ללא סודות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ללא סודות
הוספה למועדפים

ללא סודות

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"איבדת אותי בשדה התעופה. הרגשתי שלקחת את הלב שלי ועקרת אותו ממקומו. עמדת ודיברת עם דוד ויכולתי באופן ברור לראות את לבי בידך שותת דם."
 
הספר השני נגמר בסערת רגשות אדירה, הגיבורים נאלצים בעל כורחם לומר אמת חלקית שעלולה לעלות להם ביוקר בהמשך.
אלכסנדרה מתמודדת לבדה עם השינויים הרבים שמתרחשים בחייה. האם היא תוכל למצוא בלבה את היכולת לסלוח לאדון השקרים שלה?
אריק מחפש את הדרך לכבוש אותה מחדש. האם המילים שעזרו לו עד כה יספיקו?
הייתכן שזה הסוף לסיפור אהבתם של אריק ואלכסנדרה?
 
הסודות החבויים נחשפים במהירות מסחררת ועל הגיבורים להחליט מה לעשות עם הגילויים שמטלטלים את עולמם.
הנסיעה בכביש המהיר מתחילה לגבות מחיר מדוד שניצב מול תהום עמוקה ואינו יכול לעצור את הגלגלים מלהסתובב. האם הוא ישלם על מעשיו או שימשיך לפגוע באלו שסביבו בלי לתת דין וחשבון על כך?
המהפך של גילה משפיע על כולם, לצד מי היא תמצא את האושר והשלווה שחיכתה להם זמן כה רב?
 
חיים ללא סודות – המסכות נופלות וארבעתם נאלצים להתמודד עם האמת על עצמם ועל האחרים.
האם אנחנו מכירים באמת את מי שלצדינו? האם מה שחשבנו על האחרים תמיד מתגלה כנכון? הטרילוגיה חושפת את הסודות החבויים של נשמתנו דרך סיפורם של אלכסנדרה, אריק, דוד וגילה. מה נגלה בסופה על עצמנו? החלק האחרון מסיים את הטרילוגיה, ששינתה את כללי המשחק.
 
אריאלה באום, בת 34, אמא, בת, אישה, אחות וחברה אוהבת.
בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ועובדת במערכת החינוך. מחברת ספר השירים "שביל המילים". מאמינה בשינויים שקורים למי שמאמין בעצמו, ושחלומות קיימים כדי שנשאף להגשימם.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
אלכס/אלכסנדרה
 
אני מעורפלת מדמעות, הן חונקות אותי והכאב שמפלח את גופי לא מאפשר לי לנשום. אני רוצה להירדם, לשכוח לזמן מה את המציאות הזו, אליה התעוררתי מהרגע שיצאתי מאולם הנוסעים ועד לרגע הזה בו אני שוכבת לצד הגבר הזר הזה במיטה.
העייפות משתלטת עליי בכל פעם מחדש, אבל היא לא מביאה איתה הקלה מהכאב, השינה מביאה עמה סיוטים חדשים שגרועים יותר מהמציאות.
אני נעלמת בחשיכה ואין אף אחד שיושיע אותי, מעצמי ומהזיכרונות שלי ששורפים אותי. התקווה התנפצה לה והחלקיקים שלה עפו בסערה שפקדה את חיי.
מאיה, אני צועקת ומקווה שהיא תשמע, למה?
החור שבלבי בולע אותי ואני חשה בריקנות שלא נגמרת, אני מחפשת מוצא מהמבוך הזה ויודעת שהוא לא קיים.
הדמעות שוב זולגות על פניי, אני נזהרת שלא להשמיע קולות בכי, שלא להעיר אותו, אני יודעת שהוא שוב ינסה לנחם אותי במגעו.
אני לא יכולה יותר להרגיש את המגע שלו שמנסה לקחת את מה שכבר לעולם לא יהיה שלו.
אני זקוקה למה שלעולם לא ארשה לעצמי לקבל, לגבר עם העיניים האפלות.
לאדון השקרים שלי.
 
