נערות חורף‏

01.000

 

אז היא מספרת לי, המילים מטפטפות החוצה עם פירורים ממאפין החמוציות, הפסיקים נטבלים בקפה שלה.

היא מספרת לי בארבעה משפטים. לא, בחמישה.

אסור לי לתת לעצמי לשמוע את זה, אבל מאוחר מדי. העובדות מתגנבות פנימה ומשפדות אותי. כשהיא מגיעה לחלק הכי גרוע

...הגופה נמצאה בחדר במוטל, לבדה...

...החומות שלי מתרוממות והשערים ננעלים. אני מהנהנת כאילו אני מקשיבה, כאילו אנחנו מתַקשרות, וכמו תמיד היא לא מבחינה בהבדל.

לא נעים כשנערות מתות.

02.000

 

"לא רצינו שתשמעי את זה בבית הספר או בחדשות." ג'ניפר דוחסת לפה את חתיכת המאפין האחרונה. "את בטוחה שאת בסדר?"

אני פותחת את מדיח הכלים ורוכנת אל תוך ענן האדים שעולה ממנו. הלוואי שיכולתי לזחול פנימה ולהתכרבל בין קערה לצלחת. האמא החורגת שלי ג'ניפר תוכל לסגור את הדלת, לסובב את החוגה אל "70 מעלות" וללחוץ על כפתור ההפעלה.

האדים קופאים כשהם נוגעים בפנים שלי. "אני בסדר גמור," אני משקרת.

היא מושיטה יד אל הקופסה של עוגיות שיבולת שועל וצימוקים שעל השולחן. "זה בטח נורא בשבילך." היא תולשת את רצועת הקרטון. "יותר מנורא. את יכולה לתת לי קופסה נקייה?"

אני מוציאה מהארון קופסה ומכסה נקיים מפלסטיק ומושיטה לה אותם מעבר לאי המטבח. "איפה אבא?"

"יש לו ועדת קביעוּת."

"מי סיפר לכם על קאסי?"

היא מפוררת את שולי העוגיות לפני שהיא שמה אותן בקופסה, כדי ליצור רושם שאפתה אותן בעצמה ולא קנתה. "אמא שלך התקשרה אתמול מאוחר בלילה לספר לנו. היא רוצה שתיפגשי עם ד"ר פרקר מיד ולא תחכי לפגישה הבאה שלכן."

"מה את חושבת?" אני שואלת.

"זה רעיון טוב," היא אומרת. "אני אבדוק אם היא תוכל למצוא לך זמן היום אחר הצהריים."

"לא צריך." אני שולפת את המדף העליון של המדיח. הכוסות רועדות בצווחות קלות כשאני נוגעת בהן. אם אוציא אותן, הן יתנפצו. "אין טעם."

היא עוצרת באמצע הפירור. "קאסי היתה החברה הכי טובה שלך."

"היא כבר לא. אני אפגש עם ד"ר פרקר בשבוע הבא לפי התכנון."

"טוב, זאת ההחלטה שלך. תבטיחי לי שתתקשרי לאמא שלך ותדברי איתה על זה?"

"מבטיחה."

ג'ניפר מסתכלת על השעון במיקרוגל וצועקת, "אֶמָה — ארבע דקות!"

אחותי החורגת אֶמה לא עונה. היא בחדר המשפחה, מהופנטת מהטלוויזיה ומקערת דגני בוקר כחולים.

ג'ניפר מכרסמת עוגייה. "אני לא אוהבת להשמיץ את המתים, אבל אני שמחה שהפסקת להסתובב איתה."

אני דוחפת את המדף העליון בחזרה למדיח ושולפת את התחתון. "למה?"

"קאסי היתה במצב גרוע. היא היתה עלולה לגרור אותך למטה איתה."

אני מושיטה יד לסכין סטייקים שמסתתר בקֵן של כפות. הידית השחורה חמימה. כשאני מוציאה את הסכין לחופשי, הלהב משסף את האוויר ומפצל את המטבח. כאן ג'ניפר, שאורזת עוגיות קנויות בכלי פלסטיק עבור הכיתה של הבת שלה. כאן הכיסא הריק של אבא, שמעמיד פנים שאין לו ברירה אלא להשתתף בישיבות המוקדמות האלה בבוקר. כאן הצל של אמא שלי, שמעדיפה לדבר בטלפון כי פנים־אל־פנים לוקח יותר מדי זמן ובדרך כלל נגמר בצרחות.

