כראמל- הנקמה- ספר שני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כראמל- הנקמה- ספר שני
הוספה למועדפים

כראמל- הנקמה- ספר שני

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מאירה ברנע גולדברג, ילידת 1978, נשואה לחנן ואמא לאבישי. נולדה גדלה ומתוגררת עד היום בעיר פ"ת. במשך שנה כתבה טור במאקו בשם "סופר מאמי" בנושאי אמהות ובמשך שנתיים כתבה טור בעילום שם,בשם "ילד מיוחד שלי" בו תיארה את חוויותיה מגידול ילד על הספקטרום האוטיסטי. בעלת טור ביקורת ספרות ילדים בשם "הספריה של מאירה" באתר מאקו. כיום מרצה בפני נוער ומבוגרים, מנחה קבוצות הורים וסדנאות ושותפה ב"כריכה – סוכנות לסופרים", מרכז ליווי והכוונה לסופרים. כתבה עד היום ספר נוער בשם "כראמל" ושני ספרים למבוגרים – "כמה רחוק את מוכנה ללכת" ו-"משפחה לדוגמה". כולם ראו אור בהוצאת בכנרת זמורה-ביתן.

    תקציר

    עברה יותר משנה מאז שגברת בלום וגברת סיסיליה טולין הנוראיות הסתלקו מחייהם של רובי, כראמל וחבריהם. כולם רוצים לשכוח את העבר וליהנות מחייהם החדשים, אבל מילה חוששת מנקמתן של שתי המרשעות. כאשר גול מתחיל לקבל מכתבים ומתנות ממעריצה אלמונית, מילה משוכנעת שגברת בלום עומדת מאחוריהם. האם מלכת המזימות באמת תבחר תוכנית פשוטה כל כך? ואולי הסכנה אורבת במקום קרוב בהרבה?
     
    הצטרפו לכראמל וחבריו להרפתקה חדשה, מצחיקה ומותחת, כפי שרק סיפור על כראמל יכול להיות.
     
    "ספר כיפי שאי אפשר להפסיק לקרוא על חברות אמת, אומץ, אמונה בעצמך ואהבה."
    דנה בן שלומי Mako
     
    ״ספר מוצלח שכיף לקרוא. ילדים שאוהבים לקרוא ספרי קומיקס ונרתעים מספרי פרוזה עשויים להיעזר בספר הזה כדי לגלות באמצעותו שגם קריאת טקסט שאינו קומיקס עשויה להיות מהנה ומותחת.״          
    טלי כוכבי, הפנקס
     
     
    מנבחרי מצעד הספרים
    של משרד החינוך!
     
     
    קוראים לי מאירה ויש לי אלרגיה לחתולים.
    אולי בגלל זה כתבתי את הסדרה הראשונה
    שלי לנוער דווקא על גיבור חתול… נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, ושם אני גרה עד היום
    עם בן זוגי חנן והבן שלי אבישי.
     
    קוראים לי קרן. אני מאיירת ויוצרת קומיקס, בוגרת המחלקה לאנימציה בבצלאל. בזמני הפנוי אני מלמדת איור, רישום וחשיבה יצירתית, מתקלטת, ומבלה כמה שיותר עם ירדן ויונתן, הילדים שלי.

