר.
בין החפצים המעטים שלקחנו עמנו היתה תיבת נגינה
קטנה והדורה.
פנים התיבה רופד בקטיפה אדומה, ובאמצעיתה –
במת מראות קטנה שעליה בובונת יפה,
רקדנית בלט פעוטה, רוקדת קטע מאגם הברבורים.
השנה, ביום הולדתי, יצאתי למרפסת והתיבה בידי.
פתחתי אותה, נשמעה המוסיקה והבלרינה החלה לרקוד.
בהתרגשות הוצאתי מהתיבה חבילת מכתבים קשורים בסרט משי, ואת היומן, שכתבתי לפני שבעים שנה, בהיותי תלמידת שביעית ושמינית.
הרגשתי שצר להם לכתובים הלכודים כאן בתיבה הקסומה.
הרגשתי צורך לשחררם...
עתה, בהשקיפי על הבית שבו התרחשה האהבה המופלאה, אני קוראת ליומן ולמכתבים דרור, ומשלחת אותם אליכם!
ולוואי ותבורכו ותוּאר דרככם,
והאהבה הזכה והטהורה בה זכינו שנינו,
תמצא דרכה גם ללבכם...
