תיכון אבלון

פרק ראשון

עם דמדומים לוקט קמה
לֵאֶה, על ראש גבעה רמה,
מקשיב, לוחש, "זו הקסומה,
גבירת האי שאלוט."

"יש לך כזה מזל."
איך מתאים לחברה הכי טובה שלי, ננסי, להתייחס לדברים האלה ככה. ננסי היא מה שנקרא אופטימיסטית.
לא שאני פסימיסטית או משהו כזה. אני פשוט... מעשית. לפחות לדעתה של ננסי.
מתברר שגם יש לי מזל.
"מזל?" חזרתי אחריה כהד בטלפון. "איך יש לי מזל?"
"או, את יודעת," אמרה ננסי, "את מקבלת הזדמנות להתחיל מחדש. בבית ספר חדש לגמרי. שבו אף אחד לא מכיר אותך. את יכולה להיות כל מי שאת רוצה להיות. את יכולה לעצב את האישיות שלך לגמרי מחדש, ואף אחד לא יהיה בסביבה להגיד לך, 'על מי את חושבת שאת עובדת, אֶלִי הריסון? אנחנו זוכרים איך אכלת דבק בכיתה אלף.'
"אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזאת," אמרתי. מכיוון שלא חשבתי. "איך שלא יהיה, את זאת שאכלת דבק."
"את יודעת לְמה אני מתכוונת," ננסי נאנחה. "טוב. בהצלחה. עם בית הספר והכול."
"כן," אמרתי, וגם מעבר לאלף ושש מאות הקילומטרים שהפרידו בינינו הרגשתי שהגיע הזמן לנתק את השיחה. "ביי."
"ביי," אמרה ננסי. ואז הוסיפה, "יש לך כזה מזל."
באמת, עד שננסי אמרה את זה, בכלל לא חשבתי שיש איזשהו מזל במצב שלי. אולי חוץ מהעובדה שבחצר האחורית של הבית החדש שלנו יש בריכה. מעולם לא הייתה לנו בריכה משלנו. לפני כן, אם ננסי ואני רצינו ללכת לבריכה, היינו נאלצות לעלות על האופניים ולרכוב שמונה קילומטרים - רובם בעלייה - עד לפארק קוֹמוֹ.
אני חייבת להודות שכשההורים שלי סיפרו לנו את החדשות על שנת השבתון, העובדה שמיהרו להוסיף, "ואנחנו עומדים לשכור בית עם בריכה!" הייתה הדבר היחיד שעצר את הקיא שהתחיל לטפס במעלה גרוני. קרוב לוודאי שאם אתם ילדים של פרופסורים באוניברסיטה, שנת שבתון היא הביטוי הגס ביותר באוצר המילים האישי שלכם. רוב הפרופסורים מקבלים מדי שבע שנים הצעה לצאת לשנת שבתון - ביסודו של דבר חופשה של שנה - כדי שיוכלו להתרענן ולנסות לפרסם ספר.
פרופסורים אוהבים מאוד שנות שבתון.
הילדים שלהם שונאים אותן.
כי מה, באמת הייתם רוצים להיעקר ממקומכם ולעזוב את כל החברים שלכם, ולהתיידד עם חברים חדשים בבית ספר חדש לגמרי, ובדיוק כשתתחילו לחשוב, "אוקיי, זה לא נורא כל כך," אחרי שנה שוב תיאלצו להיעקר ממקומכם ולחזור למקום שממנו באתם?
ממש לא. לא אם אתם שפויים, בכל מקרה.
לפחות שנת השבתון הזאת היא לא גרועה כל כך כמו שנת השבתון הקודמת, שהייתה בגרמניה. לא שיש משהו לא בסדר בגרמניה. אני עדיין מתכתבת בדואר האלקטרוני עם אן–קתרין, הילדה שישבתי לידה באותו השולחן בבית הספר הגרמני המוזר שבו למדתי שם.
בחייכם. נאלצתי ללמוד שפה חדשה לגמרי!