    פרק ראשון

    פרק ראשון
     
    ובו יסופר על תוכנית כמעט מושלמת, על מרק עטלפים ועל לילה לא שקט
     
    גול עמד רועד מקור במרפסת והתחרט שלא לבש סוודר. למרות הצינה הוא היה מאוד מרוצה מהתוכנית שלו. כבר יותר משנה שמילה לא מרשה להם לצאת לבד מהטירה, לא להזמין חברים הביתה או ללכת למסיבות. באופן כללי אסור להם לעשות שום דבר. גול חשב שמטופש לפחד שנה שלמה מגברת בלום, אבל מילה לא חשבה כמוהו, וחשדה בכל מי שחלף ליד ביתם, אפילו בדוור ובמנקה הרחובות. הטירה הפכה למבצר מלא שומרים, מערכות הגנה ולחץ. בבוקר אותו יום הוא ידע שהגיע הזמן, שאם לא יעשה משהו עם עצמו הוא פשוט יצא מדעתו. אפילו לישון כמו שצריך בלילה כבר אי אפשר מאז שמילה וספ חזרו מבית היולדות עם התינוק שלהם אוליבר. לא שיש לגול משהו נגד אוליבר, חס וחלילה, אבל הוא מעולם לא נתקל ביצור רועש כל כך. כבר חודש הוא מתכנן בקפידה כיצד יחמוק לבדו לטיול בעיר מבלי שאיש ישים לב. ככה סתם להסתובב לו לבד, חופשי מדאגות ומטרדות היומיום.
    בכל יום בשעה עשר בלילה מילה מפעילה את האזעקה שמקיפה את הטירה. לפני כחודשיים הצליח לעקוב אחריה ואחר אצבעותיה הזריזות וגילה את הקוד. למחרת, כשניסה להקיש אותו, התעוררה מהומה רבה. אז התברר לו שהקוד משתנה מדי ערב. לכן לאחר מחשבה מעמיקה החליט לפעול בדרך אחרת. מיד עם תום הארוחה הכריז מספר רב של פעמים על כך שהוא עייף והולך לישון מוקדם, וביקש לא להפריע לו בחדרו. על המיטה הניח ערמות בגדים, על הכרית כדור, ואת הכול כיסה בשמיכה כדי שייראה שמישהו ישן שם. אז חמק החוצה למרפסת שבקומה הראשונה והתחבא מתחת לשולחן. נשאר לו רק לקפוץ על העץ הסמוך למרפסת ולהחליק עליו למטה, כפי שתירגל פעמים רבות. בשעה אחת־עשרה יש תדריך לשומרים. הוא ידע שזאת הזדמנות נפלאה לחמוק החוצה מבלי שאיש ירגיש בכך.
    הוא הציץ בשעון. עוד חמש דקות מערכת האזעקה תופעל.
    "אבל אני להבין לא, אדוני," הוא שמע קול צפצפני למטה. זה היה צ'אנג, הטבח החדש שמילה קיבלה לעבודה חודשיים קודם לכן, ומאז כולם סבלו ממאכלים מוזרים שהגיש להם. גול שמע חריקת כיסא. מר בראון, סוכן הבית, התיישב מול הטבח. "תשמע, צ'אנג," אמר בזהירות, "אתה העוזר שלי ואני בעדך, אבל אתה גם הטבח. אם אתה רוצה להמשיך לעבוד כאן, אתה צריך להתאים את עצמך לדיירי הבית. בראיון העבודה אמרת שאתה יודע להכין גם מאכלים רגילים ולא רק אוכל סיני."
    "אני לדעת להכין הכול. גבלת מילה לבקש ממני להכין סיני אוכל לפעמים."
    גול התאפק לא להצטרף לשיחה. היה לו הרבה מה להגיד על מרק העטלפים שהוגש באותו הערב. זה היה זוועה. יש לצ'אנג מזל גדול שמילה ירדה לארוחה רק אחרי שספ הזמין פיצה, אחרת זה לא היה נגמר טוב.
    "אני חושב שמילה התכוונה לאגרולים, למרק וונטון, לאורז, דברים פשוטים כאלו. עכשיו נפסיק עם אוכל סיני לחצי שנה הקרובה, בסדר?"
    "אני להבין," צ'אנג הסכים ולא הסגיר לרגע במבטו עד כמה נעלב מהשיחה.
    מר בראון טפח על שכמו באהדה ונכנס לבית.
    גול שוב נשאר לבדו. כעבור חצי שעה כל גופו כאב משכיבה באותה תנוחה. הוא החליט לעבור לשלב השני, לרדת למטה ולהמתין שם.
    "מה נשמע?" הוא שמע קול מאחוריו. הוא הביט לאחור בבהלה. אל־אל והלנה יצאו מאחורי הווילון, ג׳יין הציצה מעבר לעציץ הגדול, ורובי וכראמל יצאו מארון השירות.
    "מה??? מה זה? מה כולכם עושים כאן?"
    "מה נראה לך?" הלנה נעמדה מולו, "אתה חושב שרק לך משעמם כאן? גם אנחנו רוצים לבוא איתך לאן שאתה הולך."
    "אבל... אבל..." גול נראה מבולבל. "לא סיפרתי לאף אחד. איך ידעתם?" הוא הביט בכעס בכראמל. הוא היה בטוח שזה קשור אליו איכשהו.
