תאמינו או לא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תאמינו או לא
מכר
מאות
עותקים
תאמינו או לא
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תאמינו או לא

3.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

סוף שנות השמונים בתל אביב. זוהר בר, צעירה אטית ומשונה, עובדת זוטרה במשרד עורכי דין, מתמוטטת במזנון של בית המשפט לאחר ששפכה כוס מיץ על מסמכים שהיתה אמורה להגיש במזכירות. שרועה על רצפת הקפיטרייה, כל מה שהיא רוצה זה לשכב, לעצום את העיניים ולא לקום עוד.
 
כמו בסיפור סינדרלה מודרני נחלץ לעזרתה עורך דין יפה תואר בשם מיקי ומקים אותה על רגליה. יחדיו יוצאים האביר על הסוס הלבן והעלמה במצוקה למסע של גילויים מסעירים על אודות חייה של זוהר.
 
בעזרת עבודה קשה ולא מעט אינסטינקטים בריאים יחשפו השניים במהירות מסחררת שרשרת של סודות, שקרים, מזימות ופשעים, שיכו את עולם המשפט בתדהמה. אך האם יצליחו להביס את אויביהם ולדהור, כנגד כל הסיכויים, אל הסוף הטוב?
 
תאמינו או לא הוא מותחן רומנטי וסוחף שבו הכול, אבל ממש הכול יכול לקרות. מירי וורצל רקמה סיפור הכתוב בשני קולות מדויקים ומציב את זוהר כגיבורה בלתי-נשכחת.

פרק ראשון

יום ראשון, 10:55
 
יצא ככה שעל כולם לא הפסיקו לדבר, ולכתוב, ולהראות את התמונות שלהם, ורק עלי, שבגללי קרה הכול, שכמעט הרגו אותי פעמיים, אף אחד לא אמר כלום.
נכון שגם אותי ראו פעם אחת בעיתון, קטנה כזאת, מאחורי מיקי, שהיה בדיוק באמצע התמונה עם החיוך הזה שלו, שאלה כל כך שונאת. ״חושב שתפס את אלוהים בביצים עם הפרצוף הזה שלו, הדביל הזה,״ היתה אומרת כל פעם שמיקי היה מבקש ממנה משהו והיא לא היתה מסכימה, והוא היה מחייך אליה, ובסוף היא היתה עושה בדיוק מה שהוא רוצה.
״מה את מתלוננת?״ מיקי אמר. ״הנה, גם את מופיעה בעיתון,״ וצחק. אבל אם פעם אחת בחיים שלכם היו כותבים עליכם בעיתון, לא הייתם רוצים שלפחות יגידו את השם שלכם ולא יקראו לכם ״השליחה״?
״תדהמה בעולם המשפט,״ היה כתוב בעיתון אחד. ״סקס, שקרים וטייפ־רקורדר״ היה כתוב בעיתון אחר, שזה דומה לשם של סרט שהיה בדיוק בקולנוע. מיקי הסביר לי שבעיתונים אוהבים לתת כותרות לפי שמות של כל מיני דברים שאנשים מכירים, שהם קוראים ומבינים ואומרים לעצמם, אוי, איזה חכם אני שהבנתי. מאז אני מחפשת בעיתון לראות אולי גם אני מכירה משהו, אבל כמעט אף פעם לא יוצא לי.
