ספק סביר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספק סביר
מכר
אלפי
עותקים
ספק סביר
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

ספק סביר

4.2 כוכבים (141 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יולי 2017
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים

תקציר

רב המכר של הניו יורק טיימס בתרגום ראשון לעברית!
 
כאנדרו המילטון, עו"ד מצליח ושותף במשרד עו"ד משגשג, אין לי זמן לבזבז על מערכות יחסים, אז אני מספק את צרכיי באמצעות שיחות צ׳אט אנונימיות ושוכב עם הנשים שאני פוגש אונליין. החוקים שלי פשוטים: 
ארוחת ערב אחת. לילה אחד. פעם אחת. 
מדובר אך ורק בסקס מזדמן. לא פחות. לא יותר. בלי שמות, בלי סיבוכים ובעיקר בלי שקרים.
 
כך לפחות היה עד ״אליסה״… 
 
היא הייתה אמורה להיות עורכת דין בת 27, תולעת ספרים ולגמרי לא הסגנון שלי. היא הייתה אמורה להיות מישהי שאני עוזר לה בייעוץ משפטי טלפוני בשעות הקטנות של הלילה, מישהי שאני יכול לסמוך עליה עם סיפורי  הסטוצים שלי, אבל אז היא הגיעה למשרד שלי לריאיון התמחות והכול פאקינג השתנה...

פרק ראשון

פרולוג
 
 
אנדרו
ניו יורק היא שממה מלאה בחרא, מזבלה שבה לוזרים נאלצים לשפוך את כל החלומות שלהם ולהשאיר אותם הרחק מאחור. האורות המהבהבים, שזהרו בעוז לפני שנים, איבדו את הברק שלהם, וההרגשה הרעננה הזאת, שפעם מילאה את האוויר, התחושה של תקווה, כבר מזמן איננה.
כל מי שפעם החשבתי לחבר הוא כעת אויב. המילה "אמון" נמחקה מאוצר המילים שלי. השם שלי והמוניטין שלי מוכתמים הודות לעיתונות, ואחרי שקראתי את הכותרות שהניו-יורק טיימס פרסם הבוקר, החלטתי שהלילה הוא הלילה האחרון שאי פעם אבלה כאן.
אני לא יכול יותר להתמודד עם הזיעה הקרה ועם הסיוטים ששולפים אותי משנתי, ועד כמה שאני מנסה להעמיד פנים שהלב שלי לא התרסק, אני בספק אם הכאב המייסר בחזה שלי ייעלם אי פעם.
כדי להיפרד כמו שצריך, הזמנתי את המנות הראשונות הטובות ביותר מכל המסעדות האהובות עליי, ראיתי את מותו של סוכן בברודוויי, ועישנתי סיגר קובני על גשר ברוקלין. הזמנתי גם את סוויטת הפנטהאוז במלון וולדורף אסטוריה, וכעת אני נשען אחורה במיטה, מפתל את האצבעות שלי בשערה של אישה, וגונח כשהיא מחליקה את הפה שלה סביב הזין שלי.
היא מעבירה את הלשון שלה בהתגרות סביב קצה הזין ולוחשת, "אתה אוהב את זה?" תוך כדי שהיא מרימה אליי מבט.
אני לא עונה. אני דוחף את הראש שלה למטה ונושף כשהיא מצמידה את השפתיים שלה לביצים שלי, בזמן ששיניה עוטפות את הזין שלי ומניעות אותו למעלה ולמטה.
במהלך השעתיים האחרונות, זיינתי אותה כנגד הקיר, כופפתי אותה מעל כיסא והצמדתי את הרגליים שלה למיטה כשטרפתי את הכוס שלה.
זה היה די מספק, כיף, אבל אני יודע שההרגשה הזאת לא תימשך זמן רב; היא אף פעם לא נמשכת. בעוד פחות משבוע, אצטרך למצוא מישהי אחרת.
כשהיא לוקחת אותי יותר ויותר עמוק לתוך הפה שלה, אני מושך בשערה, נדרך כשראשה עולה ויורד. הנאה מתחילה לזרום בי ושרירי רגליי מתקשחים ומאלצים אותי לשחרר אותה ולהזהיר אותה שתזוז אחורה.
היא מתעלמת ממני.
היא תופסת בברכיי ומוצצת מהר יותר, נותנת לזין שלי לגעת בחלק האחורי של הגרון שלה. אני נותן לה הזדמנות נוספת לסגת, אבל כיוון שהשפתיים שלה נשארות כרוכות סביבי, היא לא משאירה לי ברירה אלא לגמור לה בפה.
ואז היא בולעת.
עד. לטיפה. האחרונה.
מרשים...
סוף סוף היא נסוגה, מלקקת את שפתיה ונשענת אחורה על הרצפה.
"פעם ראשונה שבלעתי," היא אומרת. "עשיתי את זה רק בשבילך."
"לא היית צריכה." אני נעמד ורוכס את מכנסיי. "היית צריכה לשמור את זה למישהו אחר."
"בסדר. טוב, אה... רוצה להזמין ארוחת ערב? אולי נאכל מול הטלוויזיה ואחרי זה נעשה את זה שוב?"
אני מרים גבות בבלבול.
זה תמיד החלק הכי מרגיז. החלק שבו האישה שקודם לכן הסכימה ל"ארוחת ערב אחת. לילה אחד. פעם אחת," רוצה למסד איזשהו קשר דמיוני. משום מה, היא מרגישה כאילו חייבת להיות מעין שיחת סיכום, איזו הבטחה שטחית שתאשר שמה שקרה זה "יותר מסקס" ושנהפוך לחברים.
אבל זה היה רק סקס ואין לי צורך בחברים. לא עכשיו ולא אף פעם.
"לא תודה." אני ניגש למראה בצד השני של החדר. "אני צריך להיות איפשהו."
"בשלוש בבוקר? כאילו, אם אתה רוצה לדלג על הטלוויזיה וללכת על סיבוב נוסף, אני יכולה..."
אני חוסם במוחי את הקול המעצבן שלה ומתחיל לכפתר את החולצה שלי. בחיים לא ביליתי לילה עם מישהי שפגשתי אונליין, והיא לא תהיה הראשונה.
כשאני מסדר את העניבה שלי, אני מביט למטה וקולט ארנק ורוד ומרוט על השידה. אני מרים אותו, פותח אותו ומעביר את האצבעות שלי על השם המודפס ברישיון שלה: שרה טייט.
על אף שאני מכיר את האישה הזאת רק שבוע, היא תמיד נענתה לשם "סמנתה." היא גם אמרה לי, פעם אחר פעם, שהיא עובדת כאחות בבית החולים גרייס. לפי כרטיס העובד שלה מוולמארט, שמתחבא בארנק מאחורי הרישיון שלה, אני מניח שגם החלק הזה לא נכון.
אני מביט בה מעבר לכתפי. היא שרועה עכשיו על סדיני המשי של המיטה. עורה בצבע שמנת חלק מכל פגם ושפתי הלב שלה מעט נפוחות.
עיניה הירוקות פוגשות בשלי והיא מתיישבת באיטיות, מפשקת עוד קצת את רגליה ולוחשת, "אתה יודע שאתה רוצה להישאר. תישאר..."
הזין שלי מתחיל לעמוד - הוא בהחלט מוכן לסיבוב נוסף, אבל עכשיו כשראיתי את השם האמיתי שלה, זה הרס לי הכול. אני לא יכול להיות עם מישהי ששיקרה לי, גם אם יש לה שדיים בגודל DD ופה אלוהי.
אני זורק את הארנק לחיקה. "אמרת לי שקוראים לך סמנתה."
"אוקיי. ו...?"
"קוראים לך שרה."
"אז מה?" היא מושכת בכתפיה ומחווה תנועת ביטול בידה. "אני אף פעם לא אומרת את השם האמיתי שלי לגברים שאני פוגשת באינטרנט."
"את רק מזיינת אותם בסוויטה במלון חמישה כוכבים?"
"למה פתאום אכפת לך מה השם האמיתי שלי?"
"לא אכפת לי." אני מעיף מבט בשעון שלי. "את מבלה את הלילה בחדר הזה או שאני צריך לתת לך כסף למונית כדי שתגיעי הביתה?"
"מה?"
"השאלה שלי לא הייתה ברורה?"
"וואו... פשוט, וואו..." היא מנידה בראשה. "עד מתי אתה חושב שתוכל להמשיך לעשות את זה?"
"לעשות מה?"
"לחזר אחרי מישהי במשך שבוע, לזיין אותה, ואחרי זה לעבור לבחורה הבאה. עד מתי?"
"עד שהזין שלי יפסיק לעבוד." אני לובש את המעיל שלי. "את צריכה כסף למונית או שאת נשארת? צריך לפנות את החדר בשעה שתים-עשרה."
"אתה יודע שגברים כמוך, אלה שנמנעים ממערכות יחסים, הם אלה שבדרך כלל נופלים הכי חזק?"
"מלמדים את זה בוולמארט?"
"רק בגלל שמישהי פעם פגעה בך, זה לא אומר שכל אישה אחריה תפגע בך." היא משרבבת את שפתיה. "כנראה בגלל זה אתה ככה. אולי אם היית מנסה לצאת עם מישהי, היית הרבה יותר מאושר. אתה צריך לקחת אותה לארוחת ערב וממש להקשיב, ללוות אותה לדלת שלה מבלי לצפות שתזמין אותך פנימה, ואולי לדלג על כל הקטע של ׳בואי נלך להזדיין׳ בסוויטה במלון בסוף הערב."
איפה המפתחות שלי. אני חייב ללכת. עכשיו.
"אני כבר יכולה לראות את זה..." נראה שהיא לא מסוגלת לסתום את הפה. "...יום אחד, אתה תרצה יותר מסקס, והאישה שתרצה את זה ממנה תהיה הכי פחות צפויה. מישהי שתאלץ אותך להיכנע."
אני מושך את המפתחות שלי מתחת לשמלה המקומטת שלה ונאנח. "את צריכה כסף למונית?"
"יש לי מכונית, פרצוף תחת." היא מגלגלת עיניים. "אתה באמת לא מסוגל לנהל שיחה רגילה? יהרוג אותך לדבר איתי במשך כמה דקות אחרי סקס?"
"אין לנו על מה לדבר." אני מניח את המפתח לחדר על השידה ופוסע לעבר הדלת. "היה מאוד נחמד לפגוש אותך, סמנתה, שרה. לא משנה איך קוראים לך. שיהיה לך לילה מעולה."
"לך להזדיין!"
"שלוש פעמים היה יותר ממספיק. לא, תודה."
"יום אחד תצטער על זה, מניאק!" היא צועקת כשאני יוצא למסדרון. "קארמה היא חתיכת כלבה!"
"אני יודע." אני זורק חזרה. "זיינתי אותה לפני שבועיים..."
חוזה (שם עצם):
הסכם בין שני אנשים אשר יוצר התחייבות למלא או לא למלא חובות.
 