וכאן עומדת נערה שמחזיקה סכין. יש שומן על התנור, דם באוויר ומילים כעוסות שנערמו בפינות. אנחנו מיומנים לא לראות אותן, לא לראות שום דבר מזה.

...הגופה נמצאה בחדר במוטל, לבדה...

מישהו תולש לי את העפעפיים.

"תודה לאל שאת יותר חזקה משהיא היתה." ג'ניפר מרוקנת את ספל הקפה שלה ומנגבת את הפירורים מזוויות הפה.

הסכין מחליק בלחישה אל תוך בלוק העץ. "כן." אני מושיטה יד לצלחת שקורצפה מכל הדם והסחוס. היא שוקלת חמישה קילו.

היא סוגרת בנקישה את המכסה של קופסת העוגיות. "יש לי פגישה מאוחרת על הסכם פשרה. את יכולה לקחת את אֶמה לאימון כדורגל? הוא מתחיל בחמש."

"באיזה מגרש?"

"ריצ'לנד פארק, מעבר לקניון. קחי." היא מושיטה לי את הספל הכבד. השפתון שלה השאיר סהר מדמם על השוליים. אני מניחה אותו על השיש ומוציאה את הצלחות זו אחר זו בזרועות רועדות.

אמה נכנסת למטבח ומניחה ליד הכיור את קערת דגני הבוקר שלה, מלאה עד האמצע בחלב בצבע שמים.

"זכרת את העוגיות?" היא שואלת את אמא שלה.

ג'ניפר מנערת את קופסת הפלסטיק. "אנחנו מאחרות, מתוקה. תאספי את הדברים שלך."

אמה גוררת רגליים בכיוון הילקוט שלה בשרוכים משתרכים. היא עדיין אמורה לישון בשעה כזאת, אבל אשתו של אבא שלי מסיעה אותה לבית הספר בשעה מוקדמת ארבעה בקרים בשבוע לשיעורים בכינור ובשיחה בצרפתית. כיתה ג' לא צעירה מדי להעשרה, אתם יודעים.

ג'ניפר קמה. החצאית שלה כל כך צמודה לירכיים, שהכיסים נפערים. היא מנסה להחליק את הקמטים. "אל תיתני לאמה לתחמן אותך לקנות לה שקית צ'יפס לפני האימון. אם היא רעבה, היא יכולה לקבל פרי."

"לחכות שם כדי להחזיר אותה הביתה?"

היא מנענעת בראש. "הגראנטים יחזירו אותה." היא מורידה את המעיל שלה מגב הכיסא, מכניסה את הזרועות לשרוולים ומתחילה לכפתר. "למה שלא תאכלי איזה מָאפין? קניתי תפוזים אתמול, או שאת יכולה לאכול טוסט או ואפל בלגי מהפריזר."

כי אסור לי לתת לעצמי לִרצות אותם כי אני לא צריכה מאפין (410), אני לא רוצה תפוז (75) או טוסט (87), והוואפלים הבלגיים (180) עושים לי בחילה.

אני מצביעה על הקערה הריקה שעל השיש, ליד אוסף בקבוקוני הכדורים וקופסת דגני הבוקר הכחולים. "אני אוכלת דגני בוקר."

העיניים שלה מבזיקות אל הארון, שם היא תלתה במקור את תוכנית הארוחות שלי. היא נכללה במסמכי השחרור כשעברתי לכאן לפני שישה חודשים. הורדתי אותה כעבור שלושה חודשים, ביום הולדת שמונה־עשרה שלי.

"זה מעט מדי, זאת לא ארוחה מלאה," היא אומרת בזהירות.

יכולתי לאכול את כל הקופסה סביר להניח שאני אפילו לא אמלא את הקערה. "כואבת לי הבטן."

היא פותחת את הפה שוב. מהססת. עננה חמוצה של הבל־פה־של־בוקר מוכתם בקפה נושבת על פני המטבח הדומם וניתזת עלי. אל תגידי את זה — אלתגידיאתזה.

"אֵמוּן, לִיָה."

היא אמרה את זה.

"זה העניין. בעיקר עכשיו. אנחנו לא רוצים..."

אלמלא הייתי כל כך עייפה, הייתי דוחפת את ה"אמון" ואת "העניין" לטוחן האשפה ונותנת לו לפעול כל היום.

