עד האופק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד האופק
מכר
מאות
עותקים
עד האופק
מכר
מאות
עותקים

עד האופק

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ליאת רוטנר

ליאת רוֹטְנֶר (נולדה ב-17 במאי 1987) היא מרצה וסופרת, מנחת סדנאות כתיבה טיפולית ויצירתית בשילוב NLP ודמיון מודרך ועורכת עיתון ישראלית. הוציאה עד כה —27 ספרים בסוגת הדרמה והפנטזיה, ביניהם ארבעה ספרים במעמד זהב ושלושה ספרים במעמד פלטינה.
בגיל 8 כתבה ליאת את הספר הראשון שלה, ומאז כתבה ספרים לעצמה ולחבריה. בגיל 10 זכתה בתחרות הארצית הראשונה בארץ לסיפורים קצרים בנושא ירושלים. בגיל 12 זכתה בתחרות הסיפורים של המרכז הבינתחומי הרצליה, עם סיפור האוטופיה "המחסום". בשנת 2000 זכתה בתעודת הוקרה ובמדליית הצטיינות בתחום הספרות מטעם עיריית נתניה. כמו כן, הייתה כתבת נוער בעיתון הנוער "אותיות". בין 2010 ל-2014 כיהנה כעורכת ראשית של עיתון זה. ב-2016 הפכה ליאת לבלוגרית ראשית ב-ynet.
בשנת 2003, בהיותה בת 16, יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות אחד מהספרים אשר כתבה למגירה בגיל 14, "קיץ אחד ביחד". רוטנר פרסמה שלושה ספרי המשך. הראשון הוא "תנו לגדול בשקט" (2005), השני הוא "לנצח בגדול" (2006), השלישי והאחרון לבינתיים לסדרה זו הוא "אל תגידו מי אני" (2022). 
במאי 2007, פרסמה רוטנר את ספרה הרביעי, "הרמת מסך", שלא רלוונטי לסדרת הספרים שלה. בשנת 2008 הוציאה רוטנר את ספרה החמישי, "מעורב ירושלמי". בפברואר 2010 ראה אור ספר פנטזיה ראשון מאת רוטנר, "מאלאדר - קסם הקמע". ב-2011 ראו אור בהוצאת 'ידיעות ספרים' ספרה של ליאת "מבצע מלכה" וכן ספרה הראשון למבוגרים "תחת כנפך". ב-2012 הוציאה את הספרים "חיים משלנו" (ההמשך של "מעורב ירושלמי") ו"החווה המסתורית". ב-2013 ראה אור ספרה "מאלאדר - סוד המימד האחר" המהווה המשך לספר הראשון בסדרת "מאלאדר". בסוף שנת 2013 יצא הספר הראשון מבית סדרת ספרים רומנטיים לנערות - "הסדרה עם הלב". שמו של הספר הוא "האביר של ניצן". בשנת 2014 יצא לאור ספר המתח שכתבה, "זאבים". בדצמבר 2015 יצא לאור "נער השיקויים", ספר ראשון בסדרת ספרי קומיקס פנטזיה בשם "מיקו בל". בשנת 2016 יצא הספר הראשון בסדרת "תיכון ברנסון", "סודות" בהוצאת דני ספרים, וכן "עד האופק" בהוצאת ידיעות ספרים המהווה המשך לסדרת ספרי "קיץ אחד ביחד". בשנת 2018 כתבה את הספר "כדברא - היומן המפוצל". בשנת 2021 יצא לאור בהוצאת "דני ספרים" ספר פנטזיה לנוער, "נשמת חיה". בשנת 2022 ראה אור ספרה "אל תגידו מי אני".
באוגוסט 2022 מונתה ליאת רוטנר לעורכת הראשית של מעריב לנוער.
 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59tewf8u