לפחות הפעם אנחנו עדיין נמצאים באמריקה. אז אוקיי, אנחנו קרובים לעיר וושינגטון, שלא דומה לשום מקום אחר באמריקה. אבל כולם פה מדברים אנגלית. בינתיים.
ויש בריכה.
מתברר שעל מי שיש לו בריכה משלו מוטלת אחריות רבה. זאת אומרת, בכל בוקר צריך לבדוק את המסננים ולוודא שהם לא סתומים בעלים או בחפרפרות מתות. במסננים שלנו כמעט תמיד יש איזו צפרדע או שתיים. בדרך כלל, אם אני מגיעה מספיק מוקדם, הן עדיין בחיים. ואז אני צריכה לצאת למסע להצלת צפרדעים.
הדרך היחידה שבה אפשר להציל את הצפרדעים היא לשלוח את היד אל תוך המים ולשלוף החוצה את הסלסילה של המסנן, כך שמצאתי את עצמי נוגעת בכל מיני דברים ממש מגעילים שצפים שם, כמו חיפושיות מתות וטריטונים, וגם בעכברים מתים, פעמים אחדות. פעם היה שם נחש. הוא עדיין היה בחיים. מבחינתי, זה דֵי עובר את הגבול לגעת במשהו שמסוגל להזריק לוורידים שלי נחלים של ארס משתק, ולכן צעקתי להורים שלי שיש נחש בסלסילת המסנן.
אבא שלי הוא זה שענה לי בצעקה, "אז מה? מה את רוצה שאני אעשה איתו?"
"תוציא אותו," אמרתי.
"בשום פנים ואופן לא," אמר אבא שלי. "אני לא מתכוון לגעת בשום נחש."
ההורים שלי הם לא כמו הורים אחרים. דבר ראשון, הורים של ילדים אחרים יוצאים מהבית בפועל כדי ללכת לעבודה. שמעתי שיש הורים שנמצאים מחוץ לבית אפילו ארבעים וחמש שעות בשבוע.
לא ההורים שלי. ההורים שלי נמצאים בבית כל הזמן. הם אף פעם לא יוצאים! הם תמיד במשרדים שלהם בבית, קוראים או כותבים. הסיבה הכמעט יחידה שבגללה הם יוצאים מהמשרדים שלהם היא כדי לצפות בשעשועון מי רוצה להיות מיליונר, ואז הם צועקים את התשובות זה לזה.
אף אחד מההורים של הילדים האחרים לא יודע את כל התשובות בשעשועון מי רוצה להיות מיליונר, ואם הם יודעים, הם לא צועקים אותן. אני יודעת, ביקרתי בבית של ננסי וראיתי במו עיני את ההוכחה לכך. ההורים שלה צופים בחדשות עולם הבידור אחרי ארוחת הערב, כמו אנשים נורמלים.
אני לא יודעת אף אחת מהתשובות בשעשועון מי רוצה להיות מיליונר ולכן אני די שונאת את התוכנית הזאת.
אבא שלי גדל ברובע בּרוֹנקס, ושם לא היו נחשים. הוא ממש שונא טבע. הוא מתעלם לגמרי מהחתולה שלנו, טִיג. ומשמעות הדבר היא, כמובן, שטיג מתה עליו.
ואם אבא שלי רואה עכביש, הוא צורח כמו בת. ואז אימא שלי, שגדלה בחווה במונטנה ואין לה סבלנות לעכבישים או לצריחות של אבא שלי, נכנסת והורגת אותו, אף על פי שאמרתי לה מיליון פעם שעכבישים מועילים מאוד לסביבה.
מובן שידעתי שלא כדאי לי לספר לאימא שלי על הנחש במסנן של הבריכה, מכיוון שקרוב לוודאי שהיא הייתה יוצאת ומולקת לו את הראש ממש מול העיניים שלי. בסופו של דבר מצאתי ענף מפוצל לשניים וכך משכתי אותו החוצה. שיחררתי אותו בשטח המיוער מאחורי הבית שאנחנו שוכרים. אף על פי שאחרי שמצאתי את האומץ להציל אותו התברר שהנחש לא היה מפחיד כל כך, אני די מקווה שהוא לא יחזור.
