מגירות אהבה נעולות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מגירות אהבה נעולות
הוספה למועדפים

מגירות אהבה נעולות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

אשה אחת אוהבת גבר בעל אצבעות ארוכות וקול חם, וגם אוהבת את אמא שלה, למרות ועל-אף, וגם את אביה, אותו היא לא מכירה, ובעיקר את העובר שמעולם לא נבט ברחמה. אבל בדיוק כשנדמה לה שסוף-סוף נכנסו חייה לתלם של זוגיות - קריירה - הפריית-מבחנה, חוזר לארץ הגבר של פעם, ומכריח אותה לפתוח את כל המגירות שהיא כבר נעלה. אשה אחת אוהבת וכואבת וכותבת, וגם לומדת שהחיים הם לא בסה מה מוצ`ו, ולמרות הכל עדיין מזמזמת לעצמה.

פרק ראשון

1

שמו של בועז דווקא לא היה הראשון בצרור ההודעות שרוי, היפיוף של המערכת, פרש על השולחן שלי כמו מניפה. איזה מזל שהוא כזה מאורגן, חשבתי כשצנחתי לכורסת העור השחורה, העמוקה, שנרכשה במקור עבור בנאדם הרבה יותר מגודל ממני, כך שכל ניסיון שלי להתיישב בה דמה לצלילה.
״מעשה בבת ישראל ענוגה וכשרה, שנישאה לארבעה גברים ולמרות זאת נשארה בתולה,״ שמעתי אותו מצחקק מבעד לזכוכית האפורה שהפרידה בין האקווריום שלו לשלי. ״הכיצד?״
״רוי!״ הזעקתי את מי שמשייט ברחבי הקומה עם פרצוף כרוני של אני-אמלוק-חצי-ביצה-למי-שיעיז-לקרוא-לי-מזכירה.
״מה?״ הוא נעמד בפתח כמו זקיף נאמן, ארוז בג׳ינס מרופטים, לכאורה, שבטח עלו לו חצי אלפייה, כולל הסדקים הפרומים בברכיים, חולצה לבנה מגוהצת בקפידה עד שאפשר היה להריח את שרידי העמילן ועניבת פרפר אדומה לקינוח. פרפרים הם החולשה של רוי, ולא רק מסביב לצוואר.
״מה זה?״ שאלתי את ראובן, ששיפץ גם את שמו למשהו הרבה יותר מסוגנן.
״בלגן,״ הוא התייחס למה שראו עיניו על השולחן והפעם, לשם שינוי, הוא לא הגזים בכלל. אפילו אני, בלגניסטית עם דיפלומות מהאקדמיה למניעת אנדרלמוסיה שאמא שלי יכלה לעמוד בראשה, הייתי חייבת להודות שסוף סוף הצלחתי לשבור את כל השיאים ושמגיע לי ציון לשבח על ההישג החדש. דפי מדפסת מלבניים נערמו על השולחן לצד דפי טיוטה מקושקשים, חלקם צפופים באותיות קטנטנות, כאילו היו שיירה של נמלים שיצאו לטיול שנתי, ובאחרים מרחפות שורות אלכסוניות של כתב הזוי, מעורפל. ״מרוב שולחן לא רואים שולחן,״ היה נעמן שלי, הייקה המזויף, אומר על זה. ״מרוב צעצועים לא רואים את צבע השטיח,״ נזכרתי בשורה מתוך מונולוג האושר שהספקתי לערוך לפני שקמתי לישיבה - סיפורה של אשה חשוכת ילדים שעברה עשרים הפריות-מבחנה ובערב יום הולדתה הארבעים הובהלה לחדר הניתוח וקיבלה מתנה: לא ילד אחד, גם לא שניים... שלושה!
״אבל מה זה?״ הצבעתי על ההודעה שמשום מה בלטה מתוך המניפה, כמו דגל של יום העצמאות שנשכח בראש התורן והוסיף להתנועע ברוח עד ראש השנה. ימים רבים אחרי אותו רגע מתוח, במשרד, ניסיתי לשלוף אותו מארון התאים המתים של הזיכרון ולהזרים בו חמצן בתקווה להחיות אותו ולהבין, אחת ולתמיד, איך באמת קרה שדווקא ההודעה הזאת קפצה לי מול העיניים כשחזרתי מפגישת עבודה מתסכלת בלשכתו של יעקב פודה, נשיא הקונצרן, שרק בודדים הורשו להשתמש בכינוי החיבה שלו, קיקי, והעובדה שזכו להעלות אותו על דל שפתותיהם העניקה להם, כבמטה קסם, מעמד-על.
היתה זו הפעם השנייה שהוזמנתי ללשכה של פודה, אירוע שגרם לי לשלשל ולשלשל בלילה שלפני עד שאפילו נעמן, שהכשרתו הרפואית בולמת אותו מלהתרגש מכל פיפס קטן, הנמיך את משקפיו, הציץ אלי בחשד ושאל בבריטון החם והמתון שלו, לאט לאט, אם אני בטוחה שזה רק מהתרגשות ושלא אכלתי משהו, חלילה וחס.