    "טוב שמצאת לך שעיר לעזאזל," יילל כראמל לאחר שקרא את מחשבותיו.
    הלנה ציחקקה. "כראמל אמנם שעיר, אבל אתה סיפרת לנו בעצמך."
    "אני?" שאל גול בפליאה.
    "כן, אתה, חתיכת דביל. חודש שלם אתה עוקב בעיני עגל אחרי מילה כשהיא מפעילה את האזעקה, מתאמן שעות ומתרגל קפיצות מהמרפסת לעץ. ההצגה הלא משכנעת שלך בארוחת הערב הבהירה לנו מה אתה מתכנן."
    "איזה הצגה?" שאל גול כלא מבין.
    "אוי, אני עייף. ממש־ממש עייף. אבל ממש־ממש־ממש עייף. ממש־ממש־ממש־ממש־ממש עייף!" חיקתה הלנה את גול במדויק.
    "מילא הם, הם מרושעים. אבל אתם?! איך לא אמרתם לי כלום?" הוא הביט בג'יין וברובי.
    "גם לנו משעמם," ענתה ג'יין. "אם זה היה תלוי בי, הייתי ממשיכה להתחבא עד הקטע המצחיק."
    "איזה קטע מצחיק?" גול לא הבין.
    "הקטע שאתה מגלה שבזמן ארוחת הערב מילה דאגה שיכרתו את העץ, ושאין לך דרך לרדת לחצר."
    "מה? איך לא שמעתי כלום?"
    "חדר האוכל נמצא בצד השני של הטירה. מחר מפנים את העץ."
    אל־אל הביט בג'יין בכעס. "אז ידעת שנהיה תקועים כאן במרפסת ולא נלך לשום מקום ולא אמרת כלום?"
    "חשבנו שאתם יודעים," רובי מיהר להגן על ג'יין.
    גול, אל־אל והלנה רצו לקצה המרפסת והביטו בתדהמה במקום ששעות ספורות קודם לכן עמד בו העץ.
    "אולי אנחנו יכולים לקפוץ למטה?" גול ניסה לאמוד את המרחק מהמרפסת לדשא.
    "תן לי לראות..." אל־אל התקרב אליו ובחן היטב את פניו. "כן. גבס בצבע לבן מתאים לצבע הפנים שלך. אתה יכול לקפוץ."
    "יופי!" הלנה נשמעה מרוגזת. "איך יוצאים מפה עכשיו? אני לא רוצה שמילה תתפוס אותנו כאן. גם ככה היא כל הזמן מסתובבת עם פרצוף כעוס."
    כולם הביטו בכראמל.
    "אני מבין שכולכם מסתכלים עלי ורוצים פתרון קסם."
    "קסם, לא קסם, פשוט תוציא אותנו מכאן," אמר אל־אל. "אם לא הולכים לשום מקום, לפחות תן לי לישון כמה שעות הלילה. חוסר שינה משפיע על עור הפנים שלי."
    "יש רק דרך אחת לצאת מכאן."
    "דרך אחת זה טוב. אנחנו צריכים רק דרך אחת," אל־אל התעודד.
    "אבל תצטרכו להיות מהירים."
    "נעשה מה שתגיד," הלנה נשמעה קצרת רוח.
    "טוב. רובי, תיגש קדימה ותפתח בעדינות את הדלת של המרפסת."
    רובי עשה כדבריו. בתוך שנייה החריד את המקום רעש מחריש אוזניים. האזעקה הופעלה.
    "מה זה, כראמל? זאת הדרך שלך?! מה עושים עכשיו?"
    "אמרתי לכם שתצטרכו להיות מהירים. פשוט רוצו למיטה לפני שכולם יגיעו."
    בתוך שניות התפזרה החבורה לכל כיוון בבהלה.
    השומר שהגיע ראשון שלח אות הרגעה בקשר. "קוד 30 בוטל. זה רק החתול. אני חוזר, קוד 30 בוטל, זה רק החתול."
    "ואההההה!!!! ואהההההה!!! ואאאאהההההההה!!!"
    כמו בכל לילה בחודש האחרון, בסביבות השעה שתיים, פרץ אוליבר בבכי רעשני במיוחד שזיעזע את כל חדרי הטירה ודייריה. גול התעורר עצבני מתוך חלום ומשך את השמיכה מעל ראשו בניסיון נואש להתחמק מהרעש.
    מילה סירבה בכל תוקף שהמשרתים יטפלו בתינוק האהוב שלה. "אותי לא גידלו משרתים, אתכם לא גידלו משרתים, וגם אוליבר לא יגדל אצל משרתים," אמרה שוב ושוב לאורך כל תשעת חודשי ההיריון. היא סירבה לראיין אומנוֹת והחלה לאמן את ספ בהחלפת חיתול לתינוק; היא סירבה להזמין צַבָּע שיצבע את חדר התינוק והכריחה את ספ לצבוע את החדר בירוק בהיר; היא סירבה לשלוח את המשרתים לקנות את הדרוש לקליטת תינוק חדש בבית ושלחה את ספ עם רשימה ענקית של ציוד. גם כעת לא הסכימה שמשרתים יקומו בלילה להאכיל את אוליבר ולהרגיע אותו. מה הפלא שספ התהלך בבית באפיסת כוחות ובמצב נמנום תמידי? אפילו לצלם כבר לא היה לו כוח. משום כך הציעו אל־אל, גול, רובי, הלנה וג'יין שכדי להקל מעט את לילותיהם טרופי השינה של מילה וספ, הם יעשו תורנות וישגיחו על אוליבר במקומם.