יש גם דברים אחרים שצריכים לעשות כשיש לכם בריכה משלכם, חוץ מלנקות את הסלסילות של המסננים. צריכים לשאוב את קרקעית הבריכה - זה די כיף - וכל הזמן צריכים לבדוק את רמת הכלור ואת רמת החומציות של המים. אני אוהבת לבדוק את המים. אני עושה את זה פעמים אחדות בכל יום. שמים את המים במין מבחנות קטנות כאלה, ואז מוסיפים כמה טיפות מאיזשהו חומר, ואז אם הצבע של המים במבחנות משתנה לגוון לא נכון, צריכים לשפוך קצת אבקה לסלסילות של המסננים. זה די דומה לכימיה, רק טוב יותר, מכיוון שאחרי שמסיימים, במקום הבלגן המצחין שיצא לי תמיד בסוף שיעורי הכימיה בשנה שעברה, מקבלים מים צלולים ויפהפיים.
את רוב הקיץ שבו עברנו לאינדיאנפוליס ביליתי בהתעסקות בבריכה. אני קוראת לזה "התעסקות". האח שלי, ג'ף - הוא יצא לשנת הלימודים הראשונה שלו באוניברסיטה בשבוע השני של אוגוסט - ניסח את זה בצורה אחרת. הוא אמר שאני "מתנהגת כמו פסיכית בעניין הזה."
"אֶלִי," אמר לי פעמים רבות עד כדי כך שכבר הפסקתי לספור, "תירגעי. את לא צריכה לעשות את זה. יש לנו חוזה עם חברה שמטפלת בבריכות. הם באים כל שבוע. תני להם לעשות את זה."
אבל לבחור שמטפל בבריכה לא ממש אכפת מהבריכה. זאת אומרת, הוא עושה את זה רק בשביל הכסף. הוא לא רואה את היופי שבזה. אני בטוחה למדי.
אבל אני חושבת שאני יכולה להבין למה ג'ף אמר את מה שאמר. זאת אומרת, הבריכה באמת התחילה לגזול די הרבה מהזמן שלי. כשלא ניקיתי אותה, צפתי במים על אחד מהמזרנים המתנפחים האלה שהכרחתי את אימא שלי ואת אבא שלי לקנות לי בווַאווָה. כך קוראים לתחנות הדלק כאן במרילנד. וַאווָה. בבית, במינסוטה, אין חנויות ואווה. רק כאלה חנויות של מוֹבּיל או של אֶקסוֹן או מה שלא יהיה.
בכל אופן, גם ניפחנו אותם בוואווה - את המזרנים - בעזרת צינור האוויר שנועד לכך שאנשים ישתמשו בו למלא אוויר בגלגלים, אף על פי שלא היינו אמורים להשתמש בצינור אוויר כדי למלא מזרן מתנפח. כך כתוב ממש על המזרן.
אבל כשג'ף אמר את זה לאבא שלי, הוא פשוט אמר, "למי אכפת?" ובכל זאת ניפח אותם.
ושום דבר רע לא קרה.
ניסיתי לשמור על שגרה קבועה במשך כל הקיץ. בכל בוקר קמתי ולבשתי את הביקיני שלי. אחר כך לקחתי לי חטיף ברִיאוּת וירדתי לבריכה לבדוק אם יש בסלסילות המסננים צפרדעים או משהו כזה. ואז, כשהבריכה הייתה נקייה לגמרי, עליתי על אחד המזרנים האלה עם ספר והתחלתי לצוף.
עד שג'ף יצא לאוניברסיטה כבר הייתי מיומנת בזה עד כדי כך שיכולתי לצוף בלי להרטיב אפילו את השיער שלי או משהו כזה. נשארתי שם במשך כל שעות הבוקר בלי הפסקה, עד שאימא שלי או אבא שלי יצאו אל משטח העץ שליד הבריכה ואמרו, "ארוחת צהריים."