כעבור שש שנים...
דורהם, צפון קרוליינה
 
 
אנדרו
האישה שישבה מולי הייתה שקרנית מזדיינת.
היא לבשה סוודר אפור מכוער רצח וחצאית משבצות אדומה, והשיער שלה נראה כאילו צבעה אותו בצבעי פנדה. היא לא הייתה דומה בדבר לאישה מהתמונה באינטרנט, לא דומה בכלום לבלונדינית החייכנית עם החזה בגודל C, קעקועי הפרפר והשפתיים המלאות והוורודות.
לפני שהסכמתי לצאת לדייט הזה, ביקשתי במפורש שלוש תמונות נפרדות שיהוו הוכחת אמת: תמונה אחת שלה מחזיקה עיתון עם התאריך של אותו יום, עוד תמונה כשהיא נושכת את שפתיה, ותמונה שבה היא מחזיקה שלט עם השם שלה. כשביקשתי את הדברים האלה, היא צחקה ואמרה שאני "הבנאדם הכי פרנואיד בעולם", אבל היא עשתה זאת. לפחות זה מה שחשבתי. מלבד לחשוף בפניה את שמי האמיתי – הפסקתי לגלות את שמי האמיתי לפני שנים – הייתי לגמרי ישיר וציפיתי לאותו דבר בחזרה.
"טוב, עכשיו כשאנחנו לבד..." היא חייכה לפתע וחשפה פה מלא ברזלים וגומיות. "נחמד סוף-סוף לפגוש אותך פנים-אל-פנים, ת'ורו. מה שלומך היום?"
לא היה לי זמן לזה. "מי הבחורה בתמונת הפרופיל שלך?" שאלתי.
"מה?"
"מי הבחורה בתמונת הפרופיל שלך?"
"אה... טוב, זאת לא אני."
"מה את אומרת." גלגלתי עיניים. "שכרת דוגמנית? קנית מאגר של תמונות והשתמשת בפוטושופ?"
"לא בדיוק." היא הנמיכה את קולה. "פשוט חשבתי שתהיה סבירות גדולה יותר שתדבר איתי אם אשתמש בתמונה הזאת במקום בשלי."
הסתכלתי עליה שוב, וכעת הבחנתי בקעקוע החד קרן המוזר על פרקי האצבעות שלה ובציטוט האהבה היא עיוורת שהיה מקועקע על פרק כף ידה.
"מה ציפית שיקרה כשבאמת ניפגש?" החרא הזה טמטם לי את המוח. "חשבת מה יקרה כשניפגש? כשאבין שאת לא מי שאמרת שאת?"
"חשבתי שגם אתה שיקרת לגבי התמונה שלך," היא אמרה. "לא ידעתי שבאמת תיראה כמוך, אתה יודע? זאת הפעם הראשונה שבחור בדייט-מאץ' אמר לי את האמת. נראה לי שזה סימן."
"זה לא." הנדתי בראשי. "והדוגמנית? איך שכנעת אותה להצטלם?"
"היא לא דוגמנית. היא השותפה שלי לדירה." עיניה התרחבו כשקמתי. "חכה רגע! כל הדברים האלה שאמרתי לך בטלפון היו לגמרי נכונים. אני באמת מתעניינת בפוליטיקה, ואני באמת אוהבת ללמוד משפטים ולהיות מעודכנת בתיקים שמושכים תשומת לב ופרסום."
"איפה למדת משפטים?"
"איפה למדתי משפטים?" היא הרימה את גבותיה. "לא, לא משפטים מסוג לימודי משפט. כאילו, משפטים אחרים. כלומר, ראיתי כל פרק של חוק וסדר וקראתי את כל הספרים של ג'ון גרישם."
נאנחתי, שלפתי כמה שטרות מהארנק שלי והנחתי אותם על השולחן. בזבזתי מספיק זמן עליה.
"שלום, שרלוט." הלכתי, מתעלם מהמשך ההתנצלות שלה.
ברגע שדייל החנייה הביא את המכונית שלי, נכנסתי פנימה ונתתי גז.
החרא הזה מתחיל להיות מגוחך...
זאת הייתה הפעם השישית שזה קרה החודש, ולא הבנתי איך מישהי יכולה לשקר כשעומד על הפרק מפגש פנים-אל-פנים אפשרי. זה היה פאקינג לא הגיוני.
הייתי עצבני. קניתי בקבוק ויסקי מהחנות ממול ורשמתי לעצמי לחסום את השקרנית האחרונה הזאת מהדף שלי. התחלתי להרגיש כאילו אזלו בדורהם הנשים הזמינות שיכולתי לשכב איתן. התחלתי גם להרגיש כאילו אני צריך להחליף ערים ולהתחיל שוב מהתחלה. הזיעה הקרה מהעבר חזרה וידעתי שאחר כך יגיעו גם הסיוטים.
ברגע שנכנסתי לדירה שלי, מזגתי לעצמי שלושה שוטים ושתיתי אותם בלגימה בזה אחר זה. ואז מזגתי עוד שלושה.
הסתכלתי על הטלפון שלי וסרקתי בזריזות את האימיילים שלי לאותו יום – הפניות מלקוחות, עוד בקשות לצ'אט מדייט-מאץ', והודעה מבלונדינית סקסית שהייתי אמור לפגוש בשבת הקרובה.
בשורת הנושא היה כתוב: כנות היא המפתח, נכון?
שתיתי שוט נוסף לפני שפתחתי את המייל, וקיוויתי שזו הזמנה להיפגש הערב. אבל לא. זה היה חיבור ארור.
היי, ת'ורו. אני יודעת שאנחנו אמורים להיפגש ביום שבת, ותאמין לי, כל כך ציפיתי לזה, אבל אני חייבת לדעת שאתה מעוניין בי ולא במראה שלי. פגשתי כאן הרבה בחורים דוחים שאהבו את התמונה שלי, וכשנפגשנו פנים-אל-פנים, הם רצו רק סקס. אני יכולה להבטיח לך שאני מי שאני אומרת שאני, אבל אני מחפשת משהו קצת יותר מספק מסקס מזדמן. אנחנו לא חייבים לקיים מערכת יחסים משגשגת או לנהל רומן סוער, אבל נוכל לפחות לפתח חברות לפני כן, אתה יודע? אני מצפה לראות אותך, אז תודיע לי אם אתה עדיין מעוניין להיפגש איתי.
-ליז.
מיד הקלקתי על הפרופיל שלי ופתחתי את תיבת ה"מה אני מחפש" כדי לוודא שעדיין היה כתוב: סקס מזדמן. לא פחות. לא יותר.
המשפט הזה לא היה שם לקישוט והיה כתוב בגופן בולט מסיבה מסוימת.
חזרתי להודעה של הבחורה ועניתי.
אני כבר לא מעוניין לפגוש אותך. בהצלחה ומקווה שתמצאי מה שאת מחפשת.
-ת'ורו.
היא השיבה מיד.
אתה אמיתי?
אין לך צורך בידידה נוספת? לא נוכל להיות "רק ידידים"?
-ליז.
 
לעזאזל, לא.
-ת'ורו.
התנתקתי וחסמתי את הכתובת שלה.
שוט נוסף עשה את דרכו במורד גרוני וקראתי את שאר האימיילים. מיד פתחתי את זה שהגיע מהאדם היחיד שהחשבתי לידיד בעיר הזאת. אליסה.
נושא: שממת הזין
אז אני כותבת לך עכשיו כי בדיוק חשבתי שלאחרונה אתה סובל מכאבים... כבר מזמן לא דיברנו על הזיונים שלך וזה מדאיג אותי. מאוד. כאילו, בכיתי בגלל שאתה לא מקבל כוס... אני מאוד מצטערת שכל כך הרבה נשים שלחו לך תמונות מזויפות והעניקו לך מקרה חמור של ביצים כחולות. אני מצרפת לינקים לקרם איכותי שאני חושבת שכדאי שתשקיע בו לשבועות הקרובים.
הזין שלך בתפילותיי,
-אליסה.
 
חייכתי והקלדתי תשובה.
 
נושא: re: שממת הזין
תודה שאת דואגת לזין שלי. על אף שאם ניקח בחשבון שמעולם לא שוחחנו על הזיונים שלך, אני חושב שקורי עכביש בכוס זו מחלה הרבה יותר רצינית. כן, זה נכון שהרבה נשים שלחו לי תמונות שלהן, אבל זה די עצוב שאף פעם לא שלחת לי את שלך, לא? אני לגמרי מוכן לשלוח לך את שלי, ובסופו של דבר לעזור לך לרפא את המחלה העצובה ואומללה שלך.
תודה שאמרת לי שהזין שלי בתפילותייך.
הייתי מעדיף שיהיה בפה שלך.
-ת'ורו.
 
