לפני המקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפני המקום

לפני המקום

ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 298 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 58 דק'

חיים באר

חיים באר (רכלבסקי; נולד ב־9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

במקביל לכתיבתו הענפה מלמד באר במגוון מסגרות. בשנים 1980–2002 הדריך סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן צבי, בית שמואל ובקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.
בסוף שנות ה-80 שימש ככתב לענייני חרדים. בשנת 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי סיקריקים על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות. בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה.
בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mwsr5pdc
 
ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

באחד מימי חורף 2005 נועדו בווילה רדופת עבר על גדות אגם ואנזה שליד ברלין ארבעה אנשים: זקן ממולח הסוחר ביודאיקה, שנחשד בשעתו שהוא סוכן ה"שטאזי", פרופסור וינאי, שבשנותיו הסטודנטיאליות בתל-אביב נמנה עם פעילי ה"כנענים", דוקטורנטית גרמנייה החוקרת את שירת אלזה לסקר-שילר וסופר ישראלי המתקשה להשלים את כתיבת הרומן החדש שלו. זימן אותם לשם מיליונר ירושלמי, שעסקי הנדל"ן שלו חובקי עולם, והוא אב שכול, המבקש להיוועץ בהם בסוגיה הקשורה לטרגדיה שלו.
 
בעת השהות הקצרה בוואנזה נכבש הסופר לעולמם המסוכסך של הנוכחים ועוקב בסקרנות ובאמפתיה אחרי הקשרים ביניהם, קשרים הטעונים חמלה ורשעות, הכנעה ורצון להשפיל, ערמומיות ותום. גם לאחר פרידתם ממשיך הסופר לעקוב אחריהם – תחילה מהארץ ואחר-כך מברלין, שהוא חוזר אליה כעבור שנה וחצי, ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ומצליח לעמוד על סוד מעשיהם ואף לחזור אל מלאכת הכתיבה.
 
מתוך העלילה הזאת עולות, כרוחות רפאים המגיחות בלילות ממעמקי אגם ואנזה, עוד עלילות: גילוי הקסם האפל שהגרמנים והעיר ברלין מהלכים על צאצאי הנרצחים, חידת הקיום היהודי, ומעל לכול – אלמותו של הספר, שגם כשהועלה על המוקד בכיכר האופרה של ברלין, בליל 10 במאי 1933, הגווילים נשרפו אבל האותיות פרחו באוויר.
 
רומן חדש, מפתיע ושונה מכל מה שכתב חיים באר עד כה.  

פרק ראשון

ראשיתם של המעשים שבכוונתי לגולל בספר הזה אחוזה באחריתו של ספר אחר, שעמי בכתובים, כזנבה הלכוד בין מלתעותיה של הברייה המיתולוגית — ספק דרקון ספק לווייתן — שאת דמותה הראתה לי קתרינה בשבתנו על מרפסת המסעדה בסאביני–פְְּלאץ והיא מערסלת בחיקה את בתה התינוקת.
את קומו של הספר ההוא מן המתים אני חייב בראש ובראשונה לזוסמן שלולא נקרה על דרכי בזמן הנכון היה הספר ככל הנראה ממשיך לפרפר את פרפורי גסיסתו ולבסוף גוֹוע.
 לעתים מזומנות,  בעיקר בחופשות,  הייתי שב בתקווה ובחשש אל התיק שבפחזותי הזדרזתי לרשום עליו את השם שהיה בדעתי לקרוא לו. "לעוּבּרים לא נותנים שמות ",היתה חמותי המנוחה מתרה, "ילדים מקבלים את שמם רק אחרי הלידה." היו צרורים בו הפרקים הראשונים שזוגתי ,בפרץ של אצילות, התנדבה להקלידם, טיוטותיו של הפרק הנוסף שתיעדו את כישלונותי החוזרים ונשנים לחולל בעלילה תפנית שתוציאה מן המצר וסקיצות אחדות .את יהבי השלכתי בעיקר על עשרות הפתקים החדשים שצירפתי אליו במרוצת הזמן, מאז ניסיון ההחיאה הקודם — שברי מחשבות ורעיונות, קטעי דיאלוג שרשמתי על גבי חשבוניות מס, כרטיסי ביקור וכרטיסי רכבת, וגם אנקדוטות מזיכרונותיהם של מוכרי ספרים ואספנים שתכננתי לשבצן בהמשך הכתיבה.
 