ואז הייתי נכנסת פנימה, ואימא ואבא ואני אכלנו כריכי חמאת בוטנים וריבה, אם אני זאת שהכנתי אוכל באותו היום, או צלעות ממסעדת הברביקיו רֶד–הוֹט–אנד–בּלוּ במורד הרחוב, אם זה היה התור של אחד מהורי, בהתחשב בעובדה ששניהם היו עסוקים בכתיבת ספרים עד כדי כך שלא היה להם זמן לבשל.
אחר כך חזרתי החוצה לבריכה עד שאימא שלי או אבא שלי יצאו ואמרו, "ארוחת ערב."
לא חשבתי שזאת דרך גרועה להעביר את השבועות האחרונים של החופש הגדול.
אבל אימא שלי חשבה כך.
אני לא יודעת למה היא חושבת שזה עניינה איך אני מבלה את הזמן שלי. זאת אומרת, היא זאת שהרשתה לאבא לגרור אותנו הנה מלכתחילה, בגלל הספר שבשבילו הוא מבצע מחקר. את הספר שלה - על זאת שעל שמה קראו לי, אִילֵיין מאַסטוֹלַאט, גבירת האי שאלוט - היא יכלה לכתוב גם בבית, בסיינט פול.
אה כן. זה עוד דבר שקורה כשיש לכם הורים פרופסורים: הם קוראים לכם על שם סופרים מה–זה תלושים - כמו ג'ף המסכן, שקראו לו על שם ג'פרי צ'וֹסר - או על שם דמויות ספרותיות, כמו גבירת האי שאלוט, הידועה גם בשם הגבירה אִילֵיין, שהתאבדה מפני שסֶר לנסלוט אהב את המלכה גְווִינֶבִיר - אתם יודעים, זאת שקירה נייטלי גילמה אותה בסרט ההוא על המלך ארתור - יותר מאשר הוא אהב אותה.
לא אכפת לי כמה יפה הפואמה שמספרת עליה. זה לא בדיוק מגניב שקראו לי עם שם מישהי שהתאבדה בגלל בחור. אמרתי את זה כבר כמה פעמים להורים שלי, אבל הם עדיין לא קולטים.
והעניין הזה עם השם הוא לא הדבר היחיד שהם לא קולטים.
"את לא רוצה ללכת למרכז הקניות?" התחילה אימא שלי לשאול אותי בכל יום, לפני שאספיק לברוח לבריכה. "את לא רוצה ללכת לקולנוע?"
אבל עכשיו, שג'ף הלך לאוניברסיטה, לא היה לי עם מי ללכת למרכז הקניות או לקולנוע - אף אחד, חוץ מההורים שלי. ואין שום סיכוי שבעולם שאלך איתם. כבר ניסיתי את זה, תודה. אין כמו ללכת לקולנוע עם שני אנשים שמוכרחים לנתח את הסרט עד מוות. זאת אומרת, זה סרט של וין דיזל, אוקיי? לְמה הם מצפים?
"עוד מעט יתחילו הלימודים," נהגתי להגיד לאימא שלי. "למה אני לא יכולה סתם לצוף עד אז?"
"מפני שזה לא נורמלי," נהגה אימא שלי להגיד כששאלתי אותה את השאלה הזאת.
ואני הייתי עונה, "אה, ואת בטח יודעת מה זה נורמלי," כי חייבים להודות, גם היא וגם אבא שלי פסיכים לגמרי.
אבל היא לא התרגזה אפילו. היא רק נהגה להניד את הראש שלה ולהגיד, "אני יודעת מה זאת התנהגות נורמלית אצל נערה מתבגרת. ולצוף לבדך בבריכה כל היום זה לא נורמלי."