    למרות אותה החלטה חשובה שהתקבלה שבוע קודם לכן, אף אחד מהילדים לא הצליח לעזור באמת בלילות. ה"צדיקה" היחידה בחבורה היתה ג'יין, אך גם היא קמה פעמיים באיחור רב ומצאה את מילה ליד המיטה של אוליבר.
    "ואההההה!!!! ואהההההה!!! ואאאאהההההההה!!!"
    הלילה הזה היה שונה. אוליבר הוסיף לצרוח בשעה שלוש, הוא צווח בשלוש וחצי, שאג ברבע לארבע, צרח עד אימה בארבע ורבע, וקינח בבכי מר וקורע לב בשעה חמש.
    בבוקר, בזמן הארוחה, שכב לו אוליבר בעריסה וישן שנת ישרים. למעט מילה וספ, שהביטו בתינוקם באהבה וברכות, יתר היושבים נעצו בו מבטים זועמים.
    "מילה," אל־אל הפר את השתיקה, "יש לי רעיון. אולי נעביר את החדר של אוליבר למטה למרתף?"
    הלנה מיהרה לבעוט בו. "איה!!" הוא צעק. "למה את בועטת בי? רק חשבתי שאם ספ ומילה החליטו לסבול, זה לא אומר שכולנו צריכים לסבול איתם." גול בחן את מבטה של מילה בתקווה. אולי במקרה היא תסכים להיענות להצעה שהעלה.
    רובי וג'יין נימנמו על השולחן. רובי אפילו לא הרגיש שהכניס את ידו היישר אל תוך קערת החלב עם הקורנפלקס.
    מילה לא ענתה. היא ניסתה להסתיר בכל כוחה את העלבון והאכזבה שבמבטה ויצאה מהחדר. ספ מיהר בעקבותיה והותיר את אוליבר הישן עם אחיו.
    "זה היה מאוד לא יפה מצדך," נזפה בו הלנה. "עכשיו לך להתנצל. רק לפני שבוע הבטחנו כולנו לעזור קצת יותר עם אוליבר, ולא רק שאתה לא עוזר, אתה עוד מעליב אותה?"
    "אוף, מה את רוצה ממנו?" גול קפץ ממקומו. "הילד הזה ממש מפלצת. אתמול התעוררתי בגללו חמש או שש פעמים. חוץ מזה, לא ראיתי שאת קמת לעזור."
    הלנה המשיכה, "יש הבדל בין להבטיח ולא לקיים, ובין להבטיח, לא לקיים ובנוסף גם להעליב."
    ג'יין פקחה עין אחת. "שקט, אתם תעירו אותו. בבקשה תהיו בשק..." ועוד לפני שסיימה את המשפט, חזרה לנמנם.
    אל־אל לא רצה שהלנה תמשיך לכעוס עליו, לכן קם בחוסר רצון. "אני אבקש ממנה סליחה, אבל גם את חייבת להודות שאוליבר לא חמוד בכלל כמו שתינוקות אמורים להיות."
    גול ציחקק, "יצא לך להסתכל בתמונות שלך כשהיית תינוק? גם אתה לא היית להיט כזה גדול," אמר ונשמע מאוד מרוצה מעצמו.
    אל־אל מיהר להגיב. "לי זה לפחות עבר. אתה עד היום נשארת דוחה."
    גול תפס תפוח מקערת הפירות שעל השולחן וזרק אותו לעברו של אל־אל. אל־אל מיהר להתכופף, התפוח פגע במנורה שליד הדלת, וזאת התנפצה לרסיסים. ג'יין, רובי, וכמובן אוליבר הקטן התעוררו מהרעש, ובכי צרחני מילא את חלל החדר. מילה מיהרה להיכנס, הביטה בשברים שעל הרצפה, הביטה בחבורת הילדים הנבוכים, הרימה את אוליבר בידיה, נשקה לו על ראשו וניסתה להרגיעו. אט־אט נחלש הבכי עד שפסק לגמרי.
    "מילה, רק רציתי להגיד שאני מצטער," מילמל גול.
    "טוב," היא ענתה במילה אחת בלבד.
    "לא, אני באמת מצטער. אני מבטיח לך שהלילה אני אקום לעזור לך."
    מילה ליטפה את ראשו של גול ויצאה.
    בדיוק באותו הרגע נכנס כראמל אל המטבח. פרוותו הבריקה, שפמו הזדקר, עיניו נצצו ופניו קרנו. הוא התמתח קלות וחיפש את קערת הטונה שלו. "בוקר טוב לכולם!"
    הוא הביט בשברי הזכוכית של המנורה המנופצת ונראה שהדבר לא מעניין אותו במיוחד. "מה קרה לכם?" שאל לאחר שהעיף מבט בחבורה שנראתה די עלובה.
    "מה קרה לנו?" שאלה ג'יין, "מה קרה לך? איך זה שאתה נראה טוב כל כך?"
    "חתול ישן הוא חתול בריא," הוא הציץ בשעון שעל הקיר. "רובי לא העיר אותי. ישנתי מעולה."
    "ישנת מעולה?" שאלו כולם בתדהמה, "לא שמעת את הצרחות של אוליבר כל הלילה?"
    "הצרחות של אוליבר זה רעש? רואים שמעולם לא ישנתם בחברת קופי שאגן."

