יומנו של חולה אלצהיימר ובתו

1.

 

משהו קורה לי.

העיתון בידיי, אני מנסה לקרוא. רואה אותיות, מילים, משפטים. אני מנסה להבין את הכתוב, והדבר לא עולה בידי.

מירה'לה בתי פונה אליי: ״אבא, אתה עייף?״

״לא.״

״ומדוע אינך קורא?״

״אני קורא, אינך רואה?״

״לא. אתה רק מחזיק בעיתון.״

אני שותק.

מה קורה לי? אני מרגיש טוב, בריא וצעיר על אף גילי המבוגר. מדוע אינני מצליח להבין את הכתוב? אני נזכר ברייזלה אשתי, עליה השלום.

באחד הערבים לאחר שהשכיבה את ילדינו הקטנים לישון, היא הגיעה עייפה למטבח, התיישבה לידי ובהתה באוויר.

בדיוק סיימתי לקרוא מאמר מעניין בעיתון.

הגשתי לה את העיתון וביקשתי ממנה להביע את דעתה על המאמר, כפי שנהגנו לעשות מדי פעם.

היא לקחה את העיתון וקראה.

״נו?״ אמרתי.

״מה נו?״ ענתה.

״נו, מה דעתך?״

״אין לי דעה,״ השיבה.

״בכל זאת, קראת משהו. אין לך מה להגיד?״ שאלתי.

״הבן,״ ענתה רייזלה, ״אני כל כך עייפה. משהו מנותק בראשי, אינני מסוגלת לקרוא. אני מסתכלת על הדף, רואה אותיות ומילים, אבל לא מצליחה להבין את הקשר ביניהן.״

״זה לא ייתכן ולא הגיוני שהלאות, כבדה ככל שתהיה, תכריע אדם כמוך

עד שלא תהיי מסוגלת להבין מאמר פשוט בעיתון.״

״לא ייתכן, כן ייתכן, זו עובדה, בעלי היקר. התחושה היא שמשהו מנותק

לי בראש.״

״שטויות,״ אמרתי, ״מה פתאום משהו מנותק?״

״כך אני מרגישה.״

לה היה זה אירוע חד פעמי. אני מקווה שכך גם אצלי.

2.

 

חזרתי לעצמי, ברוך השם.

אני חייב להודות שנבהלתי.

שאני, ר' שמואל וייס, איש הספר, שמפרסם מאמרים שזכו לתשבחות הביקורת, שאני לא אבין את הכתוב?!

לשמחתי, חזרתי לעצמי... אני קורא, מבין ונהנה מהקריאה. עדיין חוטא בכתיבה, כפי שאתם רואים.

לפתע תוקף אותי צורך עז לספר לעולם על החרדות ועל האימה שמרגיש

אדם שמאבד שליטה על חייו.

נאמר בכתובים ״גיל שמונים לגבורות״.

עברו כבר כמה שנים מאז שחגגתי יום הולדת שמונים, ואני יודע שאני קרוב יותר לקצה המנהרה מאשר לתחילתה.

למרות גילי המופלג, אין פחד בלבי ובשעות הפנאי אני מתנדב במעון יום ללוקים בשיטיון.

כל מתנדב במעון לקשיש הדמנטי, יודע שעם העלייה בתוחלת החיים גדלים הסיכויים ללקות במחלות זִקנה - וביניהן ניוון תאי המוח - על שלל ביטוייהן: הבנה לא נכונה של המציאות, ליקויי תקשורת, בעיות זיכרון ברמות שונות, ועוד.

מחלות אלה מכונות לעתים שיטיון, לעתים דמנציה, ולאחרונה ההגדרה

הנפוצה היא - אלצהיימר.

השוהים במרכז-יום לקשיש הדמנטי, הם חתך של כל שכבות האוכלוסייה:

משכילים יותר ופחות, עשירים ועניים, דומים ושונים בכל פרמטר. המשותף לכולם הוא: ההבנה הלא-נכונה של המציאות.

כמתנדב במרכז יום לקשיש הדמנטי, אני חש סיפוק רב בהגשת עזרה: משוחח עם האדם שמולי, פוגש במבט מאושר - שמביע שמחה והודיה על שמישהו מתייחס אליו ועוזר לו בבדידותו ובמצוקתו.

חלק מהשוהים במעון, צעירים ממני. אני משוחח איתם ורואה את האושר שעל פניהם על עצם כך שמישהו מתייחס אליהם, עוזר להם בבדידותם ובמצוקתם.

העזרה למטופלים במעון היום משכיחה את בעיות היקום שסביבי ואת בעיותיי האישיות.

אני מגיע לַמרכז-יום פעם בשבוע. נוסע באוטובוס ונהנה משיחות קצרות ומעניינות, ובעיקר לא מחייבות, עם היושב לצדי.

היום עליי להגיע לַמרכז-יום, שם חוגגים יום הולדת לשישה מהקשישים.אני מצפה לרגע שבו יגיעו זוג זמרים ונער צעיר, האחראי על המוזיקה, מצפה לרגע שבו המוזיקה תפעל בקסמיה על באי המקום, ואז, אני, ״הצעיר״, אזמין אותם לרקוד, להצטרף לצוות המטפלים, למעגל הריקוד

של אלה שמסוגלים, או לאחוז בידיהם של אלה שהתנועה קשה להם. אין מילים שיכולות לתאר את האושר, שלהם ושלי. עליי לצאת כדי להגיע בזמן ליום ההולדת.

3.