״איפה יכולתי לחטוף הרעלת קיבה?״ התפתלתי על הספה בסלון מול התוצאות האחרונות של משחק השבת. המגיש כסוף-השיער הזכיר לי את שליחו של דרקולה ותרועות הגול ההיסטריות רק הוסיפו שמן למדורה. ״הרי מאתמול בצהריים אנחנו דבוקים זה לזה כמו זוג יונים ו...״
״לא חשבתי שזה כל-כך רע.״ מתנצל כהרגלו, מהוסס, הוא ניצל הפוגה קלה שעשיתי לצורך שאיפת אוויר כדי להתגונן ולהזכיר לי, שממני באה היוזמה לסופשבוע ארוך כזה של אשרי-יושבי-ביתך ומתיקות ודבש.
״מי מדבר אם זה טוב או רע?״ חתכתי. אילו דיברתי לאוזני בלבד, הייתי אומרת לו שמאתמול בצהריים אנחנו צמודים זה לזו כמו שני חרג׳וקים מתחת לכיור של שרה, אבל נעמן, כבר למדתי, אינו צוחק מכל דבר.
״אנחנו.״
״לא,״ התעקשתי, ״אנחנו לא מדברים על זה.״ ״אז על מה?״
״על עובדה יבשה,״ המשכתי. ״לא יכולתי לאכול משהו שאתה לא טעמת ממנו, בגלל שכבר יותר מעשרים-וארבע שעות אנחנו סמי וסוסו, מקס ומוריץ, לא משנה מה. כל מה שנכנס לפה שלי נכנס גם לפה שלך. כולל החמינדוס של אמא שלך.״
״והצימעס הגמדי של אמא שלך,״ בניגוד להרגלו הוא לא נשאר חייב.
״הצימעס לא היה גמדי. הגזר היה גמדי,״ תיקנתי.
״מה ההבדל?״
״הגזר היה גמדי, אבל הצימעס היה ענק.״
״ממש,״ הוא עיקם את האף.
״עובדה שאין לך בחילות וגם לא כאבי בטן.״
״עובדה שיש לך.״
״אבל זה לא מהצימעס,״ התעקשתי לסנגר על הבישול הדהוי של אמא שלי, שהדבר היחידי שאפשר לומר לזכותה זה, שהיא מעולם לא התיימרה לזכות בתואר מלכת המטבח. ארוחות יום שישי במטבח הפורצלן שלה בחברת שלוימה מהמכולת, שאוכל ושותק ושותק ואוכל, היו תענוג מאוד מפוקפק, אפילו למי שגדל וחונך על ברכי המסורת הפולנית המשובחת, לפיה האוכל של אמא הוא הכי-הכי בעולם. בכל אירוע היא היתה מתנצלת על נוכחותו הבלתי מובנת של ״ההוא מהמכולת״ ומסבירה, שבדקה התשעים נכמרו רחמיה והיא החליטה להזמין אותו כדי שלא יהיה כל-כך לבד, אבל אני כבר מזמן פיענחתי את הסוד שלהם. שלוימה מהמכולת נהג ללעוס כל ביס פעמיים. אולי מרעב, אולי כאקט של הכרת תודה.
״אם לא חטפת קלקול קיבה, אז למה את רצה לשירותים כמו עכבר מורעל?״
״מהתרגשות, אמרתי לך,״ מתחתי רגל מיוסרת על מסעד הספה. אילו ג׳וליה רוברטס היתה עושה כך, כולם היו פוסקים שזה סקסי. הרגל הארוכה שלה, הגרביון הצמוד, האיוושה.
נעמן נעץ בי מבט אילם, שהזכיר לי כמה הוא שילם על הספה המעוצבת שמשלל הצבעים בעולם, מרופדת, צחוק הגורל, בכתום של גזר, וכמה נשבענו שהיא תהיה קודש הקודשים שלנו, ספה לדוגמה, אלא שבניגוד לנר-חנוכה לא מוכרחים רק להסתכל עליה, מותר גם לשבת עליה, אבל ברגש, עם נשמה. אפילו טינטן, הפודל המופרע שעקר איתי לדירתו המרווחת - יחד עם שתי מזוודות בגדים ועשרים ארגזי ספרים (״גיברת, מה יש לך שם?״ רטנו הסבלים, ״אבנים?״) ופוסטר ממוסגר של ״חלף עם הרוח״ ומחשב נייד - למד מהר על חשיבות הגזר בחיינו ובצער רב הוציא את הספה ממעגל מרבציו.
״מה את כל-כך מתרגשת מהקיקי הזה?״ רטן נעמן וקם מהכורסה שכבר היתה מרוססת בקליפות גרעינים, ולא יכולתי שלא לציין לעצמי, שאם טיפוס כמוהו לא דואג להרים את שולי חולצתו לפני קומו מהספה, ואף מרשה לקילוח של קליפות לזרום אל הרצפה - סימן שזה מכוון, סימן שזו דרכו להוכיח לי עד כמה התאקלם בארץ. ״אתה יותר מדי ג׳נטלמן,״ התכרבלתי על ברכיו בלילות הראשונים, לא מאמינה שאושר כמוהו יכול להיות על-אמת, ״אתה אפילו מריח כמו חוצלארץ,״ הסנפתי אותו חזק והוא, מרוב תשוקה לרצות אותי,
התחיל לפצח בעוז מול הטלוויזיה, כמו כל מאצ׳ו ישראלי, שהספורט הלאומי שלו הוא צפייה במשחק.
״מה את כל-כך מתרגשת?״ ניסיתי לחקות את הסימן-שאלה שלו, אבל דקירה נוספת בבטן, חדה אף יותר מהקודמת, גרמה לי להישמע כמו צפרדע שמישהו מאיים לחנוק אותה.