    מאירה ברנע גולדברג, ילידת 1978, נשואה לחנן ואמא לאבישי. נולדה גדלה ומתוגררת עד היום בעיר פ"ת. במשך שנה כתבה טור במאקו בשם "סופר מאמי" בנושאי אמהות ובמשך שנתיים כתבה טור בעילום שם,בשם "ילד מיוחד שלי" בו תיארה את חוויותיה מגידול ילד על הספקטרום האוטיסטי. בעלת טור ביקורת ספרות ילדים בשם "הספריה של מאירה" באתר מאקו. כיום מרצה בפני נוער ומבוגרים, מנחה קבוצות הורים וסדנאות ושותפה ב"כריכה – סוכנות לסופרים", מרכז ליווי והכוונה לסופרים. כתבה עד היום ספר נוער בשם "כראמל" ושני ספרים למבוגרים – "כמה רחוק את מוכנה ללכת" ו-"משפחה לדוגמה". כולם ראו אור בהוצאת בכנרת זמורה-ביתן.

    עוד על הספר

    כראמל- הנקמה- ספר שני מאירה ברנע-גולדברג
    פרק ראשון
     
    ובו יסופר על תוכנית כמעט מושלמת, על מרק עטלפים ועל לילה לא שקט
     
    גול עמד רועד מקור במרפסת והתחרט שלא לבש סוודר. למרות הצינה הוא היה מאוד מרוצה מהתוכנית שלו. כבר יותר משנה שמילה לא מרשה להם לצאת לבד מהטירה, לא להזמין חברים הביתה או ללכת למסיבות. באופן כללי אסור להם לעשות שום דבר. גול חשב שמטופש לפחד שנה שלמה מגברת בלום, אבל מילה לא חשבה כמוהו, וחשדה בכל מי שחלף ליד ביתם, אפילו בדוור ובמנקה הרחובות. הטירה הפכה למבצר מלא שומרים, מערכות הגנה ולחץ. בבוקר אותו יום הוא ידע שהגיע הזמן, שאם לא יעשה משהו עם עצמו הוא פשוט יצא מדעתו. אפילו לישון כמו שצריך בלילה כבר אי אפשר מאז שמילה וספ חזרו מבית היולדות עם התינוק שלהם אוליבר. לא שיש לגול משהו נגד אוליבר, חס וחלילה, אבל הוא מעולם לא נתקל ביצור רועש כל כך. כבר חודש הוא מתכנן בקפידה כיצד יחמוק לבדו לטיול בעיר מבלי שאיש ישים לב. ככה סתם להסתובב לו לבד, חופשי מדאגות ומטרדות היומיום.
    בכל יום בשעה עשר בלילה מילה מפעילה את האזעקה שמקיפה את הטירה. לפני כחודשיים הצליח לעקוב אחריה ואחר אצבעותיה הזריזות וגילה את הקוד. למחרת, כשניסה להקיש אותו, התעוררה מהומה רבה. אז התברר לו שהקוד משתנה מדי ערב. לכן לאחר מחשבה מעמיקה החליט לפעול בדרך אחרת. מיד עם תום הארוחה הכריז מספר רב של פעמים על כך שהוא עייף והולך לישון מוקדם, וביקש לא להפריע לו בחדרו. על המיטה הניח ערמות בגדים, על הכרית כדור, ואת הכול כיסה בשמיכה כדי שייראה שמישהו ישן שם. אז חמק החוצה למרפסת שבקומה הראשונה והתחבא מתחת לשולחן. נשאר לו רק לקפוץ על העץ הסמוך למרפסת ולהחליק עליו למטה, כפי שתירגל פעמים רבות. בשעה אחת־עשרה יש תדריך לשומרים. הוא ידע שזאת הזדמנות נפלאה לחמוק החוצה מבלי שאיש ירגיש בכך.
    הוא הציץ בשעון. עוד חמש דקות מערכת האזעקה תופעל.
    "אבל אני להבין לא, אדוני," הוא שמע קול צפצפני למטה. זה היה צ'אנג, הטבח החדש שמילה קיבלה לעבודה חודשיים קודם לכן, ומאז כולם סבלו ממאכלים מוזרים שהגיש להם. גול שמע חריקת כיסא. מר בראון, סוכן הבית, התיישב מול הטבח. "תשמע, צ'אנג," אמר בזהירות, "אתה העוזר שלי ואני בעדך, אבל אתה גם הטבח. אם אתה רוצה להמשיך לעבוד כאן, אתה צריך להתאים את עצמך לדיירי הבית. בראיון העבודה אמרת שאתה יודע להכין גם מאכלים רגילים ולא רק אוכל סיני."
