פחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פחד
מכר
אלפי
עותקים
פחד
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים
4.5 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

תקציר

לפנינו מעין ״מותחן פרוידיאני״: "גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר." למן הפתיחה ועד לתום הקריאה מוביל שטפן צוויג בידו המיומנת, עוצרת-הנשימה, את הקורא בתוך נבכי תודעתה, מצפונה וסודותיה של אשה הלכודה במרדף-עצמי. זה עתה עברה על הדיבר השביעי, ״לא תנאף.״ בחברה הווינאית הבורגנית של תחילת המאה העשרים, קודם לשחרור האשה, מדובר בצעד הרה-אסון עבורה.
ב״פחד״ בוחן צוויג את מנגנוני השליטה, התשוקה, החרטה והסליחה הפסיכולוגיים שלנו, בעודם נקרעים בין יצרים למוסכמות החברתיות. זוהי נובלה אוניברסלית ועל-זמנית, כפי שיעידו גם חמשת העיבודים הקולנועיים להם זכתה מאז פרסומה, הנפרשים על פני כתשעים שנה. כהרגלו, רוקם צווייג מבוך של מערכות יחסים זוגיות בהן משמש הקורא לא רק כעד או כשופט, אלא כשותף ממשי לסתירות אנושיות, שאת המוצא מהן יצליח למצוא, יחד עם גיבורת הנובלה, ממש בשורה האחרונה.
 
"אין אשמה נמחית, כל עוד המצפון יודע על קיומה" שטפן צוויג
 
"אהבה היא לתת את מה שאין – למי שאינו זה" ז'אק לאקאן
 
"רק ספר השומר על הרמה בכל דף ודף וסוחף אותי עד העמוד האחרון במשב אחד ועוצר את נשמתי, מסב לי הנאה שלמה" שטפן צוויג
 
“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.
צוויג היה סופר פורה שכתב עשרות ספרים בסגנונות מגוונים, והושפע רבות מהתיאוריה הפסיכואנליטית של ידידו זיגמונד פרויד. בעשורים האחרונים הוא זוכה לעדנה. הוצאת תשע נשמות מתכננת להוציא לאור את כל הנובלות הקצרות פרי עטו, ואף רואה בדמותו השראה לרבגוניות ספרותית.
 