תקציר

סער הוא כוכב טלוויזיה צעיר שמאס במצלמות ובצביעות שהן מביאות איתן. תותי היא נערה שברחה מאב מכה. לונה מגיעה מבית עשיר אך אטום רגשית. ואילו דין בא בשביל ההרפתקה.
אלה הם רק ארבעה מבני הנוער שמגיעים ל"לב ההר", פנימייה יוצאת דופן השוכנת בהרים, בלב היער, ומיועדת לבני נוער שברחו או נפלטו ממסגרות אחרות.
ב"לב ההר" מנתקים את הנערות והנערים מטלפונים וממחשבים ועובדים איתם באמצעות מערכת שעות ולימודים, אבל גם באמצעות משימות הישרדות ומשחקי גיבוש.
אט־אט מתחילים הנערים החשדנים והמרדנים להיפתח אל העולם ולתת אמון אחד בשני וגם בסביבתם. דרך החברויות שמתפתחות ביניהם הם מרשים לעצמם להיקשר, להתאהב, לצחוק ולהאמין שאפשר להגיע עד האופק.
 
ב"עד האופק" חוזרת ליאת רוטנר, סופרת רבי־המכר האהובה, גם לגיבורי סדרת "קיץ אחד ביחד" ומאפשרת לפגוש אותם בגרסה הבוגרת והמפתיעה שלהם. בין ספריה הקודמים: "קיץ אחד ביחד", "תנו לגדול בשקט", "מאלאדר", "זאבים", "מבצע מלכה" ועוד רבים אחרים.

פרק ראשון

פרק 1
 
 
״יופי...״ מילמל דין לעצמו, ״זה הולך להיות קשה משחשבתי.״
הוא עמד מרחוק וסקר בפנים מודאגות את הילדים שהתגודדו בחצר בית הספר. הילקוט, שהיה אמור להיות מגניב, כדי לעשות את הרושם הנכון על הכיתה החדשה, נראה לו פתאום תינוקי ומטופש. הוא הרגיש שהכול בעצם תינוקי עכשיו. הוא העביר את רצועת הילקוט מכתף לכתף, מנסה להחליט באיזו תנוחה הוא נראה הכי בוגר.
ממה יש לי לפחד כל כך? נאנח והסתכל שוב בילדים האחרים. למה הלב שלי דופק כאילו אני מתחיל שוב כיתה א'? אני מתחיל כיתה ט'!
הוא יישר את הכובע שעל ראשו. הוא ידע שהכובע שלו מוזר, ודווקא משום כך חבש אותו, שיהיה ״הקטע שלו״ ויבהיר לכולם מי זה דין.
הוא פסע בצעדים נחושים לעבר השער.
״היי, ילד!״ צעק אחד הנערים שישבו על הגדר.
דין סובב את ראשו.
״אחלה תיק יש לך!״ קרא הנער, וחבריו פרצו בצחוק.
