החזירו לי את שפיותי!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החזירו לי את שפיותי!
הוספה למועדפים

החזירו לי את שפיותי!

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

צהריים, השעה רבע לשלוש. עוד רגע תסתיים המשמרת, אין מזל! "צוות אט"ן - צוות אט"ן, נסיעה!" כורז הרמקול באכזריות, תולש אותנו מהכורסאות ומטיח בנו: "בת שש-עשרה, התקף אסתמה קשה, הרבה היסטריה בטלפון!!!"
מגיעים לכתובת בשיא המהירות. לעינינו מתגלה מראה של אישה כורעת ברך מעל נערה ומנסה להנשימה מפה לפה.  אכן התקף אסתמה קשה שהגיע למצב של דום נשימה.
פני הנערה כחולים לחלוטין. כל כך כחולים שזה מבהיל. ממש כצבע מכנסי העבודה שלנו.
אני לוקח את מכשיר ההנשמה ובמקביל אסף מחדיר אינפוזיה בזרועה. מתחילים בטיפול תרופתי, אגרסיבי ביותר, כדי להרדים אותה בניסיון לפתוח ולשחרר את דרכי האוויר החסומות שלה. מחדיר את הצינור התוך-קני שמסייע להנשמה, וכשאני מנסה להנשים, האמבו פשוט לא נסחט פנימה! התנגדות בית החזה ומערכת הנשימה העליונה אדירה! אחד הסיוטים הגדולים ביותר לרופא מרדים בחדר ניתוח, לא כל שכן, לפאראמדיק בודד בשטח. 
"מה קורה?!" שואל אסף שמבחין בבעיה.
"היא חסומה לגמרי," אני מפטיר...
 
 
בני, פרמדיק מד"א זה שנים רבות, חווה תגובת הלם קרב בעקבות תאונת דרכים שבה היה מעורב כנהג.
בעקבות התאונה מוצא בני את עצמו רחוק מהעבודה המאתגרת והלחוצה, אולם הפלאשבקים והזיכרונות מהאירועים הקשים שבהם תפקד כפאראמדיק באזרחות ובצבא, ושאותם טרח להדחיק כל חייו המקצועיים, צפים ועולים בו ומטלטלים קשות את מציאות חייו.
כחלק מתהליך ההתמודדות עם תסמונת פוסט טראומטית (PTSD), בני מוצא עצמו כותב את קורותיו בבולמוס כתיבה בלתי נשלט – התוצאה לפניכם.

פרק ראשון

1.
 
כבר במבט הראשון ידעתי שהוא מת.
 
זה לקח שנייה, לא יותר. ראשו המוטל על ההגה, במין זווית לא טבעית, מכיוון הגב לא נראו תנועות הנשימה כלל. הניסיון לימדני לא לאבד עליו עוד רגע נוסף ולפנות מיד לראות מה קורה עם הפצועים ברכב השני.
 
לזוג הצעיר בטויוטה האדומה והחדישה של החברה היה מזל טוב יותר באותו יום. כריות אוויר והמכונית ידעו לספוג את המכה בצורה נכונה יותר, כך שהאנרגיה העצומה של התאונה החזיתית נספגה, רובה ככולה, בהתמוטטות מבוקרת של הפגוש, מוט ההגה והמנוע כלפי מטה. כל שאר האנרגיה נבלמה באמצעות כריות האוויר, כך שמבחינתם, החבטה הנוראית נחוותה כלא יותר מאשר אי-נעימות בינונית ותו לא.
 
הדבר הראשון שהבחנתי בו בהגיעי אליהם היה מין חיוך מוזר, ספק מתנצל, מרוח על פניהם, כאילו הבינו מיד שהתאונה אינה באשמתם. כאילו ראו כבר את פסיקת קצין התחבורה של החברה ואת החלטת שופט התעבורה, שהאשמה הבלעדית לתאונה היא של נהג הסובארו הלבנה.
 