    "אני לדעת להכין הכול. גבלת מילה לבקש ממני להכין סיני אוכל לפעמים."
    גול התאפק לא להצטרף לשיחה. היה לו הרבה מה להגיד על מרק העטלפים שהוגש באותו הערב. זה היה זוועה. יש לצ'אנג מזל גדול שמילה ירדה לארוחה רק אחרי שספ הזמין פיצה, אחרת זה לא היה נגמר טוב.
    "אני חושב שמילה התכוונה לאגרולים, למרק וונטון, לאורז, דברים פשוטים כאלו. עכשיו נפסיק עם אוכל סיני לחצי שנה הקרובה, בסדר?"
    "אני להבין," צ'אנג הסכים ולא הסגיר לרגע במבטו עד כמה נעלב מהשיחה.
    מר בראון טפח על שכמו באהדה ונכנס לבית.
    גול שוב נשאר לבדו. כעבור חצי שעה כל גופו כאב משכיבה באותה תנוחה. הוא החליט לעבור לשלב השני, לרדת למטה ולהמתין שם.
    "מה נשמע?" הוא שמע קול מאחוריו. הוא הביט לאחור בבהלה. אל־אל והלנה יצאו מאחורי הווילון, ג׳יין הציצה מעבר לעציץ הגדול, ורובי וכראמל יצאו מארון השירות.
    "מה??? מה זה? מה כולכם עושים כאן?"
    "מה נראה לך?" הלנה נעמדה מולו, "אתה חושב שרק לך משעמם כאן? גם אנחנו רוצים לבוא איתך לאן שאתה הולך."
    "אבל... אבל..." גול נראה מבולבל. "לא סיפרתי לאף אחד. איך ידעתם?" הוא הביט בכעס בכראמל. הוא היה בטוח שזה קשור אליו איכשהו.
    "טוב שמצאת לך שעיר לעזאזל," יילל כראמל לאחר שקרא את מחשבותיו.
    הלנה ציחקקה. "כראמל אמנם שעיר, אבל אתה סיפרת לנו בעצמך."
    "אני?" שאל גול בפליאה.
    "כן, אתה, חתיכת דביל. חודש שלם אתה עוקב בעיני עגל אחרי מילה כשהיא מפעילה את האזעקה, מתאמן שעות ומתרגל קפיצות מהמרפסת לעץ. ההצגה הלא משכנעת שלך בארוחת הערב הבהירה לנו מה אתה מתכנן."
    "איזה הצגה?" שאל גול כלא מבין.
    "אוי, אני עייף. ממש־ממש עייף. אבל ממש־ממש־ממש עייף. ממש־ממש־ממש־ממש־ממש עייף!" חיקתה הלנה את גול במדויק.
    "מילא הם, הם מרושעים. אבל אתם?! איך לא אמרתם לי כלום?" הוא הביט בג'יין וברובי.
    "גם לנו משעמם," ענתה ג'יין. "אם זה היה תלוי בי, הייתי ממשיכה להתחבא עד הקטע המצחיק."
    "איזה קטע מצחיק?" גול לא הבין.
    "הקטע שאתה מגלה שבזמן ארוחת הערב מילה דאגה שיכרתו את העץ, ושאין לך דרך לרדת לחצר."
    "מה? איך לא שמעתי כלום?"
    "חדר האוכל נמצא בצד השני של הטירה. מחר מפנים את העץ."
    אל־אל הביט בג'יין בכעס. "אז ידעת שנהיה תקועים כאן במרפסת ולא נלך לשום מקום ולא אמרת כלום?"
    "חשבנו שאתם יודעים," רובי מיהר להגן על ג'יין.
    גול, אל־אל והלנה רצו לקצה המרפסת והביטו בתדהמה במקום ששעות ספורות קודם לכן עמד בו העץ.
    "אולי אנחנו יכולים לקפוץ למטה?" גול ניסה לאמוד את המרחק מהמרפסת לדשא.
    "תן לי לראות..." אל־אל התקרב אליו ובחן היטב את פניו. "כן. גבס בצבע לבן מתאים לצבע הפנים שלך. אתה יכול לקפוץ."