״בשביל זה צריך ידע, השכלה, חביבתי,״ מיקי אמר. ״מי שכל מזונו הרוחני הוא עיתון 'לאשה' ורומנים למשרתות, למה הוא יכול לצפות? תמשיכי לקרוא את הספרים שנתתי לך ותדעי הכול בחיים.״
מיקי צוחק על עיתון ״לאשה״. כל השבוע הייתי מחכה שיגיע יום שני. ביום שני יוצא עיתון ״לאשה״, ודבר ראשון בבוקר, כשרק היו פותחים את החנות שליד המשרד, הייתי קונה את העיתון כי אני הייתי באה מוקדם, לפני שפותחים את כל החנויות, פותחת את המשרד ומחכה כל היום שיגיע כבר הערב, שאוכל ללכת ישר לדירה שלי בלי להסתובב קודם כמו כל יום, ולקרוא אותו לאט־לאט. אני מנסה להגיד משהו חשוב על ״לאשה״, למשל, שלומדים ממנו כל מיני דברים, אבל האמת היא שלדעת מה הנסיכה סטפני לבשה בשבוע שעבר לנשף האביב ולאן היא נסעה ואיזה עוד בלגנים היא עשתה לאבא שלה, זה לא באמת ללמוד דברים, אז אני לא אומרת כלום.
מה קרה בסוף, כולם יודעים. אבל איך הכול התחיל? אני חושבת שכדאי לכם לקרוא. תגיעו לסוף, ותראו.
הכול התחיל בבוקר.
הלכתי לבית משפט להגיש,* ככה קוראים לזה, כל מיני מסמכים במזכירויות, כמו שכל יום כמעט אני עושה... אה, רגע. שכחתי בעצם להגיד לכם מי אני. כי מי זה מיקי וגברת כץ ומר כץ ורוני כץ ואדון כץ, את זה אתם יודעים ממה שקראתם בעיתונים ושמעתם בטלוויזיה.
* הגשת מסמכים היא הליך משפטי המתבצע באמצעות מסירת מסמכים למזכירות בית המשפט, כדי שיובאו לעיונו של השופט.
 
אני זוהר, זוהר בר, שעבדה במשרד שלהם. המשרד הוא של גברת כץ ושל מר כץ, שהם ההורים של רוני, ושל אדון כץ, שהוא האבא של מר כץ, זאת אומרת הסבא של רוני, וכולם עורכי דין.
המשרד הוא של גברת כץ וגם של מר כץ וגם של אדון כץ, אבל אפילו שהשם של אדון כץ כתוב ראשון בכל מקום, גם בשלט בחוץ וגם בַּנייר מכתבים, כולם יודעים שמי שמחליטה במשרד זאת גברת כץ.
מר כץ בא לפעמים לכמה ימים ועובד קצת, אבל הוא לא באמת נחשב. ואז, אחרי שעבד קצת, פתאום עוד פעם לא רואים אותו, עד שאחרי כמה זמן הוא חוזר, וככה כל הזמן.
אדון כץ בא כל יום, יושב בחדר שלו, שותה תה, ואף אחד לא יודע מה עוד הוא עושה. רק אני ורוני נכנסים אליו כל פעם שהוא בא - או אלָה אם אני בשליחויות - בשביל להביא לו תה. בצהריים הוא יוצא מהחדר בלי להגיד כלום והולך לו, וחוזר עוד פעם בבוקר.
וכולם ידעו שכשרוני יהיה עורך דין, גם הוא יעבוד במשרד.
אז ביום הזה, ביום ראשון בבוקר, הייתי במזכירות אחת, והיה תור נורא גדול, והיה לי חם נורא, והרגשתי שאם אני לא שותה עכשיו משהו, אני מתעלפת.
ופתאום נזכרתי שגם לא אכלתי כבר מאתמול. לא, בעצם מהיום שלפני זה. לא שככה אני אוכלת הרבה. ״אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים,״ אלה אומרת כל פעם, כמעט, כשאני מוציאה בצהריים את הסנדוויץ' שלי שהכנתי לי בבוקר, אוכלת שני ביסים ושמה בחזרה בתיק. לפעמים אני אפילו שוכחת בכלל להוציא אותו, והוא חוזר בערב בתיק שלי לדירה. ורק כשאני מגיעה אני נזכרת שיש לי סנדוויץ' בתיק, כי כל החתולים של גברת ברכה - הג'ינג'י הגדול, השחור־לבן הצולע והשניים האפורים, ולפעמים יש להם גם חברים - עומדים ומסתכלים עלי. ואז אני מוציאה את הסנדוויץ' ושמה להם. החתולים של גברת ברכה אוכלים הכול, גם סנדוויצ'ים.