לאחר הבדיקה המידית של מצב ההכרה, הנשימה והדופק, קבעתי כי הם פצועים קל והתפניתי לחלק הוראות לצוות שלי איך לחלצם מהרכב המעוך: איזה ציוד להביא, את מי נחלץ ראשון, מאיזה כיוון הכי נכון שנעשה את זה וכמובן דיווח בקשר למוקד:
 
"כרמל מ-17."
 
"כרמל שומעת את 17 – דיווח בבקשה."
 
"קבלי תאונה חזיתית קשה. יש כאן הרוג אחד ושניים קלים, תשלחי לי אמבולנס רגיל נוסף לסיוע."
 
אחרי החילוץ, שלא היה מסובך כלל ועיקר, הוכנס נהג הטויוטה האדומה הפצוע לאמבולנס לטיפול נמרץ והושאר להשגחת הצוער (חניך בקורס פאראמדיקס) והחובש. הנוסעת שישבה לידו הועברה לאמבולנס הרגיל, ואני ירדתי עם המוניטור כדי להוציא קו ישר להרוג מהסובארו הלבנה.
 
קו ישר בפעילות החשמלית של הלב במשך שלושים שניות בשלושה לידים של המוניטור, זה החלק המדיקוליגלי שאני מחויב בו, כדי לקבוע שנהג הסובארו הלבנה לא יזכה בפעולות ההחייאה ורק יחכה לרופא הניידת לטיפול נמרץ, שיוציא את תעודת הפטירה.
 
אחר כך כיסיתי את הגופה בשמיכת הפיקה, משובצת כחול, של מד"א, ואמרתי ביני לבין עצמי את המשפט הנורא ההוא שפעמים רבות כל כך כבר אמרתי בעבר: "אני מקווה שעשית חיים..."
 
כשאני חושב על זה עכשיו, זה מוזר, אך את המשך המשפט מעולם לא השלמתי. "...כי אם לא, עכשיו זה מאוחר מדי..."
 
יש בהמשך הזה משהו רע וסופי אף יותר מאשר בתחילתו.
 
 
 
שני הפצועים פונו לחדר המיון של בית-חולים כרמל – משתדלים שלא להפריד בין בני הזוג – וצוות הנט"ן שהגיע בינתיים, כתב את טופסי הפטירה. בתוך כשעה מתחילת האירוע כבר ישבנו לנו שוב בנקודת ההזנקה, לאחר שרעננו את האמבולנס, השלמנו ציוד וניקינו את המלוכלך.
 
שגרה.
 
קצת עצוב בלב, אבל בעיקר לומדים ומדסקסים את הטיפול המקצועי בתאונה.
 
שוב הצוער לא מבין איך זה ש"השתלטתי לו על האירוע", ושוב אני מסביר שאם ניהול האירוע לא דופק כמו שעון שוויצרי-נוצץ-משומן-עם-אחריות-לכל-החיים, אני לוקח את האירוע תחת פיקודי, כך שיראה את השיטה ויפנים אותה.
 
"אבל איך ידעת כל כך מהר שהוא מת?!"
 
"ניסיון, איש, רק ניסיון. תראה הרוג אחד ועוד אחד ועוד אחד... בהרוג המאה כבר תבחין בכך במהירות שלי."
 
בלבי אני אומר, 'מכונת הרג שכמותך – תראה למה נהיית!'
 
איני מספיק להשלים את קו המחשבה, וכבר יורד אלינו בריצה, חיוך מרוח על פניו, המתנדב שקורא לנו לצאת לעוד נסיעה.
 
הפעם לבית אבות על הכרמל, התאבדות בירייה.
 
כשכולנו כבר באמבולנס לטיפול נמרץ, לאחר קבלת הפרטים מהמוקד, אני מקלל בלבי את מר גורלי. למה לעזאזל החלפתי את משמרת הבוקר לערב? הרי כמו כלום הייתי דוחה את התוכניות של אותו בוקר, כך שהיה לי בוקר מפנק, ללא משתלמים ובלי נסיעות, כמו שסיפר לנו צוות הבוקר בזמן החלפת המשמרת.
 
