פתח דבר
ההקדמה הייתה החלק הקשה ביותר בכתיבתו של ספר זה, שהוא למעשה ספר הדרכה לאורח חיים של בריאות והנאה ללא מחלות.
ישבתי והרהרתי, מה אוכל לומר לקורא אשר עדיין אינו יודע מה עבר עלי כחולת סרטן? כיצד אסביר מה גרם לי לערער באופן החלטי כל כך על תפיסותיה של הרפואה? תשובה לא נמצאה לי, כנראה משום שאי אפשר להקדים את המאוחר. על הקורא לחווֹת אתי את התהליך יד ביד, צעד אחר צעד, כדי להבין ולחוש את משמעות המעבר מחיים המובילים לייאוש ואבדון לחיים של תקווה והתקדמות.
קורה שמשהו עוצר את מרוצת חיינו ופוקח את עינינו לראות, משהו שיכול לסמן שפנינו בכיוון מוטעה. לעתים מדובר במזל ביש או אף באסון, אך למעשה בני־מזל נהיה אם נשתמש בו כנקודת מפנה.
המחלה הייתה נקודת מפנה בחיי. לאחר שהגעתי אל פי שאול תחתית, השתמשתי בה כקרש־קפיצה לגילוי אפשרויות חדשות בחיים. במבט לאחור, עליי להודות למחלה על שהכריחה אותי לגייס את כל המשאבים שנותרו לי כדי לשנות את גורלי ולהתחיל לראות דברים באור חדש.
כהקדמה אוכל לומר רק זאת: אינני קולומבוס ולא גיליתי את אמריקה; כל מה שאני יודעת היום על בריאות למדתי מאנשים שעסקו בכך עשרות שנים וטיפלו ברבבות אנשים. חשתי את תהליך ההחלמה על בשרי וראיתי מאות אנשים עוברים אותו בבית המרפא שהקמתי.
באופיי אני מרדנית כלפי רשויות שמכוח השררה הן פועלות כיודעות־כול ומבטלות בהבל־פה וללא הרהור כל דעה שונה. עם זאת, אני גם זקוקה מאוד לחיבה ולאהדה למעשיי, ולכן היה לי קשה למצוא את עצמי נושאת דגל של מרד — הרי בסך הכל אמרתי (ואני עדיין אומרת) דברים פשוטים והגיוניים שיכולים להציל נפשות. במיוחד בולט הדבר בראיונות בתקשורת, שם אני הקטנה נאלצת לעמוד מול הטון המזלזל של הפרופסורים החשובים המייצגים את הממסד הרפואי.
בעת מאבק קל מאוד להתבצר ולנקוט עמדות מוגזמות. אם עשיתי זאת ומעדתי פה ושם, הייתי רוצה שלא להיתפס כמיליטנטית חסרת אבחנה. אם יש כאן ערעור על מוסכמות וניתוץ של פרות קדושות, הרי זה רק משום שרציתי להישאר בחיים. לשם כך הייתי מוכנה לפרק את כל החומות שעמדו בדרכי, אבן אחר אבן, ומשזכיתי בחיים חשתי שאני חייבת לומר בקול רם את הדברים שעשויים להציל אחים ואחיות לצרה ולמנוע מהם סבל.
את ההבנות והתחושות החדשות שרכשתי תוך כדי התהליך הזה אני מגישה לכם, הקוראים, כשי שימושי לעשות בו כרצונכם.