ובתוך שניות, הלילה שלי השתפר בעשר רמות. על אף שמעולם לא פגשתי את אליסה באופן אישי והשיחות שלנו היו מוגבלות לשיחות טלפון, אימיילים והודעות טקסט, הרגשתי חיבור חזק אליה.
נפגשנו דרך רשת חברתית אנונימית ואקסלוסיבית בשם LAWYERCHAT. לא היו תמונות פרופיל, לא הייתה פעילות ניוזפיד, רק לוח מודעות. הייתה תיבת פרופיל קטנה עם פרטי
מידע בסיסיים (רק שם פרטי, גיל, מספר שנות ניסיון מקצועי, פרופיל בסטטוס גבוה או נמוך) ולוגו שחשף את מין פרופיל המשתמש.
הייתה "התחייבות", שכל משתמש יהיה עורך דין שהוזמן באופן אישי דרך אימייל. על פי מפתחי האתר, הם "הצליבו כל עורך דין במדינת צפון קרוליינה עם רשומות הרישוי של לשכת עורכי הדין כדי להבטיח מערכת תמיכה ייחודית ויוצאת דופן."
למען האמת, חשבתי שרשת חברתית זה בולשיט, ואלמלא העובדה שזיינתי כמה מהנשים שפגשתי שם, הייתי מבטל את החשבון שלי כבר אחרי החודש הראשון.
בכל זאת, כשראיתי הודעת "צריכה עצה" מ"אליסה", לא יכולתי שלא לנסות לשחזר את התוצאות הקודמות שלי. קודם קראתי את הפרופיל שלה – בת עשרים ושבע, סיימה לימודי משפטים לפני שנה, אוהבת ספרים – והחלטתי ללכת על זה.
הכוונה שלי הייתה לענות על השאלה המשפטית שלה, לנווט באטיות את השיחה לנושאים אישיים יותר, ואז לבקש ממנה להצטרף לדייט-מאץ', כדי שאוכל לראות איך היא נראית. אבל היא לא הייתה כמו נשים אחרות.
היא שלחה לי אינספור הודעות ותמיד הקפידה שנושא השיחה יישאר מקצועי. כיוון שהייתה עורכת דין כל כך צעירה וחסרת ניסיון, היא התייעצה לגבי הנושאים הפשוטים ביותר: עריכת תקצירים משפטיים, הגשות תביעה והצגת ראיות. אחרי ששוחחנו בצ'אט חמש פעמים והתעייפתי מעדכוני מידע באורך שלוש שעות, ביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה.
היא אמרה לא.
"למה לא?" הקלדתי.
"כי זה מנוגד לחוקים."
"בחיים לא פגשתי עורך דין שלא עבר לפחות על חוק אחד."
"אז אתה לא עורך דין כל כך טוב. אמצא מישהו אחר לדבר איתו. תודה."
"את הולכת להפסיד בתיק הזה מחר," הקלדתי לפני שהספיקה לסיים את השיחה שלנו. "אין לך מושג מה את עושה."
"אתה באמת עד כדי כך מבואס שלא נתתי לך את מספר הטלפון שלי? בן כמה אתה, שתים-עשרה?"
"שלושים ושתיים ועל הזין שלי מספר הטלפון שלך. רק ביקשתי ממך אותו כדי שאוכל להתקשר ולהגיד לך שהדוח ששלחת לי מלא טעויות הגהה ושנראה כאילו סטודנט שנה א' למשפטים כתב את הטיעון המסכם. יש יותר מדי שגיאות מכדי שאוכל לשבת כאן ולהקליד הכול."
"הדוח שלי לא עד כדי כך גרוע."
"הוא גם לא עד כדי כך טוב." לפני שהספקתי להתנתק מהצ'אט שלנו, מספר הטלפון שלה הופיע על המסך ומתחתיו פסקה קצרה. "אם אתה מתכוון להתקשר ולעזור לי, אז בסדר. אבל אם אחר כך תשתמש במספר שלי כדי לשכנע אותי להצטרף לאתר דייטינג, תשכח מזה. הצטרפתי לאתר הזה בשביל תמיכה מקצועית, זה הכול."
בהיתי בהודעה שלה במשך זמן רב – התלבטתי אם כדאי שאעזור לה מבלי שיהיה לי סיכוי שמשהו ייצא לי מזה, אך משהו בכל זאת גרם לי להתקשר אליה. עברתי איתה על כל טעות שעשתה, התעקשתי שתבהיר כמה משפטים, ואפילו פרמטתי מחדש את הדוח שלה.
בדיוק כשהתכוונתי להיפרד ממנה לשלום ולנתק, דבר משונה קרה. היא שאלה: "איך היה היום שלך?"
"זה לא בדוח שלך," אמרתי. "רצית לדבר רק על עניינים של עורכי דין, זוכרת?"
"אני לא יכולה לשנות את דעתי?"
"לא. תנתקי." חיכיתי לשמוע ביפ, אבל הדבר היחיד ששמעתי היה צחוק. אלמלא העובדה שהיה זה צליל כל כך צרוד וסקסי, הייתי מנתק בעצמי, אבל לא הצלחתי להוריד את הטלפון מהאוזן.
"מצטערת," היא אמרה, עדיין צוחקת. "לא התכוונתי להעליב אותך."
"לא העלבת. תנתקי."
"לא רוצה." היא סוף-סוף הפסיקה לצחוק. "אני מתנצלת על ההודעה העוינת הזאת ששלחתי לך... אתה היחיד כאן שעונה על כל השאלות שלי. אתה עסוק עכשיו? אתה יכול לדבר?"
"על מה?"
"על עצמך, על החיים שלך... כל יום אני שואלת אותך שאלות משפטיות משעממות והיית מאוד סבלני, כך ש... זה רק הוגן שלשם שינוי נדבר על משהו פחות משעמם, אם נהיה ידידים, נכון?"
ידידים?
היססתי אם לענות – בעיקר משום שלא נראה כאילו הנושאים "הפחות משעממים" יעסקו בסקס, והיא אמרה את המילה "ידידים" בכזאת קלילות. עם זאת, ממילא הייתי בעיצומו של עוד לילה נטול סקס, כך שהתחלתי לנהל איתה שיחה רגילה. עד חמש בבוקר, דיברנו על הנושאים הכי רגילים – חיי היומיום שלנו, הספרים האהובים עלינו, חלומה להפוך בגיל מאוחר לבלרינה מקצועית.
כעבור כמה ימים דיברנו שוב, וכעבור חודש דיברתי איתה כל יומיים.
שתיתי שוט נוסף, הקשתי את מספר הטלפון שלה וחיכיתי לשמוע את קולה הרך.
אין תשובה. שקלתי לשלוח לה הודעה, ואז הבנתי שהיום יום רביעי והשעה תשע ולא נוכל בכלל לדבר הערב.
שיעור בלט... בערבי רביעי תמיד היה שיעור בלט... 
 
 
 
"מר המילטון?" המזכירה שלי נכנסה למשרד שלי למחרת בבוקר.
"כן, ג'סיקה?"
"מר גרינווד ומר באך רוצים לדעת אם תרצה להשתתף בסבב הבא היום של הריאיונות למתמחים."
"אני לא."
"אוקיי..." היא השפילה מבט וקשקשה משהו במחברת שלה. "עברת לפחות על קורות החיים? הם צריכים לצמצם אותם היום לחמישה-עשר."
נאנחתי ומשכתי אליי את ערימת קורות החיים שהיא נתנה לי בשבוע שעבר. קראתי את כולם וכתבתי הערות, בעיקר "לוותר", "לוותר בריבוע" ו"לא בא לי לקרוא את זה." כל המועמדים שנותרו היו מאוניברסיטת דיוק, ולמיטב ידיעתי, היינו משרד עורכי הדין היחיד בעיר שקיבל להתמחויות בתשלום מועמדים שהיו סטודנטים ללימודים קדם-משפטיים וסטודנטים למשפטים.
"לא התרשמתי מאף אחד מהם." החלקתי את הניירות על פני שולחן העבודה שלי. "זה היה כל מאגר המועמדים?"
"לא, אדוני." היא ניגשה והניחה ערימה עוד יותר גדולה לפניי. "זה כל מאגר המועמדים. אתה צריך שאעשה עוד משהו בשבילך הבוקר?"
"חוץ מלהביא לי קפה?" הצבעתי על הכוס הריקה בקצה השולחן שלי. שנאתי שאני צריך להזכיר לה להביא לי קפה. לא הצלחתי לתפקד בבוקר בלי כוס קפה טרי.
"אני כל כך מצטערת. אביא לך מיד."
הדלקתי את המחשב שלי וסקרתי את האימיילים שלי, ממיין אותם לפי סדר חשיבות. מובן שהאימייל של אליסה עלה מיד לראש הרשימה.
 
נושא: תרגיע את עצמך.
תודה על התמונה הילדותית של האבק הלבן שהיה מחוץ לדירה שלך הבוקר. אני ממש מעריכה את זה, אבל יכולה להבטיח לך שהפות שלי לא נראה כך מבפנים כרגע.
לא שזה עניינך, אבל אני לא צריכה זיון כל יומיים כדי לספק את הצרכים שלי. הם מטופלים היטב על ידי מגוון כלים.
--אליסה.
 
נושא: re: תרגיע את עצמך.
שלחתי לך שתי תמונות. אחת של אבק לבן ואחת של אגם יבש עם חיות גוססות. האם התמונה השנייה הייתה יותר מדויקת?
הכלי היחיד שהכוס שלך צריך זה הלשון שלי. היא כאן מתי שאת צריכה ועובדת ב"מגוון" דרכים.
--ת'ורו.
 