עוד שתי דקות מגיעים. אני מוודא עם הצוער שהכול בסדר ומעביר לו דגשים לגבי המקרה שלפנינו. "התאבדות בירייה, דבר ראשון הבטיחות, לזכור שזו 'זירת אירוע' ולא להזיז שום דבר. ואם אין מה לעשות – לא לעשות דבר."
 
מגיעים ויורדים. אחות בית האבות מובילה אותנו דרך מסדרונות מצחינים, שלפני רגע עברה שם מישהי ומילאה את האוויר הדחוס בלאו הכי ב"ספרי" של שירותים, מהסוג הזול...
 
אני מבצע שוב את התרגילים לעצירת הנשימה, ושוב, אחרי שניות אחדות, נכנע לדחף לשאוף כשרמות הפחמן הדו-חמצני במוח עולות.
 
בחדר בית האבות, מאחורי הפרגוד, שרוע על המיטה קשיש הרוג. האקדח אחוז בידו הימנית הנשענת על הבטן. חור כניסה מדמם ברקה ימין, ללא תנועות נשימה. הצוער מחבר את המוניטור, ואני מאשר שהאיש חסר חיים.
 
האחות ממלמלת שהיא "ממש לא מבינה איך קשיש במחלקה הסיעודית מגיע לאקדח..."
 
אני לא רוצה לגלות אמפתיה בשלב זה כלפיה, אפילו רוצה להיות קצת עוקצני ומסכים אתה: "באמת איך?!"
 
מאוחר יותר יתברר לנו שיום קודם הוא פשוט ביקש מאחת האחיות לקחת כמה חפצים מהכספת שלו...
 
אני מורה לאחות שאיש לא ייכנס לחדר עד שהמשטרה תגיע.
 
היא אומרת, "בסדר, רק שזה אומר שצריך להוציא את הקשיש השני מהחדר."
 
"איזה קשיש שני?" אני נזעק.
 
מתברר שמאחורי הפרגוד עומדת מיטה נוספת שעליה נמנם לו בינתיים השכן של המתאבד.
 
איש לא חשב להוציא את המסכן מהחדר, אחרי כל הבלגן. אני חושב שמתייחסים אליהם כאל רהיטים אנושיים. הקשישים מאבדים שם את צלם האנוש.
 
ושוב, בפעם האלף, אני נשבע לעצמי שלא להגיע למצב הזה! רוצה למות בגיל שישים. לא להיהפך לזומבי. לא להזדקק לאקדח שיגאל אותי מייסוריי בגיל שמונים ושבע.
 
מוזמן נט"ן – טפסים – הנוהל הרגיל. ושוב לנקודת ההזנקה.
 
שגרה.
 
 
 
השקט שבין הקריאות מאפשר קצת זמן מחשבה והתארגנות.
 
אחרי שנים במקצוע אני נאבק על זכותי להישאר בן-אדם. להישאר רגיש למקרים, לחולים ולפצועים, אך זה גוזל אנרגיה.
 
מי יודע? אולי עדיפה הגישה של כמה מהאנשים שאני עובד אתם – גישה של ניתוק רגשי מוחלט ממה שאנחנו עושים. להיות כמו אלה שקוראים לאמבולנס "טנדר" ולמקצוע שלהם "סבלים".
 
אני מעדיף את השם הרשמי "פאראמדיק".
 
כן, זה המקצוע שלי ואני בן ארבעים ושלוש בקרוב, נשוי ואב לשלושה. אבל איך הגעתי לזה? לא זכור לי שאי פעם בילדותי דמיינתי להיות פאראמדיק.
 