״את לא יודעת להעריך את המזל שלך, שאת בכלל לא צריכה לאכול,״ אלה אומרת ואוכלת עוד פעם את הסלט שהביאה בקופסה מהבית. ״איזה גועל,״ היא אומרת. ואם זה ביום שאפילו שתי פרוסות לחם עם קצת גבינה אסור לה - כי היא כבר ממש חייבת לרדת עד החתונה, שאשר החבר שלה עוד לא אמר לה מתי היא תהיה אבל בטח בקרוב הוא יגיד, והיא רק עולה כל הזמן, לא מבינה בכלל איך, שהרי היא אוכלת רק ירקות כל היום - אז כדאי להיות רחוק ממנה כמה שאפשר, ועל כל דבר להגיד אין בעיה, אלה. כי היא כזאת עצבנית בימים כאלה, שאם עשיתם משהו, אפילו הכי קטן, שהיא חושבת שהוא לא בסדר, אז אתם באמת מסכנים. וכולם מחכים כבר שתרד לכמה דקות, לעשן סיגריה, היא אומרת, אבל כולם יודעים שהיא הולכת לבולגרי שבפינה. פעם אחת בדיוק עברתי שם וראיתי שהיא אוכלת מהר בורקס כזה גדול, ועצרתי שלא תראה אותי, כי היתה לי הרגשה שהיא לא תשמח שמישהו, ובטח אם זה אני, יראה אותה אוכלת ככה מהר־מהר.
אז הלכתי למזנון ועמדתי עד שהגיע התור שלי.
מי שלא מכיר את המזנון של הבית משפט ובא לשם בזמן של ההפסקה, שזה מאחת־עשרה עד אחת־עשרה וחצי, לא מבין איך בכלל מישהו יכול להיכנס לשם, לאכול שם - ובטח איך אפשר לשתות שם. כולם עומדים אחד על השני, כולם שחורים ולבנים כאלה. סתם אנשים בצבעים אחרים כמעט אין, ויש כאלה שאין להם כבר מקום, אז הם עומדים בחוץ.
אני באתי לפני שהתחילה ההפסקה. עוד לא היו כמעט אנשים, והלכתי לעמוד בתור.
פתאום ראיתי את המיץ תפוזים הזה, וידעתי שזה בדיוק מה שיעשה לי טוב ויחזיר לי את הכוח לרגליים, שכבר שכחתי מתי הוא היה שם ומתי הוא הלך. כי אם גם אתם לא הייתם ישנים כל הלילה, רק יושבים על הספסל בפינה של הרחוב, מאחורי העצים, ככה שלא רואים אתכם, ומחכים רק שיהיה בוקר, ולא אוכלים - כי בערב בטח כבר לא אכלתי, ויצא ככה שגם כל היום לא אכלתי, כי כמו שאלה אומרת, אני ממש שוכחת לאכול כל הזמן, אבל בכל אופן, לפעמים גם אני אוכלת משהו - אז גם לכם היה בורח כל הכוח מהרגליים. בטח היה הולך לחפש מקום אחר, ששם ייתנו לו גם אוכל וגם לישון כמו בנאדם בלילה, במיטה.
אז לקחתי את הכוס מיץ, החזקתי אותה ביד אחת, ולקחתי גם עוגה קטנה והחזקתי אותה ביד השנייה. לא שהייתי רעבה, אבל חשבתי שאולי הכוח יראה אותה ויתחשק לו לחזור אלי. והלכתי לשולחן הכי קרוב, והחזקתי בין היד לצד הגוף את כל הניירות שעוד הייתי צריכה להגיש, לחוצים חזק שלא ייפלו. שמתי את העוגה על השולחן, וביד שקודם החזיקה את העוגה לקחתי את כל הניירות מהמקום שבו הם היו לחוצים, ושמתי אותם על השולחן. ובדיוק באותו רגע מישהו דחף את היד השנייה שלי והכוס מיץ התהפכה ונשפכה על השולחן ועל כל הניירות שעליו.