אני מוציאה קערה גדולה יותר מהמדיח ומניחה אותה על השיש. "אני. בסדר. גמור. או־קיי?"

היא ממצמצת פעמיים וגומרת לכפתר את המעיל שלה. "או־קיי. אני מבינה. תקשרי את השרוכים, אמה, ולכי למכונית."

אמה מפהקת.

"חכי רגע." אני מתכופפת וקושרת את השרוכים של אמה. קשר כפול. אני מסתכלת למעלה. "אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה, את יודעת. את לגמרי מבוגרת מדי."

היא מחייכת חיוך רחב ומנשקת אותי במצח. "כן את כן, מצחיקה."

כשאני מזדקפת, ג'ניפר צועדת שני צעדים נבוכים בכיווני. אני מחכה. היא עש חיוור ועגול מצופה מייק־אפ בהיר, חמושה בתיק הבנקאית שלה, בארנק ובשלט־רחוק של רכב השטח השכור. היא מרפרפת במתח.

אני מחכה.

זאת הנקודה שבה אנחנו אמורות להתחבק או להתנשק או להעמיד פנים.

היא מהדקת את חגורת המעיל שלה. "תקשיבי... פשוט תמשיכי להיות פעילה היום. בסדר? תנסי לא לחשוב על דברים יותר מדי."

"בטח."

"תגידי שלום לאחותך, אמה," ג'ניפר דוחקת בה.

"ביי, ליה." אמה מנופפת ומחייכת אלי חיוך קטן וכחול. "דגני הבוקר ממש טעימים. את יכולה לגמור את הקופסה אם את רוצה."

03.000

 

אני שופכת יותר מדי דגני בוקר (150) לקערה, מתיזה מלמעלה חלב שני אחוז (125). ארוחת הבוקר היא הארוחההכיחשובהשלהיום. ארוחת הבוקר תעשה אותי חזקההההה.

...כשהייתי ילדה אמיתית, עם שני הורים ובית ובלי סכינים מבזיקים, ארוחת הבוקר היתה גרנולה ותותים טריים, תמיד עם ספר שנשען על הקערה. בבית של קאסי היינו אוכלות ואפלים בלגיים עם סירופ דליל מעצי מייפל אמיתיים, לא הסירופ המלאכותי, והיינו קוראות את עמודי הקומיקס...

לא. אסור לי ללכת לשם. אני לא אחשוב. אני לא אסתכל.

אני גם לא אזהם את תוֹכִי בדגני בוקר כחולים או במאפינס או בשברי טוסט מגרדים. הלכלוך והשגיאות של אתמול גמרו לעבור דרכי. אני ורודה ונוצצת מבפנים, נקייה. ריקה זה טוב. ריקה זה חזקה.

אבל אני צריכה לנהוג.

...נהגתי בשנה שעברה, חלונות פתוחים, מוזיקה בשיא העוצמה, השבת הראשונה של אוקטובר, בטיסה אל הבחינות המשוות. נהגתי כדי שקאסי תוכל למרוח טוֹפּ על הציפורניים. היינו אחיות־בסוד עם תוכנית לשליטה עולמית, הפוטנציאל מבעבע בתוכנו כמו שמפניה. קאסי צחקה. אני צחקתי. היינו השלמוּת בהתגלמותה.

האם אכלתי ארוחת בוקר? ברור שלא. האם אכלתי ארוחת ערב ביום הקודם, או ארוחת צהריים, או משהו בכלל?

המכונית לפנינו בלמה כשהאור ברמזור התחלף לצהוב, ואז לאדום. הכפכף שלי ריחף מעל הדוושה. הקצוות שלי היטשטשו. עקצוצי שרבוטים שחורים התגלגלו במעלה עמוד השדרה שלי ונכרכו סביב העיניים כמו צעיף משי. המכונית לפנינו נעלמה. ההגה, לוח המחוונים, התפוגגו. לא היתה קאסי, לא היה רמזור. איך הייתי אמורה לעצור את הדבר הזה?

קאסי צרחה בהילוך איטי.

::כרית/מרשמלו/אוויר/פיצוץ::

כשהתעוררתי ראיתי פרמדיק ושוטרת עומדים בפנים מעוננות. הנהג שבמכונית שלו התנגשתי צרח בטלפון הנייד שלו.