״נכון, אני באמת לא מבין מה הלחץ,״ האיש שאיתי עבר לקו הקשוח, המחושב. ״יעקב פודה!״ הוא קם והסתובב בסלון הקטן במעגלים, עושה לי סחרחורת. ״בסך-הכל בנאדם.״
״בסך-הכל,״ סיננתי.
״בסך-הכל נשיא הקונצרן,״ הוא החזיר את הגרעינים השלמים לשקית נייר חומה.
״בסך-הכל,״ מילמלתי.
״טוב, לא אמרתי שהוא לא אחד האנשים היותר משפיעים בענף.״
״תודה,״ גיחכתי.
״על מה?״ הוא הופתע.
״על זה שלא אמרת שהוא לא אחד האנשים היותר משפיעים בענף,״ חזרתי אחריו כמו תלמידה מאולפת, למרות שלא היה לי כוח לסיים את המשפט, ולא היה לי כוח לסבול את שלשולי ההתרגשות האלה, ובעיקר לא ידעתי מאיפה יהיה לי כוח להיכנס ללשכה המפוארת של יעקב פודה, חודש בדיוק אחרי שהוזמנתי אליה לראשונה, על-מנת לשמוע בשיטת הזבנג וגמרנו, שבניגוד לכל הציפיות שלו ולכל התחזיות שלי, עדיין לא נרשמה שום פריצה משמעותית בשבועון הנשים שעליו אני מופקדת - ״לי ולך״.
״זה לא השם הכי מבריק,״ הלכתי בין הטיפות באותה פגישה ראשונה, כשהמו״ל הגדול והכל-יכול לא כרע ברך, כשהציע לי את שרביט העריכה.
״זה השם,״ קבע מי שבחיים לא אוכל לקרוא לו קיקי. בינתיים הוא שילב ידיו מאחורי שולחן מהגוני רחב, שאף פיסת נייר לא ריצדה עליו, אפילו לא אחת קטנה, עם מספר טלפון שחשש לשכוח, אפילו לא הודעה מקופלת שדחפה לו המזכירה. איך הוא עושה את זה? נדהמתי, כשדלת חדרו נפתחה וכל מילימטר בוהק מהשולחן גרם לי להסתנוור. הרי לא ייתכן שאדם במעמדו ובתפקידו לא צריך לעשות פעילות כלשהי של התפנות מכל העיסוקים שעומדים ברומו של עולם, לפני שלחץ באצבע שמנה על הזמזם של המזכירה כדי שתורה לי להיכנס. אז מה הוא עשה עם כל מה שלא הספיק לסיים? מי יודע, אולי יש לו, מתחת לשולחן, איזה מיתקן סודי שלתוכו הוא מרוקן את כל מה שהצטבר, ואחרי צאת האורח הוא קורא למזכירה כדי שתרוקן את המיתקן ותחזיר את תכולתו לשולחן, בסדר המופתי או בבלגן המאורגן ששררו עליו קודם לכן?
למרות שהשתדלתי להיות הכי חיובית שאפשר, נזכרתי בסיפור על אלטון ג׳ון שהמציא דיאטה חדשה. הוא נוגס ולועס מכל המטעמים שבצלחת, אבל שנייה לפני הבליעה יורק את כל הביס לשקית סודית שצמודה למפה. הברקה.
בלעתי את הרוק ולא מפני שנגעלתי מהדיאטה של אלטון ומדיאטות בכלל. הבנתי. המסר נקלט. אם הוד מעלתו אמר ש״זה השם״, משמע ש״לי ולך״ יישאר כך, גם אם הנסיכה לא תקבל על עצמה את עבודת העריכה.
״סוס מנצח לא מחליפים,״ הוסיף פודה באצבעות משולבות, אגודל מתחכך באגודל, ואני ניסיתי להתרכז במנגינה שהוא מזמזם לעצמו תוך כדי חיכוך כה מהיר. מקרנה? אגדו? מוגזם. בדיוק כמו שמוגזם להגדיר את ״לי ולך״ בתור סוס מנצח. הרי אילו התקרב למנצח לא היו מזעיקים אותי, מהיום להיום, על תקן חולץ פקקים שידלה אותו מעמקי הביצה.
כל-כך חפוזה היתה הפגישה הראשונה עם מי שבתוך שעה הפך לבוס החדש שלי, עד שאפילו לא הספקתי לשלשל או לדווח על כאבי בטן ושאר סימפטומים שהעידו על התרגשות עזה. המזכירה שלו תפסה אותי באוטו בשמונה וחצי בבוקר, בדיוק כשיצאתי מבית- החולים כשזרועי הימנית מקופלת, מחפה על כדור צמר גפן שהודבק בפלסטר לצורך עצירת הדם. שלוש פעמים שאלתי אותה בשם מי היא מדברת מפני שהייתי בטוחה שזה באשמת ״סלכלום״, שמצטיין באספקת רעשים בשיטת כל המרבה הרי זה משובח. עד כדי כך לא האמנתי שיעקב פודה, שמצטייר כסגנו של אלוהים בעולם התקשורת, מצא לנכון לקרוא דווקא לי, הקטנה. בקול מתוק כזה, מאנפף, היא שאלה מתי אני יכולה להגיע ואני, הלומה ומופתעת וגם עוד קצת מתנשפת בעקבות המפגש היומי עם המחט והדקירה, אזרתי את כוחותי ואמרתי: ״מתי שאת רוצה.״
בצומת הולץ היה פקק היסטרי. שמרתי מרחק מהמכונית שלפני, כמו שלמדתי בשיעורי הנהיגה אצל הרומני של השכונה שהוסיף לי חמש דקות על הכביש בכל פעם שבאתי עם מיני, ובתמורה קיבלתי סובארו אפור אחד, שעשה עיקוף משמאל ונדחק לי מתחת לאף.
