“בבית הספר למדת איך פותרים תרגילים במתמטיקה, אבל אם תבקשי מפרפר לפתור תרגיל באלגברה הוא לא יצליח. לא משנה כמה פעמים תסבירי לו איך לפתור, הוא לא יבין זאת מפני שזה הרבה מעבר ליכולותיו השכליות. העובדה שאת יכולה לפתור את התרגיל תראה בעיניו ככוח על טבעי שאי אפשר להסבירו,” כך אמר מרקוס, ידידי המקסיקני, לפני כעשרים שנים, כשניסה להסביר לי את השקפת עולמו של אגנוסטיקן. אמנם, לא תפיסת האלוהות היא זו שאז עוררה בי שאלות, שכן המשפט הזה חילחל למחשבותיי ומהדהד בראשי במשך שנים בלי סיבה ברורה, אולם רק בחודשים האחרונים התחלתי להבין את חולשתו של האדם ואת חוסר יכולתו להבין את הכוחות העצומים של היקום."
***
בתי היקרה,
בפעם הראשונה והאחרונה שנפגשנו הייתה ביום שבו חייך התחילו וחיי הסתיימו. אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי להביט בעינייך הנוצצות, לחבק את גופך הרך בכוחותיי האחרונים כשיצאת לאוויר העולם. המחשבה שלא אעמוד מולך כשתחייכי את חיוכך הראשון, שלא אושיט לך יד כשתנסי לצעוד את צעדך הראשון, שלא אשמע את קולך קורא לראשונה ‘אימא’, שלא אלווה אותך ביום הראשון לבית הספר ושלא אנחם אותך כשתתאכזבי ותהיי עצובה בשל אהבה ראשונה, זו מחשבה היוצרת תחושות שקשה לתרגם אותן למילים. אילו יכולנו להבין את החוקים שעל פיהם פועלים הכוחות האיתנים שלוקחים מאתנו את היקר לנו מכול היינו מאבדים את התמימות המועטה שעוד נותרה לנו.
בשבועות האחרונים לפני שנולדת לא יכולתי להירדם במשך לילות שלמים. לבי פעם בקצב לא סדיר ומוחי ניסה לגבש דעה נחרצת, אך בכל פעם שהרגשתי שהתקרבתי לתשובה חד משמעית, שוב התחבטתי בשאלה האם זה נכון לאפשר לך לחיות כשאת רחוקה מפעימות הלב שהכרת כל כך מקרוב, מנותקת מקצב הנשימות שאליהן התרגלת? האם זה נכון לדון אותך לחיים בלי אם, כפי שאני חייתי, וכל זה שעות ספורות לאחר שנשמת את נשימתך הראשונה? השאלה הזו היא כמו כוח חיצוני הכופה את עצמו עליי, משתלט על מחשבותיי, תחושותיי ורצונותיי. ההרגשה שנהפכתי לעבד לכל השאלות שעלו בתקופה האחרונה אינה מניחה לי. גם כעת, לאחר לידתך, כשהמציאות נקשה על החלון ופתחה אותו לרווחה בלי לחכות לתגובה, איני מסוגלת לגבש תשובה ברורה וחד משמעית האם החלטתי החלטה מוסרית. לעולם כללים משלו, ברגעים מסוימים הוא המקום הנהדר ביותר לחיות בו, וברגעים אחרים, שביניהם מפריד חוט דק וקצר, הוא מקום שיכול להיות אכזר וכואב, ודווקא ברגעים האלה אנו זקוקים לאדם הקרוב לנו ביותר כדי לשרוד הפכפכות טבעית זו. אני מקווה ומייחלת שברגעים קשים כאלה לא תרגישי בודדה, כפי שכעת אני מרגישה, ושתזכרי תמיד שאימא מעולם לא נטשה אותך אף שעל פניו זוהי עזיבה מבחירה.
***
איכשהו, כבר ברגעים אלו אני מצליחה להזדהות עם המחסור שלך בדמות אימהית. תרגישי בחסר הזה רק בשלב מאוחר יותר בחייך. אני, בעצמי, חשתי אותו היטב, את אותו חלל ריק שזרם בכל גופי בחוסר מנוחה מאז אמי נעדרה. נדמה כי לא היה אפשר לגשר בין הפער העצום שנוצר בין שנותיי הראשונות לילדות נורמטיבית, ועם זאת למדתי להתגבר עליו ולחצות תהום עמוקה גם כשהייתי על גשר חבלים רופף והלכתי בברכיים רועדות.
