שומר השאול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומר השאול
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אביבה תומר-ענברי מרצה לתולדות האומנות, אמנית קרמיקה ומעצבת תכשיטים.

פנחס ענברי הוא אנאליסט בכיר לענייני הפלסטינים והאיסלאם. חיבר ארבעה ספרים על תולדות הפלסטינים: "משולש על הירדן", "האופציה הפלסטינית", "בחרבות שבורות" ו-"The Palestinians between Terrorism and Statehood". הנשיא פרס אמר עליו: "פנחס ענברי מפגין בכתיבתו ידע נרחב, הבנה מעמיקה, וניתוח מקורי". 

תקציר

אסף-אורפאוס, יורד אל “השאול” כדי להחזיר אליו את רננה שלו שנלכדה במבוכי השחיתות, הטרור ואורגיות הסקס הפרועות. בדרכו לממלכת המתים הוא חייב להתגבר על קרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים, “שומר השאול.”
אוורידיקה של אורפיאוס בשובה לארץ החיים הביטה לאחור, וחזרה ונבלעה ב”האדס”. האם רננה תדבק באסף, או גם היא תביט לאחור, ותילכד בתהום לתמיד?
העיתונאי החוקר, זנגו, נחשף לקנוניה חובקת עולם להרוס את מסגדי אל-אקסא כדי לחולל מלחמה ישראלית פלסטינית משיקולים כלכליים. הוא רוצה לפרסם את הסיפור, אבל חומה בלתי נראית מוקמת סביבו כדי שלא יוכל להביא מידע זה לידי פרסום. האם יפרוץ מבעד לחומת ההשתקה כדי לעורר מתרדמתם את הישראלים השקועים באופוריה של הסכמי אוסלו על מנת שייערכו בזמן לקדם את פני האינתיפאדה הקטלנית הנרקמת סביבם?
“שומר השאול” לוקח אותנו לסמטאות המפותלות של העיר העתיקה בירושלים, ומוריד אותנו למנהרות התת קרקעיות של העיר ההרודיאנית, ואל החללים הרי עולם שמתחת להר הבית.
הספר מחטט בפצעים הפעורים שעמם נאבקת החברה הישראלית, כפי שאמר הארכיאולוג המלווה את העלילה: “ישראל- ראשה בשמים, אבל רגליה בתהום.”
“שומר השאול” הוא ספרם השני של אביבה תומר-ענברי ופנחס ענברי, אחרי “על גב סופה”, השני בטרילוגיה “כמגע נוצה”, אבל עומד לעצמו.