היה לי לחץ דם של נחש קר. הלב שלי היה עייף. הריאות שלי רצו לנמנם. תקעו בי מחט, ניפחו אותי כמו כדור פורח ושלחו אותי לבית חולים עם אחיות בעלות עיני פלדה שכתבו כל נתון מספרי רע. בְּעֵט. עלו עלי.

אמא ואבא מיהרו להגיע, זה לצד זה לשם שינוי, שמחים שאני לא מתה. אחות הושיטה את הגיליון הרפואי שלי לאמא. היא קראה אותו והסבירה את האסון לאבא, ואז הם רבו, מפולת בוץ של ויכוח שנפלטה על הסדינים המחוטאים וגלשה החוצה למסדרון. אני הייתי לחוצה / עמוסה מדי / מאנית / לא — בדיכאון / לא — זקוקה לתשומת לב / לא — זקוקה למשמעת / זקוקה למנוחה / זקוקה / אשמתך / אשמתך / אשמת / אשמת. הם צרבו את המלחמה שלהם בשק העור הקטן הזה בצורת נערה.

נערכו שיחות טלפון. ההורים שלי הצעידו אותי בכוח אל הגיהינום על הגבעה "עונות התחדשות"...

קאסי הצליחה להימלט, כמו תמיד. בלי שריטה. הביטוח כיסה את הנזק ויותר, אז בסופו של דבר היא יצאה מזה עם מכונית מתוקנת ורמקולים חדשים. האמהות שלנו ניהלו שיחה קטנה, אבל באמת, כל הבנות עוברות דברים כאלה ומה כבר אפשר לעשות? קאסי קיבלה דחייה למועד הבא של הבחינות ועשתה ציפורניים במכון יופי, "כחול קסם", ואותי כלאו וטיפטפו לי מי סוכר לוורידים הריקים...

הלקח נלמד. כדי לנהוג צריך דלק.

לא דגני הבוקר הכחולים של אֶמה. צמרמורת עוברת בי ואני שופכת את רוב העיסה לטוחן האשפה, ואז מניחה את הקערה על הרצפה. החתולים של אמה, קוֹרָה ופּלוּטוֹ, מטופפים על פני המטבח ודוחפים את הראש לקערה. אני מציירת על פתקית דביקה קריקטורה של פרצוף עם לשון גדולה, כותבת יאמי, אמה! תודה! ומדביקה אותה על קופסת דגני הבוקר.

אני אוכלת עשרה צימוקים (16) וחמישה שקדים (35) ואגס עם בטן ירוקה (121) (= 172). הביסים מזדחלים במורד הגרון שלי. אני לוקחת את הוויטמינים שלי ואת הזרעים המשוגעים שמונעים מהמוח שלי להתפוצץ: אחד סגול וארוך, אחד לבן ושמן, שניים אדומים כמו פרגים. אני מורידה הכול במים חמים.

כדאי מאוד שהם יתחילו לעבוד מהר. קול של נערה מתה מחכה לי בטלפון שלי.

04.000

 

לוקח לי יותר זמן מהרגיל לטפס למעלה.

אני ישנה בקצה המסדרון, בחלל הזעיר שעדיין מעוצב כמו חדר אורחים. קירות לבנים. וילונות צהובים. הספה הנפתחת לא מקופלת לעולם, השולחן נקנה במכירת חצר. ג'ניפר תמיד מציעה לי לקנות רהיטים חדשים, לצבוע את הקירות או להדביק טפטים. אני אומרת לה שעדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות. לפני זה כדאי אולי שאפרוק את ערימות הארגזים המאובקים.

הטלפון שלי מחכה בערימת הכביסה המלוכלכת, בדיוק איפה שנפל כשזרקתי אותו על הקיר ביום ראשון מוקדם בבוקר, כי הצלצולים שלא הפסיקו הטריפו אותי והייתי עייפה מדי לכבות אותו.

...הפעם האחרונה שהיא התקשרה אלי היתה לפני שישה חודשים, אחרי שהשתחררתי מבית החולים בפעם השנייה. התקשרתי אליה ארבע־חמש פעמים ביום, אבל היא לא ענתה ולא חזרה אלי, עד שסוף־סוף היא כן עשתה את זה.

היא ביקשה ממני להקשיב ואמרה שזה לא ייקח הרבה זמן.