 
 
כנער בחרתי במגמה סוציולוגית. במשך תקופה למדתי בפנימייה הצבאית ליד הריאלי בחיפה, אולם עזבתי לפני תום הלימודים בגלל אי הסתגלות לחיי הפנימייה, לפקודות ולמשטר, וחוסר יכולת להתמודד עם כל אלה.
 
התגעגעתי הביתה, למרווח הזמן שלי, להיות אדון לזמני החופשי ולמעשיי.
 
אולי בכך גם הצלתי את חיי. לעולם לא אדע.
 
את התיכון סיימתי במגמה הביולוגית כי שם היו הבחורות היפות והמורה הכי סקסית.
 
בצבא שירתי בצנחנים כלוחם עד לאירוע של סירוב הפקודה.
 
אז עוד לא קראו לזה "אינתיפאדה", אבל זה מה שהיה שם, בשטחים, בשנת 1981.
 
לראשונה בחיי כחייל קרבי קיבלתי קסדת משטרה עם משקף פלסטי ואלת עץ גדולה וכבדה. ההרגשה השתנתה מיד, כך שבמקום חייל קרבי בצנחנים הרגשתי כקלגס מאחד מספרי ההיסטוריה בתיכון. משהו בבטן זעק שלא לכך חונכתי, ובתוך פנקס השבי שלי בערה לה "מגילת זכויות האדם" של ארגון אמנסטי, אותה קיבלתי כמתנת גיוס מאחי שלמה.
 
הפקודה שקיבלנו הייתה חד-משמעית, פשוטה באכזריותה, ובפורום רחב.
 
עמד שם גנרל גדול, או לפחות כך הוא הצטייר בעיניי הצעירות, שפקד על כל הפורום של הגדוד, "תשברו ידיים ורגליים – רק אל תפגעו בפנים, זה לא מצטלם טוב בטלוויזיה..."
 
את הציטוט הזה אני זוכר היטב.
 
סירבתי פקודה בפני כל הפורום הענק וכתוצאה מכך נודיתי מהפלוגה.
 
זו הייתה תקופה נאיבית. ובה זמזם לי בראש שירו של אריק אינשטיין הישן והטוב "אני ואתה נשנה את העולם"... אותו שרתי באמונה דתית כמעט.
 
אחרי פרק זמן של השפלה באוהל מוקף קונצרטינה ואחר כך כטבח בבסיס, נשלחתי לקורס חובשים.
 
התאימה לי ההרגשה של להיות חובש כמשהו הופכי מלוחם.
 
מלחמת של"ג נפתחה בקול תרועה ובה שימשתי כחובש בגדודי הצנחנים וכנהג נגמ"ש.
 
נכנסנו ללבנון ועד כביש בירות-דמשק שוטטנו לנו וחיפשנו את מותנו.
 
כמה מצאו אותו, אחרים לא.
 
בסוף גם השחרור הגיע.
 
בהגיעי לאזרחות לא היה לי מה לתרום כנהג נגמ"ש או כלוחם ולכן פניתי למד"א.
 
כך, פחות או יותר, התגלגלו העניינים. באותה תקופה נראה לי שהחיים הם מקרה שגורר מקרה, ולא הייתה לי הרגשה שאני באמת מחליט וקובע.
 
לא הייתי אדון לגורלי.

עוד על הספר

החזירו לי את שפיותי! בני קציר
1.
 
כבר במבט הראשון ידעתי שהוא מת.
 
זה לקח שנייה, לא יותר. ראשו המוטל על ההגה, במין זווית לא טבעית, מכיוון הגב לא נראו תנועות הנשימה כלל. הניסיון לימדני לא לאבד עליו עוד רגע נוסף ולפנות מיד לראות מה קורה עם הפצועים ברכב השני.
 