פרק ראשון

פרק 1
peace pays או: במיטתו של מוסטפא אבו עיסאם
 
 
את העיתונאית המפורסמת רקפת פות-תפארת (להלן: "רַקי") מצא הכתב המתחיל מתושלח זַנגי (להלן: "זֶנְגוֹ") במיטתו של הבכיר הפלסטיני מוסטפא אבו עיסאם (להלן: "מוסטפא אבו עיסאם.")
זנגו בא לחדרו במלון המלך דוד ל-"breakfast," "ארוחת בוקר," לצורך כתבה על האופקים החדשים שנפתחו לפני הכלכלה הפלסטינית לאחר הסכמי השלום שנחתמו זה עתה באוסלו. הוא כבר הגה את הכותרת: “,Peace Pays״ "השלום משתלם," ובעצם כבר ידע מה יכתוב, ורק רצה לעגן את הכתבה שלו ב"ציטוטים."
רקי החליקה מעדנות מן המיטה, ועטתה עליה חלוק משי כחלחל-צהבהב בסגנון סיני. "תשתה קפה?" שאלה את זנגו בנועם נשי, וקולה צרוד מעט ומפתה.
"הוא זיון לא מי יודע מה," אמרה בקריצת עין מבודחת, "אבל הוא מפצה אותי בסקופים."
בעצם היא היתה מי שיצרה את הקשר בין זנגו למוסטפא אבו עיסאם.
מאז הסכמי השלום הסנסציוניים קיפצה רקי מן היומון הקטן והלא מצוטט, "משאבי שדה," לעיתון הערב הגדול "חדשות מרעישות," אחרי שהציפה את "משאבי שדה" בסקופים מדהימים שכמו נלקחו מתוך חדרי הישיבות האינטימיים ביותר של הפלסטינים. "משאבי שדה" לא היה אכסניה מתאימה לסקופים האלה, ועינם החדה של בעלי "חדשות מרעישות" צדו את הסקופרית הגדולה והחליטו להעביר את רקי לחזקתם: סופסוף נקרתה להם עיתונאית שהזינה את "חדשות מרעישות" בכותרות ראשיות שיש בהן ממש.
היא די חיבבה את זֶנגו, עמיתה לשעבר מן העיתון הקטן והלא משפיע, ומכיוון שידעה כי כתבתו לא תסכן את מעמדה החדש, הואילה לדבר על ליבו של מוסטפא אבו עיסאם שיקבל אותו לשיחה.
מוסטפא אבו עיסאם היה האיש המתאים ביותר לעניינה של הכתבה הזאת, שכן היה נושא סודותיו הכמוסים של המנהיג הפלסטיני הנערץ, שוכּרי אבו זיאד, (להלן: "המנהיג הנערץ,") ובעיקר היה אחראי על ניהול הקופה.
אש'ף, התנועה הלאומית של הפלסטינים, פעל בדרכי מחתרת, ובאופן טבעי גם את ניהול כספיו היה חייב להסתיר מעין רואה, ומוסטפא אבו עיסאם הפליא להחביא את כספי הפלסטינים במבוכי הבנקאות השחורה בפינות חשוכות בקצווי עולם, הרחק מעינם הפקוחה של שירותי הביון של המערב.
הוא טווה מערכת מפותלת של מרכזי סחר, בעיקר באפריקה, מטעי קקאו בדרום אמריקה, ויש אומרים שהגניב לתוכם גם עסקי סמים, באשר אירגוני טרור אינם מושכים ידם מהם.
בימים שלפני השלום היה מוסטפא אבו עיסאם ממונה על מימון הטרור נגד ישראל, וזנגו ביקש לדעת איך בדעת הפלסטינים להעביר את כלכלתם מן הפסים של "המאבק," הביטוי המנומס שהמעמד חייב במקום לומר "טרור" — לפסים של הקמת מדינה.
העולם הוקיר את המנהיג הנערץ על ההחלטה הנועזת לשים קץ לסכסוך עם ישראל, והיה נחוש לתגמל את הפלסטינים בכלכלה פורחת. מכיוון שהדברים עדיין היו בחיתוליהם, השלום זה עתה פרץ, חשב זנגו כי מן הראוי לשרטט כבר עכשיו את ה"בום" הכלכלי הממתין לפלסטינים מעבר לדלת. העיתונאים היו אחוזי התרגשות מן ההלם המדיני שחוללו הסכמי השלום, ולא שמו לב להיבטיהם הכלכליים.
"המעבר לכלכלת מדינה יהיה רק אחרי שתהיה לנו מדינה" — אמר מוסטפא אבו עיסאם תוך שהוא מוזג קפה "אמריקנו" שגונו חום מבריק, וריחו טרי ומעורר, לכוסותיהם של רקי וזנגו.
ריח הקפה הטוב נמזג בריח מיץ התפוזים המתקתק ומאפי הבוקר הפריכים שהגיעו בינתיים עם ה-room service היעיל של המלון.
"כמובן, כמובן," איך זנגו לא חשב על זה קודם! "מובן שקודם לכל דבר על הפלסטינים לזכות במדינה משלהם, כפי שקבעו הסכמי השלום." זנגו נענע בראשו לאות הסכמה עם דבריו הנוכחים של האישיות הפלסטינית הבכירה שהואילה להסב עמו לשיחה על ארוחת בוקר יוקרתית בחדרו האישי במלון המפואר.
"בשבוע שעבר היה על זה דיון בהנהגה הפלסטינית ברמאללה," נידבה רקי מידע אישי. "המנהיג הנערץ אמר כי הפלסטינים יסכימו לקבל את הסיוע הכלכלי רק אחרי שתהיה להם מדינה, ובינתיים יסתפקו בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל נגד תנועת חמאס האיסלאמית, שהיא אויב משותף."