    "יופי!" הלנה נשמעה מרוגזת. "איך יוצאים מפה עכשיו? אני לא רוצה שמילה תתפוס אותנו כאן. גם ככה היא כל הזמן מסתובבת עם פרצוף כעוס."
    כולם הביטו בכראמל.
    "אני מבין שכולכם מסתכלים עלי ורוצים פתרון קסם."
    "קסם, לא קסם, פשוט תוציא אותנו מכאן," אמר אל־אל. "אם לא הולכים לשום מקום, לפחות תן לי לישון כמה שעות הלילה. חוסר שינה משפיע על עור הפנים שלי."
    "יש רק דרך אחת לצאת מכאן."
    "דרך אחת זה טוב. אנחנו צריכים רק דרך אחת," אל־אל התעודד.
    "אבל תצטרכו להיות מהירים."
    "נעשה מה שתגיד," הלנה נשמעה קצרת רוח.
    "טוב. רובי, תיגש קדימה ותפתח בעדינות את הדלת של המרפסת."
    רובי עשה כדבריו. בתוך שנייה החריד את המקום רעש מחריש אוזניים. האזעקה הופעלה.
    "מה זה, כראמל? זאת הדרך שלך?! מה עושים עכשיו?"
    "אמרתי לכם שתצטרכו להיות מהירים. פשוט רוצו למיטה לפני שכולם יגיעו."
    בתוך שניות התפזרה החבורה לכל כיוון בבהלה.
    השומר שהגיע ראשון שלח אות הרגעה בקשר. "קוד 30 בוטל. זה רק החתול. אני חוזר, קוד 30 בוטל, זה רק החתול."
    "ואההההה!!!! ואהההההה!!! ואאאאהההההההה!!!"
    כמו בכל לילה בחודש האחרון, בסביבות השעה שתיים, פרץ אוליבר בבכי רעשני במיוחד שזיעזע את כל חדרי הטירה ודייריה. גול התעורר עצבני מתוך חלום ומשך את השמיכה מעל ראשו בניסיון נואש להתחמק מהרעש.
    מילה סירבה בכל תוקף שהמשרתים יטפלו בתינוק האהוב שלה. "אותי לא גידלו משרתים, אתכם לא גידלו משרתים, וגם אוליבר לא יגדל אצל משרתים," אמרה שוב ושוב לאורך כל תשעת חודשי ההיריון. היא סירבה לראיין אומנוֹת והחלה לאמן את ספ בהחלפת חיתול לתינוק; היא סירבה להזמין צַבָּע שיצבע את חדר התינוק והכריחה את ספ לצבוע את החדר בירוק בהיר; היא סירבה לשלוח את המשרתים לקנות את הדרוש לקליטת תינוק חדש בבית ושלחה את ספ עם רשימה ענקית של ציוד. גם כעת לא הסכימה שמשרתים יקומו בלילה להאכיל את אוליבר ולהרגיע אותו. מה הפלא שספ התהלך בבית באפיסת כוחות ובמצב נמנום תמידי? אפילו לצלם כבר לא היה לו כוח. משום כך הציעו אל־אל, גול, רובי, הלנה וג'יין שכדי להקל מעט את לילותיהם טרופי השינה של מילה וספ, הם יעשו תורנות וישגיחו על אוליבר במקומם.
    למרות אותה החלטה חשובה שהתקבלה שבוע קודם לכן, אף אחד מהילדים לא הצליח לעזור באמת בלילות. ה"צדיקה" היחידה בחבורה היתה ג'יין, אך גם היא קמה פעמיים באיחור רב ומצאה את מילה ליד המיטה של אוליבר.
    "ואההההה!!!! ואהההההה!!! ואאאאהההההההה!!!"
    הלילה הזה היה שונה. אוליבר הוסיף לצרוח בשעה שלוש, הוא צווח בשלוש וחצי, שאג ברבע לארבע, צרח עד אימה בארבע ורבע, וקינח בבכי מר וקורע לב בשעה חמש.
    בבוקר, בזמן הארוחה, שכב לו אוליבר בעריסה וישן שנת ישרים. למעט מילה וספ, שהביטו בתינוקם באהבה וברכות, יתר היושבים נעצו בו מבטים זועמים.