״אופס, כמה מגושם מצדי,״ שמעתי קול של אישה, ״אנחנו צריכות שולחן גדול. אכפת לך לעבור לשולחן אחר? אל תדאגי, חמודה, מישהו כבר ינקה...״
הסתכלתי על הניירות שעל השולחן, שכל אלה שלמעלה היו רטובים בקצה שלהם, וידעתי שאם אני מגישה ככה מסמכים, אלה הורגת אותי. כי הגשה זה חלק מהפנים של המשרד, היא אומרת כל פעם שמישהו רוצה למשל לתקן בעט אפילו מספר אחד במסמך, ומכריחה אותו לתקן עם הטיפקס ולהדפיס את המספר, ואם זה לא יוצא טוב - להדפיס את כל העמוד מחדש. ואני לא חמודה. לא של האישה הזאת ולא של אף אחד. ואני לא מבינה מה בכלל רוצים מהחיים שלי, אבל בטח זה לא דבר טוב, כי לי דברים טובים לא קורים. אף פעם לא קרו ולא יקרו. רק לכל האנשים היפים האלה קורים דברים טובים, ובגלל זה אני צריכה לשבת כל הלילה על הספסל. וכשאני רוצה רגע אחד לשבת ולשתות מיץ ולאכול עוגה, שופכים לי את כל המיץ על כל המסמכים ובסוף גם אומרים לי ללכת לחפש שולחן אחר.
עמדתי שם, ופתאום שמעתי קול נורא מצחיק, שאחרי רגע הבנתי שהוא בא ממני. שזה אני, בוכה. איזה משונה. לא ידעתי שאני בכלל יודעת לבכות. כי כמה שהיה רע במוסד, וילדות היו בוכות כל הזמן, אני ידעתי שאין בשביל מה לבכות, במילא זה לא משנה כלום. וככה התרגלתי לא לבכות אף פעם. עד לרגע הזה, שהבכי, שבטח ישן לו כל השנים האלה בשקט, עמוק בתוך הבטן שלי, החליט שגם הוא רוצה קצת שישמעו אותו, כמו שמיקי אומר. כל אחד רוצה רק שיראו אותו ושישמעו אותו, אז בטח גם הוא רצה.
וככה עמדתי לי ובכיתי. כל הפנים שלי היו כמו מים. ופתאום ידעתי שפשוט אין לי כוח יותר לשום דבר. שזהו. נגמר הכוח. ושכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשכב, לסגור את העיניים ולא לקום יותר אף פעם. התיישבתי על הרצפה, כי הרגשתי שעוד רגע אני נופלת. ממש. ודווקא אני לא חלשה. בכלל לא. אולי תחשבו שאני כזאת, כי אני קטנה ורזה, אבל עוד במוסד התעמלות היה המקצוע שהכי אהבתי. תמיד רצתי וקפצתי וטיפסתי הכי טוב. כן, אני. וגם ככה, כל יום אחרי שאני גומרת את העבודה, אם זה לא יום שני, שזה היום של עיתון ״לאשה״, אני הולכת לכל מיני מקומות ומסתובבת שעות. כי מה כבר יש לי לעשות בדירה שלי?