אני הייתי שורש כל רע, ככה קאסי אמרה. השפעה רעה, צל רעיל. בזמן שהייתי כלואה, ההורים שלה גררו אותה לרופא ששטף לה את המוח והפיל אותה עם תרופות ומילים ריקות. היא אמרה שהיא חייבת להמשיך בחייה, להגדיר מחדש גבולות. אני הייתי הסיבה לכך שהיא הבריזה משיעורים ונכשלה בצרפתית, הגורם לכל דבר רע ומסוכן.

לא נכון. לא נכון. לא נכון.

אני הייתי הסיבה לכך שהיא לא ברחה מהבית בכיתה ט'. אני הייתי הסיבה לכך שהיא לא לקחה חבילה שלמה של כדורי שינה כשהחבר שלה בגד בה. אני הקשבתי שעות בזמן שההורים שלה צעקו עליה וניסו לדחוס אותה לקליפה של בובת חלון ראווה שלא התאימה לה. אני הבנתי מה מעורר את רעידות האדמה שלה, את רובן. אני ידעתי כמה כואב להיות הבת של אנשים שלא מסוגלים לראות אותך, אפילו כשאת עומדת מולם ורוקעת ברגליים.

אבל היה מסובך מדי לקאסי לזכור את כל זה. היה קל יותר לזרוק אותי פעם אחת אחרונה. היא הפכה את הקיץ שלי למדבר שממה. כשהלימודים התחילו, היא הסתכלה דרכי במסדרונות, והחברים החדשים שלה כרוכים על צווארה כמו שרשרות פרחים. היא מחתה אותי מעל פני קיומה.

אבל משהו קרה. בשעות המתות שבין שבת בלילה לראשון בבוקר היא התקשרה אלי.

ברור שלא עניתי. היא התקשרה שיכורה, או כדי לעבוד עלי. לא היתה לי שום כוונה לתת לה לגרור אותי להיות חבֵרה שלה שוב, ואז להסתובב ולמחוץ אותי פעם נוספת.

...הגופה נמצאה בחדר במוטל, לבדה...

לא עניתי. לא הקשבתי להודעות שלה אתמול. מרוב כעס לא הייתי מסוגלת אפילו להסתכל על הטלפון.

היא עדיין מחכה לי.

אני מתיישבת על ערימת מכנסי הפיג'מה והסווטשרטים הלא מכובסים ומחלצת את הטלפון. מדליקה אותו. קאסי התקשרה שלושים ושלוש פעמים בשבת, החל מאחת־עשרה וחצי בלילה.

הודעה קולית חדשה

"ליה? זאת אני. תתקשרי אלי."

קאסי.

הודעה שנייה: "איפה את? תחזרי אלי." קאסי.

שלישית: "אני לא משחקת משחקים, אוֹבֶרבְּרוּק. אני באמת צריכה לדבר איתך."

קאסי, שלשום, בשבת.

"תתקשרי אלי."

"בבקשה בבקשה תתקשרי אלי."

"תקשיבי, אני מצטערת שהייתי כזאת כלבה. בבקשה."

"אני יודעת שאת מקשיבה להודעות האלה."

"תכעסי עלי אחר כך, טוב? אני ממש צריכה לדבר איתך."

"את צדקת — זאת לא היתה אשמתך."

"אין לי אף אחד אחר לדבר איתו."

"אלוהים."

מ־01:20 בלילה עד 02:55 היא ניתקה חמש־עשרה פעמים.

אחר כך: "בבקשה, ליה־ליה." היא הבליעה מילים.

"אני כל כך עצובה. אני לא יכולה לצאת."

"תתקשרי אלי. כזה בלגן."

עוד שני ניתוקים.

03:20, בהבלעת מילים רצינית: "אני לא יודעת מה לעשות."

03:27. "אני מתגעגעת אלייך. מתגעגעת."

אני קוברת את הטלפון בתחתית הערימה ולובשת סווטשרט עבה יותר לפני שאני יוצאת למכונית שלי. החורף מגיע מוקדם בניו המפשייר.

05.000

 

התזמון שלי מושלם, בדיוק בזמן להיתקע בפקק תנועה. במכוניות סביבי נוהגים פרות שמנות ופרים שואגים. אנחנו מתגלגלים קדימה בעשרה קמ"ש. אני מסוגלת לרוץ יותר מהר מזה. אנחנו בולמים. הם מעלים גירה וגועים בטלפונים שלהם עד שהעדר מעביר הילוך ומתגלגל קדימה שוב.

עשרים וחמישה קמ"ש. אני לא מסוגלת לרוץ במהירות כזאת.