דין העיף מבט אל ילקוטו וחש שפניו מאדימות.
״אהמ...״ השתעל וחידש במהירות את צעדיו.
״גם אני רוצה צבֵי נינג'ה!״ צעק אחריו אחד הנערים, והשאר המשיכו לצחוק.
אלה לא צבי נינג'ה, רצה דין לענות, אלה המוחצים הסמוראים! אבל חשב על זה שאיכשהו דווקא ההתעקשות על שמה הנכון של הסדרה תוציא אותו אפילו יותר נלעג. ופתאום הוא הרגיש באמת תינוקי. לעזאזל איתך, מיטל, כעס פתאום על אחותו הגדולה, שבחביבות אין קץ שיכנעה אותו שסדרות מצוירות נחשבות מגניבות גם בחטיבה ובתיכון, ושהוא יכול ללכת עם הילקוט הזה בלב שקט ואף אחד לא יחשוב שהוא ילד קטן. ״לא זה מה שאמור להדאיג אותך,״ הסבירה לו אתמול בערב, כשנכנס אליה לחדר ושאל בהיסוס לדעתה על הילקוט. ״אני במקומך הייתי דואגת ממשהו אחר לגמרי.״
דין הקשיב בעודו מביט סביבו בסקרנות על הקירות שהיו מלאים תמונות וקישוטים שמיטל החליפה חדשות לבקרים. לא לעתים קרובות קיבל רשות להיכנס אל חדרה של אחותו הגדולה, והוא ניצל אפוא את ההזדמנות היטב.
״מה שהכי חשוב בפנימייה הזאת שאליה אתה עובר,״ אמרה לו באותה נימה מתנשאת שבה מדברים אל אחים קטנים, ״זה איך תסתדר עם הבנות.״
זה הפחיד אותו עוד יותר. הוא חשב שיקבל ממנה איזו עצה, איך להרשים את הבנות, אבל בדיוק אז היא נזכרה שהיא מניחה לאחיה הקטן לעמוד באמצע חדרה הקדוש ופקדה עליו לצאת מיד.
ממש יופי, רטן עכשיו בלבו. לא מספיק שנתתי לה להפחיד אותי עד מוות, גם קיבלתי את העצה המטופשת שלה לגבי הילקוט עם המוחצים הסמוראים.
בעומדו כעת מול בית הספר גילה שלבד מהתיק שלו, לא היה זכר בשום מקום לדמויות מצוירות, לא על ילקוטיהם של התלמידים האחרים ולא בשום מקום אחר.
טוב, נו, ניסה להתעודד, לא נורא, גם זה יהיה חלק מ״הקטע שלי״. כמו הכובע. אני דין המגניב, שלא מתבייש לחבוש כובע מגניב וללכת עם תיק עם המוחצים הסמוראים!
בנחישות גוברת זקף את סנטרו ופסע קדימה.
 