הרגליים רעדו לי כמו משוגעות, לא יכולתי לנשום כמעט ולא ראיתי כלום. נשכבתי על הצד, קיפלתי את כל הגוף כמו כדור, כשהידיים מאחורי הראש והברכיים קרוב־קרוב לבטן, ובכיתי. אני לא יודעת מה קרה לו, לבכי הזה, שלא הפסיק לצאת ולצאת, כאילו ידע שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו שומע אותו. כי קודם אף פעם לא שמעו אותו, ואחר כך בטח שלא ישמעו, כי ידעתי שאני מהרצפה הזאת לא קמה. לא פותחת את העיניים, לא זזה לשום מקום, פה אני נשארת. וכבר לא דאגתי יותר מכלום. לא מהאיש הזה, שחיכה לי ליד הדירה, ולא מהמסמכים שנרטבו - ושבגלל זה אלה תהרוג אותי. וכשחשבתי על אלה ועל כל הדברים שהיא אומרת, חשבתי פתאום על השיניים והאגוזים האלה. כל כך הרבה פעמים היא אומרת את זה, ואני מבינה שהיא מתכוונת שמתבזבז עלי משהו, אבל למה בעצם?

עוד על הספר

תאמינו או לא מירי וורצל
יום ראשון, 10:55
 
יצא ככה שעל כולם לא הפסיקו לדבר, ולכתוב, ולהראות את התמונות שלהם, ורק עלי, שבגללי קרה הכול, שכמעט הרגו אותי פעמיים, אף אחד לא אמר כלום.
נכון שגם אותי ראו פעם אחת בעיתון, קטנה כזאת, מאחורי מיקי, שהיה בדיוק באמצע התמונה עם החיוך הזה שלו, שאלה כל כך שונאת. ״חושב שתפס את אלוהים בביצים עם הפרצוף הזה שלו, הדביל הזה,״ היתה אומרת כל פעם שמיקי היה מבקש ממנה משהו והיא לא היתה מסכימה, והוא היה מחייך אליה, ובסוף היא היתה עושה בדיוק מה שהוא רוצה.
״מה את מתלוננת?״ מיקי אמר. ״הנה, גם את מופיעה בעיתון,״ וצחק. אבל אם פעם אחת בחיים שלכם היו כותבים עליכם בעיתון, לא הייתם רוצים שלפחות יגידו את השם שלכם ולא יקראו לכם ״השליחה״?
״תדהמה בעולם המשפט,״ היה כתוב בעיתון אחד. ״סקס, שקרים וטייפ־רקורדר״ היה כתוב בעיתון אחר, שזה דומה לשם של סרט שהיה בדיוק בקולנוע. מיקי הסביר לי שבעיתונים אוהבים לתת כותרות לפי שמות של כל מיני דברים שאנשים מכירים, שהם קוראים ומבינים ואומרים לעצמם, אוי, איזה חכם אני שהבנתי. מאז אני מחפשת בעיתון לראות אולי גם אני מכירה משהו, אבל כמעט אף פעם לא יוצא לי.
״בשביל זה צריך ידע, השכלה, חביבתי,״ מיקי אמר. ״מי שכל מזונו הרוחני הוא עיתון 'לאשה' ורומנים למשרתות, למה הוא יכול לצפות? תמשיכי לקרוא את הספרים שנתתי לך ותדעי הכול בחיים.״
מיקי צוחק על עיתון ״לאשה״. כל השבוע הייתי מחכה שיגיע יום שני. ביום שני יוצא עיתון ״לאשה״, ודבר ראשון בבוקר, כשרק היו פותחים את החנות שליד המשרד, הייתי קונה את העיתון כי אני הייתי באה מוקדם, לפני שפותחים את כל החנויות, פותחת את המשרד ומחכה כל היום שיגיע כבר הערב, שאוכל ללכת ישר לדירה שלי בלי להסתובב קודם כמו כל יום, ולקרוא אותו לאט־לאט. אני מנסה להגיד משהו חשוב על ״לאשה״, למשל, שלומדים ממנו כל מיני דברים, אבל האמת היא שלדעת מה הנסיכה סטפני לבשה בשבוע שעבר לנשף האביב ולאן היא נסעה ואיזה עוד בלגנים היא עשתה לאבא שלה, זה לא באמת ללמוד דברים, אז אני לא אומרת כלום.