 

כששבתי אתמול מחגיגת יום ההולדת בַמרכז-יום, קרה משהו שגרם לי לחוסר שקט. לאחר שבדקתי שאני עולה על האוטובוס הנכון, כפי שאני

עושה לאחרונה - התיישבתי במושב הקרוב לדלת היציאה, נינוח, מלא עדיין בתחושת האושר הנפלאה שליוותה אותי בחגיגת יום ההולדת.

הסתכלתי על הנוף שנשקף מהחלון, וניסיתי לזהות את מיקומנו על פיו.

הנוף נראה לי שונה.

הסתכלתי מהחלון הנגדי. גם נוף זה נראה לי זר.

פניתי לשכני ושאלתי האם גם הוא רואה נוף שונה מזה המוכר לו.

על פי הבעת התימהון שעל פניו, הבנתי שלא ירד לסוף דעתי.

הוא לא ענה לי.

תהיתי אם האוטובוס שינה את מסלולו או נאלץ לבצע עיקוף.

טפחתי על כתפו של היושב לפניי ושאלתי אותו למספר האוטובוס. התשובה שקיבלתי הייתה מספר אוטובוס שונה מזה שמוביל לביתי. לא הבנתי איך טעיתי. הרי בדקתי היטב את מספר האוטובוס המוצג בחזית, כהרגלי מאז ומעולם.

כשהנהג עצר בתחנה, ניגשתי אליו והפניתי את תשומת לבו לעובדה ששכח להחליף את המספר.

הנהג הרהר רגע, ונראה שמפאת גילי התייחס לדבריי בכבוד.

הוא ירד מן האוטובוס כדי לבדוק את טענתי, ולאחר שהייה קצרה, בעודו

מביט על המספר ועליי חליפות, עלה חזרה ואמר בנימוס יוצא דופן: ״אל-חשש, קשישי, הישאר באוטובוס. בדרך חזרה אוריד אותך בתחנה

הנכונה - אם רק תואיל ליידע אותי לאן עליך להגיע.״

התביישתי. שאני אטעה ואעלה על האוטובוס הלא-נכון?

הנהג ראה בעיניי את הסערה המתחוללת בקרבי, ודרך המראה ראיתי אותו מחייך כשאמר: ״זה קורה. בני, צעיר בן עשרים, סיפר לי שהתבלבל

ועלה לאוטובוס הלא-נכון.״

נרגעתי.

נזכרתי באשתי שלא הבינה את הכתוב - רק פעם אחת.

הנהג הגיע לתחנה הנכונה ועברתי לאוטובוס שהביאני לביתי.

4.

 

היום עברתי חוויה קשה.

בביקור אצל לאה'לה, בתי, עצמי ובשרי, לאה'לה טענה שאני מקפח אותה מכל ילדיי. ״לכולם אתה נותן ורק לי אתה מסרב.״

הזכרתי לה שלקחתי עבורה, על שמי, הלוואות בבנק - אני החזרתי את הכסף, לכן אין זה נכון שאינה מקבלת דבר... היא כעסה, ניגשה למחשב,

הדפיסה משהו ומסרה לי את הדף לחתימה.

כשקראתי אותו, הבנתי שלפניי מסמך שבו אני מצהיר שלא לקחה ממני

כספים.

הייתי המום מתגובתה לדבריי.

שתקתי.

לאה'לה הזמינה מונית ושילחה אותי לביתי.

בדרך חשבתי על מה שקרה: הרי ילדיי ונכדיי הם כל עולמי, לעצמי איני צריך דבר. את רכושי העברתי על שמם לפני עשור. הכסף שיש לי מיועד לעזור לאלה הזקוקים לו. איני חושב שמישהו מילדיי מקופח.

אני עדיין רועד, נסער מהמחשבה שמכל ילדיי דווקא הבת שעליה סמכתי, הבת שעזרה לי בייעוץ ובניהול הכספים בבנק - דווקא היא מנסה להחתים אותי על הצהרה שקרית, שעל פיה לא קיבלה ממני דבר.

* * *

 

עברה שעה מאז שהעליתי את הדברים על כתב.

נרגעתי.

הסיבה לסערת הנפש שמצאה ביטוי בדברים שכתבתי, נבעה מהחשש שאחלה כתוצאה מהטראומה שעברתי.

מסיפורים ששמעתי בַמרכז-יום, למדתי על הקשר שבין טראומה לשיטיון.

אני מקווה שבזה נגמר סיפור הקיפוח של לאה'לה.

את הדף המודפס שנתנה לי לחתימה, קרעתי לגזרים.

איש אינו יודע על כך דבר, ועדיף כך, כדי למנוע מתחים במשפחה.

5.

 

ברוך השם, אני מרגיש טוב. מתפקד היטב בבית, בבית הכנסת, עוזר בסביבתי ומתנדב במרכז-יום לקשיש הדמנטי.

היום נסעתי לַמרכז-יום, הפעם עליתי לאוטובוס הנכון.

מוחי בהיר וצלול, מצב רוחי מעולה.

בכניסה למועדון ראיתי אישה שגילה כמחצית מגילי. היא ניגשה אליי, חיבקה אותי, ואמרה: ״אבא, אני מחכה לך כל היום!״

לא הכרתי אותה, לא ראיתי אותה מעולם.

אני מודע לעובדה שכל ביקור במועדון עשוי לזמן הפתעה, כמו המפגש עם אחד ממכריי בעבר, שלא זיהה אותי.

