המחנה
שינה רצוצה
שדה ענקי של חמניות. מישורי נצח של חמניות פורחות וזקופות בצהבהבותן התמירה נפרשים ונפתחים אופקית, עד לחיבור המשוסף שבין הקרקע לשמים. משבי רוח משתנים יוצרים בתנודת הפרחים אדוות קטנות, המתגברות ומגביהות לתנועות גליות.
לפתע, שורת פרחים ארוכה קמלה באבחה אחת והכתרים הזהובים מרכינים ראשם מטה בכבדות אל גבעולי החמניות הארוכים, הכומשים כספגטי מבושל. גל הנפילה של השורה הראשונה נושק לשנייה, וזו לבאה אחריה, עד שריצת הצונאמי הפועלת כחרמש אדיר אוחזת במישורים הזהובים, המשחירים. נהמה רחוקה קרבה במהירות, נהמת אלפי הגבעולים הקורסים והפרחים הניתזים גוברת ברעם מתגלגל. צפירה איומה קורעת את אוזני. נעלמו החמניות, הכול נבל והשחיר. צייה קפואה ושוממה.
צפירה נוספת, מחרידה וממושכת, זועקת בראשי, פורעת בשרעפי ומנתצת את חלומי לשבבים חדים ומדממים. ראשי מציץ משָׂק השינה, ונוף בצבע חאקי, קלוע בחבלים שעירים של תקרת האוהל, ממלא את עיני.
בוקר חדש במחנה.
תכונה ערה בחוץ, אבל קצת קשה להבחין במתרחש, בעיקר באשמתן של קרני הזריחה המסנוורות שמתנפצות אל הערפל הסמיך. שוב כל רגע רשום וכל דקה מקוטלגת. אין שנייה פנויה שתעופף לה כך סתם בחלל, ואם כן, היא תילכד בתוך מאית השנייה, תוכנס למעצר ושאר תשעים ותשע המאיות תועברנה לשימוש מיידי.
תורן המטבח לבוקר זה מילא את תפקיד קצין הסיר הקשוח. היה מודד כל סמ"ק של המרק הדליל כאוויר ההימלאיה ומגיש ביד קמוצה שתי פרוסות לחם דקות. ללחם יש טעם של חול וכל לגימה מהמרק שיורדת בהצלחה בגרון חושבת על הלגימה שאחריה. אין זמן להתענג עליה, אין טעם וגם לא כדאי. בעצם גם לו רציתי - מזה זמן איבדה הלשון את בלוטות הטעם מהבקרים הקפואים, והגוף הרפה חסר אנרגיה.
המסדרים אינסופיים. הספירה ארוכה, מהדהדת בריטואל הפקודות הנצחי, היומיומי. מוכרחים, כמובן, להישאר לעמוד זקופים על מנת להיראות בריאים. בוקר קשה, ככל בוקר.
כבכל בוקר, נאבק למחות את ההבעה של ארבע שעות שינה טרופה והזויה ומנסה להשתכנע עד עמקי נשמתי הרצוצה שישנתי שמונה שעות של לילה בריא על מזרן איכותי וכרית מלאה בנוצות אווז צחורות. הקור מצמית, חודש נובמבר המתעתע של 1990, שהתחלפו בו קור עז וחום יוקד בתוך פחות משבועיים. הקרח נוגס בכפות הרגליים כמו תולעים עקשניות, חודר מבעד לסוליות השחוקות. אני מוכרח להניע את פלג גופי התחתון. העליון צריך להישאר יציב וללא ניע. מוכרח להפעיל את גופי כדי לא לקפוא למוות.
הייתי מזהה מבעוד מועד את השלב הקריטי שבו היו מתעצבות שורות המסדר, ומשתחל בזריזות לשורה הרביעית כך שלא אבלוט ואוכל להניע את רגלי. שורה רביעית - כדי שלא אהיה רחוק מדי, אוכל לשמוע מה קורה ולהישאר מעודכן וערני, שחלילה לא אחמיץ את הפקודות. עוד יתרון חשוב טמון בשורה הרביעית-חמישית במסדר הראשון בבוקר: האוכל. יותר נכון, המרק. הספלים הראשונים דלילים במיוחד, אך מן השלב של מחצית הסיר, המרק הופך איכותי יותר ומזין במשהו את הגוף התשוש.