1
 שעות ארוכות הייתי מפקח את הגל, מבקש את נקודת המשען להניף בעזרתה את הסיפור.  ומשנכזבה תוחלתי שאלומה גואלת תגיה ממרום את אורה על הפתרון, קיוויתי להיוושע על ידי טכניקת הקולאז'. טרפתי שוב ושוב את הדפים וניסיתי להרכיב מהם מעשה מצרף. אבל בהיעדרו של כוח המקרב אליו את החלקיקים ומלכד אותם סביבו מכוחה של חוקיות פנימית כלשהי, כמגנט המושך אל קטביו את נסורת הברזל הפזורה על פני השדה, הם נותרו בדלים ומפורדים כמקודם.
 בחורף שעבר, באחד הימים הראשונים של ינואר 2005, כשכמעט נטיתי להשלים עם גזר הדין שיצא על "מלים ללא ארץ" — כך קראתי לספרי — הגיעה שיחת הטלפון של זוסמן.
 "ידידי, תפנה לי בטובך שעה מזמנך היקר," ביקש הדובר שלא הכרתיו. האיפוק האדיב שעטף בו את פנייתו לא היה בכוחו לכסות על הנעימה המצווה שהעידה על הלה שהוא נמנה עם בעלי ההון או בעלי השררה, שכל משאלה שלהם היא צו שאין לסרב לו או להתעלם ממנו. בחושיו המחודדים ראה את שתיקתי כסירוב הססני ועל כן הוסיף מיד, "אבוא אצלך במקלי ובמעותי לכל מקום ובכל שעה שתורה לי".
 "טוב תעשה אם תבוא במעותיך,"  עניתי במשובה ולא ידעתי שנפלה נבואה קטנה לתוך פי, "ובלבד שיהיה הדבר ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך".
 וכאן, כמדומה, חייב אני להסביר מדוע כלה כענן סירובי ונעניתי לו בקלות שכזאת.
 כל מי שהתלמוד הוא ספר הצפנים שלו — ומאותה שיחת טלפון חטופה התברר לי בוודאות שעלומיו של זוסמן עברועליו, כמו עלומי שלי, בין כותלי בית–המדרש — הצירוף"במקלי ובמעותי" אינו מטבע לשון גרידא שנועד להעשיראת שפתו של הדובר, אלא קוד המתייחס לאחד המעמדים היותר דרמתיים המתוארים בגמרא.  בפתח אותה שנה ,שעליה מסופר במסכת ראש השנה, יצא ר' יהושע, וככל הנראה במידה לא מבוטלת של צדק, כנגד רבן גמליאל וטען שהכרזתו של הנשיא על מועד קידוש החודש, הכרזה שממנה נגזרים יתר מועדי השנה, בטעות יסודה, משום שהסתמכה על עדותם של עדי שקר שהטעו את בית–הדין. רבן גמליאל אמנם ידע שחברו צודק, אבל מכיוון שחשש שמא תתערער סמכותו כנשיא וביקש להראות בעליל שמה שעשה עשוי ,גזר על ר' יהושע, הגדול בתורה ממנו, לבוא אצלו במקלו ובמעותיו ביום שלפי חשבונו חל בו יום הכיפורים. הליכתו הכנועה של ר' יהושע ליבנה באותו שבת–שבתון, שמתוקף הוראת הנשיא נעשה חול, נקבעה מאז כביטוי לקבלת מרותו של מי שמודים ללא עוררין בסמכותו.
 לשונו המנומסת של זוסמן אמנם לא הצליחה לטשטש את האדנות המרתיעה שבקולו, אבל ההודאה שלמרות מעמדו ,ובאותה שעה עוד לא ידעתי עליו דבר, אין הוא כל–יכול וגם עליו, אם נזקק הוא לעזרה, להכפיף עצמו לזולתו, עוררה בי חמלה ונכונות להזמינו אלינו הביתה, אף–על–פי שנשבעתי לאשתי שלא אכַלַה עוד את מעט זמני הפנוי על טרחנים ואקדיש אותו לכתיבת הרומן. "כמה שנים, לדעתך, נותרו לך כאן, על פני האדמה," היתה מייסרת אותי ומונה אחד לאחד את חברינו ומיודעינו שנסתלקו מן העולם.
 בערב, כשסיפרתי לה על שיחתי עם זוסמן, נתנה בי מבט שחציו בוז וחציו רחמים וטענה שעוד פעם נפלתי קורבן לאופיי.  נמיכות הרוח שהראה "החבר החדש שלך"  היא ,כמובן, מדומה. "מה שמו?" שאלה ומיהרה לטלפן לאחדממקורותיה. "אשה מכרת באורחים יותר מן האיש," התנאתהאחר–כך במאמר חכמים שלימדהּ דֹֹב רַפּל עליו השלום בימיםשקנתה דעת בסמינר למורים בגבעת וושינגטון ואמרהשגם הפעם לא הטעו אותה חושיה הנשיים. זוסמן הוא אחד מכרישי הנדל"ן הידועים לשמצה, שנסיקתו המטאורית על ידי עסקאות קרקע מפוקפקות היתה בסקוטלנד. בשל כך ובשל מסך הערפל שהוריד על חייו הפרטיים זכה לכינוי "החמקן מלוך–נס" במדורי הכלכלה. וזוגתי חתמה ניצחונה בהטפת מוסר ואמרה שעכשיו אולי אבין מעצמי שכניעותו המדומה אינה אלא חלק מאוצר הטכסיסים המחוכמים שלו ,שבהם הוא מפיל ברשתו את מי שהוא נושא ונותן אתם.
 זוסמן,  שבא לביתנו בדיוק במועד,  עמד בפתח,  הרכין ראשו ואמר, שעכשיו משבא הוא אצלי, מן הראוי שאקום מכיסאי ואשק לו על ראשו.
 "בוא בשלום רבי ותלמידי,"  שרבבתי את שפתי כנגד פדחתו באותה חינניות תיאטרלית שנהג בה, כנראה, רבן גמליאל בחברו המתייצב לפניו כמצווה במקלו ובמעותיו בבית–הדין ביבנה.
 "רבי בחוכמה, ותלמידי, שקיבלת את דברי," השלים זוסמן את דברי נשיא הסנהדרין כסוכן חשאי בסרט ריגול ישן המוודא סופית את זהותו של האיש שעמו נפגש בהצמידו חצי שטר של דולר לחצי שבידי זה שלפניו.
 "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים,"  דקלמנו שנינו כאחד כשהושבתיו בפינת ההסבה שבחדר האורחים שלנו.  מפינת המטבח,  שטרחתי שם אחר–כך על הכנת הקפה והכיבוד, הגנבתי מבטים אל האורח שהתאמץ כל–כך להרשים אותי בלמדנותו. פניו הכבדות, הבשרניות, איבדו מעט ממוצקותן וגם בתלתליו כבר זרקה שיבה, אבל שפתיו המלאות עדיין היו משורבבות בחמדנות נעורים ועיניו, עיניבעל עבֵֵרה,  רפרפו על פני הספרים וכתבי–העת שנערמועל השולחן. דומה היה באותה שעה לשחקן פיטר יוסטינובשבספר זיכרונותיו התחלתי לקרוא באותם ימים.