איפשהו בין "מרטינ'ז קוֹרנֶר" לכביש 28 אני מתחילה לבכות. אני מדליקה את הרדיו, שרה בשיא העוצמה, מכבה אותו שוב. אני מכה בהגה באגרופים עד שנהיים בהם סימנים כחולים, ועם כל קילומטר הבכי שלי מתחזק. גשם ניגר על פּנַי.

...הגופה נמצאה בחדר במוטל, לבדה...

מה היא עשתה שם? מה עבר לה בראש?

זה כָּאב?

אין טעם לשאול למה, למרות שזה מה שכולם יעשו. אני יודעת למה. השאלה הקשה יותר היא "למה לא?" אני לא מאמינה שנגמרו לה התשובות לפנַי.

אני צריכה לרוץ, לעוף, לחבוט בכנפיים בכוח כזה שלא אשמע דבר מעבר להלמות הלב שלי. גשם, גשם, גשם, מטביע אותי.

זה היה קל?

אני לא עושה שום קיצורי דרך, אני לא שוכחת לפנות במעדנייה בפינה, אני לא הולכת לאיבוד, אפילו לא בכוונה. אני מגיעה לבית הספר על טייס אוטומטי; מאוחר לפי הסטנדרטים שלהם, מוקדם לפי שלי. האוטובוסים האחרונים בדיוק עצרו מול הכניסה.

אני יוצאת ונועלת את המכונית.

רוח נובמבר לא סלחנית הודפת אותי לעבר הבניין. פתיתי שלג מחודדים מסתחררים מטה מעננים של זיגוג עוגה. שלג ראשון. קסם. כולם עוצרים ומסתכלים למעלה. אדי הפליטה של האוטובוסים קופאים, כולאים את כל הרעש בענן גרגירי. גם דלתות בית הספר קופאות.

אנחנו מטים ראשים לאחור ופותחים פה גדול.

השלג צונח אל פיות הזומבים שלנו ששורצים שומן וקללות ושבבי טבק וחורים ומיצי חברים/חברות, כתמי שקרים. לרגע אחד אנחנו לא ציוני נכשל וקונדומים שנקרעו ורמאויות בהגשה; אנחנו צבעי פנדה ותיקי אוכל והתנדנדות לגובה כזה שנעלי ההתעמלות שלנו בועטות חורים בעננים. למשך נשימה אחת ההרגשה הכללית טובה יותר.

ואז הרגע נמס.

נהגי האוטובוסים לוחצים על דוושת הגז, וענן הקרח מתנפץ. כולם גוררים רגליים הלאה. הם לא יודעים מה קרה הרגע. הם לא יכולים לזכור.

היא התקשרה אלי.

אני חוזרת למכונית שלי, נכנסת פנימה, מדליקה את החימום ומנגבת את הפנים בחולצה. 07:30. אמה כבר גמרה עם הצרפתית ומוציאה עכשיו את הכינור שלה. היא תקדיש יותר מדי זמן למריחת שרף על הקשת שלה ופחות מדי זמן לכיוון המיתרים. קונצרט החורף יתקיים בעוד שבועות ספורים, והיא עדיין לא למדה את השירים. אני צריכה לעזור לה בזה.

קאסי בטח בחדר המתים. אתמול בלילה היא ישנה שם במגירת מתכת, העיניים שלה מסתגלות לחשכה.

ג'ניפר אמרה שיעשו נתיחה לאחר המוות. מי יגזור מעליה את הבגדים שלה? הם ירחצו אותה, זרים ייגעו בעור שלה? היא יכולה לראות אותם? היא תבכה?

הצלצול האחרון נשמע, והאנשים האחרונים במגרש החניה רצים אל הדלתות. רק עוד כמה דקות. אני לא מסוגלת להיכנס עד שהמסדרונות יתרוקנו והמורים יתחילו לאלחש אותם בשעמום, ככה שהם לא ישימו לב כשאחמוק במסדרונות.

אני מסתובבת ומפַנה מקום במושב האחורי, דוחפת הצדה את כל המבחנים, הסווטשרטים וספרי הספרייה שאיחרתי להחזיר, כדי שיהיה לאמה מקום לשבת כשאאסוף אותה. ג'ניפר מתעקשת לתקוע אותה מאחור. זה בטוח יותר, היא אומרת.

אין בטוח יותר. אין אפילו בטוח, מעולם לא היה.