"בבקשה, מר המילטון." ג'סיקה הניחה לפתע את הקפה שלי על השולחן. "אני יכולה לשאול אותך שאלה?"
"לא, את לא יכולה."
"זה מה שחשבתי," היא אמרה, הנמיכה את קולה והביטה לתוך עיניי. "אני יודעת שזה קצת לא מקצועי, אבל אני צריכה דייט לנשף בחודש הבא."
"אז תמצאי דייט לנשף בחודש הבא."
"זאת הייתה הדרך שלי לשאול אותך אם תהיה הדייט שלי..."
מצמצתי. הייתי צריך למצוא דרך זהירה ביותר להגיד "לעזאזל לא".
ג'סיקה רק סיימה את לימודיה בקולג'. היא הייתה יותר מדי צעירה בשבילי. היא עבדה כאן משום שסבא שלה הקים את החברה הזאת, והיא רצתה הרבה יותר ממה שהייתי מוכן לתת. במקרה שמעתי אותה כמה פעמים בהפסקות הצהריים שלה, מדברת על כך שהיא רוצה להינשא לפני גיל עשרים וחמש. היא גם רצתה להיות עקרת בית עם שישה ילדים ולגור בפרברים.
במילים אחרות, היא הייתה פאקינג מטורפת.
"אז מה אתה אומר?" היא חייכה.
ניסיתי לא לגלגל עיניים. "ג'סיקה..."
"כן?" עיניה היו מלאות תקווה.
"תראי, מתוקה. מעבר לכך שזה יהיה מאוד לא הולם שאי פעם ננהל איזשהו סוג של מערכת יחסים מחוץ למשרד הזה, אני גם לא הגבר שאת מחפשת. בכלל. תסמכי עליי."
"אפילו לא ללילה אחד?"
"מבחינתי, המילים 'לילה אחד' מכילות ציפיות מסוימות שלא תוכלי לעמוד בהן. אז לא. עכשיו לכי לעבוד קצת."
"'לילה אחד' זה צופן לסקס?"
"למה את עדיין במשרד שלי?"
"אני לא אספר לאף אחד אם נעשה סקס," היא לחשה. "האמת היא שפנטזתי על זה מהרגע שנפגשנו. וכיוון שאף פעם לא מגיעות אליך שיחות טלפון מנשים, אני משערת שאתה פנוי."
"אני לא."
"נכנסתי פעם לשירותים כשהיית שם... נראה לי שיש לך לפחות 22 סנטימטרים."
מה הפאקינג קטע?!
עוד חמש שניות הייתי מקליט את השיחה הזאת בטלפון שלי ושולח אותה לסבא שלה.
"אני ממש טובה בלמצוץ," היא אמרה. "אני עושה את זה מאז התיכון. כל הבחורים שירדתי להם אמרו שהפה שלי מדהים." היא נשכה את שפתה.
"יש דבק שלוש שניות על הרצפה שלי? בגלל זה את עדיין עומדת כאן?"
"אם היית הדייט שלי לנשף והיינו נהנים ביחד, היית הגבר הראשון שהייתי ממש הולכת איתו עד הסוף." היא פלטה והסמיקה, "אני עדיין בתולה, כאילו, למטה."
"אז אני בהחלט לא הגבר בשבילך." גלגלתי עיניים. "עכשיו תלכי לפני שאני מתקשר למר גרינווד ומספר לו שהנכדה היקרה שלו מציעה למצוץ לי את הזין בזמן שאני שותה קפה."
המומה, לחייה סמוקות, היא פסעה במהירות לדלת. ואז היא הביטה מעבר לכתפה וקרצה לי – פאקינג קרצה לי – לפני שיצאה.
מיד הקלדתי הערה ביומן שלי: למצוא מזכירה חדשה – מבוגרת יותר ונשואה...
לפני שגמרתי לארגן את תיבת הדואר הנכנס שלי, צלצל הסלולרי. אליסה.
"אני עסוק," עניתי.
"אז למה ענית?"
"כי הקול שלי גורם לך להיות רטובה."
"מצחיק." היא צחקה. "איך עובר עליך הבוקר?"
"טיפוסי. המזכירה שלי התחילה איתי בפעם השלישית החודש."
"היא שלחה לך עוד פתק 'אתה ואני שייכים זה לזו' מצורף לשוקולדים?"
"לא. היא הציעה למצוץ לי את הזין."
"מה?" היא השתנקה. "אתה צוחק!"
"לרוע המזל, לא. אחרי זה, היא אמרה לי שהיא מוכנה לתת לי את בתוליה. מיותר לומר שבקרוב אפרסם הודעת דרושים. מישהו מהמשרד שלך רוצה לעבוד בשביל חֶברה טובה יותר? אכפיל לו את השכר."
"איך אתה יודע שהחֶברה שלי לא יותר טובה משלך?"
"כי את כל הזמן מתקשרת ומבקשת ממני עצות לגבי התיקים שלך, והם תיקים מטופשים. אם החברה שלך הייתה יותר טובה, בחיים לא היית צריכה לשאול."
"מה שתגיד." היא נאנחה. "נגמר לך הסוס מההיכרויות האינטרנטיות?"
"נגמר לי הסוס?" אף פעם לא הבנתי את המטאפורות הדרומיות הקטנות שלה. "למה לעזאזל את מתכוונת?"
"אוי אלוהים..." היא שוב נאנחה. "הכוונה היא שלא עדכנת אותי לגבי הדייט שלך אתמול בלילה, אז אני מניחה שזאת הייתה נפילה, כלומר לא שכבת עם מישהי כבר יותר מחודש. זה שיא חדש בשבילך."
"נכון."
"רוצה עצה?"
"לא. אלא אם כן את רוצה לבוא למשרד שלי ולייעץ לי באופן אישי."
"לא, תודה. ואם כבר מדברים על עצות, אני אצטרך את העזרה שלך בשישי בערב."
"במה?"
"קיבלתי תיק די גדול. עוד לא עברתי על כל המסמכים, אבל אני כבר יודעת שזה גדול עליי."
נשענתי אחורה בכיסא. "אם זה כזה תיק גדול, תוכלי להביא את המסמכים לדירה שלי הערב. אשמח לעזור לך לעבור עליהם. קָטֵגוֹרִיזַצְיָה תמיד הייתה המומחיות שלי."
"חה! ניסיון יפה, אבל לא נראה לי." היא המשיכה לדבר על התיק שלה, אבל הקשבתי רק בחצי אוזן. עדיין נראה לי מוזר שהיא לא רצתה לפגוש אותי, שבכל פעם שהעליתי את הרעיון, היא פסלה אותו על הסף.
"וגם..." היא עדיין קשקשה. "בטח אצטרך לערוך מחקר על כל השינויים ההם. אני לא בטוחה אם–"
"תגידי לי מה הסיבה האמיתית שאנחנו לא נפגשים פנים-אל-פנים," קטעתי אותה.
"מה?"
"אנחנו מכירים שישה חודשים. למה את לא רוצה להיפגש?"
דממה.
"אני צריך לחזור על השאלה?" קמתי, הלכתי לדלת שלי ונעלתי אותה. "לא הבנת אותי?"
"זה נגד החוקים של LawyerChat..."
"שיילכו להזדיין." גלגלתי עיניים. "זה נגד החוקים שבכלל החלפנו מספרי טלפון, שאנחנו מתנהגים כמו פאקינג בני נוער וגורמים זה לזה לגמור בטלפון כל לילה, אבל אף פעם לא התלוננת על זה."
"אף פעם לא גרמת לי לגמור..."
"אל תשקרי לי."
"אתה לא."
"אז בשבוע שעבר, כשאמרתי לך שאני רוצה שתשבי לי על הפרצוף כדי שאוכל ללקק לך את הכוס עד שתגמרי לי על השפתיים, העמדת פנים שאת מתנשמת בכבדות?"
היא בלעה אוויר בחדות. "לא, אבל–"
"זה מה שחשבתי. למה אנחנו לא יכולים להיפגש?"
"כי זה יהרוס את החברות שלנו ואתה יודע את זה."
"אני לא."
"סיפרת לי שאתה אף פעם לא שוכב עם אותה בחורה פעמיים, שאחרי שאתה שוכב עם מישהי, גמרת איתה."
"אף פעם לא זיינתי את אחת הידידות שלי."
"זה בגלל שאני הידידה היחידה שלך."
"אני מודע לעניין, אבל–" עצרתי. עם זה לא יכולתי להתווכח.
דממה השתררה על הקו. ניסיתי לחשוב על טענה נוספת.
היא דיברה קודם. "אני באמת לא רוצה להרוס את החברות בינינו בגלל זיון אחד חסר טעם."
"אני מבטיח שיהיה לנו יותר מזיון אחד חסר טעם."
צחוקה הקל והאוורירי ריחף מעל לקו ונאנחתי, מנסה לדמיין איך היא נראית. לא ידעתי למה, אבל בשבועות האחרונים, השתוקקתי לחוות את צחוקה פנים-אל-פנים.
"אתה יודע, יחסית לעורך דין מפורסם, יש לך פה די מלוכלך."
"את תופתעי עד כמה הוא עוד יכול להתלכלך."
"יותר מלוכלך ממה שכבר חוויתי?"
"הרבה יותר מלוכלך." הייתי זהיר מאז שהתחלנו את הידידות הזאת–עדיין קיוויתי שניפגש יום אחד. אבל עכשיו כשהבנתי שלא, לא היה טעם להבליג. "אני מניח שאדבר איתך הערב."
"אלא אם כן תמצא דייט עד אז. אני יודעת שתחפש."
"בטח שאחפש," אמרתי בבוז. "אליסה זה השם האמיתי שלך?"
"כן, אבל אני בטוחה שת'ורו הוא לא השם האמיתי שלך. רוצה סוף-סוף להגיד לי את השם האמיתי שלך?"
"אני אגיד לך כשפאקינג תתעשתי ותתני לי לראות אותך."
"אתה פשוט לא מוכן לשחרר, נכון?" היא צחקה שוב. "מה אם הסיבה האמיתית שאני לא רוצה שתראה אותי היא בגלל שאני מכוערת?"
"יש לי הרגשה טובה שאת לא."
"אבל אם הייתי?"
"הייתי מזיין אותך עם אורות כבויים."
"אני מעדיפה אורות דולקים."
"אז הייתי מכריח אותך ללבוש שקית נייר על הראש."
"מה?!" היא פרצה בצחקוקים. "אתה מגוחך! אוי, לקוח מחכה לי בדלת עכשיו. אני יכולה להתקשר אליך אחר כך?"
"תמיד." ניתקתי בחיוך. ואז זה הכה בי.
פאק... היא תמיד מצליחה להתחמק מכיוון החקירה הזה...