 זוסמן עלעל ברומן חדש ששלח לי אחד מעמיתי ובמיאוסקל שאל לדעתי עליו. "שאלו אשה אחת איך בעלה," השבתילו בהלצה ישנה, "זה עניין של טעם, ענתה הרעיה, בעיני ,למשל, אין הוא מוצא חן." האורח הרחיק ממנו את הספר ואמר שמה שעדיין נותר בינינו בצריך עיון הוא מי נשמע למי. "כמדומני שאתה נשמעת לי ולא אני לך. שמע מיניה ,שאתה, ידידי, הגדול ואילו אני הקטן".
 האורח הוליך את השיחה בתבונה ובמיומנות שהעידו על ניסיונו הרב בניהול משאות–ומתנים. כרב–אמן נמנע, כמעשה חנפים אחרים, מלהרעיף שבחים על הספרים שזיכיתי בהם את הספרות העברית, העולים פי כמה על כל מה שכתבו חברי שזכו,  ולא בצדק,  בשבחיה של הביקורת ובאהבת הקוראים, וגם לא חתם בהבעת ציפייה דרוכה לספרי הבא ,שמשום–מה מתמהמה להגיח אל אוויר העולם. הוא גם לא ביטל את זמנו בדברי הבאי ובשיחת חולין שנועדו לפוגג את הזרות ולהכשיר את הלבבות אל העיקר, אבל גם לא ניגש היישר אל העניין שלשמו בא. תחילה כיבה את הטלפון הסלולרי, הסיר את שעון ה"ברייטלינג" הכבד מפרק ידו והטמינו בכיסו ובקול כבוש שאל אם הדחייה המהוססת שנשמעה בקולי בשיחתנו הטלפונית מעידה על איזו מצוקה שאולי יוכל לסייע לי לפותרה.
 המעשיוּת האנושית הפשוטה שלא הקרינה תאוות השתררות, סקרנות חטטנית או כוונות התערבות, ריגשה אותי כל–כך עד שלא ברצוני נעניתי לו שוב. אמרתי שכתיבתי מעיקה עלי. הספר שאני עומד בכתיבתו נקלע למבוי סתום ולמרות כל מאמצי אינני מצליח להעלותו על הדרך הנכונה .
עוד אני מדבר וכבר נקוטה נפשי על כך.
 "לו שמעני, אדוני," אמר האורח ומבטו מלווה את החמההנוטה לשקוע מאחורי דודי השמש שעל גג בניין המגוריםהסמוך, "זאת הפעם, אני הוא שאספר את הסיפור".
 בשנות השבעים הראשונות, כשלמד בבית–הספר הגבוהלכלכלה ולמינהל עסקים באדינבורו,  שח זוסמן,  נכנס אליהם באחד השיעורים האחרונים המרצה לשוקי הון ,ישיש תימהוני ששמו נתפרסם בעולם דווקא בזכות תחביבו כאנטומולוג נלהב, שאחת מדבורי הבר קרויה על שמו, הוציא מסל קניות ישן שני בקבוקים ארוכי צוואר ואמר כי מבחינתו הם רשאים לשכוח כל מה שהתאמץ ללמדם במשך הסמסטר כולו, ובלבד שיזכרו מה שהוא עומד להראותם כאן, היום.
 הבקבוקים,  שפתחיהם מחופים היו בפיסות קטנות של גזה, הועמדו על הקתדרה. בבקבוק האחד, אמר הפרופסור ,כלוא זבוב ובאחר — דבורה, והורה להוריד את מסכי החלון השחורים ולכבות את האורות.  כשהיה אולם ההרצאות חשוך, הדליק הפרופסור פנס בעל אלומת אור דקיקה וקבע אותו במרחק–מה מן הבקבוקים. "מי לדעתכם ינצח בתחרות ויצא ראשון מן הבקבוק?" שאל ותופף על כיסויי הבקבוקים .
"הדבורה,"  הכריזו הסטודנטים. "ומדוע היא?" "כי מנת המשכל שלה גבוהה יותר משל הזבוב,"  הזדרזה להכריז צעירה שלמשפחתה חווה לייצור דבש. "הבה ניווכח," אמר הישיש והסיר בבת–אחת את כיסויי הבקבוקים.  הנוכחים נדרכו. כעבור דקה או שתיים נראה הזבוב עובר את אלומת האור ואחר–כך נעלם בחשכה,  ואילו הדבורה המשיכה להתחבט שוב ושוב בדופן הזכוכית, פורצת אל מקור האור ונסוגה אחור. "בואי חמודתי ואשלחך לחופשי," נשמע קולו של הפרופסור מתוך החשכה. "חבל שיוקרבו חייך על מזבח הסקרנות".
 לאחר שהורמו המסכים סיכם הפרופסור את הניסוי .
הדבורה,  שהיא אכן בעלת אינטליגנציה גבוהה,  זיהתהמיד את האלומה ופירשה אותה, ובצדק, לשיטתה, כמקורישועתה. דבקותה העיקשת והצודקת במטרה היתה אפואבעוכריה.  לעומתה הזבוב,  שהוא שוטה גמור,  לא ייחסמשמעות לאור, אלא התרוצץ בבלי דעת עד שמצא באקראי את הפתח ונמלט לחופשי.
 "בשוקי ההון, כמו בחיים, עליכם ללמוד להיות זבובים .לחלק מכם,  כמו שנוכחתי לדעת,  לא יהיה הדבר קשה במיוחד. קצת טיפשות לא הזיקה לאיש, גם לא לחכמים ",חתם הסקוטי סמוק הלחיים את לקחו,  השיב את צמד הבקבוקים לסל המרופט והכריז על סיום השיעור.
עכשיו, כשנה ומחצה לאחר ביקורו של זוסמן בביתנו, ואני יושב כאן, בברלין, בחדרי שעל חופי אגם ואנזה ומעלה על הכתב את פרשת קורותי עם רפאל זוסמן ועדת מרעיו, פרשה שהתרחשה רובה במקום הזה, פלשה בעד לדלת המרפסת דבורת בר קטנה. בסקרנות בחנה הן את תצלומו של ברטולד ברכט התלוי על הקיר, תצלום שבו נראה המחזאי מנופף בכובעו לצד הלנה וייגל באחד מאירועי האנסמבל הברלינאי שלהם, והן את ספל הקפה המצטנן שלי; לשעה קלה עמדה לנוח על הדף שעליו הולכים ונכתבים הדברים האלה, חגה סביבי כבמטס הצדעה ואחר–כך חזרה ויצאה אל האגם ואל הגבעות הירוקות העוטרות אותו, המשתקפות בזגוגית הדלת הפתוחה למחצה בתערובת מצמררת של יפעה עוצרת נשימה ושל אימת העבר. ברוכה תהיי, נביאה שחולצה מִשִביה, על האות שהבאת לי היום. גדול חסדך האחרון אשר גמלת עמי מחסדך הראשון.
"דבקות במטרה היא אכן ערך נעלה," אמר אורחי, איל הנדל"ן ,