* * *
 
האיש שצפה מהורהר בדין מבעד למסך מצלמת האבטחה נאנח.
״אני מקווה שבחרנו נכון...״ מילמל לעצמו.
הוא בדק שוב את רשימת התלמידים החדשים ובחן את חמשת השמות הנותרים, במיוחד את השם האחרון שהיה מסומן באיקס גדול.
 
* * *
 
לונה המשיכה למרוח לאט־לאט לק על ציפורניה, גם כשעוזרת הבית עמדה בייאוש וחיכתה שתסיים.
״תגידי להם שאני תכף באה,״ אמרה לעוזרת בחשיבות עצמית וטבלה שוב את המברשת כדי למרוח שכבה חדשה גם על ציפורני רגליה.
העוזרת, שזו היתה הפעם השנייה שנשלחה לקרוא לה שתרד למכונית, ויתרה ועזבה את החדר. היא ירדה במדרגות הבית, המרופדות בשטיח, אל קומת הסלון של הבית המפואר, ויצאה אל המכונית השחורה שהמתינה בחוץ. איריס, אמה של לונה, בחליפת עסקים ובפרצוף זועף, הוציאה את ראשה מחלון המכונית.
״נו?״ קראה. ״איפה היא?!״
העוזרת החלה לגמגם.
איריס קלטה שבִּתה מתכוונת לאחר בכוונה, כדרכה, והתרגזה ממש.
״מה יש לילדה הזאת?!״ הטיחה באבירם הנהג. ״למה היא עושה לי דווקא כל פעם?!״
אבירם כפה על עצמו לשתוק. הוא ידע שהגברת שלו לא באמת רוצה לשמוע מה דעתו. רוב הזמן היא מתייחסת אל לונה כאילו היו אויבות, או לחלופין כאילו היו החברות הכי טובות, אבל כמעט אף פעם אינה מתייחסת אליה כהתייחס אֵם אל בתה. שתיהן בלונדיניות מטופחות, לשתיהן אותה גִזרה תמירה, מצח גבוה ואף סולד. לא רק את המראה ירשה לונה מאמה, כי אם גם את תחושת החשיבות ואת היחס הנוקשה לסובבים אותה. כשלא קיבלה את מה שרצתה, נהגה כילדה מפונקת ושתלטנית. למרבה המזל, תמיד קיבלה את מה שרצתה.
למעלה בקומה השנייה סיימה לונה סוף־סוף למרוח את הלק. היא ניסתה למשוך את הזמן ככל האפשר. אמא שלה אמורה להצטרף אליה ליום הראשון של הלימודים. מעולם לא עשתה זאת קודם לכן, השנה באה מפני שזה התיכון הפרטי ״לב ההר״. בטח רוצה לעשות רושם טוב על מנהל הפנימייה ועל צוות המורים, להראות שהיא שם בשביל בתה וכל השטויות האלו של אמהות. סבבה. הצגה או לא, העיקר שהיא באה.
היא החליקה בידה על השמלה שבחרה ללבוש. נצנצים ותפירה ביד, עבודה של לא פחות משלושת אלפים שקל. אמא תמות כשתראה שאני הולכת עם זה לבית הספר, חשבה בהנאה בעת ששעטה במדרגות כשהתיק מנתר על גבה. היא תצעק עלי לרוץ בחזרה ולהחליף בגדים...
לונה לא התכוונה לעצבן את אמה אלא רק לגרום לה להתפתל קצת, שיהיו ביחסי כוחות שווים. היא פרצה החוצה מהבית והתקרבה אל המכונית, מתנצלת בחיוך מעושה.
״סוֹרי,״ זימרה. ״לקח לי זמן לגמור ללבוש את ה...״
היא השתתקה. מתוך המכונית הביט אליה אבירם, ומאחוריו לא ישב איש.
״איפה אמא?״ שאלה לונה.
״היא קיבלה שיחת טלפון,״ אמר אבירם. ״היתה חייבת לזוז.״
לונה שמטה את התיק על הארץ. ״אבל היא אמרה שהיא תבוא איתנו...״
״כן, אבל בגלל שאנחנו כבר מאחרים היא לא תספיק לישיבה שיש לה אחר כך,״ אמר אבירם. ״היא הבטיחה שתגיע לביקור מחר. בואי, צריך כבר לנסוע.״
לונה לא ענתה. היא הרימה את התיק והשליכה אותו למושב האחורי. ואז פתאום שינתה את דעתה.
״חכה,״ אמרה, ״שכחתי להכניס כמה דברים.״ וחזרה הביתה, לקול רטינותיו של אבירם.
היא רצה אל ארון הנעליים של אמה ובחרה לה את הזוג עם העקבים הגבוהים ביותר, אלו בצבע האדום. או־אז חזרה למכונית והצטנפה במושב האחורי, רוטנת וממורמרת. התחשק לה לתלוש את הנצנצים מהשמלה אחד־אחד.
״את בסדר?״ קרא אבירם והביט בה במראה שמעליו.
״כן,״ אמרה לונה. ״שים רדיו. בפול ווליום!״
אבירם גנח בשקט. מוזיקה רועשת היתה סימן מבשר רעות אצל לונה.
הוא הגניב לעברה מבט נוסף במראה וראה אותה עושה תנועות ריקוד לצלילי הרדיו, כשעיניה עצומות. מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה היא עומדת לעולל להם שם בתיכון, חשב.