הפעם המצב היה הפוך: היא הכירה אותי, ולי אין מושג מי היא!

ברגע הראשון לא הגבתי. לא ידעתי כיצד לנהוג.

לשמחתי, ניגשה אליה אחת המטפלות.

היא הרגיעה אותה, והזמינה אותה להשתתף בשירה ובריקודים שמתחילים בעוד דקות אחדות.

שאלתי את המטפלת לזהוּת האישה שקראה לי ״אבא״, וזו סיפרה ששמה

בלה, והיא בת ארבעים וחמש.

מחלתה החלה מיד לאחר מות בתה מסרטן.

היא ציינה שבלה חדלה לדבר מאז פטירת בתה, ״ולכן, מדהים שדיברה איתך!״

המטפלת הציעה שאצטרף למעגל הרוקדים שייווצר, כדי לנסות לשוחח עם בלה.

״ייתכן שדמיונך לאביה יעזור לה בהמשך,״ אמרה.

כשהחלה להתנגן הנעימה ״דוגית שטה״ ניגשתי לבלה.

היא קמה מיד וחיוך על פניה, הושיטה לי את שתי ידיה ואמרה: ״בוא נרקוד, אבא, נרקוד כמו שרקדנו כשהייתי קטנה.״

כל המטפלים והמטופלים עצרו במקומם, חיוך תדהמה על פניהם.

״...אם לא ייעורו, כל מלחיה...״ שרה בלה בקול צלול, חזק ויפה.

לפתע נשמע קולו של אחד המטופלים שקרא בהתרגשות: ״בלה שרה, בלה מדברת! איזה נס!״

אני כותב ביומני על הנס שקרה לבלה, עדיין נרגש ממעט האושר שהצלחתי לגרום לה - למרות שעברו שעות ארוכות מאז שחזרתי לביתי.

עליי להפסיק עתה את הכתיבה.

הגיעה השעה ללכת לבית הכנסת, לתפילת מנחה ומעריב, ולשיעור היומי.

6.

 

ושוב הפתעה!

והכול ביום אחד!

אני חוזר מבית הכנסת. סיפרתי שם על החוויה המוזרה והמשמחת שלי

עם המטופלת החדשה, בלה.

פנחס, חברי, ניגש אליי בהפסקה שבין מנחה למעריב וביקש שאתאר לו

את בלה. תיארתי אישה נאה מאוד, שיער בהיר ומטופח, עיניים כחולות,

חיוך מקסים.

״זו בלה שלנו!״ קרא פנחס, ״אין ספק שזו האחיינית שלי, בלה, שבתה נפטרה מסרטן!״

״נכון,״ אמרתי, ״המטפלת סיפרה שבתה של בלה נפטרה מסרטן.״

״עכשיו אני מבין,״ אמר פנחס, ״אתה באמת דומה לזאב - אחי, אביה של בלה - בגובה, במשקל, וכמוך גם הוא חובש מגבעת אפורה. זו שלך בהירה יותר.״

״בלה באמת שאלה אותי אם המגבעת חדשה,״ אמרתי.

זהו להיום.

אני משתוקק לחזור לַמרכז-יום, בהקדם.

7.

 

ההנאה שאני שואב מכתיבת היומן הולכת וגדלה.

אני נמצא בתחנת האוטובוס, בדרך לַמרכז-יום.

חיי סובבים סביב הקשישים בַמרכז וסביב עיסוקיי בבית הכנסת.

אמנם בתחילה הגעתי לַמרכז-יום כמתנדב, פעם בשבוע בלבד. עכשיו, מאז שפגשתי את בלה, החלטתי להתנדב שלוש פעמים בשבוע, כדי לעזור לצוות המטפל.

נוכחתי שככל שיש יותר מתנדבים לצד המטפלים, טוב יותר למטופלים.

אני עדיין בתחנת האוטובוס, יושב, חושב וכותב.

אני נזכר בקרובת משפחה שעבדה כאחות בבית חולים לנכים, ״בית אינוולידים״ כפי שהוא נקרא אז, וכעבור שנים חלתה ונהפכה למטופלת

באותו בית חולים.

אני מכיר סיפורים על רופאים שהתמחו באונקולוגיה, ומאוחר יותר אושפזו במחלקה שעבדו בה.

בראשי עוברת מחשבה שייתכן שגם אני אהיה מטופל במעון מן הסוג שבו אני מתנדב, ושגם אני אצפה לעזרה מעובדים וממתנדבים מסורים.

מירה'לה אמרה שתדאג שאשאר בבית כל חיי, בכל מצב. הם לא יעזבו אותי ולא יוציאו אותי מהבית.

אני מקווה שההצהרה לא תצטרך לעמוד במבחן המציאות.

8.

 

חזרתי מהמרכז-יום.

הדלקתי את הטלוויזיה בערוץ שמונה, הערוץ האהוב עליי לאחרונה,

בזכות התוכניות שעוסקות במחקרים בנושא המוח.

על מסך הטלוויזיה נראה ילד חביב. אפו קטן ורחב, חיוכו חם, שיניו לא

סדורות, שפתיו בולטות.

הילד נראה לי מוּכר, דומה לילד מוגבל שאני מכיר.

המשכתי לצפות בתוכנית.

כל הילדים שנראו על המסך באותה תוכנית היו דומים לילד החביב

שנראה קודם. ילדים אלה לוקים באותה תסמונת נדירה שהתגלתה זה

מכבר, תסמונת ויליאמס.