"אלא שלפעמים עליה לפשוט את דמותה המוכרת וללבושצורה חדשה. במקום להטיח את הראש בעקשנות בקיר צריךלמצוא, על ידי טכניקה של הרפיה יצירתית, דרכים אחרות .
"תעזוב לזמן–מה את חדר העבודה שלך ותניח את כתב–היד ותתחיל להתרוצץ קצת בעולם, מעט תנועה לא תזיק לך, רֶבּ חיים, אולי בדרכי הנכר תמצא תשובות לשאלות הטורדות אותך." זוסמן הזדקף במושבו ושאל אם אהיה מוכן לקחת בעוד כשבועיים פסק זמן של שלושה–ארבעה ימים ולבוא אליו לברלין.
 "אזדקק שם לדמיון הפורה שלך," אמר ומיהר להוסיף שכל מחסורי בזמן הנסיעה יהיה, כמובן, עליו.
 את הקורות אותו בשנים האחרונות, הקשות בחייו, גולל זוסמן בריחוק צונן. אבל האיפוק והשליטה העצמית שלו דווקא הם שהסגירו את סערת הנפש שאיימה לפרוץ. את מרבית סמכויות הניהול של עסקיו הסבוכים העביר לצוות עוזריו הנאמנים ואילו הוא עצמו מקדיש את עיקר זמנו ומרצו לעניין שלשמו עלה לרגל אלי היום.
 "הדבר היה לפני שלוש שנים, חמישה חודשים ועשרים ושמונה ימים," מנה זוסמן, בדייקנות מצמררת, על אצבעות ידיו, את הזמן שחלף מאז מתה עליו בתו הבכורה, מירי .
בהזדמנות שבוודאי תימצא לנו יספר לי על נסיבות הילקחה .חבריו הרבים, ובהם גם אחים לצרה, פנו אליו אחרי השלושים ובזהירות, שכמעט הוציאה אותו מדעתו, הציעו לו הצעות שונות ומשונות כיצד להנציח את זכרה. היו שהמליצו לייסד על שמה קרן שתסייע לסטודנטיות חסרות אמצעים והיו שדחקו בו לתרום מכשירים רפואיים לבתי–חולים, אחרים דיברו על לבו לערוך ימי עיון, להוציא לאור ספר זיכרון או ליזום סדרת פרסומים שתיקרא על שמה.  נשיא אחת האוניברסיטאות ניסה לשכנעו להקים קתדרה על שמה. אבלהוא דחה את כולם.
 "אין לי ולא היה לי מעולם חפץ בכל אלה," נשך האורח אתשפתיו. "אינני מאמין בהנצחה, שהרי בשכבר הימים הבאיםהכול יישכח.  אין זיכרון לראשונים וגם לא לאחרונים ",ואחר–כך הוסיף ואמר שהמשאלה היחידה המקננת בלבו מאז נתבשר על מותה,  היא שכשימלאו ימיו ויבוא הוא אצלה, למקום שנשמתה מצויה בו, ייטיב להבין את מהות החיים ופשרם יותר משהוא מבינם עתה, והחוכמה המחיה את בעליה תהיה לו קרן קיימת ואולי יוכל ליהנות מזה גם שם, בעולם יודעי דעת עליון.
 לשם כך בא לכלל החלטה לייסד מעין מכון מחקר פרטי ללימודים מתקדמים ולהקיף עצמו בקבוצה נבחרת של משיבי–טעם,  מלומדים,  סופרים ואמנים שישפיעו עליו מחוכמתם.  אנשי החבורה שנתלקטה עם הזמן — "סגל חבורה", כך הם מוגדרים בספרי התקציב של חברתו — זוכים למענקי מחקר קבועים, נפגשים מזמן לזמן בפורומים שונים ומלבנים סוגיות נבחרות. ועוד הוסיף והטעים שהתחייבותם היחידה של חברי "המסדר" הזה היא לשמור בקפידה על חשאיות גמורה. את המענקים הם מקבלים במזומן, בעת שהותם בחוץ–לארץ, והדבר לא רק פוטר אותם מן החובה לדווח על כך לשלטונות המס, אלא גם משחרר אותם מן הצורך לשתף את בני–זוגם או את בנות–זוגם בתוספת ההכנסה המשמעותית הזאת העומדת כולה לרשותם.
 החבורה שלו, המשיך זוסמן וסיפר, נפגשת בהרכבה המלא אחת לשנה, פעם באדינבורו ופעם באילת. ביום הולדתה של מירי, בחמישה במאי, מתכנסים באדינבורו, העיר שנולדה בה, וביום מותה — סמוך למקום שהלכה לעולמה. באדינבורו נבחר הנושא המרכזי שיידון בכינוס באילת בשנה שלאחריה .
המשתתפים מלבנים את הנושא על היבטיו השונים, מחלקיםביניהם את ההרצאות ואף ממליצים לפניו על צירופם שלמרצים חדשים, לפי הצורך.
 "בזה אני נוהג כמנהג רבותינו הראשונים," קינח זוסמן את עדשות משקפיו, "שהיו מושיבים ישיבה על קברו של אחד מן החבורה שנסתלק".
 בקיץ שעבר, בכינוס שלהם שהתקיים ב–6 ביוני ב"מלון הנסיכה"  שבאילת,  עסקו במטאפורות של הנצח.  בין השאר דנו בעוף החול, הוא הפניקס או היוכני, הקם מאפרו ובגלגוליו בתרבות העברית הקדומה ובמיתולוגיה היוונית .אחד מראשי הכנסייה האנגליקנית ייחד את הרצאתו לתמורות שחלו בתפיסה של מושג הנצח במסורות נוצריות בראשית ימי הביניים וחוקר התרבויות הקלאסיות מאוניברסיטת טיבינגן, בהרצאת אורח מבריקה, סיפר על חידושיו בחקר גלגוליה של האש במסורות ההלניות.  אחת המשתתפות הקבועות, חוקרת פולקלור ידועת שם, שלפי שעה לא יאמר לי את שמה, שהרי עוד לא נתתי את הסכמתי להצטרף לסגל ,הרצתה הרצאה רבת–חידושים על לוז של שדרה, אותה העצם שאינה נמחית לעולם וממנה עתיד הקדוש–ברוך–הוא להציץ את האדם בתחיית המתים. בדיון שהתנהל בעקבות דבריה הוסיף אחד המשתתפים,  חוקר קבלה מן החוף המערבי ,שב"זוהר"  מכונה העצם "בתואל הארמי",  על שם אביה הנכלולי של רבקה, משום שהעצם הזאת, שאינה נהנית אלא מסעודת מלווה–מלכה במוצאי שבת ולא טעמה מפרי העץ האסור, הצליחה בערמומיותה להיחלץ מאחיזתו של מלאך המוות וזכתה בחיי נצח ולכן נוהגים רבים להטיף עליה מיין ההבדלה.
 המלומדים רשאים, כמובן, לפרסם את מאמריהם אחר–כך ,שהרי לא הוא שיעצור קידומו של איש ויעמוד לשטן בדרכו .
כמה מן ההרצאות בכינוס ב"מלון הנסיכה" שבאילת עתידותלהתפרסם בקרוב ב"מחקרי ירושלים לפולקלור",  ב"אשל