ליאת רוטנר

ליאת רוֹטְנֶר (נולדה ב-17 במאי 1987) היא מרצה וסופרת, מנחת סדנאות כתיבה טיפולית ויצירתית בשילוב NLP ודמיון מודרך ועורכת עיתון ישראלית. הוציאה עד כה —27 ספרים בסוגת הדרמה והפנטזיה, ביניהם ארבעה ספרים במעמד זהב ושלושה ספרים במעמד פלטינה.
בגיל 8 כתבה ליאת את הספר הראשון שלה, ומאז כתבה ספרים לעצמה ולחבריה. בגיל 10 זכתה בתחרות הארצית הראשונה בארץ לסיפורים קצרים בנושא ירושלים. בגיל 12 זכתה בתחרות הסיפורים של המרכז הבינתחומי הרצליה, עם סיפור האוטופיה "המחסום". בשנת 2000 זכתה בתעודת הוקרה ובמדליית הצטיינות בתחום הספרות מטעם עיריית נתניה. כמו כן, הייתה כתבת נוער בעיתון הנוער "אותיות". בין 2010 ל-2014 כיהנה כעורכת ראשית של עיתון זה. ב-2016 הפכה ליאת לבלוגרית ראשית ב-ynet.
בשנת 2003, בהיותה בת 16, יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות אחד מהספרים אשר כתבה למגירה בגיל 14, "קיץ אחד ביחד". רוטנר פרסמה שלושה ספרי המשך. הראשון הוא "תנו לגדול בשקט" (2005), השני הוא "לנצח בגדול" (2006), השלישי והאחרון לבינתיים לסדרה זו הוא "אל תגידו מי אני" (2022). 
במאי 2007, פרסמה רוטנר את ספרה הרביעי, "הרמת מסך", שלא רלוונטי לסדרת הספרים שלה. בשנת 2008 הוציאה רוטנר את ספרה החמישי, "מעורב ירושלמי". בפברואר 2010 ראה אור ספר פנטזיה ראשון מאת רוטנר, "מאלאדר - קסם הקמע". ב-2011 ראו אור בהוצאת 'ידיעות ספרים' ספרה של ליאת "מבצע מלכה" וכן ספרה הראשון למבוגרים "תחת כנפך". ב-2012 הוציאה את הספרים "חיים משלנו" (ההמשך של "מעורב ירושלמי") ו"החווה המסתורית". ב-2013 ראה אור ספרה "מאלאדר - סוד המימד האחר" המהווה המשך לספר הראשון בסדרת "מאלאדר". בסוף שנת 2013 יצא הספר הראשון מבית סדרת ספרים רומנטיים לנערות - "הסדרה עם הלב". שמו של הספר הוא "האביר של ניצן". בשנת 2014 יצא לאור ספר המתח שכתבה, "זאבים". בדצמבר 2015 יצא לאור "נער השיקויים", ספר ראשון בסדרת ספרי קומיקס פנטזיה בשם "מיקו בל". בשנת 2016 יצא הספר הראשון בסדרת "תיכון ברנסון", "סודות" בהוצאת דני ספרים, וכן "עד האופק" בהוצאת ידיעות ספרים המהווה המשך לסדרת ספרי "קיץ אחד ביחד". בשנת 2018 כתבה את הספר "כדברא - היומן המפוצל". בשנת 2021 יצא לאור בהוצאת "דני ספרים" ספר פנטזיה לנוער, "נשמת חיה". בשנת 2022 ראה אור ספרה "אל תגידו מי אני".
באוגוסט 2022 מונתה ליאת רוטנר לעורכת הראשית של מעריב לנוער.
 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59tewf8u