צפרתי.
גם הוא צפר.
וכולם צפרו, כמו מדי בוקר. שיט, קיללתי, כשמרוב פקק כמעט פיספסתי את היציאה.
״אפשר בעשר?״ שאלה המזכירה, וכל מיני רחשים מוזרים עלו על הקו, אלא שהפעם כבר לא האשמתי את הנייד שלי. הנחתי שהיא מדפדפת ביומן.
הנמכתי את הרדיו. איזה מזל שהיה לי שכל להנמיך. אף אחד לא צריך לדעת שבבוקר אני מתגלגלת מפגוש לפגוש לצלילי ״חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה״ וכל שירי ארץ ישראל היפים האלה, שנשלפים מהבוידעם רק לרגל פיגועים. היא הרי לא מכירה אותי ולא יודעת, שאחרי שלוש שנים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שהפכה אותי ליותר ממוגבלת, אני פשוט מכורה לשירים עבריים.
״עשר בלילה?״ בלמתי חזק. הייתי חייבת לחסום בגופי את המשתלבים למיניהם - מיצובישואים עם ״היכונו לביאת המשיח״ ומזדות עם סטיקרים של ״נהג חדש״ ו״העם עם הגולן״ - שהתעקשו להידחף מכל צד כאילו שהרווח בין המכוניות יגדל במיוחד לכבודם.
״מה פתאום בלילה? עכשיו!״ ציחקקה המזכירה בצידו השני של הקו.
התביישתי להגיד שאני לא זוכרת איך קוראים לה. והתביישתי להגיד לה שאם היא מדברת על עשר בבוקר, שזה עוד מעט, אז לא אספיק לעבור בבית כדי להחליף בגדים ולהתאפר ולהתבשם ולעשות כל מה שעושה גברת מכובדת, כדברי אמא שלי, לפני שהיא הולכת לראיון עבודה. וגם התביישתי להגיד לעצמי, שאפילו אם אפזר חצי טון פלפל על הישבן ואפתח זריזות שכמוה טרם נבראה, הרי שבסופו של דבר תעמוד מולי האחת והיחידה ותקונן: איך הלכת אליו כל-כך מהר? מה בער לך, אה? לא יכולת לשחק את החשובה? את העסוקה? ממש יכולתי לשמוע אותה סופקת כפיים ושואבת כוח מהקושיות שבוקעות מגרונה: היית חייבת לרוץ כמו דבורה לצוף? כמו שיכור לבקבוק? כמו...
נו, תגידי, הייתי מאיצה בה להוציא את מה שרובץ לה על הלב ובבטן. אני הרי יודעת שעד שהיא לא תזכיר לי את כל מה שאני מייחלת לשכוח, היא פשוט לא תירגע.
כמו שרצת לאמריקה, היא יורה.
אמא, כבר דיברנו על זה, אני חורקת שיניים. וכבר הסברתי לך שלא רצתי לאמריקה. רצתי לבועז.
אותו הדבר.
לא אמא, זה לא אותו הדבר, זה בכלל לא אותו הדבר, אני מתעקשת, תוהה בתוכי האם ייתכן שהיא בעצם אף פעם לא היתה תינוקת ולא ילדה ולא נערה ולא בחורה בת שלושים ודקה. לבועז רצתי בגלל אהבה, אני מוסיפה וכשאני אומרת את זה רק מראה אחד עומד לי מול העיניים - הגב. הגב של בועז, גב שחום וחלק, גוהר מעל אשה, מעל מיטה שלא אני בה.
ועכשיו את רצה בגלל הכסף, מה ההבדל? היא חגגה את ניצחונה. בכל מקרה לא היה מזיק לך לשחק את הקשה להשגה. שיחזרו קצת אחרייך. מה יש? את לא שווה?
הנהג שלימיני לא חשב שאני שווה הרבה. ברמזור הוא זרק אלי מבט ומיד חזר לנקר באף. אפשר לחשוב איזה אוצרות יש לו שם, שהם חשובים יותר ממני. מכרות המלך שלמה. זהב.
״אולי קצת יותר מאוחר?״ שאלתי את המזכירה. את רואה, אמא? זה לא שלא ניסיתי.
״יותר מאוחר הוא עסוק,״ ענתה המזכירה, ״אז נצטרך להעביר את זה למחר.״
״לא,״ לקחתי את עצמי בידיים ולחצתי על הגז. ויעקב פודה דווקא הצהיר שהוא מעריך את הספונטניות שלי ואת זה שאני לא מתנהגת כמו פרימדונה שקובעת לעוד חצי שנה, ובסיום הפגישה שארכה חצי שעה ברוטו, כולל שלוש שיחות דחופות שהשתילו לו באמצע (אחת מהכנסת, אחת ממישהו שלא קלטתי את שמו ואחת מאלמונית שהצליחה להעלות על פניו הבעה רכה) וגם כולל ״כמה סוכרזית? וכמה חלב?״ לקפה שלי, שהוא ממש נלחם על הזכות להכינו לבד, הובלתי למלא טפסים במחלקת כוח אדם.