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יולי 2017
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים
ספק סביר וויטני ג’י
פרולוג
 
 
אנדרו
ניו יורק היא שממה מלאה בחרא, מזבלה שבה לוזרים נאלצים לשפוך את כל החלומות שלהם ולהשאיר אותם הרחק מאחור. האורות המהבהבים, שזהרו בעוז לפני שנים, איבדו את הברק שלהם, וההרגשה הרעננה הזאת, שפעם מילאה את האוויר, התחושה של תקווה, כבר מזמן איננה.
כל מי שפעם החשבתי לחבר הוא כעת אויב. המילה "אמון" נמחקה מאוצר המילים שלי. השם שלי והמוניטין שלי מוכתמים הודות לעיתונות, ואחרי שקראתי את הכותרות שהניו-יורק טיימס פרסם הבוקר, החלטתי שהלילה הוא הלילה האחרון שאי פעם אבלה כאן.
אני לא יכול יותר להתמודד עם הזיעה הקרה ועם הסיוטים ששולפים אותי משנתי, ועד כמה שאני מנסה להעמיד פנים שהלב שלי לא התרסק, אני בספק אם הכאב המייסר בחזה שלי ייעלם אי פעם.
כדי להיפרד כמו שצריך, הזמנתי את המנות הראשונות הטובות ביותר מכל המסעדות האהובות עליי, ראיתי את מותו של סוכן בברודוויי, ועישנתי סיגר קובני על גשר ברוקלין. הזמנתי גם את סוויטת הפנטהאוז במלון וולדורף אסטוריה, וכעת אני נשען אחורה במיטה, מפתל את האצבעות שלי בשערה של אישה, וגונח כשהיא מחליקה את הפה שלה סביב הזין שלי.
היא מעבירה את הלשון שלה בהתגרות סביב קצה הזין ולוחשת, "אתה אוהב את זה?" תוך כדי שהיא מרימה אליי מבט.
אני לא עונה. אני דוחף את הראש שלה למטה ונושף כשהיא מצמידה את השפתיים שלה לביצים שלי, בזמן ששיניה עוטפות את הזין שלי ומניעות אותו למעלה ולמטה.
במהלך השעתיים האחרונות, זיינתי אותה כנגד הקיר, כופפתי אותה מעל כיסא והצמדתי את הרגליים שלה למיטה כשטרפתי את הכוס שלה.
זה היה די מספק, כיף, אבל אני יודע שההרגשה הזאת לא תימשך זמן רב; היא אף פעם לא נמשכת. בעוד פחות משבוע, אצטרך למצוא מישהי אחרת.
כשהיא לוקחת אותי יותר ויותר עמוק לתוך הפה שלה, אני מושך בשערה, נדרך כשראשה עולה ויורד. הנאה מתחילה לזרום בי ושרירי רגליי מתקשחים ומאלצים אותי לשחרר אותה ולהזהיר אותה שתזוז אחורה.
היא מתעלמת ממני.
היא תופסת בברכיי ומוצצת מהר יותר, נותנת לזין שלי לגעת בחלק האחורי של הגרון שלה. אני נותן לה הזדמנות נוספת לסגת, אבל כיוון שהשפתיים שלה נשארות כרוכות סביבי, היא לא משאירה לי ברירה אלא לגמור לה בפה.
ואז היא בולעת.
עד. לטיפה. האחרונה.
מרשים...
סוף סוף היא נסוגה, מלקקת את שפתיה ונשענת אחורה על הרצפה.
"פעם ראשונה שבלעתי," היא אומרת. "עשיתי את זה רק בשבילך."
"לא היית צריכה." אני נעמד ורוכס את מכנסיי. "היית צריכה לשמור את זה למישהו אחר."
"בסדר. טוב, אה... רוצה להזמין ארוחת ערב? אולי נאכל מול הטלוויזיה ואחרי זה נעשה את זה שוב?"
אני מרים גבות בבלבול.
זה תמיד החלק הכי מרגיז. החלק שבו האישה שקודם לכן הסכימה ל"ארוחת ערב אחת. לילה אחד. פעם אחת," רוצה למסד איזשהו קשר דמיוני. משום מה, היא מרגישה כאילו חייבת להיות מעין שיחת סיכום, איזו הבטחה שטחית שתאשר שמה שקרה זה "יותר מסקס" ושנהפוך לחברים.
אבל זה היה רק סקס ואין לי צורך בחברים. לא עכשיו ולא אף פעם.
"לא תודה." אני ניגש למראה בצד השני של החדר. "אני צריך להיות איפשהו."
"בשלוש בבוקר? כאילו, אם אתה רוצה לדלג על הטלוויזיה וללכת על סיבוב נוסף, אני יכולה..."
אני חוסם במוחי את הקול המעצבן שלה ומתחיל לכפתר את החולצה שלי. בחיים לא ביליתי לילה עם מישהי שפגשתי אונליין, והיא לא תהיה הראשונה.
כשאני מסדר את העניבה שלי, אני מביט למטה וקולט ארנק ורוד ומרוט על השידה. אני מרים אותו, פותח אותו ומעביר את האצבעות שלי על השם המודפס ברישיון שלה: שרה טייט.
על אף שאני מכיר את האישה הזאת רק שבוע, היא תמיד נענתה לשם "סמנתה." היא גם אמרה לי, פעם אחר פעם, שהיא עובדת כאחות בבית החולים גרייס. לפי כרטיס העובד שלה מוולמארט, שמתחבא בארנק מאחורי הרישיון שלה, אני מניח שגם החלק הזה לא נכון.
אני מביט בה מעבר לכתפי. היא שרועה עכשיו על סדיני המשי של המיטה. עורה בצבע שמנת חלק מכל פגם ושפתי הלב שלה מעט נפוחות.
עיניה הירוקות פוגשות בשלי והיא מתיישבת באיטיות, מפשקת עוד קצת את רגליה ולוחשת, "אתה יודע שאתה רוצה להישאר. תישאר..."
הזין שלי מתחיל לעמוד - הוא בהחלט מוכן לסיבוב נוסף, אבל עכשיו כשראיתי את השם האמיתי שלה, זה הרס לי הכול. אני לא יכול להיות עם מישהי ששיקרה לי, גם אם יש לה שדיים בגודל DD ופה אלוהי.
אני זורק את הארנק לחיקה. "אמרת לי שקוראים לך סמנתה."
"אוקיי. ו...?"
"קוראים לך שרה."
"אז מה?" היא מושכת בכתפיה ומחווה תנועת ביטול בידה. "אני אף פעם לא אומרת את השם האמיתי שלי לגברים שאני פוגשת באינטרנט."
"את רק מזיינת אותם בסוויטה במלון חמישה כוכבים?"
"למה פתאום אכפת לך מה השם האמיתי שלי?"
"לא אכפת לי." אני מעיף מבט בשעון שלי. "את מבלה את הלילה בחדר הזה או שאני צריך לתת לך כסף למונית כדי שתגיעי הביתה?"
"מה?"
"השאלה שלי לא הייתה ברורה?"
"וואו... פשוט, וואו..." היא מנידה בראשה. "עד מתי אתה חושב שתוכל להמשיך לעשות את זה?"
"לעשות מה?"
"לחזר אחרי מישהי במשך שבוע, לזיין אותה, ואחרי זה לעבור לבחורה הבאה. עד מתי?"
"עד שהזין שלי יפסיק לעבוד." אני לובש את המעיל שלי. "את צריכה כסף למונית או שאת נשארת? צריך לפנות את החדר בשעה שתים-עשרה."
"אתה יודע שגברים כמוך, אלה שנמנעים ממערכות יחסים, הם אלה שבדרך כלל נופלים הכי חזק?"
"מלמדים את זה בוולמארט?"
"רק בגלל שמישהי פעם פגעה בך, זה לא אומר שכל אישה אחריה תפגע בך." היא משרבבת את שפתיה. "כנראה בגלל זה אתה ככה. אולי אם היית מנסה לצאת עם מישהי, היית הרבה יותר מאושר. אתה צריך לקחת אותה לארוחת ערב וממש להקשיב, ללוות אותה לדלת שלה מבלי לצפות שתזמין אותך פנימה, ואולי לדלג על כל הקטע של ׳בואי נלך להזדיין׳ בסוויטה במלון בסוף הערב."
איפה המפתחות שלי. אני חייב ללכת. עכשיו.
"אני כבר יכולה לראות את זה..." נראה שהיא לא מסוגלת לסתום את הפה. "...יום אחד, אתה תרצה יותר מסקס, והאישה שתרצה את זה ממנה תהיה הכי פחות צפויה. מישהי שתאלץ אותך להיכנע."
אני מושך את המפתחות שלי מתחת לשמלה המקומטת שלה ונאנח. "את צריכה כסף למונית?"
"יש לי מכונית, פרצוף תחת." היא מגלגלת עיניים. "אתה באמת לא מסוגל לנהל שיחה רגילה? יהרוג אותך לדבר איתי במשך כמה דקות אחרי סקס?"
"אין לנו על מה לדבר." אני מניח את המפתח לחדר על השידה ופוסע לעבר הדלת. "היה מאוד נחמד לפגוש אותך, סמנתה, שרה. לא משנה איך קוראים לך. שיהיה לך לילה מעולה."
"לך להזדיין!"
"שלוש פעמים היה יותר ממספיק. לא, תודה."
"יום אחד תצטער על זה, מניאק!" היא צועקת כשאני יוצא למסדרון. "קארמה היא חתיכת כלבה!"
"אני יודע." אני זורק חזרה. "זיינתי אותה לפני שבועיים..."
חוזה (שם עצם):
הסכם בין שני אנשים אשר יוצר התחייבות למלא או לא למלא חובות.
 