"רגע, רגע," אמר זנגו, "את רוצה להגיד לי כי לא יהיה פיתוח כלכלי?" הוא כבר ראה בעיני רוחו את הכותרת המוצלחת "Peace Pays" נמוגה בעשן.
"זה לא צריך לבוא על חשבון הכתבה שלך," אמרה. "מה רצית לכתוב?"
"קראתי לה: 'Peace Pays, השלום משתלם' — מין משחק מילים כזה — מכיוון שהשלום יזַכֶּה את הפלסטינים בשגשוג כלכלי."
"כותרת נהדרת, חבל לבזבז אותה. בין כה וכה אף אחד עוד לא יודע שהפלסטינים החליטו לוותר על הפיתוח הכלכלי, ומדינות אירופה מכינות תקציב — לך על זה!"
"אבל הסיפור הוא הפוך!" התעקש זנגו.
רקי שתקה. "אל תהיה כזה טירון," אמרה, והוסיפה: "אם אתה רוצה קשר עם מוסטפא אבו עיסאם, אתה חייב להתאים את הכתבות שלך למה שהוא קובע. אחרת לא תקבל שום מידע."
מוסטפא אבו עיסאם עקב משועשע אחר הדיון בעברית, שפה שלא הבין. "תספר לזנגו על הדיון מן השבוע שעבר," פנתה רקי בערבית לבכיר הפלסטיני. רקי וזנגו היטיבו שניהם לדבר ערבית. במידה רבה היתה זאת שפת אימם.
רקי באה ממשפחה מעורבת; אמא תימניה ואב ייקה גרמני, וזנגו בא ממשפחה עיראקית.
התמהיל התימני-גרמני בעורקיה של רקי יצר דמות יפה לאין שיעור: שיער עשיר שחור כנוצות עורב פרוס כמניפת טווס, עור בצבע קקאו מבהיק ועיניים אָרִיות כחולות כים. לעומתה, מה שאפיין את זנגו היה שלא אפיין אותו דבר. הוא יכול היה להתמזג בקיר — היה כלא היה. אכן כשמו כן הוא: מתושלח לכל דבר ועניין.
"כן," אמר מוסטפא אבו עיסאם. "אבו ח'אלד, המנהיג שהוביל את שיחות השלום עם ישראל, הזמין לרמאללה משלחת של הבנק העולמי כדי לפתוח בשיחות על הסיוע הכלכלי, אבל המנהיג הנערץ לא רצה לקבל אותם. אבו ח'אלד התרגז ודרש פגישה. 'הם באו לסייע לנו', אמר אבו ח'אלד, 'לא נוכל להשיב את פניהם ריקם'." מוסטפא אבו עיסאם גיחך.
"ומה ענה לו המנהיג הנערץ?" שאל זנגו. הוא כבר הבין שסקופ לא יהיה לו, אבל התעניין כי היה סקרן.
"המנהיג הנערץ אמר מה שכבר היה ידוע לכולנו. הוא הזכיר את עקרונות המאבק. 'הו אחים', אמר, 'הבנק העולמי לא בא לסייע לנו, אלא לעקר את המאבק שלנו. הם רוצים להציף אותנו ב'בּחְבּוּחה מן אל-מאל' — 'הרבה, הרבה, הרבה כסף', כדי שנשכח מהעצמאות שלנו ונשקע בתענוגות שתל אביב מציעה לנו. שהיהודים ישלטו בנו. אנו לא צריכים כסף בשביל 'בחבוחה' אלא בשביל שלושת עקרונות הקיום שלנו: כסף לעיתונות, כסף לצבא וכסף לפוליטיקה."
"יופי — אז תהיה לכם עיתונות, ויהיו לכם מפלגות פוליטיות כדי שתקימו דמוקרטיה!" זנגו שמח. ככלות הכול — הסיפור שתכנן לא לגמרי אבוד.
רקי נאנחה. "אל תהיה כזה נאיבי. אתה באמת טירון. זה בדיוק ההפך: הכסף הוא כדי שהם ישלטו בעיתונות ובחיים הפוליטיים. הם יחזיקו את העיתונים תחת משמעת וישלמו לפוליטיקאים ולעיתונאים כדי שילכו בתלם."
רקי הרהרה רגע והוסיפה: "אתה יודע מה: תכתוב מה שאמרת. זה יקרב אותך מאוד להנהגה הפלסטינית, כי אירופה לא יודעת. אני לא יודעת למה אני אומרת לך את זה, כי בסוף גם אתה תבוא ל'חדשות מרעישות' ואני אצטער על זה."
על המיטה הסתורה היה מגולגל עיתון הבוקר בתוך שקית ניילון שהופץ Complimentary מטעם המלון. רקי לא התפנתה לעיין בו בגלל ביקורו של זנגו. כעת ניגשה לעיתון ופרסה את גוויליו לרווחה. היא התעמקה בכותרת הראשית ואחר דפדפה בעמודים הפנימיים בעניין רב. פתאום ניתרה לאחור בבהלה — היא פנתה למוסטפא אבו עיסאם בצעקה: "תראה מה כתוב — יהוידע בר גבר (ברקוביץ) מת. גופתו נמצאה ביער בן שמן!"
"איך הוא מת?" שאל מוסטפא אבו עיסאם, אף הוא בהתרגשות גדולה. הוא נראה מבוהל.
"מישהו ירה בו, ואולי התאבד — לא ברור."
"מי זה יהוידע בר גבר," שאל זנגו.
"סתם. איזה עובד במשרד פירסום" — אמרה רקי, כאילו מנסה לתקן איזה מעוות.
נפלה שתיקה כבדה. רקי והבכיר הפלסטיני החליפו מבטים מודאגים. זנגו, חש כי בא לסיפור אחד וקיבל סיפור אחר. "כמעט נפלתי בפח," חשב לעצמו, "כמעט מכרתי נפשי להם."
הוא חש כי נגע במשהו אפל, סוד כמוס שעליו לחשוף. חושיו התעוררו: אולי בכל זאת הוא יהיה עיתונאי אף על פי כן ולמרות הכול.