מה קרה בסוף, כולם יודעים. אבל איך הכול התחיל? אני חושבת שכדאי לכם לקרוא. תגיעו לסוף, ותראו.
הכול התחיל בבוקר.
הלכתי לבית משפט להגיש,* ככה קוראים לזה, כל מיני מסמכים במזכירויות, כמו שכל יום כמעט אני עושה... אה, רגע. שכחתי בעצם להגיד לכם מי אני. כי מי זה מיקי וגברת כץ ומר כץ ורוני כץ ואדון כץ, את זה אתם יודעים ממה שקראתם בעיתונים ושמעתם בטלוויזיה.
* הגשת מסמכים היא הליך משפטי המתבצע באמצעות מסירת מסמכים למזכירות בית המשפט, כדי שיובאו לעיונו של השופט.
 
אני זוהר, זוהר בר, שעבדה במשרד שלהם. המשרד הוא של גברת כץ ושל מר כץ, שהם ההורים של רוני, ושל אדון כץ, שהוא האבא של מר כץ, זאת אומרת הסבא של רוני, וכולם עורכי דין.
המשרד הוא של גברת כץ וגם של מר כץ וגם של אדון כץ, אבל אפילו שהשם של אדון כץ כתוב ראשון בכל מקום, גם בשלט בחוץ וגם בַּנייר מכתבים, כולם יודעים שמי שמחליטה במשרד זאת גברת כץ.
מר כץ בא לפעמים לכמה ימים ועובד קצת, אבל הוא לא באמת נחשב. ואז, אחרי שעבד קצת, פתאום עוד פעם לא רואים אותו, עד שאחרי כמה זמן הוא חוזר, וככה כל הזמן.
אדון כץ בא כל יום, יושב בחדר שלו, שותה תה, ואף אחד לא יודע מה עוד הוא עושה. רק אני ורוני נכנסים אליו כל פעם שהוא בא - או אלָה אם אני בשליחויות - בשביל להביא לו תה. בצהריים הוא יוצא מהחדר בלי להגיד כלום והולך לו, וחוזר עוד פעם בבוקר.
וכולם ידעו שכשרוני יהיה עורך דין, גם הוא יעבוד במשרד.
אז ביום הזה, ביום ראשון בבוקר, הייתי במזכירות אחת, והיה תור נורא גדול, והיה לי חם נורא, והרגשתי שאם אני לא שותה עכשיו משהו, אני מתעלפת.
ופתאום נזכרתי שגם לא אכלתי כבר מאתמול. לא, בעצם מהיום שלפני זה. לא שככה אני אוכלת הרבה. ״אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים,״ אלה אומרת כל פעם, כמעט, כשאני מוציאה בצהריים את הסנדוויץ' שלי שהכנתי לי בבוקר, אוכלת שני ביסים ושמה בחזרה בתיק. לפעמים אני אפילו שוכחת בכלל להוציא אותו, והוא חוזר בערב בתיק שלי לדירה. ורק כשאני מגיעה אני נזכרת שיש לי סנדוויץ' בתיק, כי כל החתולים של גברת ברכה - הג'ינג'י הגדול, השחור־לבן הצולע והשניים האפורים, ולפעמים יש להם גם חברים - עומדים ומסתכלים עלי. ואז אני מוציאה את הסנדוויץ' ושמה להם. החתולים של גברת ברכה אוכלים הכול, גם סנדוויצ'ים.