פרק ראשון

גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר. סביבון של שְחור הסתחרר לפתע מול עיניה, ברכיה קפאו בשיתוק נורא, והיא נאלצה להיאחז מהר במעקה כדי שלא ליפול לפתע לפנים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהעזה לערוך את הביקור המסוכן, החלחלה הפתאומית הזאת לא היתה זרה לה כלל וכלל, וחרף כל ההתגוננות הפנימית, סבלה תמיד, בכל חזרה לביתה, מהתקפים חסרי שחר של פחד בלתי הגיוני ומגוחך. הדרך אל המפגש היתה קלה לאין ערוך. אז היתה מבקשת לעצור את המכונית בפינת הרחוב, אצה בלי להרים את מבטה צעדים ספורים עד לשער הבית ואחר כך ממהרת במעלה המדרגות, והפחד הראשון הזה, שגם קוצר רוח בער בו, נמס בחום החיבוק המברך. אבל אחר כך, כשהיתה יוצאת הביתה, היתה מטפסת בה בצמרמורת אותה אימה מסתורית, מהולה בחרדת אשמה ובאותו טירוף מטופש, שמא כל מבט זר ברחוב יכול לראות עליה מאין באה ולהשיב על בלבולה בחיוך מחוצף. כבר הדקות האחרונות במחיצתו הורעלו באי־השקט הגובר של התחושה הממשמשת ובאה; עם עזיבתה רעדו כפות ידיה מדחף עצבני, את מילותיו קלטה בפיזור דעת והדפה בחופזה את שאריות התשוקה שלו; להסתלק, רק להסתלק ביקש אז כל נים בגופה, לצאת מהדירה שלו, מביתו, מההרפתקה, ולשוב אל עולמה הבורגני השקט. אז באו גם אותן מילים אחרונות שכמעט לא שמעה מרוב התרגשות, המנסות לשווא להרגיע, ואותה שנייה של האזנה דרוכה מאחורי הדלת המגוננת, שמא מישהו עולה או יורד במדרגות. אבל בחוץ כבר עמד הפחד, קצר רוח לאחוז בה, והכביד באדנותו על פעימות לבה, עד שתמיד היתה יורדת קצרת נשימה במדרגות המעטות.
דקה אחת עמדה כך בעיניים עצומות ושאפה אל קרבה בתאווה את קרירות בין הערביים של חדר המדרגות. אז נטרקה דלת באחת הקומות העליונות, והיא אזרה כוח ונחפזה לרדת במדרגות בחרדה, בעוד ידיה מהדקות כמו מאליהן את הרדיד העבה. עדיין עמד לפניה מאיים אותו רגע אחרון ונורא ביותר, אותו מורא שביציאה משער בית זר אל הרחוב; היא הרכינה את ראשה כמו רץ ברגע הזינוק ומיהרה מתוך החלטה פתאומית אל השער הפתוח למחצה.
פתאום התנגשה בחוזקה באישה שבדיוק ביקשה להיכנס. "סליחה," אמרה במבוכה וניסתה לעבור על פניה בזריזות. אבל האישה נעמדה לרוחב הדלת לחסום את דרכה והביטה בה בזעם וגם בבוז גלוי. "הפעם תפסתי אותך," צעקה אליה במרץ ובקול גס. "ברור, אישה מכובדת, מה שנקרא! לא מספיק לה גבר אחד והרבה כסף וכל מה שיש לה, צריכה גם לגנוב לבחורה מסכנה את האהוב שלה..."
"אלוהים אדירים... מה אמרת... את טועה..." מלמלה גברת אירנה ועשתה ניסיון מגושם לעבור ולחמוק, אבל האישה סתמה את פתח הדלת בגופה הגדול וצרחה עליה בקול צורמני: "לא, אני לא טועה... אני מכירה אותך... את באה מאדוארד, החבר שלי ... עכשיו תפסתי אותך סוף־סוף, עכשיו אני יודעת למה יש לו כל כך קצת זמן בשבילי בזמן האחרון... בגללך... חתיכת...!"
"אלוהים אדירים," קטעה אותה גברת אירנה בקול כבוי, "אל תצרחי ככה," ובלי משים נסוגה שוב אל הפרוזדור. האישה שלחה בה מבט מלא בוז. נדמה היה שהפחד הנרעד הזה, חוסר האונים הגלוי, מסבים לה עונג כלשהו, כי בחיוך מלא לעג של אדם המרוצה מעצמו בחנו עתה עיניה את הקורבן שלה. מרוב שביעות רצון מרושעת התעבה קולה ונעשה כמעט נינוח.
"אז ככה הן נראות, הגברות הנשואות האלה, הגברות האציליות, המכובדות, כשהן יוצאות לגנוב ממישהי את הגבר שלה. מכוסות ברדיד, בטח שמכוסות, כדי שיוכלו אחר כך להעמיד פני אישה מכובדת..."
"מה... מה את רוצה ממני?... אני לא מכירה אותך בכלל... אני צריכה ללכת..."
"ללכת... ברור... לבעל... לבית המשפחה החמים, לשחק שם את הגברת המכובדת ולהניח למשרתות לפשוט מעלייך את הבגדים... אבל לגברת מכובדת כזאת לא אכפת ממה שקורה לנשים כמונו, גם אם נגווע ברעב... לאחת כמונו הן יגנבו גם את הדבר האחרון שיש לנו..."
אירנה התנערה ושלחה יד אל הארנק שלה מתוך ניחוש עמום והוציאה משם את השטרות שידה העלתה. "הנה... הנה קחי... עכשיו הניחי לי... לא אבוא לכאן יותר... אני נשבעת לך."