עוד על הספר

עד האופק ליאת רוטנר
פרק 1
 
 
״יופי...״ מילמל דין לעצמו, ״זה הולך להיות קשה משחשבתי.״
הוא עמד מרחוק וסקר בפנים מודאגות את הילדים שהתגודדו בחצר בית הספר. הילקוט, שהיה אמור להיות מגניב, כדי לעשות את הרושם הנכון על הכיתה החדשה, נראה לו פתאום תינוקי ומטופש. הוא הרגיש שהכול בעצם תינוקי עכשיו. הוא העביר את רצועת הילקוט מכתף לכתף, מנסה להחליט באיזו תנוחה הוא נראה הכי בוגר.
ממה יש לי לפחד כל כך? נאנח והסתכל שוב בילדים האחרים. למה הלב שלי דופק כאילו אני מתחיל שוב כיתה א'? אני מתחיל כיתה ט'!
הוא יישר את הכובע שעל ראשו. הוא ידע שהכובע שלו מוזר, ודווקא משום כך חבש אותו, שיהיה ״הקטע שלו״ ויבהיר לכולם מי זה דין.
הוא פסע בצעדים נחושים לעבר השער.
״היי, ילד!״ צעק אחד הנערים שישבו על הגדר.
דין סובב את ראשו.
״אחלה תיק יש לך!״ קרא הנער, וחבריו פרצו בצחוק.
דין העיף מבט אל ילקוטו וחש שפניו מאדימות.
״אהמ...״ השתעל וחידש במהירות את צעדיו.
״גם אני רוצה צבֵי נינג'ה!״ צעק אחריו אחד הנערים, והשאר המשיכו לצחוק.
אלה לא צבי נינג'ה, רצה דין לענות, אלה המוחצים הסמוראים! אבל חשב על זה שאיכשהו דווקא ההתעקשות על שמה הנכון של הסדרה תוציא אותו אפילו יותר נלעג. ופתאום הוא הרגיש באמת תינוקי. לעזאזל איתך, מיטל, כעס פתאום על אחותו הגדולה, שבחביבות אין קץ שיכנעה אותו שסדרות מצוירות נחשבות מגניבות גם בחטיבה ובתיכון, ושהוא יכול ללכת עם הילקוט הזה בלב שקט ואף אחד לא יחשוב שהוא ילד קטן. ״לא זה מה שאמור להדאיג אותך,״ הסבירה לו אתמול בערב, כשנכנס אליה לחדר ושאל בהיסוס לדעתה על הילקוט. ״אני במקומך הייתי דואגת ממשהו אחר לגמרי.״
דין הקשיב בעודו מביט סביבו בסקרנות על הקירות שהיו מלאים תמונות וקישוטים שמיטל החליפה חדשות לבקרים. לא לעתים קרובות קיבל רשות להיכנס אל חדרה של אחותו הגדולה, והוא ניצל אפוא את ההזדמנות היטב.
״מה שהכי חשוב בפנימייה הזאת שאליה אתה עובר,״ אמרה לו באותה נימה מתנשאת שבה מדברים אל אחים קטנים, ״זה איך תסתדר עם הבנות.״
זה הפחיד אותו עוד יותר. הוא חשב שיקבל ממנה איזו עצה, איך להרשים את הבנות, אבל בדיוק אז היא נזכרה שהיא מניחה לאחיה הקטן לעמוד באמצע חדרה הקדוש ופקדה עליו לצאת מיד.
ממש יופי, רטן עכשיו בלבו. לא מספיק שנתתי לה להפחיד אותי עד מוות, גם קיבלתי את העצה המטופשת שלה לגבי הילקוט עם המוחצים הסמוראים.
בעומדו כעת מול בית הספר גילה שלבד מהתיק שלו, לא היה זכר בשום מקום לדמויות מצוירות, לא על ילקוטיהם של התלמידים האחרים ולא בשום מקום אחר.
טוב, נו, ניסה להתעודד, לא נורא, גם זה יהיה חלק מ״הקטע שלי״. כמו הכובע. אני דין המגניב, שלא מתבייש לחבוש כובע מגניב וללכת עם תיק עם המוחצים הסמוראים!
בנחישות גוברת זקף את סנטרו ופסע קדימה.
 
* * *
 
האיש שצפה מהורהר בדין מבעד למסך מצלמת האבטחה נאנח.
״אני מקווה שבחרנו נכון...״ מילמל לעצמו.
הוא בדק שוב את רשימת התלמידים החדשים ובחן את חמשת השמות הנותרים, במיוחד את השם האחרון שהיה מסומן באיקס גדול.
 