כעבור שש שנים...
דורהם, צפון קרוליינה
 
 
אנדרו
האישה שישבה מולי הייתה שקרנית מזדיינת.
היא לבשה סוודר אפור מכוער רצח וחצאית משבצות אדומה, והשיער שלה נראה כאילו צבעה אותו בצבעי פנדה. היא לא הייתה דומה בדבר לאישה מהתמונה באינטרנט, לא דומה בכלום לבלונדינית החייכנית עם החזה בגודל C, קעקועי הפרפר והשפתיים המלאות והוורודות.
לפני שהסכמתי לצאת לדייט הזה, ביקשתי במפורש שלוש תמונות נפרדות שיהוו הוכחת אמת: תמונה אחת שלה מחזיקה עיתון עם התאריך של אותו יום, עוד תמונה כשהיא נושכת את שפתיה, ותמונה שבה היא מחזיקה שלט עם השם שלה. כשביקשתי את הדברים האלה, היא צחקה ואמרה שאני "הבנאדם הכי פרנואיד בעולם", אבל היא עשתה זאת. לפחות זה מה שחשבתי. מלבד לחשוף בפניה את שמי האמיתי – הפסקתי לגלות את שמי האמיתי לפני שנים – הייתי לגמרי ישיר וציפיתי לאותו דבר בחזרה.
"טוב, עכשיו כשאנחנו לבד..." היא חייכה לפתע וחשפה פה מלא ברזלים וגומיות. "נחמד סוף-סוף לפגוש אותך פנים-אל-פנים, ת'ורו. מה שלומך היום?"
לא היה לי זמן לזה. "מי הבחורה בתמונת הפרופיל שלך?" שאלתי.
"מה?"
"מי הבחורה בתמונת הפרופיל שלך?"
"אה... טוב, זאת לא אני."
"מה את אומרת." גלגלתי עיניים. "שכרת דוגמנית? קנית מאגר של תמונות והשתמשת בפוטושופ?"
"לא בדיוק." היא הנמיכה את קולה. "פשוט חשבתי שתהיה סבירות גדולה יותר שתדבר איתי אם אשתמש בתמונה הזאת במקום בשלי."
הסתכלתי עליה שוב, וכעת הבחנתי בקעקוע החד קרן המוזר על פרקי האצבעות שלה ובציטוט האהבה היא עיוורת שהיה מקועקע על פרק כף ידה.
"מה ציפית שיקרה כשבאמת ניפגש?" החרא הזה טמטם לי את המוח. "חשבת מה יקרה כשניפגש? כשאבין שאת לא מי שאמרת שאת?"
"חשבתי שגם אתה שיקרת לגבי התמונה שלך," היא אמרה. "לא ידעתי שבאמת תיראה כמוך, אתה יודע? זאת הפעם הראשונה שבחור בדייט-מאץ' אמר לי את האמת. נראה לי שזה סימן."
"זה לא." הנדתי בראשי. "והדוגמנית? איך שכנעת אותה להצטלם?"
"היא לא דוגמנית. היא השותפה שלי לדירה." עיניה התרחבו כשקמתי. "חכה רגע! כל הדברים האלה שאמרתי לך בטלפון היו לגמרי נכונים. אני באמת מתעניינת בפוליטיקה, ואני באמת אוהבת ללמוד משפטים ולהיות מעודכנת בתיקים שמושכים תשומת לב ופרסום."
"איפה למדת משפטים?"
"איפה למדתי משפטים?" היא הרימה את גבותיה. "לא, לא משפטים מסוג לימודי משפט. כאילו, משפטים אחרים. כלומר, ראיתי כל פרק של חוק וסדר וקראתי את כל הספרים של ג'ון גרישם."
נאנחתי, שלפתי כמה שטרות מהארנק שלי והנחתי אותם על השולחן. בזבזתי מספיק זמן עליה.
"שלום, שרלוט." הלכתי, מתעלם מהמשך ההתנצלות שלה.
ברגע שדייל החנייה הביא את המכונית שלי, נכנסתי פנימה ונתתי גז.
החרא הזה מתחיל להיות מגוחך...
זאת הייתה הפעם השישית שזה קרה החודש, ולא הבנתי איך מישהי יכולה לשקר כשעומד על הפרק מפגש פנים-אל-פנים אפשרי. זה היה פאקינג לא הגיוני.
הייתי עצבני. קניתי בקבוק ויסקי מהחנות ממול ורשמתי לעצמי לחסום את השקרנית האחרונה הזאת מהדף שלי. התחלתי להרגיש כאילו אזלו בדורהם הנשים הזמינות שיכולתי לשכב איתן. התחלתי גם להרגיש כאילו אני צריך להחליף ערים ולהתחיל שוב מהתחלה. הזיעה הקרה מהעבר חזרה וידעתי שאחר כך יגיעו גם הסיוטים.
ברגע שנכנסתי לדירה שלי, מזגתי לעצמי שלושה שוטים ושתיתי אותם בלגימה בזה אחר זה. ואז מזגתי עוד שלושה.
הסתכלתי על הטלפון שלי וסרקתי בזריזות את האימיילים שלי לאותו יום – הפניות מלקוחות, עוד בקשות לצ'אט מדייט-מאץ', והודעה מבלונדינית סקסית שהייתי אמור לפגוש בשבת הקרובה.
בשורת הנושא היה כתוב: כנות היא המפתח, נכון?
שתיתי שוט נוסף לפני שפתחתי את המייל, וקיוויתי שזו הזמנה להיפגש הערב. אבל לא. זה היה חיבור ארור.
היי, ת'ורו. אני יודעת שאנחנו אמורים להיפגש ביום שבת, ותאמין לי, כל כך ציפיתי לזה, אבל אני חייבת לדעת שאתה מעוניין בי ולא במראה שלי. פגשתי כאן הרבה בחורים דוחים שאהבו את התמונה שלי, וכשנפגשנו פנים-אל-פנים, הם רצו רק סקס. אני יכולה להבטיח לך שאני מי שאני אומרת שאני, אבל אני מחפשת משהו קצת יותר מספק מסקס מזדמן. אנחנו לא חייבים לקיים מערכת יחסים משגשגת או לנהל רומן סוער, אבל נוכל לפחות לפתח חברות לפני כן, אתה יודע? אני מצפה לראות אותך, אז תודיע לי אם אתה עדיין מעוניין להיפגש איתי.
-ליז.
מיד הקלקתי על הפרופיל שלי ופתחתי את תיבת ה"מה אני מחפש" כדי לוודא שעדיין היה כתוב: סקס מזדמן. לא פחות. לא יותר.
המשפט הזה לא היה שם לקישוט והיה כתוב בגופן בולט מסיבה מסוימת.
חזרתי להודעה של הבחורה ועניתי.
אני כבר לא מעוניין לפגוש אותך. בהצלחה ומקווה שתמצאי מה שאת מחפשת.
-ת'ורו.
היא השיבה מיד.
אתה אמיתי?
אין לך צורך בידידה נוספת? לא נוכל להיות "רק ידידים"?
-ליז.
 
לעזאזל, לא.
-ת'ורו.
התנתקתי וחסמתי את הכתובת שלה.
שוט נוסף עשה את דרכו במורד גרוני וקראתי את שאר האימיילים. מיד פתחתי את זה שהגיע מהאדם היחיד שהחשבתי לידיד בעיר הזאת. אליסה.
נושא: שממת הזין
אז אני כותבת לך עכשיו כי בדיוק חשבתי שלאחרונה אתה סובל מכאבים... כבר מזמן לא דיברנו על הזיונים שלך וזה מדאיג אותי. מאוד. כאילו, בכיתי בגלל שאתה לא מקבל כוס... אני מאוד מצטערת שכל כך הרבה נשים שלחו לך תמונות מזויפות והעניקו לך מקרה חמור של ביצים כחולות. אני מצרפת לינקים לקרם איכותי שאני חושבת שכדאי שתשקיע בו לשבועות הקרובים.
הזין שלך בתפילותיי,
-אליסה.
 
חייכתי והקלדתי תשובה.
 
נושא: re: שממת הזין
תודה שאת דואגת לזין שלי. על אף שאם ניקח בחשבון שמעולם לא שוחחנו על הזיונים שלך, אני חושב שקורי עכביש בכוס זו מחלה הרבה יותר רצינית. כן, זה נכון שהרבה נשים שלחו לי תמונות שלהן, אבל זה די עצוב שאף פעם לא שלחת לי את שלך, לא? אני לגמרי מוכן לשלוח לך את שלי, ובסופו של דבר לעזור לך לרפא את המחלה העצובה ואומללה שלך.
תודה שאמרת לי שהזין שלי בתפילותייך.
הייתי מעדיף שיהיה בפה שלך.
-ת'ורו.
 