אני חשבתי שהאמירה הזאת קשוחה בצורה מוגזמת. אין שום דבר רע בלצוף. למעשה, זה די כיף. אפשר לשכב שם ולקרוא, או אם הספר נהיה משעמם או אם גומרים אותו אבל מתעצלים מדי להיכנס פנימה ולקחת ספר חדש או מה שלא יהיה, אפשר להסתכל על האופן שבו משתקף אור השמש מהמים על גב עלי העצים שלמעלה. ואפשר להקשיב לציפורים ולציקדות, וגם, מרחוק, לצליל הפיצוצים של אימוני התותחנות שם למטה באקדמיה של חיל הים.
ראינו אותם לפעמים. את הקצינצינים, זאת אומרת, או "פרחי הקצונה", כפי שהעדיפו שיקראו להם, הקצינים המתלמדים. מטיילים בזוגות במרכז העיר במדים הלבנים המצוחצחים שלהם, בכל פעם שההורים שלי ואני הלכנו לקנות ספר חדש בשבילי וקפה בשבילם בבית–הקפה–וחנות–הספרים "הַארד בִּין". אבא שלי נהג להצביע עליהם ולהגיד, "תראי, אֶלִי. מלחים."
וזה לא כל כך מוזר, בעצם. אני מתארת לעצמי שהוא ניסה לשוחח איתי שיחת בנות. אתם מבינים, כי אני לא יכולה לקבל את זה מאימא שלי, הורגת העכבישים.
אני מתארת לעצמי שהייתי אמורה לחשוב שהקצינצינים חמודים או משהו כזה. אבל לא הייתה לי שום כוונה לדבר על בנים חמודים עם אבא שלי. זאת אומרת, הערכתי את המאמץ והכול, אבל באופן מסוים זה היה גרוע באותה המידה כמו העניין הזה של אימא, "למה שלא תיתני לי לקחת אותך למרכז הקניות?"
וזה לא שאבא שלי בילה את הזמן שלו בעשיית משהו מרגש במיוחד. הספר שהוא כותב אפילו גרוע יותר מהספר של אימא במדד השעמום. מכיוון שהספר שלו הוא על חרב. חרב! והיא אפילו לא חרב יפה עם אבני חן או זהב או משהו כזה. היא עתיקה מאוד ויש עליה כתמי חלודה והיא לא שווה פרוטה. אני יודעת, כי הגלריה הלאומית של העיר וושינגטון הרשתה לאבא שלי לקחת אותה הביתה כדי שיוכל לבדוק אותה מקרוב. לכן עברנו לגור פה... כדי שיוכל לבדוק את החרב הזאת מקרוב. היא נמצאת במשרד שלו - טוב, המשרד של הפרופסור שאת הבית שלו שכרנו בזמן שהוא שוהה באנגליה בשנת שבתון משלו, כנראה כדי לחקור משהו עוד יותר חסר ערך מהחרב של אבא.
מוזיאונים מרשים לכם לקחת הביתה בהשאלה כל מיני חפצים אם יש בהם עניין אקדמי (במילים אחרות, הם לא שווים כלום) ואם אתם פרופסורים.
אני לא יודעת למה ההורים שלי היו צריכים לבחור את תקופת ימי הביניים כתחום המחקר שלהם. זאת התקופה הכי משעממת מכולן, אולי חוץ מהתקופה הפרה–היסטורית. אני יודעת שלא הרבה אנשים חושבים כמוני, אבל זה מפני שלרוב האנשים יש תפיסה מעוותת למדי של האופן שבו התנהלו החיים בימי הביניים. רוב האנשים חושבים שהם התנהלו כמו מה שמראים להם בסרטים ובטלוויזיה. אתם יודעים, נשים מרחפות להן בכובעים מחודדים ובשמלות יפות ומדברות בשפה מליצית, ואבירים מגיעים בדהרה כדי להציל את המצב.
אבל כשההורים שלכם הם חוקרי ימי הביניים, אתם לומדים בגיל צעיר למדי שפני הדברים בכלל לא נראו כך. האמת היא שבימי הביניים כולם הסריחו מאוד ולא היו להם שיניים והם מתו מזקנה כבר בגיל, כאילו, עשרים, וכל הנשים היו מדוכאות והן נאלצו להתחתן עם גברים שהן אפילו לא חיבבו אותם וכולם האשימו אותן בכל דבר קטן שהשתבש.