נאמר בתוכנית שבתסמונת ויליאמס קיימת תפיסת מרחב לקויה. הלוקים

בה מציירים דמות - ילד, אדם - כשכל איבר מצויר בנפרד: עיניים מחוץ

לראש, רגליים מנותקות מהגוף...

יש להם בעיה בתפיסה המרחבית, בתרגום המציאות - תרגום שנעשה במוח.

בהמשך נאמר שהמחקרים על תסמונת ויליאמס - בעיצומם.

מתברר שללוקים בתסמונת זו יש בעיה עם הגן השביעי, האלטין. יש להם כרומוזום אחד עקום... מיהרתי להקליט את המשך התוכנית, כדי להביא את המידע למודעות ולבדיקה של העוסקים במחלות השיטיון, ולתהות אם יש קשר בין התסמונת ובין השיטיון, האלצהיימר.

הבוקר שמעתי מטפלת מבקשת מבלה להיכנס לחדר הריפוי בעיסוק, שם ביקשו ממנה למלא בצבע את המשבצות - בדף החשבון שניתן לה.

ישבתי סמוך לבלה, מנסה לתמוך בה.

לפתע פרצה בלה בזעקות קורעות לב, קרעה את הנייר ודפקה על השולחן. זו לא הייתה אותה בלה שהכרתי, אישה שקטה וחייכנית. האם ייתכן שיש לבלה בעיה בתפיסה המרחבית, ולכן התפרצה? והאם ייתכן שיש קשר בין השיטיון לבין תסמונת ויליאמס?

9.

 

חזרתי מבית הכנסת, שם שוחחתי עם פנחס. סיפרתי לו על תוכנית הטלוויזיה שעסקה בתסמונת ויליאמס. בהמשך סיפרתי לו על התקף הזעם של בלה.

פנחס שאל אם נתנו לה עיסוק הדורש תיאום בין העין ליד.

הופתעתי.

הגדרתו הייתה מדויקת לסוג המשימות הבלתי אפשריות ללוקים בתסמונת ויליאמס.

שאלתי אותו מה הביא אותו לשאול את השאלה.

פנחס הסביר: ״לאחר מות בתה, התלוויתי לבלה ולאביה בביקור אצל רופא גריאטרי, ד״ר גוטה. בין שאר המבחנים, השאלות והמשימות, כמו:

מה התאריך, איזה חודש עכשיו, ומה השעה, הרופא ביקש ממנה לצייר שעון. אחי ואני נכחנו בחדר בזמן הבדיקה ותהינו: מדוע דווקא שעון? הדבר הובן משבלה ציירה עיגול, את המחוגים ציירה מחוץ לו ולצדם כתבה מספרים. הרופא לא נראה מופתע. הוא המשיך לשוחח עם בלה בחום ובהבנה. כשסיפרת לי על בעיית תפיסת המרחב של הלוקים בתסמונת ויליאמס, חשבתי שייתכן שהיא מתקשה במילוי משבצות, בדיוק כפי שהתקשתה במבחן השעון, בגלל לקות כלשהי בתפיסת המרחב. לדעתי, עליך לספר לאחראים בַמרכז-יום על התקף הזעם של בלה, לתת להם את הקלטת של התוכנית בערוץ שמונה ולבדוק אם יש קשר בין תסמונת ויליאמס ובין הסיבה להתפרצות של בלה, ואולי של חולים דמנטיים נוספים - הבעיה של תפיסת המרחב.״

מיהרתי להעלות את הדברים על הכתב.

כתיבתי נעשית תכופה.

אני מרגיש שמרכז חיי עובר לבלה ולשוהים בַמרכז-יום.

10.

 

כרגע נכנסתי הביתה, מזועזע מהזלזול שהפגינה נחמה, מנהלת מעון היום, עובדת סוציאלית, שמעמידה עצמה מעל כולם.

סיפרתי לנחמה על תוכנית הטלוויזיה, על תסמונת ויליאמס והלקות בראייה המרחבית. דיברתי על ציור השעון באבחון של בלה ועל התפרצותה

האחרונה, והצעתי לברר אם מטפלים נוספים נתקלו בהתפרצויות של מטופלים שקטים בדרך כלל - כתוצאה מפעילות חריגה.

העליתי השערה שאולי, בדומה ללוקים בתסמונת ויליאמס, אין הם יכולים לבצע אותן משימות בגלל מחלתם, ומכאן תסכולי הזעם שלהם בפעילות שדורשת ראייה מרחבית.

נחמה כעסה, התפרצה בצעקות והתרתה בי: ״שלא תעז להתערב בעניינים שאינם שייכים לך.״

כעסתי על נחמה, עובדת סוציאלית שהיא המנהלת האחראית על מטופלים מוכי גורל שמחלתם עדיין לא פוענחה - דווקא היא אינה מבינה שכל שביב מידע עשוי לסייע לרווחתם, ומונעת בדיקה פשוטה?

ציער אותי שהיא ביטלה את הצעתי בלי לבחון ולבדוק. גם אם אין כל ממש בדבריי - אין הצדקה להתפרצותה.

אני זוכר את המנהלת ״הנחמדה״ שפגשתי ביום ההתנדבות הראשון שלי.

כבר אז זיהיתי זיוף בנחמדות שלה. המתיקות וההתחנפות היו מוגזמות,

אבל אז לא העליתי בדעתי שאישה בתפקיד סיעודי תנהג בקור ובצביעות.

גם היום, משנתגלה פרצופה האמיתי, אני עדיין מקווה שאני טועה בה.