* * *
 
לונה המשיכה למרוח לאט־לאט לק על ציפורניה, גם כשעוזרת הבית עמדה בייאוש וחיכתה שתסיים.
״תגידי להם שאני תכף באה,״ אמרה לעוזרת בחשיבות עצמית וטבלה שוב את המברשת כדי למרוח שכבה חדשה גם על ציפורני רגליה.
העוזרת, שזו היתה הפעם השנייה שנשלחה לקרוא לה שתרד למכונית, ויתרה ועזבה את החדר. היא ירדה במדרגות הבית, המרופדות בשטיח, אל קומת הסלון של הבית המפואר, ויצאה אל המכונית השחורה שהמתינה בחוץ. איריס, אמה של לונה, בחליפת עסקים ובפרצוף זועף, הוציאה את ראשה מחלון המכונית.
״נו?״ קראה. ״איפה היא?!״
העוזרת החלה לגמגם.
איריס קלטה שבִּתה מתכוונת לאחר בכוונה, כדרכה, והתרגזה ממש.
״מה יש לילדה הזאת?!״ הטיחה באבירם הנהג. ״למה היא עושה לי דווקא כל פעם?!״
אבירם כפה על עצמו לשתוק. הוא ידע שהגברת שלו לא באמת רוצה לשמוע מה דעתו. רוב הזמן היא מתייחסת אל לונה כאילו היו אויבות, או לחלופין כאילו היו החברות הכי טובות, אבל כמעט אף פעם אינה מתייחסת אליה כהתייחס אֵם אל בתה. שתיהן בלונדיניות מטופחות, לשתיהן אותה גִזרה תמירה, מצח גבוה ואף סולד. לא רק את המראה ירשה לונה מאמה, כי אם גם את תחושת החשיבות ואת היחס הנוקשה לסובבים אותה. כשלא קיבלה את מה שרצתה, נהגה כילדה מפונקת ושתלטנית. למרבה המזל, תמיד קיבלה את מה שרצתה.
למעלה בקומה השנייה סיימה לונה סוף־סוף למרוח את הלק. היא ניסתה למשוך את הזמן ככל האפשר. אמא שלה אמורה להצטרף אליה ליום הראשון של הלימודים. מעולם לא עשתה זאת קודם לכן, השנה באה מפני שזה התיכון הפרטי ״לב ההר״. בטח רוצה לעשות רושם טוב על מנהל הפנימייה ועל צוות המורים, להראות שהיא שם בשביל בתה וכל השטויות האלו של אמהות. סבבה. הצגה או לא, העיקר שהיא באה.
היא החליקה בידה על השמלה שבחרה ללבוש. נצנצים ותפירה ביד, עבודה של לא פחות משלושת אלפים שקל. אמא תמות כשתראה שאני הולכת עם זה לבית הספר, חשבה בהנאה בעת ששעטה במדרגות כשהתיק מנתר על גבה. היא תצעק עלי לרוץ בחזרה ולהחליף בגדים...
לונה לא התכוונה לעצבן את אמה אלא רק לגרום לה להתפתל קצת, שיהיו ביחסי כוחות שווים. היא פרצה החוצה מהבית והתקרבה אל המכונית, מתנצלת בחיוך מעושה.
״סוֹרי,״ זימרה. ״לקח לי זמן לגמור ללבוש את ה...״
היא השתתקה. מתוך המכונית הביט אליה אבירם, ומאחוריו לא ישב איש.
״איפה אמא?״ שאלה לונה.
״היא קיבלה שיחת טלפון,״ אמר אבירם. ״היתה חייבת לזוז.״
לונה שמטה את התיק על הארץ. ״אבל היא אמרה שהיא תבוא איתנו...״
״כן, אבל בגלל שאנחנו כבר מאחרים היא לא תספיק לישיבה שיש לה אחר כך,״ אמר אבירם. ״היא הבטיחה שתגיע לביקור מחר. בואי, צריך כבר לנסוע.״
לונה לא ענתה. היא הרימה את התיק והשליכה אותו למושב האחורי. ואז פתאום שינתה את דעתה.
״חכה,״ אמרה, ״שכחתי להכניס כמה דברים.״ וחזרה הביתה, לקול רטינותיו של אבירם.
היא רצה אל ארון הנעליים של אמה ובחרה לה את הזוג עם העקבים הגבוהים ביותר, אלו בצבע האדום. או־אז חזרה למכונית והצטנפה במושב האחורי, רוטנת וממורמרת. התחשק לה לתלוש את הנצנצים מהשמלה אחד־אחד.
״את בסדר?״ קרא אבירם והביט בה במראה שמעליו.
״כן,״ אמרה לונה. ״שים רדיו. בפול ווליום!״
אבירם גנח בשקט. מוזיקה רועשת היתה סימן מבשר רעות אצל לונה.
הוא הגניב לעברה מבט נוסף במראה וראה אותה עושה תנועות ריקוד לצלילי הרדיו, כשעיניה עצומות. מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה היא עומדת לעולל להם שם בתיכון, חשב.