״את לא יודעת להעריך את המזל שלך, שאת בכלל לא צריכה לאכול,״ אלה אומרת ואוכלת עוד פעם את הסלט שהביאה בקופסה מהבית. ״איזה גועל,״ היא אומרת. ואם זה ביום שאפילו שתי פרוסות לחם עם קצת גבינה אסור לה - כי היא כבר ממש חייבת לרדת עד החתונה, שאשר החבר שלה עוד לא אמר לה מתי היא תהיה אבל בטח בקרוב הוא יגיד, והיא רק עולה כל הזמן, לא מבינה בכלל איך, שהרי היא אוכלת רק ירקות כל היום - אז כדאי להיות רחוק ממנה כמה שאפשר, ועל כל דבר להגיד אין בעיה, אלה. כי היא כזאת עצבנית בימים כאלה, שאם עשיתם משהו, אפילו הכי קטן, שהיא חושבת שהוא לא בסדר, אז אתם באמת מסכנים. וכולם מחכים כבר שתרד לכמה דקות, לעשן סיגריה, היא אומרת, אבל כולם יודעים שהיא הולכת לבולגרי שבפינה. פעם אחת בדיוק עברתי שם וראיתי שהיא אוכלת מהר בורקס כזה גדול, ועצרתי שלא תראה אותי, כי היתה לי הרגשה שהיא לא תשמח שמישהו, ובטח אם זה אני, יראה אותה אוכלת ככה מהר־מהר.
אז הלכתי למזנון ועמדתי עד שהגיע התור שלי.
מי שלא מכיר את המזנון של הבית משפט ובא לשם בזמן של ההפסקה, שזה מאחת־עשרה עד אחת־עשרה וחצי, לא מבין איך בכלל מישהו יכול להיכנס לשם, לאכול שם - ובטח איך אפשר לשתות שם. כולם עומדים אחד על השני, כולם שחורים ולבנים כאלה. סתם אנשים בצבעים אחרים כמעט אין, ויש כאלה שאין להם כבר מקום, אז הם עומדים בחוץ.
אני באתי לפני שהתחילה ההפסקה. עוד לא היו כמעט אנשים, והלכתי לעמוד בתור.
פתאום ראיתי את המיץ תפוזים הזה, וידעתי שזה בדיוק מה שיעשה לי טוב ויחזיר לי את הכוח לרגליים, שכבר שכחתי מתי הוא היה שם ומתי הוא הלך. כי אם גם אתם לא הייתם ישנים כל הלילה, רק יושבים על הספסל בפינה של הרחוב, מאחורי העצים, ככה שלא רואים אתכם, ומחכים רק שיהיה בוקר, ולא אוכלים - כי בערב בטח כבר לא אכלתי, ויצא ככה שגם כל היום לא אכלתי, כי כמו שאלה אומרת, אני ממש שוכחת לאכול כל הזמן, אבל בכל אופן, לפעמים גם אני אוכלת משהו - אז גם לכם היה בורח כל הכוח מהרגליים. בטח היה הולך לחפש מקום אחר, ששם ייתנו לו גם אוכל וגם לישון כמו בנאדם בלילה, במיטה.
אז לקחתי את הכוס מיץ, החזקתי אותה ביד אחת, ולקחתי גם עוגה קטנה והחזקתי אותה ביד השנייה. לא שהייתי רעבה, אבל חשבתי שאולי הכוח יראה אותה ויתחשק לו לחזור אלי. והלכתי לשולחן הכי קרוב, והחזקתי בין היד לצד הגוף את כל הניירות שעוד הייתי צריכה להגיש, לחוצים חזק שלא ייפלו. שמתי את העוגה על השולחן, וביד שקודם החזיקה את העוגה לקחתי את כל הניירות מהמקום שבו הם היו לחוצים, ושמתי אותם על השולחן. ובדיוק באותו רגע מישהו דחף את היד השנייה שלי והכוס מיץ התהפכה ונשפכה על השולחן ועל כל הניירות שעליו.