חיים באר

חיים באר (רכלבסקי; נולד ב־9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

במקביל לכתיבתו הענפה מלמד באר במגוון מסגרות. בשנים 1980–2002 הדריך סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן צבי, בית שמואל ובקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.
בסוף שנות ה-80 שימש ככתב לענייני חרדים. בשנת 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי סיקריקים על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות. בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה.
בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mwsr5pdc
 
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 298 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 58 דק'

נושאים

לפני המקום חיים באר
ראשיתם של המעשים שבכוונתי לגולל בספר הזה אחוזה באחריתו של ספר אחר, שעמי בכתובים, כזנבה הלכוד בין מלתעותיה של הברייה המיתולוגית — ספק דרקון ספק לווייתן — שאת דמותה הראתה לי קתרינה בשבתנו על מרפסת המסעדה בסאביני–פְְּלאץ והיא מערסלת בחיקה את בתה התינוקת.
את קומו של הספר ההוא מן המתים אני חייב בראש ובראשונה לזוסמן שלולא נקרה על דרכי בזמן הנכון היה הספר ככל הנראה ממשיך לפרפר את פרפורי גסיסתו ולבסוף גוֹוע.
 לעתים מזומנות,  בעיקר בחופשות,  הייתי שב בתקווה ובחשש אל התיק שבפחזותי הזדרזתי לרשום עליו את השם שהיה בדעתי לקרוא לו. "לעוּבּרים לא נותנים שמות ",היתה חמותי המנוחה מתרה, "ילדים מקבלים את שמם רק אחרי הלידה." היו צרורים בו הפרקים הראשונים שזוגתי ,בפרץ של אצילות, התנדבה להקלידם, טיוטותיו של הפרק הנוסף שתיעדו את כישלונותי החוזרים ונשנים לחולל בעלילה תפנית שתוציאה מן המצר וסקיצות אחדות .את יהבי השלכתי בעיקר על עשרות הפתקים החדשים שצירפתי אליו במרוצת הזמן, מאז ניסיון ההחיאה הקודם — שברי מחשבות ורעיונות, קטעי דיאלוג שרשמתי על גבי חשבוניות מס, כרטיסי ביקור וכרטיסי רכבת, וגם אנקדוטות מזיכרונותיהם של מוכרי ספרים ואספנים שתכננתי לשבצן בהמשך הכתיבה.
 