כל ההתרגשות שנחסכה ממני בפגישה הראשונה שולמה בריבית דריבית לקראת הפגישה הבאה, שלא היתה בלתי צפויה - הרי זה הגיוני שהמו״ל מבקש להיפגש עם עורכת מצוות עורכיו - ולצערי הרב, גם לא מפתיעה בתוכנה. ארבעה שבועות חלפו מאז התיישבתי בכורסה העמוקה ופודה אמר שלא רואים את זה בדו״חות של ״לי ולך״. שאין לכך ביטוי במחלקת המנויים שתוגברה וכבר עובדת בשיא הווליום וגם לא בקיוסקים.
״ובעיתון?״ כמעט לחשתי, מקווה שזה לא יתפרש בחוצפה.
״מה בעיתון ?״ הוא לא קלט. על מה הוא חשב שאני מדברת איתו? לשם מה התכנסנו הלום? כדי לדון בהשפעת קרני הירח על פריחת הרקפות באדניות של ז׳ורז׳ט הפוזלת, שעינה הימנית צופה לדמשק, בעוד עינה השמאלית צדה קורי עכביש בזוויות המרפסת שבדרום בית-שאן?
״בעיתון אתה כבר רואה איזשהו הבדל?״ נאבקתי על רוק בלשון.
״את העיתון אני לא רואה,״ הוא ענה חד וחלק.
שיפשפתי ברכיים וכעסתי על עצמי: וכי מה חשבת לך, גבירתי הקטנה והנכבדה? שנשיא הקונצרן, שבכף ידו הקטנה מונחים שלושה ירחונים וחמישה שבועונים ועוד כמה וכמה כתבי-עת מזדמנים, שלא לדבר על עסקים שונים ומשונים שאין שום קשר בינם לבין המלה הכתובה, יבלה את שעות הפנאי המועטות שלו בבליעת שורה אחר שורה?
״תראה, פודה,״ לא התרווחתי בכורסה. מספיק עשיתי צחוק מעצמי בפגישתנו הראשונה, כשהתיישבתי בה מבלי לשער את ממדי עומקה, ובתוך שנייה נעלמתי מטווח הראייה שלו בגלל צלילה ללא סנפירים ובלוני גז.
״יעקב,״ הוא קטע אותי. מזל שלא העניק לי את הכבוד לקרוא לו קיקי. קיקי ושמן קיק והדיאטה של אלטון ג׳ון היו יותר מדי ביום אחד אפילו לבחורה כמוני, שלא סובלת מקיבה רגישה.
״אני בטח לא אחדש לך אם אגיד שהשבועון שלנו במצב די בעייתי,״ פתחתי, ולעצמי חשבתי: טיפשה. מה זה ״די בעייתי״? או שהוא לא בעייתי או שהוא נורא בעייתי. מה זה הפרווה הזה, לא בשר ולא חלב?
״בשביל זה קראנו לך,״ הוא שוב היה לקוני. וגם קצר.
״יש בעיות יסודיות בתפיסה,״ אמרתי. המלה האחרונה היתה הימור. עולם התקשורת, הספקתי ללמוד על בשרי, נחלק לשתיים. יש כאלה שמדברים על קונספציות ויש כאלה שדוגלים בתפיסות. ולדבר על קונספציה עם מי שמאמין בתפיסה, זה כמעט כמו לדבר על האווזים הטריים שהגיעו למעדנייה של שמואלי עם צמחוני לעילא ולעילא.
פודה לא ענה. וגם לא זז. אפילו מחול האגודלים שלו פסק. האם אני עד כדי כך משעממת אותו, או שמא הוא עד כדי כך מרוכז?
״זה שבועון,״ אמרתי, ״ובתור שבועון הוא צריך לשמש תוספת לעיתון היומי, וכשבועון שמיועד לנשים הוא אמור להביא להן סיפורי צבע שהן לא ימצאו בעמודים היומיים,״ דיקלמתי את ההרצאה שרקמתי ביומיים האחרונים ושיננתי עד אור הבוקר על האסלה, ״אבל עולם העיתונות עבר מהפך בשנים האחרונות, ולא ניכנס כרגע לניתוחים שמסבירים איך ולמה זה קרה. המפה השתנתה וזו עובדה. העיתונים היומיים גונבים מהשבועונים את כל הסיפורים האנושיים, הטורקיים, אם תרצה לקרוא להם ככה.״
פודה שתק, כך שלא יכולתי לנחש מה הוא רצה.
״אתה יודע,״ הנחתי מרפק על השולחן, מנסה למשוך עצמי למעלה, ״כל הסיפורים סוחטי הדמעות על אמא שמסרה את בתה לאימוץ ובמשך עשרים שנה חיפשה אותה ולא מצאה, וכל לילה לפני השינה חלמה על היום שבו בתה האבודה תחליט לפתוח את תיק האימוץ ותבוא לחפש אותה ואז...״
פודה לא נחר, שמעתי שהוא לא נוחר, אבל עיניו היו עצומות למחצה.