    "מילה," אל־אל הפר את השתיקה, "יש לי רעיון. אולי נעביר את החדר של אוליבר למטה למרתף?"
    הלנה מיהרה לבעוט בו. "איה!!" הוא צעק. "למה את בועטת בי? רק חשבתי שאם ספ ומילה החליטו לסבול, זה לא אומר שכולנו צריכים לסבול איתם." גול בחן את מבטה של מילה בתקווה. אולי במקרה היא תסכים להיענות להצעה שהעלה.
    רובי וג'יין נימנמו על השולחן. רובי אפילו לא הרגיש שהכניס את ידו היישר אל תוך קערת החלב עם הקורנפלקס.
    מילה לא ענתה. היא ניסתה להסתיר בכל כוחה את העלבון והאכזבה שבמבטה ויצאה מהחדר. ספ מיהר בעקבותיה והותיר את אוליבר הישן עם אחיו.
    "זה היה מאוד לא יפה מצדך," נזפה בו הלנה. "עכשיו לך להתנצל. רק לפני שבוע הבטחנו כולנו לעזור קצת יותר עם אוליבר, ולא רק שאתה לא עוזר, אתה עוד מעליב אותה?"
    "אוף, מה את רוצה ממנו?" גול קפץ ממקומו. "הילד הזה ממש מפלצת. אתמול התעוררתי בגללו חמש או שש פעמים. חוץ מזה, לא ראיתי שאת קמת לעזור."
    הלנה המשיכה, "יש הבדל בין להבטיח ולא לקיים, ובין להבטיח, לא לקיים ובנוסף גם להעליב."
    ג'יין פקחה עין אחת. "שקט, אתם תעירו אותו. בבקשה תהיו בשק..." ועוד לפני שסיימה את המשפט, חזרה לנמנם.
    אל־אל לא רצה שהלנה תמשיך לכעוס עליו, לכן קם בחוסר רצון. "אני אבקש ממנה סליחה, אבל גם את חייבת להודות שאוליבר לא חמוד בכלל כמו שתינוקות אמורים להיות."
    גול ציחקק, "יצא לך להסתכל בתמונות שלך כשהיית תינוק? גם אתה לא היית להיט כזה גדול," אמר ונשמע מאוד מרוצה מעצמו.
    אל־אל מיהר להגיב. "לי זה לפחות עבר. אתה עד היום נשארת דוחה."
    גול תפס תפוח מקערת הפירות שעל השולחן וזרק אותו לעברו של אל־אל. אל־אל מיהר להתכופף, התפוח פגע במנורה שליד הדלת, וזאת התנפצה לרסיסים. ג'יין, רובי, וכמובן אוליבר הקטן התעוררו מהרעש, ובכי צרחני מילא את חלל החדר. מילה מיהרה להיכנס, הביטה בשברים שעל הרצפה, הביטה בחבורת הילדים הנבוכים, הרימה את אוליבר בידיה, נשקה לו על ראשו וניסתה להרגיעו. אט־אט נחלש הבכי עד שפסק לגמרי.
    "מילה, רק רציתי להגיד שאני מצטער," מילמל גול.
    "טוב," היא ענתה במילה אחת בלבד.
    "לא, אני באמת מצטער. אני מבטיח לך שהלילה אני אקום לעזור לך."
    מילה ליטפה את ראשו של גול ויצאה.
    בדיוק באותו הרגע נכנס כראמל אל המטבח. פרוותו הבריקה, שפמו הזדקר, עיניו נצצו ופניו קרנו. הוא התמתח קלות וחיפש את קערת הטונה שלו. "בוקר טוב לכולם!"
    הוא הביט בשברי הזכוכית של המנורה המנופצת ונראה שהדבר לא מעניין אותו במיוחד. "מה קרה לכם?" שאל לאחר שהעיף מבט בחבורה שנראתה די עלובה.
    "מה קרה לנו?" שאלה ג'יין, "מה קרה לך? איך זה שאתה נראה טוב כל כך?"
    "חתול ישן הוא חתול בריא," הוא הציץ בשעון שעל הקיר. "רובי לא העיר אותי. ישנתי מעולה."
    "ישנת מעולה?" שאלו כולם בתדהמה, "לא שמעת את הצרחות של אוליבר כל הלילה?"
    "הצרחות של אוליבר זה רעש? רואים שמעולם לא ישנתם בחברת קופי שאגן."