1
 שעות ארוכות הייתי מפקח את הגל, מבקש את נקודת המשען להניף בעזרתה את הסיפור.  ומשנכזבה תוחלתי שאלומה גואלת תגיה ממרום את אורה על הפתרון, קיוויתי להיוושע על ידי טכניקת הקולאז'. טרפתי שוב ושוב את הדפים וניסיתי להרכיב מהם מעשה מצרף. אבל בהיעדרו של כוח המקרב אליו את החלקיקים ומלכד אותם סביבו מכוחה של חוקיות פנימית כלשהי, כמגנט המושך אל קטביו את נסורת הברזל הפזורה על פני השדה, הם נותרו בדלים ומפורדים כמקודם.
 בחורף שעבר, באחד הימים הראשונים של ינואר 2005, כשכמעט נטיתי להשלים עם גזר הדין שיצא על "מלים ללא ארץ" — כך קראתי לספרי — הגיעה שיחת הטלפון של זוסמן.
 "ידידי, תפנה לי בטובך שעה מזמנך היקר," ביקש הדובר שלא הכרתיו. האיפוק האדיב שעטף בו את פנייתו לא היה בכוחו לכסות על הנעימה המצווה שהעידה על הלה שהוא נמנה עם בעלי ההון או בעלי השררה, שכל משאלה שלהם היא צו שאין לסרב לו או להתעלם ממנו. בחושיו המחודדים ראה את שתיקתי כסירוב הססני ועל כן הוסיף מיד, "אבוא אצלך במקלי ובמעותי לכל מקום ובכל שעה שתורה לי".
 "טוב תעשה אם תבוא במעותיך,"  עניתי במשובה ולא ידעתי שנפלה נבואה קטנה לתוך פי, "ובלבד שיהיה הדבר ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך".
 וכאן, כמדומה, חייב אני להסביר מדוע כלה כענן סירובי ונעניתי לו בקלות שכזאת.
 כל מי שהתלמוד הוא ספר הצפנים שלו — ומאותה שיחת טלפון חטופה התברר לי בוודאות שעלומיו של זוסמן עברועליו, כמו עלומי שלי, בין כותלי בית–המדרש — הצירוף"במקלי ובמעותי" אינו מטבע לשון גרידא שנועד להעשיראת שפתו של הדובר, אלא קוד המתייחס לאחד המעמדים היותר דרמתיים המתוארים בגמרא.  בפתח אותה שנה ,שעליה מסופר במסכת ראש השנה, יצא ר' יהושע, וככל הנראה במידה לא מבוטלת של צדק, כנגד רבן גמליאל וטען שהכרזתו של הנשיא על מועד קידוש החודש, הכרזה שממנה נגזרים יתר מועדי השנה, בטעות יסודה, משום שהסתמכה על עדותם של עדי שקר שהטעו את בית–הדין. רבן גמליאל אמנם ידע שחברו צודק, אבל מכיוון שחשש שמא תתערער סמכותו כנשיא וביקש להראות בעליל שמה שעשה עשוי ,גזר על ר' יהושע, הגדול בתורה ממנו, לבוא אצלו במקלו ובמעותיו ביום שלפי חשבונו חל בו יום הכיפורים. הליכתו הכנועה של ר' יהושע ליבנה באותו שבת–שבתון, שמתוקף הוראת הנשיא נעשה חול, נקבעה מאז כביטוי לקבלת מרותו של מי שמודים ללא עוררין בסמכותו.
 לשונו המנומסת של זוסמן אמנם לא הצליחה לטשטש את האדנות המרתיעה שבקולו, אבל ההודאה שלמרות מעמדו ,ובאותה שעה עוד לא ידעתי עליו דבר, אין הוא כל–יכול וגם עליו, אם נזקק הוא לעזרה, להכפיף עצמו לזולתו, עוררה בי חמלה ונכונות להזמינו אלינו הביתה, אף–על–פי שנשבעתי לאשתי שלא אכַלַה עוד את מעט זמני הפנוי על טרחנים ואקדיש אותו לכתיבת הרומן. "כמה שנים, לדעתך, נותרו לך כאן, על פני האדמה," היתה מייסרת אותי ומונה אחד לאחד את חברינו ומיודעינו שנסתלקו מן העולם.
 בערב, כשסיפרתי לה על שיחתי עם זוסמן, נתנה בי מבט שחציו בוז וחציו רחמים וטענה שעוד פעם נפלתי קורבן לאופיי.  נמיכות הרוח שהראה "החבר החדש שלך"  היא ,כמובן, מדומה. "מה שמו?" שאלה ומיהרה לטלפן לאחדממקורותיה. "אשה מכרת באורחים יותר מן האיש," התנאתהאחר–כך במאמר חכמים שלימדהּ דֹֹב רַפּל עליו השלום בימיםשקנתה דעת בסמינר למורים בגבעת וושינגטון ואמרהשגם הפעם לא הטעו אותה חושיה הנשיים. זוסמן הוא אחד מכרישי הנדל"ן הידועים לשמצה, שנסיקתו המטאורית על ידי עסקאות קרקע מפוקפקות היתה בסקוטלנד. בשל כך ובשל מסך הערפל שהוריד על חייו הפרטיים זכה לכינוי "החמקן מלוך–נס" במדורי הכלכלה. וזוגתי חתמה ניצחונה בהטפת מוסר ואמרה שעכשיו אולי אבין מעצמי שכניעותו המדומה אינה אלא חלק מאוצר הטכסיסים המחוכמים שלו ,שבהם הוא מפיל ברשתו את מי שהוא נושא ונותן אתם.
 זוסמן,  שבא לביתנו בדיוק במועד,  עמד בפתח,  הרכין ראשו ואמר, שעכשיו משבא הוא אצלי, מן הראוי שאקום מכיסאי ואשק לו על ראשו.
 "בוא בשלום רבי ותלמידי,"  שרבבתי את שפתי כנגד פדחתו באותה חינניות תיאטרלית שנהג בה, כנראה, רבן גמליאל בחברו המתייצב לפניו כמצווה במקלו ובמעותיו בבית–הדין ביבנה.
 "רבי בחוכמה, ותלמידי, שקיבלת את דברי," השלים זוסמן את דברי נשיא הסנהדרין כסוכן חשאי בסרט ריגול ישן המוודא סופית את זהותו של האיש שעמו נפגש בהצמידו חצי שטר של דולר לחצי שבידי זה שלפניו.
 "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים,"  דקלמנו שנינו כאחד כשהושבתיו בפינת ההסבה שבחדר האורחים שלנו.  מפינת המטבח,  שטרחתי שם אחר–כך על הכנת הקפה והכיבוד, הגנבתי מבטים אל האורח שהתאמץ כל–כך להרשים אותי בלמדנותו. פניו הכבדות, הבשרניות, איבדו מעט ממוצקותן וגם בתלתליו כבר זרקה שיבה, אבל שפתיו המלאות עדיין היו משורבבות בחמדנות נעורים ועיניו, עיניבעל עבֵֵרה,  רפרפו על פני הספרים וכתבי–העת שנערמועל השולחן. דומה היה באותה שעה לשחקן פיטר יוסטינובשבספר זיכרונותיו התחלתי לקרוא באותם ימים.