אני זוכרת שבילדותי המוקדמת היו יותר רגעים עצובים משמחים, או שכך הם נחרטו בזיכרוני. אבי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת חמש ואמי מעולם לא הצליחה להתגבר על האובדן. היא שתתה בלי הפסקה ומהר מאוד השנים הראשונות של חיי נהפכו לסיוט. אמי, שהייתה עד אז כה מסורה ואוהבת, שכחה לגמרי שבידיה נמצאים חייה של ילדה קטנה ושברירית הצמאה ליחס. לא אשכח עד כמה היא הייתה חסרה לי באותו זמן. באותן שעות הערביים הנצחיות בביתנו החשוך והקר היה אפשר בקלות להשתגע. במשך שעות רעשה בטני, אך אמי ישנה עמוקות. מתחת למיטתה עמד בכל ערב בקבוק מסוג אחר, לרוב כבר ריק מתוכן. ניגשתי למיטתה, משכתי בכתפיה ולחשתי באוזנה שאני רעבה ושהמקרר ריק, אך זה לא עזר. היא התעוררה רק בשעות הבוקר, שעות ספורות לאחר שנרדמתי, אחרי לילה ארוך שבו לא עצמתי את עיניי בגלל כאבי הבטן. אני זוכרת שערב אחד אפילו התחלתי לצעוק ולמשוך בכתפיה, דחפתי בכעס את גופה ובטנה כדי להעירה, אך היא רק התהפכה לצד השני ומלמלה, “מה... תלכי לישון... לילה.” בבקרים היה לה קשה להעיר אותי לגן. לרוב היא הביאה אותי באיחור, לפעמים כשאני עדיין לבושה בפיג’מה או בלי שהספקתי לצחצח את שיניי. זה היה מעין הרגל שנהפך לשגרה, למזלי לא לזמן רב.
לאחר שאבי נפטר לא שמענו דבר מהוריו. יש האומרים שהם עברו לגור בצרפת עם בנם השני ושאמו של אבי נפטרה זמן קצר לאחר מותו. כשבגרתי לא חיפשתי את משפחתו. לא רציתי להכיר את האנשים שלא התעניינו בגורלי, בשביל מה? להתאכזב מחדש? סבי וסבתי מצד אמי, שגרו בעיירה קטנה מחוץ לעיר, עברו לגור לא רחוק מאתנו לאחר שהבינו את מצבה של אמי, הם הגיעו לבקר אותנו בכל יום. תמיד הביאו עמם מצרכים כדי למלא את המקרר הריק שעמד בפינת המטבח. בהתחלה הם לא הצליחו לשכנע את אמי להתחיל בתהליך הגמילה אף שהתעקשו רבות, “למען הילדה, למען העתיד שלה,” אמרו, נראה שלא הייתי הדבר העיקרי שאמי רצתה בו. אהבתה של אמי לאבי הייתה גדולה יותר מהשלכותיה של אותה אהבה, או שאולי בעצם גם זו הייתה התמכרות, אחרת לא אבין אהבה הדוחה את פירותיה.
סבתי הציעה פעמים רבות שנעבור לגור אתם. היא האמינה שזה יעזור, יקל עלינו, וכך תוכל להשגיח עליי. למרות כל הפצרותיה של סבתי אימא לא הסכימה. סבי וסבתי חששו שאם ינתקו אותי מאמי ויקחו אותי לגור אצלם יגרמו לה להרגיש עוד יותר בודדה. הם האמינו שרגש החמלה כלפיי יתעורר בה והיא תתעשת, בעיקר בשל העובדה שפעמים רבות חזרה אמי ואמרה להם שאני המזכרת היחידה שנותרה לה מאבי.