דוד
 
איך מבקשים סליחה ממי שכבר לא נמצא כאן? איך מנקים את המצפון כשאין עם מי לדבר? איך מחזירים את הגלגל לאחור ומשנים את מה שכבר נעשה?
היא שוב בוכה והקולות שהיא משמיעה משגעים אותי. אני לא יכול לשאת את הרעשים האלו, לפעמים מתחשק לי להניח כרית על הראש שלה ולעמעם את הזמזום הזה שהבכי שלה יוצר בחדר שלנו. אני שונא אותו. היא לא מבינה שגם לי לא קל?
ידעתי מה יגרום לבכי הזה להפסק, אבל לא יכולתי. הכעס עליה גבר בכל רגע שעבר והצורך להשתיק אותה גרם לאיבר שלי להתעורר לחיים.
היא שכבה עם הגב אליי והרגשתי איך היא נרתעת, כשנצמדתי אליה מאחור.
התחושה שהיא לא רוצה שאגע בה הרגיזה אותי יותר, תפסתי את הישבן שלה בחוזקה. היא השתתקה מיד.
וכך מדי לילה, בכי שנפסק רק כשאני תובע בעלות על מה ששייך לי. אז למה אני מרגיש שהיא לא שלי?
ושוב עולה בדמיוני, הדמות שלו והשאלות שנשארו ללא מענה, מטריפות אותי. הבן זונה הזה גרם לי לפקפק בנאמנות שלה, שנאתי אותו יותר מכל אדם אחר ביקום, הוא עוד ישלם על זה.
וגם אלכס, אם אדע שהיא שכבה עם ריקי.
 
 
אריק
 
אני זוכר לילות ארוכים, מלאי תשוקה ואהבה.
כל מגע שעבר בינינו, כל אנחה שנשמעה בין קירות החדר.
אני זוכר איך צעקת את שמי, פעם אחר פעם,
את התכווצויות העונג של גופך.
האם היה זה רק חלום?
רצון נואש של גבר בודד, להישרף באש האהבה.
לפעמים אני מקווה שכך הדבר.
ברגעים שאני חש שלבי נתלש מקרבי
והכאב הופך לכמעט בלתי אפשרי.
אני מתבונן בתמונות הבודדות שלך,
ששמורות אצלי ורואה את ניצוץ האהבה בעינייך.
מה את עושה ברגע זה חושב אני מיד.
האם גם אצלך הלילות ארוכים וקרים?
האם אני עדיין בלבך?
קשה לי להמשיך להיות שחקן ליד האחרים,
להעמיד פנים שהכול בסדר,
כשהלב שבור מהצורך בך, אלכסנדרה.
אני כותב לילות שלמים כאחוז דיבוק.
מעלה את סיפור אהבתנו על הנייר, רק זה מקל מעט את הכאב.
אני זוכר לילות ארוכים, מלאי תשוקה ואהבה,
ושם של אישה אחת, שנחרט לעד בבשרי
בלבי ובנשמתי.
אלכסנדרה.
אני קורא את המילים שנכתבו בשעות החשיכה, האצבע נוגעת בכפתור ה delete, רוצה ללחוץ ולמחוק את הכאב יחד איתן, אבל אני יודע שזה לא ייתן לי דבר.
אני מוזג לעצמי עוד כוסית ויסקי וממשיך לכתוב.
הפעם מילים של כעס, על האמת שלא נאמרה ברגע הנכון, על הסודות הכלואים בראשי כי העדפתי לשתוק. הזעם משתלט עליי, הוא לא נותן לי מנוח. אני יושב וכותב במקום לגרום לך לשוב ולחייך, לבטוח ולהתאהב בי מחדש. ומתוך אדי האלכוהול עולה דמותך בעיניי ושוב אני כותב על אהבה וחושב עלייך.

עוד על הספר

ללא סודות אריאלה באום
פרולוג
 
 
אלכס/אלכסנדרה
 
אני מעורפלת מדמעות, הן חונקות אותי והכאב שמפלח את גופי לא מאפשר לי לנשום. אני רוצה להירדם, לשכוח לזמן מה את המציאות הזו, אליה התעוררתי מהרגע שיצאתי מאולם הנוסעים ועד לרגע הזה בו אני שוכבת לצד הגבר הזר הזה במיטה.
העייפות משתלטת עליי בכל פעם מחדש, אבל היא לא מביאה איתה הקלה מהכאב, השינה מביאה עמה סיוטים חדשים שגרועים יותר מהמציאות.
אני נעלמת בחשיכה ואין אף אחד שיושיע אותי, מעצמי ומהזיכרונות שלי ששורפים אותי. התקווה התנפצה לה והחלקיקים שלה עפו בסערה שפקדה את חיי.
מאיה, אני צועקת ומקווה שהיא תשמע, למה?
החור שבלבי בולע אותי ואני חשה בריקנות שלא נגמרת, אני מחפשת מוצא מהמבוך הזה ויודעת שהוא לא קיים.
הדמעות שוב זולגות על פניי, אני נזהרת שלא להשמיע קולות בכי, שלא להעיר אותו, אני יודעת שהוא שוב ינסה לנחם אותי במגעו.
אני לא יכולה יותר להרגיש את המגע שלו שמנסה לקחת את מה שכבר לעולם לא יהיה שלו.
אני זקוקה למה שלעולם לא ארשה לעצמי לקבל, לגבר עם העיניים האפלות.
לאדון השקרים שלי.
 