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

עוד על הספר

פחד שטפן צוויג
גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר. סביבון של שְחור הסתחרר לפתע מול עיניה, ברכיה קפאו בשיתוק נורא, והיא נאלצה להיאחז מהר במעקה כדי שלא ליפול לפתע לפנים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהעזה לערוך את הביקור המסוכן, החלחלה הפתאומית הזאת לא היתה זרה לה כלל וכלל, וחרף כל ההתגוננות הפנימית, סבלה תמיד, בכל חזרה לביתה, מהתקפים חסרי שחר של פחד בלתי הגיוני ומגוחך. הדרך אל המפגש היתה קלה לאין ערוך. אז היתה מבקשת לעצור את המכונית בפינת הרחוב, אצה בלי להרים את מבטה צעדים ספורים עד לשער הבית ואחר כך ממהרת במעלה המדרגות, והפחד הראשון הזה, שגם קוצר רוח בער בו, נמס בחום החיבוק המברך. אבל אחר כך, כשהיתה יוצאת הביתה, היתה מטפסת בה בצמרמורת אותה אימה מסתורית, מהולה בחרדת אשמה ובאותו טירוף מטופש, שמא כל מבט זר ברחוב יכול לראות עליה מאין באה ולהשיב על בלבולה בחיוך מחוצף. כבר הדקות האחרונות במחיצתו הורעלו באי־השקט הגובר של התחושה הממשמשת ובאה; עם עזיבתה רעדו כפות ידיה מדחף עצבני, את מילותיו קלטה בפיזור דעת והדפה בחופזה את שאריות התשוקה שלו; להסתלק, רק להסתלק ביקש אז כל נים בגופה, לצאת מהדירה שלו, מביתו, מההרפתקה, ולשוב אל עולמה הבורגני השקט. אז באו גם אותן מילים אחרונות שכמעט לא שמעה מרוב התרגשות, המנסות לשווא להרגיע, ואותה שנייה של האזנה דרוכה מאחורי הדלת המגוננת, שמא מישהו עולה או יורד במדרגות. אבל בחוץ כבר עמד הפחד, קצר רוח לאחוז בה, והכביד באדנותו על פעימות לבה, עד שתמיד היתה יורדת קצרת נשימה במדרגות המעטות.
דקה אחת עמדה כך בעיניים עצומות ושאפה אל קרבה בתאווה את קרירות בין הערביים של חדר המדרגות. אז נטרקה דלת באחת הקומות העליונות, והיא אזרה כוח ונחפזה לרדת במדרגות בחרדה, בעוד ידיה מהדקות כמו מאליהן את הרדיד העבה. עדיין עמד לפניה מאיים אותו רגע אחרון ונורא ביותר, אותו מורא שביציאה משער בית זר אל הרחוב; היא הרכינה את ראשה כמו רץ ברגע הזינוק ומיהרה מתוך החלטה פתאומית אל השער הפתוח למחצה.
פתאום התנגשה בחוזקה באישה שבדיוק ביקשה להיכנס. "סליחה," אמרה במבוכה וניסתה לעבור על פניה בזריזות. אבל האישה נעמדה לרוחב הדלת לחסום את דרכה והביטה בה בזעם וגם בבוז גלוי. "הפעם תפסתי אותך," צעקה אליה במרץ ובקול גס. "ברור, אישה מכובדת, מה שנקרא! לא מספיק לה גבר אחד והרבה כסף וכל מה שיש לה, צריכה גם לגנוב לבחורה מסכנה את האהוב שלה..."
"אלוהים אדירים... מה אמרת... את טועה..." מלמלה גברת אירנה ועשתה ניסיון מגושם לעבור ולחמוק, אבל האישה סתמה את פתח הדלת בגופה הגדול וצרחה עליה בקול צורמני: "לא, אני לא טועה... אני מכירה אותך... את באה מאדוארד, החבר שלי ... עכשיו תפסתי אותך סוף־סוף, עכשיו אני יודעת למה יש לו כל כך קצת זמן בשבילי בזמן האחרון... בגללך... חתיכת...!"
"אלוהים אדירים," קטעה אותה גברת אירנה בקול כבוי, "אל תצרחי ככה," ובלי משים נסוגה שוב אל הפרוזדור. האישה שלחה בה מבט מלא בוז. נדמה היה שהפחד הנרעד הזה, חוסר האונים הגלוי, מסבים לה עונג כלשהו, כי בחיוך מלא לעג של אדם המרוצה מעצמו בחנו עתה עיניה את הקורבן שלה. מרוב שביעות רצון מרושעת התעבה קולה ונעשה כמעט נינוח.
"אז ככה הן נראות, הגברות הנשואות האלה, הגברות האציליות, המכובדות, כשהן יוצאות לגנוב ממישהי את הגבר שלה. מכוסות ברדיד, בטח שמכוסות, כדי שיוכלו אחר כך להעמיד פני אישה מכובדת..."
"מה... מה את רוצה ממני?... אני לא מכירה אותך בכלל... אני צריכה ללכת..."
"ללכת... ברור... לבעל... לבית המשפחה החמים, לשחק שם את הגברת המכובדת ולהניח למשרתות לפשוט מעלייך את הבגדים... אבל לגברת מכובדת כזאת לא אכפת ממה שקורה לנשים כמונו, גם אם נגווע ברעב... לאחת כמונו הן יגנבו גם את הדבר האחרון שיש לנו..."
אירנה התנערה ושלחה יד אל הארנק שלה מתוך ניחוש עמום והוציאה משם את השטרות שידה העלתה. "הנה... הנה קחי... עכשיו הניחי לי... לא אבוא לכאן יותר... אני נשבעת לך."