11.

 

אני חולה בשפעת, שוכב במיטתי וחושב על החיים בכלל ועל חיי בפרט.

כל חיי עבדתי מצאת החמה ועד השקיעה, דאגתי לפרנסת המשפחה.

לאחר מות אשתי עשיתי ככל יכולתי להמשיך ולקיים בית חם.

עכשיו, בגלל המחלה, קשה לי להתרכז. קשה לי לחשוב. אני מנסה לקרוא

עיתון, האותיות שוב אינן מתחברות למילים, וזה מתחיל להדאיג אותי.

עזבתי את העיתון.

אני מנסה להעלות על הכתב כמה מהמחשבות שעוברות בראשי לאחרונה: ביקשתי ממירה'לה לעזור לי לכתוב את תולדות חיי. מי יודע מה ילד יום?

מירה'לה לא ממהרת למלא בקשה זו, היא אינה מבינה שבגילי אין לדחות דברים.

אני מנסה לכתוב את זיכרונותיי לדורות הבאים. לצערי, אני מתקשה לתעד את חיי ברצף, למרות שמראות ילדותי חוזרים ועולים בראשי. אני נזכר שוב ושוב באירוע מילדותי, כשלמדתי ב״חדר״ את אותיות האלף-בית העברי. אחי הצעיר, בן כשנתיים, ישב על הארון. כשהגענו לפרשת ״אייכה״ והמלמד אמר את המילה ״אייכה״ - ענה אחי - ״הנני!״

אין לי מושג למה דווקא תמונה זו חוזרת ועולה בזיכרוני. זה מוזר. אני יודע שאצל הלוקים בדמנציה או באלצהיימר, זיכרונות הילדות חזקים מזיכרונות האתמול, אך זוהי גם תופעה טבעית לאנשים מבוגרים שכבר

אינם עובדים.

אילו שטויות אני כותב... כתיבתי מבולבלת היום, נראה שבגלל מחלתי. אפסיק לכתוב, כדי שחלילה לא אשכנע את עצמי שמתחילה בעיה...

12.

 

אני חרד ממה שכתבתי במחלתי, בזמן שהייתי מבולבל. אין לי ספק שהחום והמחלה הביאו לבלבול בכתיבתי האחרונה.

חזרתי לעצמי. קריאת העיתון שוטפת שוב.

התחלתי לכתוב על ילדותי במחברת נפרדת.

בשונה מיומן שמתאר בזמן אמת את חיי, בתיעוד חיי אני מעלה זיכרונות

ילדות ובגרות עד לעלייה לארץ ישראל, וזאת, למען הדורות הבאים.

13.

 

היום הגעתי לַמרכז-יום בהפתעה - לא ביום הקבוע.

פגשתי שם מתנדבת חדשה בשם צלילה.

נחמה, המנהלת, גערה בי על שהפתעתי אותם.

״באת לא ביום שלך!״ אמרה בכעס.

צלילה הביטה בי, העבירה מבטה לנחמה ואמרה: ״אינני יכולה להתנדב אצלך.״

״את תישארי ועוד איך!״ ענתה נחמה בשחצנות.

צלילה שתקה.

כעבור דקה היא הסתובבה ויצאה מדלת הכניסה.

מיהרתי אחריה, מנסה לשכנעה לחזור.

צלילה הסבירה שהמטופלים סובלים בגלל מנהלות כמו נחמה. ״אינני מתכוונת לשתוק על מה שקרה עכשיו!״ אמרה והוסיפה: ״האם תהיה מוכן להצטרף אליי בתלונה על ההתנהלות של נחמה?״

לרגע מצאתי עצמי מגן על נחמה, מנסה להסביר שאולי זו הייתה התפרצות חד פעמית, ושאולי כדאי לברר קודם מה קרה.

צלילה הפסיקה אותי באמצע דבריי ואמרה שהיא מתנדבת בַמרכז-יום סמוך למקום מגוריה. גם שם המנהלת היא עובדת סוציאלית, אך בשונה

מנחמה, המנהלת בַמרכז-יום שבו היא מתנדבת, מתנהגת כמתחייב מעיסוקה.

היא הוסיפה ואמרה ששמעה על ההתעללות של נחמה בחולים ובמטפלים

ועל המתח הרב ששורר במרכז שלנו, והחליטה, כמתנדבת מעורבת, לבוא ולבדוק הכצעקתה.

והנה - ״כבר במפגש הראשון נוכחתי לראות שאמנם אלה פני הדברים!״

אמרתי לצילה שאשמח לבקר במרכז שבו היא מתנדבת ולראות במו עיניי

את הנעשה שם, לפני שאיענה לבקשתה להצטרף אליה כעֵד.

חזרתי לַמרכז-יום ולבלה שלי.

כשנכנסתי, ראיתי את שמואל, גבר מרשים, גבוה ורזה, עומד בַפתח ליד הדלת.

התברר שהוא נוהג לעשות זאת מאז שהגיע למעון.

הוא עמד ליד הדלת, מתחנן לצאת.

לאחר הפגישה עם צלילה, תהיתי: איך ייתכן ששמואל עומד במשך שעות, זועם, זועף וזועק, מכה בדלת, ואיש אינו מנסה לעזור לו?

החלטתי לנסות ולברר עם נחמה אם אוכל לעזור לשמואל במשהו.

14.

 

המחשבה על שמואל שעומד במשך שעות בפתח הדלת, ממשיכה להטריד אותי.