לזוג הצעיר בטויוטה האדומה והחדישה של החברה היה מזל טוב יותר באותו יום. כריות אוויר והמכונית ידעו לספוג את המכה בצורה נכונה יותר, כך שהאנרגיה העצומה של התאונה החזיתית נספגה, רובה ככולה, בהתמוטטות מבוקרת של הפגוש, מוט ההגה והמנוע כלפי מטה. כל שאר האנרגיה נבלמה באמצעות כריות האוויר, כך שמבחינתם, החבטה הנוראית נחוותה כלא יותר מאשר אי-נעימות בינונית ותו לא.
 
הדבר הראשון שהבחנתי בו בהגיעי אליהם היה מין חיוך מוזר, ספק מתנצל, מרוח על פניהם, כאילו הבינו מיד שהתאונה אינה באשמתם. כאילו ראו כבר את פסיקת קצין התחבורה של החברה ואת החלטת שופט התעבורה, שהאשמה הבלעדית לתאונה היא של נהג הסובארו הלבנה.
 
לאחר הבדיקה המידית של מצב ההכרה, הנשימה והדופק, קבעתי כי הם פצועים קל והתפניתי לחלק הוראות לצוות שלי איך לחלצם מהרכב המעוך: איזה ציוד להביא, את מי נחלץ ראשון, מאיזה כיוון הכי נכון שנעשה את זה וכמובן דיווח בקשר למוקד:
 
"כרמל מ-17."
 
"כרמל שומעת את 17 – דיווח בבקשה."
 
"קבלי תאונה חזיתית קשה. יש כאן הרוג אחד ושניים קלים, תשלחי לי אמבולנס רגיל נוסף לסיוע."
 
אחרי החילוץ, שלא היה מסובך כלל ועיקר, הוכנס נהג הטויוטה האדומה הפצוע לאמבולנס לטיפול נמרץ והושאר להשגחת הצוער (חניך בקורס פאראמדיקס) והחובש. הנוסעת שישבה לידו הועברה לאמבולנס הרגיל, ואני ירדתי עם המוניטור כדי להוציא קו ישר להרוג מהסובארו הלבנה.
 
קו ישר בפעילות החשמלית של הלב במשך שלושים שניות בשלושה לידים של המוניטור, זה החלק המדיקוליגלי שאני מחויב בו, כדי לקבוע שנהג הסובארו הלבנה לא יזכה בפעולות ההחייאה ורק יחכה לרופא הניידת לטיפול נמרץ, שיוציא את תעודת הפטירה.
 
אחר כך כיסיתי את הגופה בשמיכת הפיקה, משובצת כחול, של מד"א, ואמרתי ביני לבין עצמי את המשפט הנורא ההוא שפעמים רבות כל כך כבר אמרתי בעבר: "אני מקווה שעשית חיים..."
 
כשאני חושב על זה עכשיו, זה מוזר, אך את המשך המשפט מעולם לא השלמתי. "...כי אם לא, עכשיו זה מאוחר מדי..."
 
יש בהמשך הזה משהו רע וסופי אף יותר מאשר בתחילתו.
 
 
 
שני הפצועים פונו לחדר המיון של בית-חולים כרמל – משתדלים שלא להפריד בין בני הזוג – וצוות הנט"ן שהגיע בינתיים, כתב את טופסי הפטירה. בתוך כשעה מתחילת האירוע כבר ישבנו לנו שוב בנקודת ההזנקה, לאחר שרעננו את האמבולנס, השלמנו ציוד וניקינו את המלוכלך.
 
שגרה.
 
קצת עצוב בלב, אבל בעיקר לומדים ומדסקסים את הטיפול המקצועי בתאונה.
 
שוב הצוער לא מבין איך זה ש"השתלטתי לו על האירוע", ושוב אני מסביר שאם ניהול האירוע לא דופק כמו שעון שוויצרי-נוצץ-משומן-עם-אחריות-לכל-החיים, אני לוקח את האירוע תחת פיקודי, כך שיראה את השיטה ויפנים אותה.
 
"אבל איך ידעת כל כך מהר שהוא מת?!"
 