ובתוך שניות, הלילה שלי השתפר בעשר רמות. על אף שמעולם לא פגשתי את אליסה באופן אישי והשיחות שלנו היו מוגבלות לשיחות טלפון, אימיילים והודעות טקסט, הרגשתי חיבור חזק אליה.
נפגשנו דרך רשת חברתית אנונימית ואקסלוסיבית בשם LAWYERCHAT. לא היו תמונות פרופיל, לא הייתה פעילות ניוזפיד, רק לוח מודעות. הייתה תיבת פרופיל קטנה עם פרטי
מידע בסיסיים (רק שם פרטי, גיל, מספר שנות ניסיון מקצועי, פרופיל בסטטוס גבוה או נמוך) ולוגו שחשף את מין פרופיל המשתמש.
הייתה "התחייבות", שכל משתמש יהיה עורך דין שהוזמן באופן אישי דרך אימייל. על פי מפתחי האתר, הם "הצליבו כל עורך דין במדינת צפון קרוליינה עם רשומות הרישוי של לשכת עורכי הדין כדי להבטיח מערכת תמיכה ייחודית ויוצאת דופן."
למען האמת, חשבתי שרשת חברתית זה בולשיט, ואלמלא העובדה שזיינתי כמה מהנשים שפגשתי שם, הייתי מבטל את החשבון שלי כבר אחרי החודש הראשון.
בכל זאת, כשראיתי הודעת "צריכה עצה" מ"אליסה", לא יכולתי שלא לנסות לשחזר את התוצאות הקודמות שלי. קודם קראתי את הפרופיל שלה – בת עשרים ושבע, סיימה לימודי משפטים לפני שנה, אוהבת ספרים – והחלטתי ללכת על זה.
הכוונה שלי הייתה לענות על השאלה המשפטית שלה, לנווט באטיות את השיחה לנושאים אישיים יותר, ואז לבקש ממנה להצטרף לדייט-מאץ', כדי שאוכל לראות איך היא נראית. אבל היא לא הייתה כמו נשים אחרות.
היא שלחה לי אינספור הודעות ותמיד הקפידה שנושא השיחה יישאר מקצועי. כיוון שהייתה עורכת דין כל כך צעירה וחסרת ניסיון, היא התייעצה לגבי הנושאים הפשוטים ביותר: עריכת תקצירים משפטיים, הגשות תביעה והצגת ראיות. אחרי ששוחחנו בצ'אט חמש פעמים והתעייפתי מעדכוני מידע באורך שלוש שעות, ביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה.
היא אמרה לא.
"למה לא?" הקלדתי.
"כי זה מנוגד לחוקים."
"בחיים לא פגשתי עורך דין שלא עבר לפחות על חוק אחד."
"אז אתה לא עורך דין כל כך טוב. אמצא מישהו אחר לדבר איתו. תודה."
"את הולכת להפסיד בתיק הזה מחר," הקלדתי לפני שהספיקה לסיים את השיחה שלנו. "אין לך מושג מה את עושה."
"אתה באמת עד כדי כך מבואס שלא נתתי לך את מספר הטלפון שלי? בן כמה אתה, שתים-עשרה?"
"שלושים ושתיים ועל הזין שלי מספר הטלפון שלך. רק ביקשתי ממך אותו כדי שאוכל להתקשר ולהגיד לך שהדוח ששלחת לי מלא טעויות הגהה ושנראה כאילו סטודנט שנה א' למשפטים כתב את הטיעון המסכם. יש יותר מדי שגיאות מכדי שאוכל לשבת כאן ולהקליד הכול."
"הדוח שלי לא עד כדי כך גרוע."
"הוא גם לא עד כדי כך טוב." לפני שהספקתי להתנתק מהצ'אט שלנו, מספר הטלפון שלה הופיע על המסך ומתחתיו פסקה קצרה. "אם אתה מתכוון להתקשר ולעזור לי, אז בסדר. אבל אם אחר כך תשתמש במספר שלי כדי לשכנע אותי להצטרף לאתר דייטינג, תשכח מזה. הצטרפתי לאתר הזה בשביל תמיכה מקצועית, זה הכול."
בהיתי בהודעה שלה במשך זמן רב – התלבטתי אם כדאי שאעזור לה מבלי שיהיה לי סיכוי שמשהו ייצא לי מזה, אך משהו בכל זאת גרם לי להתקשר אליה. עברתי איתה על כל טעות שעשתה, התעקשתי שתבהיר כמה משפטים, ואפילו פרמטתי מחדש את הדוח שלה.
בדיוק כשהתכוונתי להיפרד ממנה לשלום ולנתק, דבר משונה קרה. היא שאלה: "איך היה היום שלך?"
"זה לא בדוח שלך," אמרתי. "רצית לדבר רק על עניינים של עורכי דין, זוכרת?"
"אני לא יכולה לשנות את דעתי?"
"לא. תנתקי." חיכיתי לשמוע ביפ, אבל הדבר היחיד ששמעתי היה צחוק. אלמלא העובדה שהיה זה צליל כל כך צרוד וסקסי, הייתי מנתק בעצמי, אבל לא הצלחתי להוריד את הטלפון מהאוזן.
"מצטערת," היא אמרה, עדיין צוחקת. "לא התכוונתי להעליב אותך."
"לא העלבת. תנתקי."
"לא רוצה." היא סוף-סוף הפסיקה לצחוק. "אני מתנצלת על ההודעה העוינת הזאת ששלחתי לך... אתה היחיד כאן שעונה על כל השאלות שלי. אתה עסוק עכשיו? אתה יכול לדבר?"
"על מה?"
"על עצמך, על החיים שלך... כל יום אני שואלת אותך שאלות משפטיות משעממות והיית מאוד סבלני, כך ש... זה רק הוגן שלשם שינוי נדבר על משהו פחות משעמם, אם נהיה ידידים, נכון?"
ידידים?
היססתי אם לענות – בעיקר משום שלא נראה כאילו הנושאים "הפחות משעממים" יעסקו בסקס, והיא אמרה את המילה "ידידים" בכזאת קלילות. עם זאת, ממילא הייתי בעיצומו של עוד לילה נטול סקס, כך שהתחלתי לנהל איתה שיחה רגילה. עד חמש בבוקר, דיברנו על הנושאים הכי רגילים – חיי היומיום שלנו, הספרים האהובים עלינו, חלומה להפוך בגיל מאוחר לבלרינה מקצועית.
כעבור כמה ימים דיברנו שוב, וכעבור חודש דיברתי איתה כל יומיים.
שתיתי שוט נוסף, הקשתי את מספר הטלפון שלה וחיכיתי לשמוע את קולה הרך.
אין תשובה. שקלתי לשלוח לה הודעה, ואז הבנתי שהיום יום רביעי והשעה תשע ולא נוכל בכלל לדבר הערב.
שיעור בלט... בערבי רביעי תמיד היה שיעור בלט... 
 
 
 
"מר המילטון?" המזכירה שלי נכנסה למשרד שלי למחרת בבוקר.
"כן, ג'סיקה?"
"מר גרינווד ומר באך רוצים לדעת אם תרצה להשתתף בסבב הבא היום של הריאיונות למתמחים."
"אני לא."
"אוקיי..." היא השפילה מבט וקשקשה משהו במחברת שלה. "עברת לפחות על קורות החיים? הם צריכים לצמצם אותם היום לחמישה-עשר."
נאנחתי ומשכתי אליי את ערימת קורות החיים שהיא נתנה לי בשבוע שעבר. קראתי את כולם וכתבתי הערות, בעיקר "לוותר", "לוותר בריבוע" ו"לא בא לי לקרוא את זה." כל המועמדים שנותרו היו מאוניברסיטת דיוק, ולמיטב ידיעתי, היינו משרד עורכי הדין היחיד בעיר שקיבל להתמחויות בתשלום מועמדים שהיו סטודנטים ללימודים קדם-משפטיים וסטודנטים למשפטים.
"לא התרשמתי מאף אחד מהם." החלקתי את הניירות על פני שולחן העבודה שלי. "זה היה כל מאגר המועמדים?"
"לא, אדוני." היא ניגשה והניחה ערימה עוד יותר גדולה לפניי. "זה כל מאגר המועמדים. אתה צריך שאעשה עוד משהו בשבילך הבוקר?"
"חוץ מלהביא לי קפה?" הצבעתי על הכוס הריקה בקצה השולחן שלי. שנאתי שאני צריך להזכיר לה להביא לי קפה. לא הצלחתי לתפקד בבוקר בלי כוס קפה טרי.
"אני כל כך מצטערת. אביא לך מיד."
הדלקתי את המחשב שלי וסקרתי את האימיילים שלי, ממיין אותם לפי סדר חשיבות. מובן שהאימייל של אליסה עלה מיד לראש הרשימה.
 
נושא: תרגיע את עצמך.
תודה על התמונה הילדותית של האבק הלבן שהיה מחוץ לדירה שלך הבוקר. אני ממש מעריכה את זה, אבל יכולה להבטיח לך שהפות שלי לא נראה כך מבפנים כרגע.
לא שזה עניינך, אבל אני לא צריכה זיון כל יומיים כדי לספק את הצרכים שלי. הם מטופלים היטב על ידי מגוון כלים.
--אליסה.
 
נושא: re: תרגיע את עצמך.
שלחתי לך שתי תמונות. אחת של אבק לבן ואחת של אגם יבש עם חיות גוססות. האם התמונה השנייה הייתה יותר מדויקת?
הכלי היחיד שהכוס שלך צריך זה הלשון שלי. היא כאן מתי שאת צריכה ועובדת ב"מגוון" דרכים.
--ת'ורו.
 