זאת אומרת, תראו את גְווִינֶבִיר. כולם חושבים שזאת אשמתה שקמלוט, העיר של המלך ארתור, כבר לא קיימת. כן, בטח.
אבל כבר בגיל צעיר גיליתי שכשמשתפים אחרים במידע כזה, אפשר להפוך להיות די לא מקובלים בימי הולדת ובמסיבות פיג'מה או במסעדות שמשחזרות את אווירת ימי הביניים. או במשחקי מבוכים ודרקונים.
אבל מה אני אמורה לעשות, לשתוק ולא להגיד שום דבר על הנושא הזה? באמת שאני לא מסוגלת להימנע מזה. כאילו שאני באמת מתכוונת לשבת שם ולהגיד, "או, כן, המצב באמת היה נפלא אז. הלוואי שיכולתי למצוא איזשהו שער שאפשר לחזור דרכו בזמן, ולחזור לביקור, כאילו, בשנת תשע מאות, ולהידבק בכינים ולתת לשיער שלי להתקרזל לגמרי מפני שלא היה מרכך שיער, ואו, דרך אגב, מי שנדבק בדלקת גרון או בברונכיטיס מת, מכיוון שלא הייתה אנטיביוטיקה."
אמממ, ממש לא. כתוצאה מכך, אני לא בראש הרשימה של אף אחד כשמגיע הזמן לשלוח הזמנות ליריד ימי הביניים.
אבל מה זה משנה. בסופו של דבר נכנעתי לאימא שלי. לא לגבי מרכז הקניות. לגבי ריצה יחד עם אבא שלי.
לא שרציתי לצאת או משהו כזה.
אבל זה לא היה כמו ללכת לקולנוע או למרכז הקניות. זאת אומרת, התעמלות אמורה להועיל מאוד לגברים בגיל העמידה, ואבא שלי לא עשה שום התעמלות כבר הרבה מאוד זמן. אני זכיתי במקום הראשון במירוץ הנשים המחוזי למאתיים מטר כשהיינו בבית רק בחודש מאי האחרון, אבל אבא שלי לא עשה שום התעמלות מאז הבדיקה השנתית שלו, שהייתה בשנה שעברה, כשהרופא אמר לו שהוא צריך להוריד חמישה קילו. ולכן הוא הלך למכון כושר יחד עם אימא שלי פעמיים, ואחר כך התייאש, כי הוא אומר שכל הטסטוסטרון במכון הכושר משגע אותו.
אימא שלי הייתה זאת שהתלהבה, "אם תיקחי אותו לריצה, אֶלִי, ארד ממך בעניין הזה של לצוף."
וזה פחות או יותר מה ששיכנע אותי. טוב, זה והעובדה שהריצה תעניק לאבא שלי הזדמנות להגביר את קצב הלב שלו - משהו שידעתי, על פי מה שאומרים כל הזמן בתוכנית הבוקר היום הזה שאנשים זקנים ממש זקוקים לו.
כמו אקדמאית טובה, אימא שלי ביצעה את המחקר שלה. היא שלחה אותנו לפארק שנמצא בערך שלושה קילומטרים מהבית ששכרנו. זה היה פארק מהודר מאוד שהיה בו הכול: מגרשי טניס, מגרש בייסבול, מגרש לַקרוֹס, שירותים ציבוריים נעימים ונקיים, שתי מכלאות לכלבים - אחת לכלבים גדולים ואחת לכלבים קטנים - וכמובן מסלול ריצה. לא הייתה שם בריכה, כמו בפארק קוֹמוֹ בבית, אבל אני מתארת לעצמי שהתושבים בשכונה החדשה והמפוארת שלנו לא זקוקים לבריכה ציבורית. לכל אחד יש בריכה משלו בחצר האחורית.