אביבה תומר-ענברי מרצה לתולדות האומנות, אמנית קרמיקה ומעצבת תכשיטים.

פנחס ענברי הוא אנאליסט בכיר לענייני הפלסטינים והאיסלאם. חיבר ארבעה ספרים על תולדות הפלסטינים: "משולש על הירדן", "האופציה הפלסטינית", "בחרבות שבורות" ו-"The Palestinians between Terrorism and Statehood". הנשיא פרס אמר עליו: "פנחס ענברי מפגין בכתיבתו ידע נרחב, הבנה מעמיקה, וניתוח מקורי". 

עוד על הספר

שומר השאול אביבה תומר-ענברי, פנחס ענברי
פרק 1
peace pays או: במיטתו של מוסטפא אבו עיסאם
 
 
את העיתונאית המפורסמת רקפת פות-תפארת (להלן: "רַקי") מצא הכתב המתחיל מתושלח זַנגי (להלן: "זֶנְגוֹ") במיטתו של הבכיר הפלסטיני מוסטפא אבו עיסאם (להלן: "מוסטפא אבו עיסאם.")
זנגו בא לחדרו במלון המלך דוד ל-"breakfast," "ארוחת בוקר," לצורך כתבה על האופקים החדשים שנפתחו לפני הכלכלה הפלסטינית לאחר הסכמי השלום שנחתמו זה עתה באוסלו. הוא כבר הגה את הכותרת: “,Peace Pays״ "השלום משתלם," ובעצם כבר ידע מה יכתוב, ורק רצה לעגן את הכתבה שלו ב"ציטוטים."
רקי החליקה מעדנות מן המיטה, ועטתה עליה חלוק משי כחלחל-צהבהב בסגנון סיני. "תשתה קפה?" שאלה את זנגו בנועם נשי, וקולה צרוד מעט ומפתה.
"הוא זיון לא מי יודע מה," אמרה בקריצת עין מבודחת, "אבל הוא מפצה אותי בסקופים."
בעצם היא היתה מי שיצרה את הקשר בין זנגו למוסטפא אבו עיסאם.
מאז הסכמי השלום הסנסציוניים קיפצה רקי מן היומון הקטן והלא מצוטט, "משאבי שדה," לעיתון הערב הגדול "חדשות מרעישות," אחרי שהציפה את "משאבי שדה" בסקופים מדהימים שכמו נלקחו מתוך חדרי הישיבות האינטימיים ביותר של הפלסטינים. "משאבי שדה" לא היה אכסניה מתאימה לסקופים האלה, ועינם החדה של בעלי "חדשות מרעישות" צדו את הסקופרית הגדולה והחליטו להעביר את רקי לחזקתם: סופסוף נקרתה להם עיתונאית שהזינה את "חדשות מרעישות" בכותרות ראשיות שיש בהן ממש.
היא די חיבבה את זֶנגו, עמיתה לשעבר מן העיתון הקטן והלא משפיע, ומכיוון שידעה כי כתבתו לא תסכן את מעמדה החדש, הואילה לדבר על ליבו של מוסטפא אבו עיסאם שיקבל אותו לשיחה.
מוסטפא אבו עיסאם היה האיש המתאים ביותר לעניינה של הכתבה הזאת, שכן היה נושא סודותיו הכמוסים של המנהיג הפלסטיני הנערץ, שוכּרי אבו זיאד, (להלן: "המנהיג הנערץ,") ובעיקר היה אחראי על ניהול הקופה.
אש'ף, התנועה הלאומית של הפלסטינים, פעל בדרכי מחתרת, ובאופן טבעי גם את ניהול כספיו היה חייב להסתיר מעין רואה, ומוסטפא אבו עיסאם הפליא להחביא את כספי הפלסטינים במבוכי הבנקאות השחורה בפינות חשוכות בקצווי עולם, הרחק מעינם הפקוחה של שירותי הביון של המערב.
הוא טווה מערכת מפותלת של מרכזי סחר, בעיקר באפריקה, מטעי קקאו בדרום אמריקה, ויש אומרים שהגניב לתוכם גם עסקי סמים, באשר אירגוני טרור אינם מושכים ידם מהם.