 זוסמן עלעל ברומן חדש ששלח לי אחד מעמיתי ובמיאוסקל שאל לדעתי עליו. "שאלו אשה אחת איך בעלה," השבתילו בהלצה ישנה, "זה עניין של טעם, ענתה הרעיה, בעיני ,למשל, אין הוא מוצא חן." האורח הרחיק ממנו את הספר ואמר שמה שעדיין נותר בינינו בצריך עיון הוא מי נשמע למי. "כמדומני שאתה נשמעת לי ולא אני לך. שמע מיניה ,שאתה, ידידי, הגדול ואילו אני הקטן".
 האורח הוליך את השיחה בתבונה ובמיומנות שהעידו על ניסיונו הרב בניהול משאות–ומתנים. כרב–אמן נמנע, כמעשה חנפים אחרים, מלהרעיף שבחים על הספרים שזיכיתי בהם את הספרות העברית, העולים פי כמה על כל מה שכתבו חברי שזכו,  ולא בצדק,  בשבחיה של הביקורת ובאהבת הקוראים, וגם לא חתם בהבעת ציפייה דרוכה לספרי הבא ,שמשום–מה מתמהמה להגיח אל אוויר העולם. הוא גם לא ביטל את זמנו בדברי הבאי ובשיחת חולין שנועדו לפוגג את הזרות ולהכשיר את הלבבות אל העיקר, אבל גם לא ניגש היישר אל העניין שלשמו בא. תחילה כיבה את הטלפון הסלולרי, הסיר את שעון ה"ברייטלינג" הכבד מפרק ידו והטמינו בכיסו ובקול כבוש שאל אם הדחייה המהוססת שנשמעה בקולי בשיחתנו הטלפונית מעידה על איזו מצוקה שאולי יוכל לסייע לי לפותרה.
 המעשיוּת האנושית הפשוטה שלא הקרינה תאוות השתררות, סקרנות חטטנית או כוונות התערבות, ריגשה אותי כל–כך עד שלא ברצוני נעניתי לו שוב. אמרתי שכתיבתי מעיקה עלי. הספר שאני עומד בכתיבתו נקלע למבוי סתום ולמרות כל מאמצי אינני מצליח להעלותו על הדרך הנכונה .
עוד אני מדבר וכבר נקוטה נפשי על כך.
 "לו שמעני, אדוני," אמר האורח ומבטו מלווה את החמההנוטה לשקוע מאחורי דודי השמש שעל גג בניין המגוריםהסמוך, "זאת הפעם, אני הוא שאספר את הסיפור".
 בשנות השבעים הראשונות, כשלמד בבית–הספר הגבוהלכלכלה ולמינהל עסקים באדינבורו,  שח זוסמן,  נכנס אליהם באחד השיעורים האחרונים המרצה לשוקי הון ,ישיש תימהוני ששמו נתפרסם בעולם דווקא בזכות תחביבו כאנטומולוג נלהב, שאחת מדבורי הבר קרויה על שמו, הוציא מסל קניות ישן שני בקבוקים ארוכי צוואר ואמר כי מבחינתו הם רשאים לשכוח כל מה שהתאמץ ללמדם במשך הסמסטר כולו, ובלבד שיזכרו מה שהוא עומד להראותם כאן, היום.
 הבקבוקים,  שפתחיהם מחופים היו בפיסות קטנות של גזה, הועמדו על הקתדרה. בבקבוק האחד, אמר הפרופסור ,כלוא זבוב ובאחר — דבורה, והורה להוריד את מסכי החלון השחורים ולכבות את האורות.  כשהיה אולם ההרצאות חשוך, הדליק הפרופסור פנס בעל אלומת אור דקיקה וקבע אותו במרחק–מה מן הבקבוקים. "מי לדעתכם ינצח בתחרות ויצא ראשון מן הבקבוק?" שאל ותופף על כיסויי הבקבוקים .
"הדבורה,"  הכריזו הסטודנטים. "ומדוע היא?" "כי מנת המשכל שלה גבוהה יותר משל הזבוב,"  הזדרזה להכריז צעירה שלמשפחתה חווה לייצור דבש. "הבה ניווכח," אמר הישיש והסיר בבת–אחת את כיסויי הבקבוקים.  הנוכחים נדרכו. כעבור דקה או שתיים נראה הזבוב עובר את אלומת האור ואחר–כך נעלם בחשכה,  ואילו הדבורה המשיכה להתחבט שוב ושוב בדופן הזכוכית, פורצת אל מקור האור ונסוגה אחור. "בואי חמודתי ואשלחך לחופשי," נשמע קולו של הפרופסור מתוך החשכה. "חבל שיוקרבו חייך על מזבח הסקרנות".
 לאחר שהורמו המסכים סיכם הפרופסור את הניסוי .
הדבורה,  שהיא אכן בעלת אינטליגנציה גבוהה,  זיהתהמיד את האלומה ופירשה אותה, ובצדק, לשיטתה, כמקורישועתה. דבקותה העיקשת והצודקת במטרה היתה אפואבעוכריה.  לעומתה הזבוב,  שהוא שוטה גמור,  לא ייחסמשמעות לאור, אלא התרוצץ בבלי דעת עד שמצא באקראי את הפתח ונמלט לחופשי.
 "בשוקי ההון, כמו בחיים, עליכם ללמוד להיות זבובים .לחלק מכם,  כמו שנוכחתי לדעת,  לא יהיה הדבר קשה במיוחד. קצת טיפשות לא הזיקה לאיש, גם לא לחכמים ",חתם הסקוטי סמוק הלחיים את לקחו,  השיב את צמד הבקבוקים לסל המרופט והכריז על סיום השיעור.
עכשיו, כשנה ומחצה לאחר ביקורו של זוסמן בביתנו, ואני יושב כאן, בברלין, בחדרי שעל חופי אגם ואנזה ומעלה על הכתב את פרשת קורותי עם רפאל זוסמן ועדת מרעיו, פרשה שהתרחשה רובה במקום הזה, פלשה בעד לדלת המרפסת דבורת בר קטנה. בסקרנות בחנה הן את תצלומו של ברטולד ברכט התלוי על הקיר, תצלום שבו נראה המחזאי מנופף בכובעו לצד הלנה וייגל באחד מאירועי האנסמבל הברלינאי שלהם, והן את ספל הקפה המצטנן שלי; לשעה קלה עמדה לנוח על הדף שעליו הולכים ונכתבים הדברים האלה, חגה סביבי כבמטס הצדעה ואחר–כך חזרה ויצאה אל האגם ואל הגבעות הירוקות העוטרות אותו, המשתקפות בזגוגית הדלת הפתוחה למחצה בתערובת מצמררת של יפעה עוצרת נשימה ושל אימת העבר. ברוכה תהיי, נביאה שחולצה מִשִביה, על האות שהבאת לי היום. גדול חסדך האחרון אשר גמלת עמי מחסדך הראשון.
"דבקות במטרה היא אכן ערך נעלה," אמר אורחי, איל הנדל"ן ,