יצאתי מהמכונית ועשיתי כמה מתיחות, ובינתיים התבוננתי בסתר באבא שלי שהתכונן לריצה. הוא הסיר את המשקפיים עם מסגרת המתכת - הוא עיוור כמו עטלף בלעדיהם. למעשה, קרוב לוודאי שבימי הביניים הוא כבר היה מת בגיל שלוש או ארבע מנפילה לבאר או מה שלא יהיה; אני קיבלתי בתורשה את הראייה המושלמת של אימא שלי, כך שרוב הסיכויים שהייתי חיה קצת יותר - והרכיב משקפיים עם מסגרת פלסטיק עבה שיש להם רצועת גומי שאותה הוא יכול לכרוך מאחורי הראש שלו כדי שלא יחליקו כשהוא רץ. אימא קוראת לרצועה הזאת "רצועת הטמבל" שלו.
"זה מסלול ריצה נחמד," אמר אבא שלי בזמן שסידר את רצועת הטמבל שלו. בניגוד לי, אחרי שביליתי שעות בבריכה, אבא בכלל לא היה שזוף. הרגליים שלו היו בצבע דפים של מחברת. אבל שעירות. "כל סיבוב הוא בדיוק קילומטר וחצי. המסלול עובר דרך איזשהו יער - מין גן בוטני של עצים - שם בהמשך. את רואה? אז לא כל המסלול בשמש החמה. יש גם קצת צל."
הרכבתי את האוזניות שלי. אני לא מסוגלת לרוץ בלי מוזיקה, חוץ מאשר בתחרויות ספורט, כי שם לא מרשים. לדעתי, מוזיקת ראפ היא אידיאלית לריצה. ככל שזמר הראפ כועס יותר, כך טוב יותר. אָמינָם הוא ממש אידיאלי להקשיב לו כשרצים, כי הוא כועס על כולם. מלבד הבת שלו.
"שני סיבובים?" שאלתי את אבא שלי.
"בטח," אמר.
ולכן הדלקתי את האַייפּוֹד הקטן שלי - אני מצמידה אותו לרצועת זרוע כשאני רצה, שהיא לא כמו רצועת טמבל - והתחלתי לרוץ.
בהתחלה זה היה קשה. במרילנד יש לחות גבוהה יותר מאשר בבית, כנראה בגלל הקרבה לים. האוויר ממש כבד. זה כמו לרוץ בתוך מרק.
אבל אחרי כמה זמן נראה שהמפרקים שלי השתחררו. התחלתי להיזכר כמה אהבתי לרוץ כשגרנו בבית. זה קשה והכול. שלא תבינו אותי לא נכון. אבל אני אוהבת להרגיש שהרגליים שלי חזקות ומלאות עוצמה מתחתי כשאני רצה... כאילו אני מסוגלת לעשות הכול. כל מה שלא יהיה.
כמעט לא היה אף אחד אחר על השביל - רק נשים זקנות, בעיקר, שהוציאו את הכלבים שלהן להליכה מהירה - אבל אני חלפתי על פניהן בריצה והשארתי אותן הרחק מאחור. לא חייכתי כשעברתי על ידן. בבית כולם מחייכים אל אנשים זרים. כאן אנשים מחייכים רק אם מחייכים אליהם קודם. לא לקח להורי הרבה זמן לקלוט את זה. עכשיו הם מכריחים אותי לחייך - ואפילו לנפנף - אל כל מי שאנחנו עוברים על ידו. בייחוד השכנים החדשים שלנו, כשהם יוצאים לחצר שלהם לכסח את הדשא או מה שלא יהיה. תדמית, כך אימא שלי קוראת לזה. חשוב לשמור על תדמית טובה, היא אומרת. כדי שאנשים לא יחשבו שאנחנו סנובים.
אבל אני לא ממש בטוחה שאכפת לי מה האנשים פה בסביבה חושבים עלי.