בימים שלפני השלום היה מוסטפא אבו עיסאם ממונה על מימון הטרור נגד ישראל, וזנגו ביקש לדעת איך בדעת הפלסטינים להעביר את כלכלתם מן הפסים של "המאבק," הביטוי המנומס שהמעמד חייב במקום לומר "טרור" — לפסים של הקמת מדינה.
העולם הוקיר את המנהיג הנערץ על ההחלטה הנועזת לשים קץ לסכסוך עם ישראל, והיה נחוש לתגמל את הפלסטינים בכלכלה פורחת. מכיוון שהדברים עדיין היו בחיתוליהם, השלום זה עתה פרץ, חשב זנגו כי מן הראוי לשרטט כבר עכשיו את ה"בום" הכלכלי הממתין לפלסטינים מעבר לדלת. העיתונאים היו אחוזי התרגשות מן ההלם המדיני שחוללו הסכמי השלום, ולא שמו לב להיבטיהם הכלכליים.
"המעבר לכלכלת מדינה יהיה רק אחרי שתהיה לנו מדינה" — אמר מוסטפא אבו עיסאם תוך שהוא מוזג קפה "אמריקנו" שגונו חום מבריק, וריחו טרי ומעורר, לכוסותיהם של רקי וזנגו.
ריח הקפה הטוב נמזג בריח מיץ התפוזים המתקתק ומאפי הבוקר הפריכים שהגיעו בינתיים עם ה-room service היעיל של המלון.
"כמובן, כמובן," איך זנגו לא חשב על זה קודם! "מובן שקודם לכל דבר על הפלסטינים לזכות במדינה משלהם, כפי שקבעו הסכמי השלום." זנגו נענע בראשו לאות הסכמה עם דבריו הנוכחים של האישיות הפלסטינית הבכירה שהואילה להסב עמו לשיחה על ארוחת בוקר יוקרתית בחדרו האישי במלון המפואר.
"בשבוע שעבר היה על זה דיון בהנהגה הפלסטינית ברמאללה," נידבה רקי מידע אישי. "המנהיג הנערץ אמר כי הפלסטינים יסכימו לקבל את הסיוע הכלכלי רק אחרי שתהיה להם מדינה, ובינתיים יסתפקו בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל נגד תנועת חמאס האיסלאמית, שהיא אויב משותף."
"רגע, רגע," אמר זנגו, "את רוצה להגיד לי כי לא יהיה פיתוח כלכלי?" הוא כבר ראה בעיני רוחו את הכותרת המוצלחת "Peace Pays" נמוגה בעשן.
"זה לא צריך לבוא על חשבון הכתבה שלך," אמרה. "מה רצית לכתוב?"
"קראתי לה: 'Peace Pays, השלום משתלם' — מין משחק מילים כזה — מכיוון שהשלום יזַכֶּה את הפלסטינים בשגשוג כלכלי."
"כותרת נהדרת, חבל לבזבז אותה. בין כה וכה אף אחד עוד לא יודע שהפלסטינים החליטו לוותר על הפיתוח הכלכלי, ומדינות אירופה מכינות תקציב — לך על זה!"
"אבל הסיפור הוא הפוך!" התעקש זנגו.
רקי שתקה. "אל תהיה כזה טירון," אמרה, והוסיפה: "אם אתה רוצה קשר עם מוסטפא אבו עיסאם, אתה חייב להתאים את הכתבות שלך למה שהוא קובע. אחרת לא תקבל שום מידע."
מוסטפא אבו עיסאם עקב משועשע אחר הדיון בעברית, שפה שלא הבין. "תספר לזנגו על הדיון מן השבוע שעבר," פנתה רקי בערבית לבכיר הפלסטיני. רקי וזנגו היטיבו שניהם לדבר ערבית. במידה רבה היתה זאת שפת אימם.
רקי באה ממשפחה מעורבת; אמא תימניה ואב ייקה גרמני, וזנגו בא ממשפחה עיראקית.