"ניסיון, איש, רק ניסיון. תראה הרוג אחד ועוד אחד ועוד אחד... בהרוג המאה כבר תבחין בכך במהירות שלי."
 
בלבי אני אומר, 'מכונת הרג שכמותך – תראה למה נהיית!'
 
איני מספיק להשלים את קו המחשבה, וכבר יורד אלינו בריצה, חיוך מרוח על פניו, המתנדב שקורא לנו לצאת לעוד נסיעה.
 
הפעם לבית אבות על הכרמל, התאבדות בירייה.
 
כשכולנו כבר באמבולנס לטיפול נמרץ, לאחר קבלת הפרטים מהמוקד, אני מקלל בלבי את מר גורלי. למה לעזאזל החלפתי את משמרת הבוקר לערב? הרי כמו כלום הייתי דוחה את התוכניות של אותו בוקר, כך שהיה לי בוקר מפנק, ללא משתלמים ובלי נסיעות, כמו שסיפר לנו צוות הבוקר בזמן החלפת המשמרת.
 
עוד שתי דקות מגיעים. אני מוודא עם הצוער שהכול בסדר ומעביר לו דגשים לגבי המקרה שלפנינו. "התאבדות בירייה, דבר ראשון הבטיחות, לזכור שזו 'זירת אירוע' ולא להזיז שום דבר. ואם אין מה לעשות – לא לעשות דבר."
 
מגיעים ויורדים. אחות בית האבות מובילה אותנו דרך מסדרונות מצחינים, שלפני רגע עברה שם מישהי ומילאה את האוויר הדחוס בלאו הכי ב"ספרי" של שירותים, מהסוג הזול...
 
אני מבצע שוב את התרגילים לעצירת הנשימה, ושוב, אחרי שניות אחדות, נכנע לדחף לשאוף כשרמות הפחמן הדו-חמצני במוח עולות.
 
בחדר בית האבות, מאחורי הפרגוד, שרוע על המיטה קשיש הרוג. האקדח אחוז בידו הימנית הנשענת על הבטן. חור כניסה מדמם ברקה ימין, ללא תנועות נשימה. הצוער מחבר את המוניטור, ואני מאשר שהאיש חסר חיים.
 
האחות ממלמלת שהיא "ממש לא מבינה איך קשיש במחלקה הסיעודית מגיע לאקדח..."
 
אני לא רוצה לגלות אמפתיה בשלב זה כלפיה, אפילו רוצה להיות קצת עוקצני ומסכים אתה: "באמת איך?!"
 
מאוחר יותר יתברר לנו שיום קודם הוא פשוט ביקש מאחת האחיות לקחת כמה חפצים מהכספת שלו...
 
אני מורה לאחות שאיש לא ייכנס לחדר עד שהמשטרה תגיע.
 
היא אומרת, "בסדר, רק שזה אומר שצריך להוציא את הקשיש השני מהחדר."
 
"איזה קשיש שני?" אני נזעק.
 
מתברר שמאחורי הפרגוד עומדת מיטה נוספת שעליה נמנם לו בינתיים השכן של המתאבד.
 
איש לא חשב להוציא את המסכן מהחדר, אחרי כל הבלגן. אני חושב שמתייחסים אליהם כאל רהיטים אנושיים. הקשישים מאבדים שם את צלם האנוש.
 
ושוב, בפעם האלף, אני נשבע לעצמי שלא להגיע למצב הזה! רוצה למות בגיל שישים. לא להיהפך לזומבי. לא להזדקק לאקדח שיגאל אותי מייסוריי בגיל שמונים ושבע.
 
מוזמן נט"ן – טפסים – הנוהל הרגיל. ושוב לנקודת ההזנקה.
 
שגרה.
 
 
 
השקט שבין הקריאות מאפשר קצת זמן מחשבה והתארגנות.
 
אחרי שנים במקצוע אני נאבק על זכותי להישאר בן-אדם. להישאר רגיש למקרים, לחולים ולפצועים, אך זה גוזל אנרגיה.
 