במשך כשנה חייתי עם אמי ועם עזרתם של סבי וסבתי עד שמשרד הרווחה החליט להרחיק אותי מביתי. סבי וסבתי החליטו שאגור אתם לאחר שאימא פוטרה מעבודתה ולא יכלה לשלם את שכר הדירה. סבתי הצליחה לשכנע אותה שתתאשפז ותעבור גמילה. במשך השנה הזו גרתי בביתם והלכתי בקביעות לבית הספר. לראשונה זה זמן רב התחלתי להרגיש שיש לי משפחה. הייתי כל עולמם, הם דאגו לי, אהבו אותי, אף שמדי פעם התגעגעתי לאבי, כשדפדפתי באלבום שנותר מילדותי. געגועים אלו לוו בדמעות שקטות בחדרי הקט, והיה בי אף געגוע מסוים לאמי. כשסבי וסבתי נסעו לבקר אותה במוסד שבו הייתה מאושפזת, תמיד תירצתי את העובדה שאיני יכולה להצטרף לביקור. הם הבינו ולא התעקשו. הם העניקו לי את זכות הבחירה, אותה זכות שלא יכולתי לדמיין שכעת, לאחר יותר משלושים שנים, תהפוך לבחירה בין החיים למוות. לפעמים אני תוהה האם אנו, בני האדם, שונים כל כך מאותו חרק קטן המנסה בכל כוחותיו לאחוז בעלה הרופף בזמן הסערה המשתלטת עליו והמנתקת אותו בשבריר השנייה מהמקום שהאמין שאליו הוא שייך, מהמקום שהיה ביתו וכל עולמו.
כחודשיים לאחר שעליתי לכיתה ב הודיעו לנו שאמי נפטרה ממחלת הכבד. נודע לנו שמעולם לא הפסיקה לשתות ועשתה כך גם בתקופת הגמילה. בהלוויה הרגשתי ריקנות, כעס לא ברור ועצב עמוק, אך שום דמעה לא זלגה מעיניי. הרגשתי שברגע זה עזיבתה של אימא קיבלה אך ורק תוקף רשמי, ועזיבתה האמתית הייתה שנתיים לפני כן, שנתיים שהרגישו לי כנצח, שבהן כל הדמעות שילדה קטנה יכולה להכיל נשפכו זה מכבר. באותם רגעים שקטים, שבהם נשמעו רק קולות התפילה שנאמרו לכבודה, הרגשתי רע שיש לי רק זיכרונות שליליים ממנה וניסיתי לכפות על עצמי להיזכר בדבר מה טוב כדי שיוקל לי קצת. נזכרתי באותם ימים חורפיים כשהייתי כבת ארבע ואבא היה עדיין בחיים. אמי לקחה אותי לטייל בגשם. “זה בריא לנשום את האוויר שאחרי הגשם, כשהוא עדיין צח וטהור. זה אחד הדברים המועטים שנותרו טבעיים,” אמרה. לא שאלתי אז למה התכוונה, מה שעניין אותי יותר היה השלוליות. אני זוכרת עד כמה התלהבתי לגלות שצבע התכלת שראיתי בשלולית הוא בעצם השמים. “אימא, תראי”! צעקתי, “יש עוד שמים בשלולית!” אמי צחקה, “זה לא עוד שמים, אלו אותם השמים שלמעלה.” היא הצביעה כלפי מעלה ואני הרמתי את מבטי לשמים ואחר כך הבטתי בחזרה בשלולית. בעבורי זה היה רגע של התגלות שלא ידעתי לפרשה. כך אנחנו נחשפים לדרגות שונות של מציאות בלי לייחס לה חשיבות ובלי לשאול עליה שאלות מאחר שאנו לומדים מהמבוגרים רק על המשמעות המילולית של המציאות הכולאת אותנו בין חומותיה. באותו יום למדתי את המילה ‘השתקפות’. אנו קוראים לדברים בשמם עד שהם מאבדים את משמעותם ההתחלתית. הבטתי ארוכות במסך המימי שמכיל את כל האירועים שנכנסו לתוך המסגרת. הבחנתי בציפור שחצתה את השמים שבמסך וצחקתי מהתרגשות. זה היה כמו לצפות בטלוויזיה. קרבתי את פניי ואז הבחנתי בהשתקפותי שתפסה את רוב המסך. דמותי הייתה גדולה יותר מהשמים שנראו כעת כה רחוקים, עד שלא נראו כלל.
***
.jpg)