שביל הריצה התחיל כמו מסלול ריצה רגיל, עם דשא מכוסח היטב משני הצדדים, והתפתל בין מגרש הבייסבול למגרש הלָקרוֹס, ואחר כך התעקל סביב מכלאות הכלבים ומגרש החניה.
ואחר כך הוא יצא מתחום הדשא ונעלם במפתיע בתוך יער עבות. כן, יער אמיתי, ממש באמצע שום–מקום, עם שלט חוּם, קטן וצנוע לצד השביל, שהיה כתוב עליו ברוכים הבאים לגן הבוטני של מחוז אן אָרוּנדֶל.
קצת נדהמתי, כשחלפתי בריצה על פני השלט, מכך שהניחו לשיחים משני עברי השביל לצמוח פרא. כשנכנסתי לצל הכבד של הגן הבוטני הבחנתי שעלי העצים שלמעלה היו צפופים עד כדי כך שכמעט לא הניחו לשום אור שמש לחדור פנימה.
ואף על פי כן, הצמחייה משני עברַי הייתה שופעת מאוד, ונראתה דוקרנית. הייתי בטוחה שיש שם גם טונות של קיסוס רעיל... משהו שאם מישהו היה נפגע ממנו בצורה קשה די הצורך בימי הביניים, קרוב לוודאי שזה יכול היה להרוג אותו, מכיוון שלא היה להם קורטיזון.
בקושי אפשר היה לראות חצי מטר מעבר לשביל, עד כדי כך היו השיחים והעצים קרובים זה לזה. אבל הטמפרטורה בגן הבוטני הייתה נמוכה לפחות בעשר מעלות מאשר בשאר הפארק. הצל קירר את הזיעה שזלגה במורד הפנים והחזה שלי. קשה היה לי להאמין, כשרצתי ביער העבות ההוא, שעדיין נמצאתי במקום קרוב לציביליזציה. אבל כשהורדתי את האוזניות שלי כדי להקשיב, יכולתי לשמוע מכוניות נוסעות על הכביש הראשי מעבר לצמחייה העבותה.
זה היה די מרגיע. אתם מבינים, זה שלא הלכתי במקרה לאיבוד בפארק היוּרָה או משהו כזה.
החזרתי את האוזניות למקומן והמשכתי לרוץ. עכשיו כבר נשמתי ממש בכבדות, אבל עדיין הרגשתי טוב. לא יכולתי לשמוע את כפות הרגליים שלי פוגעות בקרקע - יכולתי לשמוע רק את המוזיקה שהתנגנה באוזני - אבל לרגע אחד נראה לי שהייתי האדם היחיד שנמצא ביער הזה... אולי האדם היחיד בעולם כולו.
וזה היה מגוחך, מפני שידעתי שאבא שלי נמצא לא רחוק מאחורי - כנראה שהוא לא רץ הרבה יותר מהר מהזקנות שיצאו להליכה מהירה, אבל בכל זאת הוא היה מאחורי.
ואף על פי כן, ראיתי יותר מדי סרטי טלוויזיה שבהם הגיבורה רצה לה בתמימות, ואז איזשהו פסיכופט מזדמן קופץ פתאום מתוך הצמחייה העבותה, בדיוק כמו זאת שנמצאת משני עברַי, ומתקיף אותה. לא רציתי להסתכן. מי יודע איזה פסיכים אורבים שם? זאת אומרת, זאת הייתה אַנַפּוֹליס, ביתה של האקדמיה של חיל הים של ארצות הברית ועיר הבירה של מרילנד והכול - לא ממש מקום שהיה ידוע בכך שהוא מעניק מחסה לפושעים מסוכנים.
אבל אף פעם אי אפשר לדעת.
מזל שהרגליים שלי היו חזקות כאלה. אם באמת מישהו יקפוץ עלי מבין השיחים, הייתי בטוחה למדי שאוכל להכניס לו בעיטה הגונה בראש. ולהמשיך לרמוס אותו עד שתגיע עזרה.
בדיוק כשחשבתי על הדברים האלה ראיתי אותו.