התמהיל התימני-גרמני בעורקיה של רקי יצר דמות יפה לאין שיעור: שיער עשיר שחור כנוצות עורב פרוס כמניפת טווס, עור בצבע קקאו מבהיק ועיניים אָרִיות כחולות כים. לעומתה, מה שאפיין את זנגו היה שלא אפיין אותו דבר. הוא יכול היה להתמזג בקיר — היה כלא היה. אכן כשמו כן הוא: מתושלח לכל דבר ועניין.
"כן," אמר מוסטפא אבו עיסאם. "אבו ח'אלד, המנהיג שהוביל את שיחות השלום עם ישראל, הזמין לרמאללה משלחת של הבנק העולמי כדי לפתוח בשיחות על הסיוע הכלכלי, אבל המנהיג הנערץ לא רצה לקבל אותם. אבו ח'אלד התרגז ודרש פגישה. 'הם באו לסייע לנו', אמר אבו ח'אלד, 'לא נוכל להשיב את פניהם ריקם'." מוסטפא אבו עיסאם גיחך.
"ומה ענה לו המנהיג הנערץ?" שאל זנגו. הוא כבר הבין שסקופ לא יהיה לו, אבל התעניין כי היה סקרן.
"המנהיג הנערץ אמר מה שכבר היה ידוע לכולנו. הוא הזכיר את עקרונות המאבק. 'הו אחים', אמר, 'הבנק העולמי לא בא לסייע לנו, אלא לעקר את המאבק שלנו. הם רוצים להציף אותנו ב'בּחְבּוּחה מן אל-מאל' — 'הרבה, הרבה, הרבה כסף', כדי שנשכח מהעצמאות שלנו ונשקע בתענוגות שתל אביב מציעה לנו. שהיהודים ישלטו בנו. אנו לא צריכים כסף בשביל 'בחבוחה' אלא בשביל שלושת עקרונות הקיום שלנו: כסף לעיתונות, כסף לצבא וכסף לפוליטיקה."
"יופי — אז תהיה לכם עיתונות, ויהיו לכם מפלגות פוליטיות כדי שתקימו דמוקרטיה!" זנגו שמח. ככלות הכול — הסיפור שתכנן לא לגמרי אבוד.
רקי נאנחה. "אל תהיה כזה נאיבי. אתה באמת טירון. זה בדיוק ההפך: הכסף הוא כדי שהם ישלטו בעיתונות ובחיים הפוליטיים. הם יחזיקו את העיתונים תחת משמעת וישלמו לפוליטיקאים ולעיתונאים כדי שילכו בתלם."
רקי הרהרה רגע והוסיפה: "אתה יודע מה: תכתוב מה שאמרת. זה יקרב אותך מאוד להנהגה הפלסטינית, כי אירופה לא יודעת. אני לא יודעת למה אני אומרת לך את זה, כי בסוף גם אתה תבוא ל'חדשות מרעישות' ואני אצטער על זה."
על המיטה הסתורה היה מגולגל עיתון הבוקר בתוך שקית ניילון שהופץ Complimentary מטעם המלון. רקי לא התפנתה לעיין בו בגלל ביקורו של זנגו. כעת ניגשה לעיתון ופרסה את גוויליו לרווחה. היא התעמקה בכותרת הראשית ואחר דפדפה בעמודים הפנימיים בעניין רב. פתאום ניתרה לאחור בבהלה — היא פנתה למוסטפא אבו עיסאם בצעקה: "תראה מה כתוב — יהוידע בר גבר (ברקוביץ) מת. גופתו נמצאה ביער בן שמן!"
"איך הוא מת?" שאל מוסטפא אבו עיסאם, אף הוא בהתרגשות גדולה. הוא נראה מבוהל.
"מישהו ירה בו, ואולי התאבד — לא ברור."
"מי זה יהוידע בר גבר," שאל זנגו.
"סתם. איזה עובד במשרד פירסום" — אמרה רקי, כאילו מנסה לתקן איזה מעוות.
נפלה שתיקה כבדה. רקי והבכיר הפלסטיני החליפו מבטים מודאגים. זנגו, חש כי בא לסיפור אחד וקיבל סיפור אחר. "כמעט נפלתי בפח," חשב לעצמו, "כמעט מכרתי נפשי להם."
הוא חש כי נגע במשהו אפל, סוד כמוס שעליו לחשוף. חושיו התעוררו: אולי בכל זאת הוא יהיה עיתונאי אף על פי כן ולמרות הכול.