כפי שהחלטתי, ניסיתי לשוחח עם נחמה, שלאחר התקרית עם צלילה הסתגרה בחדרה והודיעה לכולם שאינה חשה בטוב.

היא ביקשה שלא יפריעו לה.

ניגשתי לטובה, האחות, לנסות לשוחח איתה על שמואל.

טובה ענתה שאינה יכולה לעזור לי.

לא הבנתי מדוע.

אני לא מבקש עזרה עבורי - אלא עבור שמואל! הבטתי בעיניה וראיתי מבט מבוהל.

״מה קורה, טובה? ממה את פוחדת?״

״מצטערת,״ ענתה, ״איני רשאית לדבר עם זרים.״

״אבל אני אינני זר,״ אמרתי, ״באתי לעזור, אני אוהב ולא אויב.״

״אמרתי לך,״ השיבה טובה, ״אסור לי לדבר. נסה לדבר מחר עם נחמה, אם תצליח.״

אני מתכוון לבוא מחר במיוחד, ביום שאיני מתנדב, כדי לברר אם אוכל לעזור לשמואל.

15.

 

חזרתי מבית הכנסת, שם פגשתי את פנחס.

סיפרתי לו על שמואל, על השיחה עם טובה ועל הפחד בעיניה, על נחמה

ועל איך שנהגה בצלילה, וסיימתי בתיאור ההסתגרות שלה בחדרה.

פנחס הופתע. הוא אמר ששמע ממשפחות המטופלים במרכז-יום, שהמטופלים נראים מאושרים.

היה לי מוזר לשמוע על שביעות רצון של המשפחות, בשעה שאני עֵד ליחס קשוח, למתח בקרב צוות המטפלים ולמנהלת פרנואידית.

המצב הלך והחמיר.

היום ניצלתי הזדמנות כשראיתי את נחמה מחוץ לחדרה, וניגשתי אליה.

בתחילה שאלתי למצבו של שמואל, והצעתי את עזרתי.

נחמה השתוללה: ״אתה שתול במחלקה, מנסה להדיח אותי מתפקידי!״ - צעקה בזעם.

״נחמה, יצאת מדעתך,״ עניתי בשלווה, ״עכשיו אני מבין את מקור השמועות על היותך פרנואידית.״

״אתה עוד תשמע ממני!״ ענתה.

שבתי הביתה, התקשרתי לצלילה, וביקשתי שתקבע בהקדם ריאיון עם המנהלת של נחמה. הבטחתי לתמוך בה.

פנחס ואני תהינו איך תפעל המערכת במקרה מסוג זה.

16.

 

אתמול נקבעה הפגישה ביני לבין צלילה ויעל.

יעל אחראית במחוז על מחלקות רבות לתשושי נפש וחולי שיטיון מסוגים שונים ודרגות שונות, וכן על המרכז בניהולה של נחמה.

הפגישה נקבעה להיום בעשר בבוקר.

בדרכי לפגישה, ביקרתי במרכז-היום, כדי לומר למטופלים ולבלה בוקר טוב.

פגשתי שם כמה מפעילות.

הצעתי לאחת מהן, גמלאית שעסקה בהוראה, בת שישים, לנסות למצוא

מענה לבעיה של שמואל.

משם הלכתי למשרד של יעל.

כשנכנסתי למשרד ראיתי את צלילה יושבת מול יעל ונחמה.

צלילה הפנתה את תשומת לבי לתופעה יוצאת דופן: מטרת הפגישה הייתה להעלות בפני יעל תלונה על נחמה, ובניגוד לנוהל - נחמה הוזמנה לפגישה.

יעל טענה להגנתה שהיא חייבת לתת לנחמה הזדמנות להתגונן.

הופתעתי ואמרתי שלדעתי חייבים לכתוב דוח על הפגישה ולציין בדוח שבניגוד למוסכם ולכל היגיון, נחמה זומנה לפגישה בלי שיידעו אותנו.

יעל גערה בי ואמרה שלא אתערב בניהול המקום. מצדה, אני רשאי להפסיק מיד את התנדבותי.

צלילה ואני קמנו על רגלינו ולפני שעזבנו את החדר, צלילה אמרה לַשתיים, שישנן תלונות רבות על התנהגותה הקלוקלת של נחמה - למטופלים, לעובדים ולמתנדבים - ושלא תתפלאנה כשהדברים יגיעו לאוזני הממונים עליהן.

יעל ונחמה נותרו רגועות.

בעודנו עוברים בפתח, נשמע צלצול טלפון. יעל העבירה את הטלפון לנחמה, ולאחר שזו הקשיבה לדובר היא פנתה אליי וצעקה: ״אתה מרגל

אחריי! שמעתי שדיברת עם אחת המפעילות על הבעיה של שמואל! דע

לך שהמפעילה מפוטרת בגללך. שלא תעז להראות את פרצופך כאן! הבנת אותי?!״

אני וצלילה יצאנו מהמשרד, המומים מההתפתחות האחרונה. חזרנו לַמרכז-יום. למולנו בפתח, הבחנו שאחת העובדות, שלאחרונה הבנו שהיא עושת דברה של נחמה, עומדת ליד שמואל.

העובדת חסמה את דרכנו.

המפעילה שפוטרה נעמדה מולי ומול צלילה, נדהמת וחסרת אונים, כועסת ומתקשה להאמין שזה עתה פוטרה. היא ביקשה ממני ומצלילה לעזור לה במאבקה מול נחמה. הסכמנו מיד.

אני מזועזע.