מי יודע? אולי עדיפה הגישה של כמה מהאנשים שאני עובד אתם – גישה של ניתוק רגשי מוחלט ממה שאנחנו עושים. להיות כמו אלה שקוראים לאמבולנס "טנדר" ולמקצוע שלהם "סבלים".
 
אני מעדיף את השם הרשמי "פאראמדיק".
 
כן, זה המקצוע שלי ואני בן ארבעים ושלוש בקרוב, נשוי ואב לשלושה. אבל איך הגעתי לזה? לא זכור לי שאי פעם בילדותי דמיינתי להיות פאראמדיק.
 
 
 
כנער בחרתי במגמה סוציולוגית. במשך תקופה למדתי בפנימייה הצבאית ליד הריאלי בחיפה, אולם עזבתי לפני תום הלימודים בגלל אי הסתגלות לחיי הפנימייה, לפקודות ולמשטר, וחוסר יכולת להתמודד עם כל אלה.
 
התגעגעתי הביתה, למרווח הזמן שלי, להיות אדון לזמני החופשי ולמעשיי.
 
אולי בכך גם הצלתי את חיי. לעולם לא אדע.
 
את התיכון סיימתי במגמה הביולוגית כי שם היו הבחורות היפות והמורה הכי סקסית.
 
בצבא שירתי בצנחנים כלוחם עד לאירוע של סירוב הפקודה.
 
אז עוד לא קראו לזה "אינתיפאדה", אבל זה מה שהיה שם, בשטחים, בשנת 1981.
 
לראשונה בחיי כחייל קרבי קיבלתי קסדת משטרה עם משקף פלסטי ואלת עץ גדולה וכבדה. ההרגשה השתנתה מיד, כך שבמקום חייל קרבי בצנחנים הרגשתי כקלגס מאחד מספרי ההיסטוריה בתיכון. משהו בבטן זעק שלא לכך חונכתי, ובתוך פנקס השבי שלי בערה לה "מגילת זכויות האדם" של ארגון אמנסטי, אותה קיבלתי כמתנת גיוס מאחי שלמה.
 
הפקודה שקיבלנו הייתה חד-משמעית, פשוטה באכזריותה, ובפורום רחב.
 
עמד שם גנרל גדול, או לפחות כך הוא הצטייר בעיניי הצעירות, שפקד על כל הפורום של הגדוד, "תשברו ידיים ורגליים – רק אל תפגעו בפנים, זה לא מצטלם טוב בטלוויזיה..."
 
את הציטוט הזה אני זוכר היטב.
 
סירבתי פקודה בפני כל הפורום הענק וכתוצאה מכך נודיתי מהפלוגה.
 
זו הייתה תקופה נאיבית. ובה זמזם לי בראש שירו של אריק אינשטיין הישן והטוב "אני ואתה נשנה את העולם"... אותו שרתי באמונה דתית כמעט.
 
אחרי פרק זמן של השפלה באוהל מוקף קונצרטינה ואחר כך כטבח בבסיס, נשלחתי לקורס חובשים.
 
התאימה לי ההרגשה של להיות חובש כמשהו הופכי מלוחם.
 
מלחמת של"ג נפתחה בקול תרועה ובה שימשתי כחובש בגדודי הצנחנים וכנהג נגמ"ש.
 
נכנסנו ללבנון ועד כביש בירות-דמשק שוטטנו לנו וחיפשנו את מותנו.
 
כמה מצאו אותו, אחרים לא.
 
בסוף גם השחרור הגיע.
 
בהגיעי לאזרחות לא היה לי מה לתרום כנהג נגמ"ש או כלוחם ולכן פניתי למד"א.
 
כך, פחות או יותר, התגלגלו העניינים. באותה תקופה נראה לי שהחיים הם מקרה שגורר מקרה, ולא הייתה לי הרגשה שאני באמת מחליט וקובע.
 
לא הייתי אדון לגורלי.