"אלא שלפעמים עליה לפשוט את דמותה המוכרת וללבושצורה חדשה. במקום להטיח את הראש בעקשנות בקיר צריךלמצוא, על ידי טכניקה של הרפיה יצירתית, דרכים אחרות .
"תעזוב לזמן–מה את חדר העבודה שלך ותניח את כתב–היד ותתחיל להתרוצץ קצת בעולם, מעט תנועה לא תזיק לך, רֶבּ חיים, אולי בדרכי הנכר תמצא תשובות לשאלות הטורדות אותך." זוסמן הזדקף במושבו ושאל אם אהיה מוכן לקחת בעוד כשבועיים פסק זמן של שלושה–ארבעה ימים ולבוא אליו לברלין.
 "אזדקק שם לדמיון הפורה שלך," אמר ומיהר להוסיף שכל מחסורי בזמן הנסיעה יהיה, כמובן, עליו.
 את הקורות אותו בשנים האחרונות, הקשות בחייו, גולל זוסמן בריחוק צונן. אבל האיפוק והשליטה העצמית שלו דווקא הם שהסגירו את סערת הנפש שאיימה לפרוץ. את מרבית סמכויות הניהול של עסקיו הסבוכים העביר לצוות עוזריו הנאמנים ואילו הוא עצמו מקדיש את עיקר זמנו ומרצו לעניין שלשמו עלה לרגל אלי היום.
 "הדבר היה לפני שלוש שנים, חמישה חודשים ועשרים ושמונה ימים," מנה זוסמן, בדייקנות מצמררת, על אצבעות ידיו, את הזמן שחלף מאז מתה עליו בתו הבכורה, מירי .
בהזדמנות שבוודאי תימצא לנו יספר לי על נסיבות הילקחה .חבריו הרבים, ובהם גם אחים לצרה, פנו אליו אחרי השלושים ובזהירות, שכמעט הוציאה אותו מדעתו, הציעו לו הצעות שונות ומשונות כיצד להנציח את זכרה. היו שהמליצו לייסד על שמה קרן שתסייע לסטודנטיות חסרות אמצעים והיו שדחקו בו לתרום מכשירים רפואיים לבתי–חולים, אחרים דיברו על לבו לערוך ימי עיון, להוציא לאור ספר זיכרון או ליזום סדרת פרסומים שתיקרא על שמה.  נשיא אחת האוניברסיטאות ניסה לשכנעו להקים קתדרה על שמה. אבלהוא דחה את כולם.
 "אין לי ולא היה לי מעולם חפץ בכל אלה," נשך האורח אתשפתיו. "אינני מאמין בהנצחה, שהרי בשכבר הימים הבאיםהכול יישכח.  אין זיכרון לראשונים וגם לא לאחרונים ",ואחר–כך הוסיף ואמר שהמשאלה היחידה המקננת בלבו מאז נתבשר על מותה,  היא שכשימלאו ימיו ויבוא הוא אצלה, למקום שנשמתה מצויה בו, ייטיב להבין את מהות החיים ופשרם יותר משהוא מבינם עתה, והחוכמה המחיה את בעליה תהיה לו קרן קיימת ואולי יוכל ליהנות מזה גם שם, בעולם יודעי דעת עליון.
 לשם כך בא לכלל החלטה לייסד מעין מכון מחקר פרטי ללימודים מתקדמים ולהקיף עצמו בקבוצה נבחרת של משיבי–טעם,  מלומדים,  סופרים ואמנים שישפיעו עליו מחוכמתם.  אנשי החבורה שנתלקטה עם הזמן — "סגל חבורה", כך הם מוגדרים בספרי התקציב של חברתו — זוכים למענקי מחקר קבועים, נפגשים מזמן לזמן בפורומים שונים ומלבנים סוגיות נבחרות. ועוד הוסיף והטעים שהתחייבותם היחידה של חברי "המסדר" הזה היא לשמור בקפידה על חשאיות גמורה. את המענקים הם מקבלים במזומן, בעת שהותם בחוץ–לארץ, והדבר לא רק פוטר אותם מן החובה לדווח על כך לשלטונות המס, אלא גם משחרר אותם מן הצורך לשתף את בני–זוגם או את בנות–זוגם בתוספת ההכנסה המשמעותית הזאת העומדת כולה לרשותם.
 החבורה שלו, המשיך זוסמן וסיפר, נפגשת בהרכבה המלא אחת לשנה, פעם באדינבורו ופעם באילת. ביום הולדתה של מירי, בחמישה במאי, מתכנסים באדינבורו, העיר שנולדה בה, וביום מותה — סמוך למקום שהלכה לעולמה. באדינבורו נבחר הנושא המרכזי שיידון בכינוס באילת בשנה שלאחריה .
המשתתפים מלבנים את הנושא על היבטיו השונים, מחלקיםביניהם את ההרצאות ואף ממליצים לפניו על צירופם שלמרצים חדשים, לפי הצורך.
 "בזה אני נוהג כמנהג רבותינו הראשונים," קינח זוסמן את עדשות משקפיו, "שהיו מושיבים ישיבה על קברו של אחד מן החבורה שנסתלק".
 בקיץ שעבר, בכינוס שלהם שהתקיים ב–6 ביוני ב"מלון הנסיכה"  שבאילת,  עסקו במטאפורות של הנצח.  בין השאר דנו בעוף החול, הוא הפניקס או היוכני, הקם מאפרו ובגלגוליו בתרבות העברית הקדומה ובמיתולוגיה היוונית .אחד מראשי הכנסייה האנגליקנית ייחד את הרצאתו לתמורות שחלו בתפיסה של מושג הנצח במסורות נוצריות בראשית ימי הביניים וחוקר התרבויות הקלאסיות מאוניברסיטת טיבינגן, בהרצאת אורח מבריקה, סיפר על חידושיו בחקר גלגוליה של האש במסורות ההלניות.  אחת המשתתפות הקבועות, חוקרת פולקלור ידועת שם, שלפי שעה לא יאמר לי את שמה, שהרי עוד לא נתתי את הסכמתי להצטרף לסגל ,הרצתה הרצאה רבת–חידושים על לוז של שדרה, אותה העצם שאינה נמחית לעולם וממנה עתיד הקדוש–ברוך–הוא להציץ את האדם בתחיית המתים. בדיון שהתנהל בעקבות דבריה הוסיף אחד המשתתפים,  חוקר קבלה מן החוף המערבי ,שב"זוהר"  מכונה העצם "בתואל הארמי",  על שם אביה הנכלולי של רבקה, משום שהעצם הזאת, שאינה נהנית אלא מסעודת מלווה–מלכה במוצאי שבת ולא טעמה מפרי העץ האסור, הצליחה בערמומיותה להיחלץ מאחיזתו של מלאך המוות וזכתה בחיי נצח ולכן נוהגים רבים להטיף עליה מיין ההבדלה.
 המלומדים רשאים, כמובן, לפרסם את מאמריהם אחר–כך ,שהרי לא הוא שיעצור קידומו של איש ויעמוד לשטן בדרכו .
כמה מן ההרצאות בכינוס ב"מלון הנסיכה" שבאילת עתידותלהתפרסם בקרוב ב"מחקרי ירושלים לפולקלור",  ב"אשל