״ואז,״ שלפתי מהסטוק את הקול הכי דרמטי, ״הבחורה עמדה להינשא לבחיר ליבה.״
״האמא הלכה להתחתן? זו שילדה?״
״לא,״ התעודדתי מהאפשרות שלמרות הכל הוא כן שומע, ״הבחורה הצעירה שאומצה על-ידי הורים נפלאים הכירה בחור-חמד בצבא, וחודש לפני החתונה החלה לחפש שמלת כלה, ואיזשהו חוש שישי דחף אותה לעבר בוטיק לא נוצץ ולא ידוע, אי-שם בדרום העיר הגדולה.״
״ושם היא פגשה את האמא הביולוגית שלה,״ הוא העלה השערה.
״שתי נקודות!״ הרעתי לו. ״אבל ברור שהאמא הביולוגית, שמתיישבת על השרפרף כדי לסמן את המכפלת, לא מעלה בדעתה שברגע זה היא תוקעת סיכות בשמלת הכלולות של בתה האבודה.״
והרכנתי ראשי, לוקחת נשימה ארוכה.
״אז איפה הפואנטה?״ נדרך פודה.
״פעם, סיפור כזה היה מתפרסם רק בשבועון נשים,״ התחלתי לסכם. ״העיתונים היומיים, לא רק שלא היה להם מקום לסיפורי צבע כאלה, אפילו כשהתפנה חצי עמוד הם לא היו מכניסים אותו, מפני שהוא לא היה לכבודם. מתחת לרמה שלהם. שחצנים. הם הרי עיתונים ארציים.״
״שיום אחרי הופעתם עוטפים בהם דגים מלוחים,״ הוא אמר את המשפט הכי צפוי, הכי נדוש, הכי מכובס.
״כנראה שדגים מלוחים זה יותר מכובד מלשכב במספרה או בקליניקה של רופא שיניים.״
״מזל שהזכרת לי רופא שיניים,״ הוא לחץ על הזמזם ונבח על הרמקול שיש לו חור.
״חור?״ שאלה המזכירה, ״באיזו שעה?״
״בשן השלישית למעלה,״ הוא התרגז. ״בצד שמאל! תארגני לי תור כמה שיותר מוקדם.״
״כן, אדון פודה,״ היא כמעט נשנקה.
״אז יש לנו בעיה,״ ניסיתי להחזיר אותו לתלם.
״בשיניים? זאת הבעיה שלי, לא שלך.״
״יש לנו בעיה בתפיסה של העיתון,״ קיוויתי שאצליח להתאפק. ״העיתונים הגדולים גונבים לנו את כל הפיקנטריה. והם תמיד ישיגו אותנו מפני שהם יומיים, מכים על הברזל בעודו חם. אפילו כשקורה איזה נס ואנחנו מצליחים לשים יד על סקופ מפולפל, יש לי הרגשה שהקוראות שלנו כבר לא ממש זקוקות לו. שהן כבר שבעות מכל סיפורי הממחטה. שהן לא צריכות אותנו בתור מס מוסף מפני שהן מקבלות מנה יומית של סכרין ושמאלץ.״
הטלפון צילצל, אבל פודה לא ענה.
״וזו בעיה,״ נשענתי לאחור, מקווה שאצליח להגיע בשלום למסעד הכורסה.
״לך יש בעיה,״ הוא הדגיש את המלה הראשונה.
״לנו,״ ניסיתי להצטנע. אחרי הכל, הוא הבוס, הוא הכסף. וכמובן שגם החכם.
״לך,״ הוא חזר. ״לך יש בעיה, ואת צריכה לפתור אותה בגלל שאת העורכת.״
והחיוך השמנוני שלו חזר לשפתיים. איזה גאון. איזה אליל. תקע ונשאר בחיים. מה הפלא שיצאתי מהלשכה שלו (״דנה, כבר לא אומרים שלום?״ קראה אחרי המזכירה המאנפפת, זו שקבעה את הפגישה הראשונה ולפיכך ראתה עצמה אחראית לשידוך המוצלח) ועם שרידים של כאב בטן וניצנים של כאב ראש דידיתי לעבר דלת הזכוכית המכוסה בפוסטרים של שערים ססגוניים, שמאחוריה שכן חדרי. כוך זעיר, אחד מיני רבים ברכבת של כוכים. פודה, הסבירו לי, דוגל בשוויון. הוא מאכיל את כל העורכים במנות זהות של חרא כדי שלא יאשימו אותו באפליה ולא יריבו ביניהם והכי תשוב - לא ידרשו תוספות ותנאים.
המניפה הייקית שאירגן רוי, ישתבח שמו, כבר חיכתה לי על השולחן. איזה מזל שיש איזשהו סדר בתוך האי-סדר שלתוכו הצלחתי לדרדר את החיים שלי בשבועות האחרונים. עריכת השבועון ״לי ולך״ היתה בשבילי כמו פרונקל בתחת, ואני מקווה מאוד שאמא שלי לא תשמע את זה, מפני שעל המקום היא תשלח אותי לאמבטיה, לשטוף את הפה במים חמים. לא רותחים, אבל מספיק חמים בשביל למחות את המילים הלא-יפות-האלה, שפשוט לא מתאימות לפה של אחת כמוני, גם ממשפחה טובה, וגם משכילה וגם תרבותית. מעבר לדיקדוק המילולי, באמת שלא הייתי זקוקה לג׳וב הזה בשום מובן. לא רוחנית, תסלחנה לי כל קוראות ״לי ולך״ לדורותיהן, ובטח שלא כספית. אחת ממעלותיו הדגולות של נעמן היתה יכולתו להחזיק אותי באושר ובעושר, עד שיימאס לי לקום מדי בוקר כדי לשחות שלושים בריכות ולהתעמל במכון כושר, לקנות לחם חי ושלושה יוגורט דל שומן בסופר ולצאת לסבב פינוקים שכולל תספורת, מניקור, פדיקור ומסאז׳ אלוהי. גם מבחינה אתגרית לא הייתי זקוקה לתואר העורכת. כבר עשיתי דברים גדולים מאלה. הרי את הפרויקט של החיים שלי -סידרת טלוויזיה עלילתית בת חמישים פרקים, שלוקחת את דרדסי ישראל האנאלפביתים ובהפנינג של שירים וריקודים גורמת להם לקרוא חופשי-חופשי - עזבתי בגלל אמריקה. בגלל בועז. בגלל בועז שטחן לי, שבאמריקה נעשה את זה עוד יותר בגדול, גם בשואו ביזנס ובעיקר בשואו הזוגי.
הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי להיפגש עם יעקב פודה שעה וחצי אחרי שהוא צילצל אלי, היתה גם הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי לקחת על עצמי את משימת ההתאבדות של הרמת ״לי ולך״. ידעתי שעד האחד בינואר הולכים לסגור בערוץ השני על תוכנית נשים יומית. ולא רק אני ידעתי את זה. בתל-אביב כולם ידעו. כולן, אם לדייק בפרטים. כל מי שאי-פעם הכניסה את הציפורן של הזרת או את קצה הריס לממלכה השביעית, וכבר לא היתה בת עשרים וחצי, ארוכה כמו שרוך ואנורקטית כמו גבעול של חמציץ, ידעה שזה הצ׳אנס שלה להפוך לאחת הפיגורות המובילות בטלוויזיה הישראלית.
״זה הצ׳אנס היחידי,״ ניסיתי להסביר לנעמן, שממש לא היה בקיא בפרטים מפני שרק לפני שנה חזר משלוש שנות מחקר רפואי בלונדון, כך שלא היה מודע למהפכת התרבות שהתחוללה בארץ הקודש ואשר הפכה כל דוגמנית חזיות למגישה בחסד וכל נערת גלגל למנחה-מראיינת, שיושבת נינוחה מול ראש הממשלה רק מפני שהבמאי שלה משדר לה באוזניות את השאלות הנבונות, ובמקרה הצורך אף מורה לה לפרוץ בצחוק.
״וזה מה שאת רוצה?״ שאל אותי נעמן כבר אז, וטון הדיבור שלו רמז לי שהוא פשוט לא מאמין למשמע אוזניו. ״להיות הבובה שלוחשים לה לאוזן?״
לפעמים התגלו נקודות דמיון מזעזעות בינו לבין אמא שלי. גם היא תמיד שואלת אם גמרתי תואר באוניברסיטה ועוד בהצטיינות (אם כי לא ״יתרה״) רק בשביל שטויות כאלה.
במקום להיעלב נחתתי עליו עם נאום חוצב להבות על תוכנית הטלוויזיה שאני חולמת להגיש. אפילו שם היה לי בשבילה - ״בין שתינו״, שם הנשען על תכונת אנוש לפיה, הסקרנות גוברת דווקא כשמדובר במשהו סודי. כלפי חוץ זו תהיה תוכנית שולית שמיועדת לנשים בלבד, חצי שעה שכל גבר ראוי לשמו חייב להתרחק ממנה לגמרי, מפני שמה מעניין אותו אחוז הספיגה של טמפון לעומת שכבות הקליטה של חיתול, ולהיפך - אבל בפועל, דווקא בני המין החזק, לכאורה, שקיבלו פטור מלא מצפייה, יהפכו לחסידיה הנאמנים. ״אני רואה את ׳בין שתינו׳ רק בגלל האשה שלי,״ כבר שמעתי בין אוזני משפטים אופייניים שתקלוט המצלמה הניידת, בצאתה לסקר רחוב. ״גבר צריך להבין את האשה שלו? לדעת מה היא חושבת? מה היא אוהבת? למה פעם בחודש מתחרפן לה השכל ואיך היא מסוגלת לפוצץ חצי משכורת בקניות? אז בשביל זה אני רואה את ׳בין שתינו׳ עם המנחה הזאת, בלומברג. דווקא מנחה בסדר.״
זו היתה הסיבה להתרגשות הגדולה שהציפה אותי לקראת פגישתי השנייה עם פודה, ישיבה שכבר היתה אמורה לחרוג מהיכרות מנומסת ולעבור לתכלס. קיוויתי שאחרי שאשתף אותו בבעיות הקונספציה הקשות, אצליח להעביר לו את הקשר ההכרחי בין השבועון לבין תוכנית נשים יומית. זה לא רק עניין של יחסי ציבור, שמעתי את עצמי אומרת ומוסיפה, שקשה לי להשתמש בסיסמאות כמו שליחות ודגל, אבל מה לעשות, הנסיבות הנוכחיות מחייבות מילים של שבתות וחגים, והרי אתה לא צריך שאלאה אותך בפרטים, ואין לי ספק שעם הקשרים שלך אצל הזכיינים...
דווקא על זה לא הספקתי לדבר. אפילו לא מלה. כמה שניסיתי להשחיל משהו, הערה, רמז. כמה שהשתדלתי לנווט לכיוון של דברים אחרים שיכולים לעזור ל״לי ולך״ לחזור לדרך המלך - כך פודה היה נחוש להתייחס אך ורק לשבועון הנשים הכושל כאילו הוא מרכז חייו. אילו נעמן שלי, שאין לו שום מושג ירוק על עסקיו של פודה, היה מקשיב לשיחה, הוא היה מתרשם שכל הביצים של המו״ל מונחות בסל של ״לי ולך״. כולן.