אני נאחז בציפורניים חזק ככל יכולתי, נצמד לחוקים הקטנטנים שמעצבים את היומיומיות הקשה. ההֶרגלים הקטנים, המונוטוניים, הלא חשובים, שהעמקתי לחקור בהם, שצללתי לתוך קיבתם המודלקת והחולה דרך פיית בלון קטן וניפחתי אותם מבפנים - הם היו סוד ההישרדות שלי.
אף על פי שנראה שכולם מנסים לתפוס מקום טוב בתוך התרוצצות הבוקר הכאוטית, בסופו של דבר כל אחד מתייצב במקומו הקבוע, כך גם אני. המקרים היחידים שחייבו תזוזה ושינוי סדרי מקום היו כאשר אנשים לא שבו עוד מיום עבודת הפרך הקשה. ההרגל הזה, הפותח את שגרת היום, חזק מכל היגיון. עצמתו באה לפעמים על חשבון תועלת אחרת. זו מלחמת הישרדות ופשוט אין ברירה. גם בתוך התוהו הקשה הדיכאוני ביותר, הצבוע שחור, אני מוצא נקודה לבנה קטנה. בנקודה הזאת אני מסדר לעצמי מיקום, מיטה, שמיכה, מארגן את הנעליים בדרכי (קצותיהם על קו שפת המיטה המתקפלת), בונה מיקרו-סדר פנימי ואישי (שלא תלוי בסדר היום המוכתב מלמעלה), כמו למשל מאיזה שרוול עלי להתחיל להתפשט, או אם ללבוש את המכנסיים קודם ברגל שמאל. אסור לי לתת להם לשלוט ברגעים האלה. ביום שאתן להם להוביל, הפסדתי, את זה יודע כל אחד כאן.
אם מישהו מחליט להרים ידיים לכניעה - במקום הזה שאין בו חוקים - הוא יודע היטב שלא יונף שום דגל לבן. במקום הזה אין דבר מוביל למשנהו, באופן שהכיר כל חייו. אחד ועוד אחד אינם בהכרח שניים. לעתים זה קורה, אך אסור לבטוח. כך או כך, שום רצף של מעשים - טוב או רע, נכון או לא נכון - לא יוביל לסוף הצפוי, הטבעי, זה שאדם הורגל אליו לאורך חייו. הכול תלוי בהחלטות מלמעלה, בקריזות רגעיות ובשיגעון של מפקד שאשתו רבה אתו בלילה הקודם, או שחתך את לחיו בשעת הגילוח הבוקר והביט בפניו בראי. דבר ממה שאעשה לא יבטיח לי חסינות מפני כדור העופרת שיכול להישלח אלי כמעט מכל בעל דרגה כאן.
ברגעים אלה עולה ועולה חשיבותו של מיקרו-החיים שלי. נשקם של הרגישים דל באמצעים, כפי שזיהיתי אצל ניתאי - שכמוני, לא הגיע מבית מחוספס. כל אחד והמניירות הקטנות שמחזקות לרגע, שיש ביכולתן לבטל לעתים רסיס פוצע של ייאוש קטן. זה לא פשוט, את שכבת ההגנה הדקה יש לטפח בתחכום ובזהירות, שלא תקרוס לפתע. ערפילי השניות הפנויות הם ניצוצות החיים השלמים שממתינים לי באופק האוורירי, המרוחק. טיפות טל דקיקות שאוכל להתעטף בהן ולהסתתר מאחורי המסך המעושן והמטשטש שהן יוצרות. רגעים אינטימיים שלי עם עצמי, רגעים שאני מוכרח שיהיו רק שלי, מבין כל מאות אלפי השניות הספורות והמדודות, שאפילו ניתאי מהמיטה הסמוכה לא ישתתף בהם.