דוד
 
איך מבקשים סליחה ממי שכבר לא נמצא כאן? איך מנקים את המצפון כשאין עם מי לדבר? איך מחזירים את הגלגל לאחור ומשנים את מה שכבר נעשה?
היא שוב בוכה והקולות שהיא משמיעה משגעים אותי. אני לא יכול לשאת את הרעשים האלו, לפעמים מתחשק לי להניח כרית על הראש שלה ולעמעם את הזמזום הזה שהבכי שלה יוצר בחדר שלנו. אני שונא אותו. היא לא מבינה שגם לי לא קל?
ידעתי מה יגרום לבכי הזה להפסק, אבל לא יכולתי. הכעס עליה גבר בכל רגע שעבר והצורך להשתיק אותה גרם לאיבר שלי להתעורר לחיים.
היא שכבה עם הגב אליי והרגשתי איך היא נרתעת, כשנצמדתי אליה מאחור.
התחושה שהיא לא רוצה שאגע בה הרגיזה אותי יותר, תפסתי את הישבן שלה בחוזקה. היא השתתקה מיד.
וכך מדי לילה, בכי שנפסק רק כשאני תובע בעלות על מה ששייך לי. אז למה אני מרגיש שהיא לא שלי?
ושוב עולה בדמיוני, הדמות שלו והשאלות שנשארו ללא מענה, מטריפות אותי. הבן זונה הזה גרם לי לפקפק בנאמנות שלה, שנאתי אותו יותר מכל אדם אחר ביקום, הוא עוד ישלם על זה.
וגם אלכס, אם אדע שהיא שכבה עם ריקי.
 
 
אריק
 
אני זוכר לילות ארוכים, מלאי תשוקה ואהבה.
כל מגע שעבר בינינו, כל אנחה שנשמעה בין קירות החדר.
אני זוכר איך צעקת את שמי, פעם אחר פעם,
את התכווצויות העונג של גופך.
האם היה זה רק חלום?
רצון נואש של גבר בודד, להישרף באש האהבה.
לפעמים אני מקווה שכך הדבר.
ברגעים שאני חש שלבי נתלש מקרבי
והכאב הופך לכמעט בלתי אפשרי.
אני מתבונן בתמונות הבודדות שלך,
ששמורות אצלי ורואה את ניצוץ האהבה בעינייך.
מה את עושה ברגע זה חושב אני מיד.
האם גם אצלך הלילות ארוכים וקרים?
האם אני עדיין בלבך?
קשה לי להמשיך להיות שחקן ליד האחרים,
להעמיד פנים שהכול בסדר,
כשהלב שבור מהצורך בך, אלכסנדרה.
אני כותב לילות שלמים כאחוז דיבוק.
מעלה את סיפור אהבתנו על הנייר, רק זה מקל מעט את הכאב.
אני זוכר לילות ארוכים, מלאי תשוקה ואהבה,
ושם של אישה אחת, שנחרט לעד בבשרי
בלבי ובנשמתי.
אלכסנדרה.
אני קורא את המילים שנכתבו בשעות החשיכה, האצבע נוגעת בכפתור ה delete, רוצה ללחוץ ולמחוק את הכאב יחד איתן, אבל אני יודע שזה לא ייתן לי דבר.
אני מוזג לעצמי עוד כוסית ויסקי וממשיך לכתוב.
הפעם מילים של כעס, על האמת שלא נאמרה ברגע הנכון, על הסודות הכלואים בראשי כי העדפתי לשתוק. הזעם משתלט עליי, הוא לא נותן לי מנוח. אני יושב וכותב במקום לגרום לך לשוב ולחייך, לבטוח ולהתאהב בי מחדש. ומתוך אדי האלכוהול עולה דמותך בעיניי ושוב אני כותב על אהבה וחושב עלייך.