17.

 

כרגע קיבלתי שיחת טלפון מצלילה.

היא סיפרה לי שדבר לא נעשה בעניין נחמה. יעל התעלמה מהתלונות. ולתדהמתנו, נחמה קודמה בדרגה.

משיחה עם מפעילות ותיקות שעובדות במעון-היום עלה, שיעל ונחמה הן חברות טובות. יעל המליצה על קבלתה של נחמה לעבודה, בלי להוציא

את התפקיד למכרז כנדרש על פי הנוהל.

צלילה הזמינה אותי להצטרף אליה למחרת לביקור בַמרכז-יום שבו היא מתנדבת. כמובן שהסכמתי.

היא שמחה ואמרה שאפגוש מנהלת רגועה, עם צוות ש״רמתו נמוכה״, לכאורה, מזו של הצוות במעון-היום של נחמה. גם כמות המטופלים היא

מחצית מזו שבמעון שבניהולה של נחמה, ״אבל,״ אמרה, ״כאן אפשר ללמוד איך צריך להתנהל מקום סיעודי שנועד לסייע לחלש ולקשיש הדמנטי.״

18.

 

אני יושב בתחנת האוטובוס בדרך הביתה. יצאתי עכשיו מהמרכז-יום שבניהולה של ענת.

אמנם למנהלת המעון שבו נמצאת בלה קוראים נחמה, אבל אין בה נחמה למטופלים ולמטפלים, ולעומת זאת אצל ענת התקבלנו בלבביות כנה ובחיוך חם.

איני מצליח לסדר את מחשבותיי. מה קורה לי? האם אני מתרגש משום שמצאתי מרכז-יום ראוי להתנדבות? או אולי בגלל הכעס על נחמה, על הסבל המיותר שעוברים המטופלים ועל השחיתות של המנהלות?

* * *

 

הגעתי הביתה. שוחחתי עם מירה'לה והזכרתי לה את בקשתי - שאם חלילה אגיע למצב של בלבול, שתבדוק היטב את מרכז-היום שאליו אגיע. ואם אסרב להגיע, שלא תכריח אותי.

בתי הרגיעה אותי, ואמרה שאין בכוונתה להוציא אותי מהבית.

״הֱיֵה רגוע, אבא,״ אמרה, ״זכור את הבטחתי, אני לעולם לא אעזוב אותך!״

נרגעתי!

19.

 

פנחס הגיע הבוקר לביתי ושאל אם חשתי במשהו שונה אצל בלה אחייניתו.

סיפרתי לו על הקורה בַמרכז-יום שבו שוהה בלה, ואמרתי לו שהפסקתי

להתנדב שם. שאלתי את פנחס מה הביא אותו אליי.

הוא סיפר שהוא ואביה של בלה חשים בהידרדרות במצבה.

הוא ציין שהם עוקבים אחר מצבה של בלה באמצעות ההתחקות אחר השינויים בכתב ידה.

לאחר השיחה בינינו על תסמונת ויליאמס, הוא ביקש להיוועץ בי.

״אנחנו יושבים עם בלה ומבקשים ממנה לכתוב. אתמול הייתה נסיגה גדולה בכתב ידה. לא סיפרתי לך שמאז שבתה חלתה, כתב היד של בלה

החל להשתנות. בזמן השבעה, בלה כתבה משהו שלא יכולנו לפענח.

ביקשנו ממנה להקריא את הכתוב, היא ענתה שהיא מרגישה מוזר ונפנתה לעיסוק אחר. בזמנו לא ייחסנו לכך חשיבות. בהמשך, כשאובחנה מחלתה, ולאחר הבדיקה אצל ד״ר גוטה, החלטנו לעקוב אחרי כתב ידה. כל בוקר לאחר הארוחה, ביקשנו ממנה לכתוב. לאחר שהחלה לבקר בַמרכז-יום, העברנו את הכתיבה לאחר הצהריים. בלה שיתפה פעולה ונהנתה מאוד מתשומת הלב שליוותה את המעקב אחרי מצבה. לאחרונה הבחנו שכתב

ידה השתנה מאוד. חשבתי לבחון בזכוכית מגדלת את כתב ידה, ולהשוות

אותו בכמה נקודות זמן: לפני מחלת בתה, בזמן מחלתה, ולאחר מות בתה. מהבדיקה עלה שהשינוי הגדול החל לאחר מות בתה.

״לאחרונה שמנו לב למשהו מוזר: ראינו נקודות מוזרות בצד השמאלי של האות - באותיות שחורגות מעל השורה - למ״ד, פ״א סופית וגם צד״י סופית. בנוסף, נראה לנו שכתב היד נחלש, ובימים אלה היא החלה להכפיל אותיות ומילים. המשפטים משונים גם אם מובנים עדיין. יחד עם זאת, אנחנו מופתעים לטובה, לעתים, כשהיא כותבת משפטים כמו 'לאבא היקר לי מכול'.״

פנחס הפסיק לרגע את שטף הדיבור, כאילו חשש לגזול את זמני.

״ו...?״ אמרתי.

״אראה לך כמה דוגמאות של כתב היד. אולי תוכל לעזור לי לעזור לבלה,״ אמר פנחס.

״פנחס ידידי,״ אמרתי, ״אין צורך בכתב היד. יש לי תשובה חלקית לשינוי

בכתב ולסיבה לעצבנות של בלה לאחרונה.״

״גם אתה הבחנת שהיא עצבנית?״ שאל בפליאה.