״אופס, כמה מגושם מצדי,״ שמעתי קול של אישה, ״אנחנו צריכות שולחן גדול. אכפת לך לעבור לשולחן אחר? אל תדאגי, חמודה, מישהו כבר ינקה...״
הסתכלתי על הניירות שעל השולחן, שכל אלה שלמעלה היו רטובים בקצה שלהם, וידעתי שאם אני מגישה ככה מסמכים, אלה הורגת אותי. כי הגשה זה חלק מהפנים של המשרד, היא אומרת כל פעם שמישהו רוצה למשל לתקן בעט אפילו מספר אחד במסמך, ומכריחה אותו לתקן עם הטיפקס ולהדפיס את המספר, ואם זה לא יוצא טוב - להדפיס את כל העמוד מחדש. ואני לא חמודה. לא של האישה הזאת ולא של אף אחד. ואני לא מבינה מה בכלל רוצים מהחיים שלי, אבל בטח זה לא דבר טוב, כי לי דברים טובים לא קורים. אף פעם לא קרו ולא יקרו. רק לכל האנשים היפים האלה קורים דברים טובים, ובגלל זה אני צריכה לשבת כל הלילה על הספסל. וכשאני רוצה רגע אחד לשבת ולשתות מיץ ולאכול עוגה, שופכים לי את כל המיץ על כל המסמכים ובסוף גם אומרים לי ללכת לחפש שולחן אחר.
עמדתי שם, ופתאום שמעתי קול נורא מצחיק, שאחרי רגע הבנתי שהוא בא ממני. שזה אני, בוכה. איזה משונה. לא ידעתי שאני בכלל יודעת לבכות. כי כמה שהיה רע במוסד, וילדות היו בוכות כל הזמן, אני ידעתי שאין בשביל מה לבכות, במילא זה לא משנה כלום. וככה התרגלתי לא לבכות אף פעם. עד לרגע הזה, שהבכי, שבטח ישן לו כל השנים האלה בשקט, עמוק בתוך הבטן שלי, החליט שגם הוא רוצה קצת שישמעו אותו, כמו שמיקי אומר. כל אחד רוצה רק שיראו אותו ושישמעו אותו, אז בטח גם הוא רצה.
וככה עמדתי לי ובכיתי. כל הפנים שלי היו כמו מים. ופתאום ידעתי שפשוט אין לי כוח יותר לשום דבר. שזהו. נגמר הכוח. ושכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשכב, לסגור את העיניים ולא לקום יותר אף פעם. התיישבתי על הרצפה, כי הרגשתי שעוד רגע אני נופלת. ממש. ודווקא אני לא חלשה. בכלל לא. אולי תחשבו שאני כזאת, כי אני קטנה ורזה, אבל עוד במוסד התעמלות היה המקצוע שהכי אהבתי. תמיד רצתי וקפצתי וטיפסתי הכי טוב. כן, אני. וגם ככה, כל יום אחרי שאני גומרת את העבודה, אם זה לא יום שני, שזה היום של עיתון ״לאשה״, אני הולכת לכל מיני מקומות ומסתובבת שעות. כי מה כבר יש לי לעשות בדירה שלי?
הרגליים רעדו לי כמו משוגעות, לא יכולתי לנשום כמעט ולא ראיתי כלום. נשכבתי על הצד, קיפלתי את כל הגוף כמו כדור, כשהידיים מאחורי הראש והברכיים קרוב־קרוב לבטן, ובכיתי. אני לא יודעת מה קרה לו, לבכי הזה, שלא הפסיק לצאת ולצאת, כאילו ידע שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו שומע אותו. כי קודם אף פעם לא שמעו אותו, ואחר כך בטח שלא ישמעו, כי ידעתי שאני מהרצפה הזאת לא קמה. לא פותחת את העיניים, לא זזה לשום מקום, פה אני נשארת. וכבר לא דאגתי יותר מכלום. לא מהאיש הזה, שחיכה לי ליד הדירה, ולא מהמסמכים שנרטבו - ושבגלל זה אלה תהרוג אותי. וכשחשבתי על אלה ועל כל הדברים שהיא אומרת, חשבתי פתאום על השיניים והאגוזים האלה. כל כך הרבה פעמים היא אומרת את זה, ואני מבינה שהיא מתכוונת שמתבזבז עלי משהו, אבל למה בעצם?