"בבקשה, מר המילטון." ג'סיקה הניחה לפתע את הקפה שלי על השולחן. "אני יכולה לשאול אותך שאלה?"
"לא, את לא יכולה."
"זה מה שחשבתי," היא אמרה, הנמיכה את קולה והביטה לתוך עיניי. "אני יודעת שזה קצת לא מקצועי, אבל אני צריכה דייט לנשף בחודש הבא."
"אז תמצאי דייט לנשף בחודש הבא."
"זאת הייתה הדרך שלי לשאול אותך אם תהיה הדייט שלי..."
מצמצתי. הייתי צריך למצוא דרך זהירה ביותר להגיד "לעזאזל לא".
ג'סיקה רק סיימה את לימודיה בקולג'. היא הייתה יותר מדי צעירה בשבילי. היא עבדה כאן משום שסבא שלה הקים את החברה הזאת, והיא רצתה הרבה יותר ממה שהייתי מוכן לתת. במקרה שמעתי אותה כמה פעמים בהפסקות הצהריים שלה, מדברת על כך שהיא רוצה להינשא לפני גיל עשרים וחמש. היא גם רצתה להיות עקרת בית עם שישה ילדים ולגור בפרברים.
במילים אחרות, היא הייתה פאקינג מטורפת.
"אז מה אתה אומר?" היא חייכה.
ניסיתי לא לגלגל עיניים. "ג'סיקה..."
"כן?" עיניה היו מלאות תקווה.
"תראי, מתוקה. מעבר לכך שזה יהיה מאוד לא הולם שאי פעם ננהל איזשהו סוג של מערכת יחסים מחוץ למשרד הזה, אני גם לא הגבר שאת מחפשת. בכלל. תסמכי עליי."
"אפילו לא ללילה אחד?"
"מבחינתי, המילים 'לילה אחד' מכילות ציפיות מסוימות שלא תוכלי לעמוד בהן. אז לא. עכשיו לכי לעבוד קצת."
"'לילה אחד' זה צופן לסקס?"
"למה את עדיין במשרד שלי?"
"אני לא אספר לאף אחד אם נעשה סקס," היא לחשה. "האמת היא שפנטזתי על זה מהרגע שנפגשנו. וכיוון שאף פעם לא מגיעות אליך שיחות טלפון מנשים, אני משערת שאתה פנוי."
"אני לא."
"נכנסתי פעם לשירותים כשהיית שם... נראה לי שיש לך לפחות 22 סנטימטרים."
מה הפאקינג קטע?!
עוד חמש שניות הייתי מקליט את השיחה הזאת בטלפון שלי ושולח אותה לסבא שלה.
"אני ממש טובה בלמצוץ," היא אמרה. "אני עושה את זה מאז התיכון. כל הבחורים שירדתי להם אמרו שהפה שלי מדהים." היא נשכה את שפתה.
"יש דבק שלוש שניות על הרצפה שלי? בגלל זה את עדיין עומדת כאן?"
"אם היית הדייט שלי לנשף והיינו נהנים ביחד, היית הגבר הראשון שהייתי ממש הולכת איתו עד הסוף." היא פלטה והסמיקה, "אני עדיין בתולה, כאילו, למטה."
"אז אני בהחלט לא הגבר בשבילך." גלגלתי עיניים. "עכשיו תלכי לפני שאני מתקשר למר גרינווד ומספר לו שהנכדה היקרה שלו מציעה למצוץ לי את הזין בזמן שאני שותה קפה."
המומה, לחייה סמוקות, היא פסעה במהירות לדלת. ואז היא הביטה מעבר לכתפה וקרצה לי – פאקינג קרצה לי – לפני שיצאה.
מיד הקלדתי הערה ביומן שלי: למצוא מזכירה חדשה – מבוגרת יותר ונשואה...
לפני שגמרתי לארגן את תיבת הדואר הנכנס שלי, צלצל הסלולרי. אליסה.
"אני עסוק," עניתי.
"אז למה ענית?"
"כי הקול שלי גורם לך להיות רטובה."
"מצחיק." היא צחקה. "איך עובר עליך הבוקר?"
"טיפוסי. המזכירה שלי התחילה איתי בפעם השלישית החודש."
"היא שלחה לך עוד פתק 'אתה ואני שייכים זה לזו' מצורף לשוקולדים?"
"לא. היא הציעה למצוץ לי את הזין."
"מה?" היא השתנקה. "אתה צוחק!"
"לרוע המזל, לא. אחרי זה, היא אמרה לי שהיא מוכנה לתת לי את בתוליה. מיותר לומר שבקרוב אפרסם הודעת דרושים. מישהו מהמשרד שלך רוצה לעבוד בשביל חֶברה טובה יותר? אכפיל לו את השכר."
"איך אתה יודע שהחֶברה שלי לא יותר טובה משלך?"
"כי את כל הזמן מתקשרת ומבקשת ממני עצות לגבי התיקים שלך, והם תיקים מטופשים. אם החברה שלך הייתה יותר טובה, בחיים לא היית צריכה לשאול."
"מה שתגיד." היא נאנחה. "נגמר לך הסוס מההיכרויות האינטרנטיות?"
"נגמר לי הסוס?" אף פעם לא הבנתי את המטאפורות הדרומיות הקטנות שלה. "למה לעזאזל את מתכוונת?"
"אוי אלוהים..." היא שוב נאנחה. "הכוונה היא שלא עדכנת אותי לגבי הדייט שלך אתמול בלילה, אז אני מניחה שזאת הייתה נפילה, כלומר לא שכבת עם מישהי כבר יותר מחודש. זה שיא חדש בשבילך."
"נכון."
"רוצה עצה?"
"לא. אלא אם כן את רוצה לבוא למשרד שלי ולייעץ לי באופן אישי."
"לא, תודה. ואם כבר מדברים על עצות, אני אצטרך את העזרה שלך בשישי בערב."
"במה?"
"קיבלתי תיק די גדול. עוד לא עברתי על כל המסמכים, אבל אני כבר יודעת שזה גדול עליי."
נשענתי אחורה בכיסא. "אם זה כזה תיק גדול, תוכלי להביא את המסמכים לדירה שלי הערב. אשמח לעזור לך לעבור עליהם. קָטֵגוֹרִיזַצְיָה תמיד הייתה המומחיות שלי."
"חה! ניסיון יפה, אבל לא נראה לי." היא המשיכה לדבר על התיק שלה, אבל הקשבתי רק בחצי אוזן. עדיין נראה לי מוזר שהיא לא רצתה לפגוש אותי, שבכל פעם שהעליתי את הרעיון, היא פסלה אותו על הסף.
"וגם..." היא עדיין קשקשה. "בטח אצטרך לערוך מחקר על כל השינויים ההם. אני לא בטוחה אם–"
"תגידי לי מה הסיבה האמיתית שאנחנו לא נפגשים פנים-אל-פנים," קטעתי אותה.
"מה?"
"אנחנו מכירים שישה חודשים. למה את לא רוצה להיפגש?"
דממה.
"אני צריך לחזור על השאלה?" קמתי, הלכתי לדלת שלי ונעלתי אותה. "לא הבנת אותי?"
"זה נגד החוקים של LawyerChat..."
"שיילכו להזדיין." גלגלתי עיניים. "זה נגד החוקים שבכלל החלפנו מספרי טלפון, שאנחנו מתנהגים כמו פאקינג בני נוער וגורמים זה לזה לגמור בטלפון כל לילה, אבל אף פעם לא התלוננת על זה."
"אף פעם לא גרמת לי לגמור..."
"אל תשקרי לי."
"אתה לא."
"אז בשבוע שעבר, כשאמרתי לך שאני רוצה שתשבי לי על הפרצוף כדי שאוכל ללקק לך את הכוס עד שתגמרי לי על השפתיים, העמדת פנים שאת מתנשמת בכבדות?"
היא בלעה אוויר בחדות. "לא, אבל–"
"זה מה שחשבתי. למה אנחנו לא יכולים להיפגש?"
"כי זה יהרוס את החברות שלנו ואתה יודע את זה."
"אני לא."
"סיפרת לי שאתה אף פעם לא שוכב עם אותה בחורה פעמיים, שאחרי שאתה שוכב עם מישהי, גמרת איתה."
"אף פעם לא זיינתי את אחת הידידות שלי."
"זה בגלל שאני הידידה היחידה שלך."
"אני מודע לעניין, אבל–" עצרתי. עם זה לא יכולתי להתווכח.
דממה השתררה על הקו. ניסיתי לחשוב על טענה נוספת.
היא דיברה קודם. "אני באמת לא רוצה להרוס את החברות בינינו בגלל זיון אחד חסר טעם."
"אני מבטיח שיהיה לנו יותר מזיון אחד חסר טעם."
צחוקה הקל והאוורירי ריחף מעל לקו ונאנחתי, מנסה לדמיין איך היא נראית. לא ידעתי למה, אבל בשבועות האחרונים, השתוקקתי לחוות את צחוקה פנים-אל-פנים.
"אתה יודע, יחסית לעורך דין מפורסם, יש לך פה די מלוכלך."
"את תופתעי עד כמה הוא עוד יכול להתלכלך."
"יותר מלוכלך ממה שכבר חוויתי?"
"הרבה יותר מלוכלך." הייתי זהיר מאז שהתחלנו את הידידות הזאת–עדיין קיוויתי שניפגש יום אחד. אבל עכשיו כשהבנתי שלא, לא היה טעם להבליג. "אני מניח שאדבר איתך הערב."
"אלא אם כן תמצא דייט עד אז. אני יודעת שתחפש."
"בטח שאחפש," אמרתי בבוז. "אליסה זה השם האמיתי שלך?"
"כן, אבל אני בטוחה שת'ורו הוא לא השם האמיתי שלך. רוצה סוף-סוף להגיד לי את השם האמיתי שלך?"
"אני אגיד לך כשפאקינג תתעשתי ותתני לי לראות אותך."
"אתה פשוט לא מוכן לשחרר, נכון?" היא צחקה שוב. "מה אם הסיבה האמיתית שאני לא רוצה שתראה אותי היא בגלל שאני מכוערת?"
"יש לי הרגשה טובה שאת לא."
"אבל אם הייתי?"
"הייתי מזיין אותך עם אורות כבויים."
"אני מעדיפה אורות דולקים."
"אז הייתי מכריח אותך ללבוש שקית נייר על הראש."
"מה?!" היא פרצה בצחקוקים. "אתה מגוחך! אוי, לקוח מחכה לי בדלת עכשיו. אני יכולה להתקשר אליך אחר כך?"
"תמיד." ניתקתי בחיוך. ואז זה הכה בי.
פאק... היא תמיד מצליחה להתחמק מכיוון החקירה הזה...