״כן, מצבה של בלה, בדומה למטופלים אחרים בַמרכז-יום של נחמה, הוא תוצאה של המתחים שבקרב העובדים במקום. נחמה מטילה פחד על המטפלים, על עובדי הניקיון, על המפעילות ואפילו על שלומית, האחות, שפוחדת לקחת אחריות.״

״עד כדי כך?״ תמה פנחס.

״כן. עד כדי כך!״ עניתי.

סיפרתי לו על הגילויים וההתפתחויות בַמרכז-יום של נחמה, ואמרתי שלצערי הפסקתי את התנדבותי שם, ״ואני אומר, לצערי, כיוון שמאוד נהניתי לעזור לחולים, ובמיוחד לבלה, שאליה נקשרתי מאוד.״

פנחס אמר כאילו לעצמו: ״איך לא חשנו בכך מוקדם יותר, כשנכנסה למקום?״

״כשבלה התקבלה לַמרכז-יום,״ עניתי, ״ניהל את המקום מנהל אחר, אדם בעל שאר רוח... כשנחמה החליפה אותו בניהול, ראיתם העמדת פנים, אך לא לאורך זמן. כשהיא נמלאה ביטחון, נעלמה הזהירות והחלו

היתקלויות עם המטפלים והמטופלים. כאבם ותסכולם של המטופלים והמטפלים הכניסו אותה עם הזמן למגננה וגרמו לה לעצבנות, וכמו בסיפור הביצה והתרנגולת, החל הסחרור: היא עצבנית, חסרת שליטה עצמית, ממררת את חיי הסובבים אותה. יחסה הנוקשה חוזר אליה כבומרנג, מחול השדים של פחדיה מביא אותה לפראנויה מוגברת ולהקשחת היחס, וכך חוזר חלילה. לצערי, האחראית עליה, יעל, מחפה עליה, ועושה בכך עוול למטופלים ובהם בלה. מוטב שלא אמשיך...״

״עכשיו אני מבין את התעקשותה הבלתי מתפשרת של נחמה להמשיך ולתת לבלה כדורים,״ אמר פנחס, ״היא הכריחה אותנו לפנות לרופא שקשור אליה. כשאמרנו לנחמה שד״ר גוטה, הרופא המטפל של בלה, מתנגד לכדורים - היא אמרה שלא תוכל לאשר את החזקתה של בלה במרכז-יום אלא אם בלה תקבל תרופות מהרופא שעליו המליצה. 'רק עליו היא סומכת,' אמרה.

״מחוסר ברירה ניגשנו לרופא שעליו המליצה נחמה, כדי לקבל מרשם. כשלקחנו את הכדורים, הזהירה אותנו הרוקחת שלכדורים תופעות לוואי קשות, ושלאחרונה ממעטים להשתמש בכדורים אלה. אחרי דברי

הרוקחת, ניגשנו לרופא שנחמה המליצה עליו ושיתפנו אותו במידע ובאזהרה שקיבלנו מהרוקחת.

״הוא כעס ושאל לשם בית המרקחת. כמובן שלא ענינו לו. התחלנו לתת לבלה את הכדורים. הכדורים לא עזרו. תופעות הלוואי היו קשות ביותר. חשנו שמשהו רע קורה לבלה. היו לה התפרצויות זעם, ראינו כאב בעיניה. היא החלה לסבול מגרד קשה בכל גופה, הגירוד הפך עד מהרה לפצעים, ואלה החמירו, עד שנאלצנו לפנות לעזרה רפואית.

״פנינו לנחמה ואמרנו שמצבה של בלה הורע מאז שהחלה לקחת את הכדורים שרשם הרופא שעליו המליצה. להפתעתנו, נחמה לא הופתעה. כשהבהרנו שהפסקנו לתת את הכדורים, היא צעקה: 'שלא תעזו!' כשראתה את הזעזוע בפנינו, עצרה לרגע, עידנה מעט את טון הדיבור, וניסתה להסביר: 'אני מתכוונת, לאור ניסיוני הרב, שהנזק בהפסקה הפתאומית של הכדורים יעלה על התועלת.' לא השתכנענו.

היא שלחה אותנו לטובה, האחות, כדי שזו תיתן תרופה נוספת שתסתור

את תופעות הלוואי. כשהיססנו היא אמרה בזעם: 'אין לכם ברירה.' ״אני ואחי חשבנו שלא ייתכן שנחמה תרצה להזיק לבלה, ולכן הסכמנו לקבל כמה כדורים מטובה. עברו מספר ימים. הגירודים פסקו, ובמקומם החל לאחוז שיתוק ברגליה של בלה. הפעם שילחה אותנו נחמה מחדרה בטענה שאנחנו פרנואידים.״

״ועד עכשיו לא הבנתם שמשהו חריג ולא נורמלי קורה שם?״ הפסקתי את פנחס בשאלה.

״עכשיו גם אני מופתע שלא הסקנו כבר אז מסקנות.״

״איני יכול לתרץ את העיוורון שלנו, אלא באמונה העיוורת שיש לבן אנוש בסמכות מקצועית של בעל תפקיד בכיר, הגורמת לו לבטוח בו בלי להפעיל שיקול דעת.״

פנחס שאל לדעתי: ״האם כדאי להעביר את בלה למרכז-יום של ענת? והאם זו תקבל אותה למרות התקפי הזעם?״

הצעתי לבקר אצלם בערב, לנסות להרגיע את בלה - אולי אצליח לתרום

משהו לאישה אומללה זו.