קאסי חשבה שגן עדן הוא מעשייה שנועדה לאנשים טיפשים. איך אפשר למצוא מקום שלא מאמינים בו? אי־אפשר. אז לאן היא תלך עכשיו? מה אם היא תחזור עם עיניים בוערות מכעס?

07:35. הגיע הזמן להיכנס לבית הספר ולהפסיק לחשוב.

06.000

 

שום מסלול למצטיינים בשבילי, לא השנה. יש לי "ספרות עולמית עכשווית", "מדעי החברה 12 — השוֹאה", פיזיקה, טריגונומטריה (שוב) והפסקת צהריים. פטור משיעור ספורט, הודות לפתק הקסם מד"ר פרקר. יש כוכביות ליד השם שלי והערות שוליים שמסבירות את המצב.

...כשהייתי ילדה אמיתית, אמא שלי האכילה אותי בחלומות הזכוכית שלה כף אחרי כף. הרווארד. יֶיל. פרינסטון. דְיוּק. תואר ראשון. בית ספר לרפואה. התמחות, השתלמות, אלוהים. היא היתה מברישה את השיער שלי וקולעת בו מילים גדולות, מעטרת את הראש שלי בשורשים בלטינית ובענפים ביוונית כדי שיהיה לי קל יותר לשנן אנטומיה. אמא ד"ר מָריגן רתחה מכעס כשהיועצת העיפה אותי מהמסלול למצטיינים והעבירה אותי למסלול הרגיל לאוניברסיטה. היועצת הציעה שאלמד באוניברסיטה של אבא שלי, כי הם יהיו חייבים לקבל אותי. לימודים חינם לילדי הסגל, היא הזכירה לנו.

הוקל לי.

באותו לילה ד"ר מריגן אמרה לי שאני חכמה מדי להיות "בת של" עצלנית. היא רצתה שאעבור אבחון פרטי כדי להוכיח שאני מבריקה ושבית הספר אינו מספק את הצרכים שלי. אבל אז פישלתי שוב והעיפו אותי בחזרה לבית החולים, וכשהשתחררתי שיניתי את כל הכללים.

נהגתי לפנטז שאני אעשה את הבחינות של "מֶנְסָה" כדי להוכיח שאני לא לוזרית מוחלטת. אולי יתברר שאני גאונה, מחוץ לסקאלה בכלל. אני אצלם מאה אלף עותקים של תוצאות הבחינה, אדביק אותם על קירות הבית של אמא שלי, אקח דלי של צבע אדום ומברשת עבה ואכתוב הה! מיליון פעמים.

אבל היה סיכוי לא רע שאני אכשל. באמת לא רציתי לדעת.

צלצול. תלמידים נסחפים מחדר לחדר. המורים קושרים אותנו לכיסאות שלנו ושופכים לנו מילים לאוזניים.

במעבדת הפיזיקה התריסים סגורים והאורות מכובים כדי שנוכל לצפות בסרט על מהירות האור ומהירות הקול ועוד זבל חסר חשיבות. רוחות רפאים אורבות בצללי החדר, הבלחים עמומים וסבלניים. גם האחרים רואים אותן, אני יודעת את זה. כולנו מפחדים לדבר על מה שלוטש בנו מבט מתוך החשכה.

גלים של חלקיקי פיזיקה שוטפים את החדר.

היא התקשרה אלי שלושים ושלוש פעמים.

רוח רפאים נכרכת סביבי, מלטפת לי את השיער ומרדימה אותי.

צלצול. חברי לכיתה חוטפים את הספרים שלהם ושועטים אל הדלת. הזלתי קצת רוק על השולחן.

המורה שלי לפיזיקה (איך קוראים לו?) מסתכל עלי בזעף. כשהוא נושם בפה פתוח, אני יכולה להריח את קרום הלילה שמצפה את הלשון שלו ואת ביצי העין שאכל לארוחת בוקר. "את מתכננת להישאר כאן כל היום?" הוא שואל.

אני עונה לא עם הראש. לפני שהוא ינסה להתחכם שוב, אני חוטפת את הספרים שלי וקמה. מהר מדי. הרצפה מנסה לגרור אותי למטה עם הפרצוף ראשון, אבל המורה שלי עם קרום הלילה מסתכל, אז אני מחזקת את עצמי מספיק לצוף משם. כוכבים מרחפים לי בעיניים.