כמו טייס שאיבד גובה טבעתי בכורסה.
״... ולמרות זאת נשארה בתולה,״ הסטנד-אפ היומי של רוי נשמע במסדרון, ״הכיצד?״
״מה זה?״ הצבעתי על המניפה.
ההודעה הראשונה היתה מסתוונית, שהיא לא סתם מזכירה בכירה, אלא מנהלת המשרד של פודה, כמו שרוי מגן בתוקף על ההגדרה של עוזר אישי. בדרך כלל אין לי עסקים איתה, לצערה ולשמחתי, מפני שאחרון המנקים בבניין הזה יודע שאני רכש אישי של הבוס, ובתור שכזאת כל אחת מחמש פקידותיו הזוטרות אמורה לקשר אותי אליו, אם וכאשר מתעורר בי דחף מיוחד לומר לו משהו שאינו סובל דיחוי עד לישיבה הבאה. אני באמת לא צריכה להתחנף אל ראש הקודקוד כדי שתעביר את השיחה שלי לחדרו, ואני בחיים לא אשלח לה זר סיגליות מהשיר של דיוויד ברוזה, בתקווה שתלשין לי מתי בדיוק הוא יוצא מהלשכה, כדי שאוכל לעמוד כמו קקטוס, כאילו במקרה, במגרש החנייה.
״מה היא רצתה?״ שאלתי. סיפורי זוועה הילכו במערכת סביב סתוונית הנוגה. על פניה שכנה, דרך קבע, הבעה של משוררת הגלות, מיוסרת ודחויית-ממסד, אבל כל מי שנאלץ לעבוד בסביבתה ידע שזאת רק פוזה, ושמאחורי הקול הדקיק שמפיק מרגליות והגיגים, מסתתרת לביאה מרירה, שלא מחמיצה שום הזדמנות לשלוף ציפורניים, להפגין כוחנות ולשרוט ללא רחמים. מתוך אהבה לפודה? האמת שעוד לא ביררתי. עד כדי כך היא הצליחה להשאיר אותי אדישה.
״רוי, שאלתי מה היא רצתה,״ תזרתי בעיקצוץ של עצבנות.
״לבדוק למה את מאחרת,״ הוא הזיז כמה ניירות כדי להניח את ישבנו הענוג על קצה השולחן.
״אני איחרתי?״ התיישרתי בכורסה.
״לא, אבל היא יותר מדי דייקה.״
״נשמה טובה.״
״גם את לא בדיוק גרה ברחוב הנשמות הטהורות,״ גיחך רוי, אשר כבר ביומי השני בעבודה הצמיד לי את כינוי החיבה טובל׳ה, ולא מפני שהפגנתי מלתחה מקורית להפליא היכולה להתחרות בזו של המעצבת מדיזנגוף.
״אבל אני לפחות לא מטרידה אותה,״ הייתי חייבת, ממש חייבת להחזיר לו. שיידע.
״ולמה את כל-כך בטוחה שהיא מטרידה אותך? אולי היא שמעה שאת לא מרגישה מי-יודע-מה וצילצלה להציע לך תרופה?״
״זה יקרה רק כשיצמחו לי שערות על כף היד,״ סיננתי.
״אולי,״ ציחקק רוי, ״אבל בינתיים כדאי שתתייחסי קצת ליערות שאת מגדלת על הרגליים. אל תחשבי שלא רואים אותם כשאת לובשת גרביים כהות.״
״כהים.״
״מה, גרב זה זכר? לא יכול להיות!״ שתיים וחצי השערות הצהובות-כתומות שעל ראשו נעמדו בדום-שתיקה.
״תפתח אבן שושן.״
״תודה רבה מקרב הגרב שנקרעה לי אתמול בגרב...״
״שנקרע!״ קטעתי אותו. ״תדחוף לך לראש, זה זכר.״
״אני לא מסכים לזה!״ הוא התחיל לנופף בידיו. ״זאת הטרדה מינית של עובד מסור על-ידי מעבידה!״
״די כבר, תירגע,״ כמעט התחננתי.
״הבוסית שלי לא תגיד לי לאן לדחוף את הזכרים שבחיי!״ הוא מחה אגלי זיעה.
״מה?״ מהאקווריומים הסמוכים נשלפו פרצופים מסוקרנים. איפה ההצגה?
״תודה, תודה,״ רוי החווה קידה עמוקה והעיף נשיקות להמוני המעריצים, שחזרו לכלוביהם בבושת פנים.
ההודעה השנייה היתה מנעמן. הוא באמת נשמה. ״הוטב לך?״ נרשם בדף המלבני, מתחת לתאריך ולשעה, ונדמה היה לי שאני רואה את הקמטים שנחרצו במצחו החלק של רוי כשנעמן הכתיב לו את השאלה. הוא לא מבין את הקטע שלנו, והוא גם לא מנסה להסתיר את בורותו העמוקה. ״עולה חדש שכותב נוח בשבע שגיאות עדיף על הפרופסור המוזר הזה,״ הטיח בי רוי אחרי שעשה את טבילת האש עם נעמן וזכה לרשום מפיו הודעה בת שלוש מילים - ״אנו אנו הפלמ״ח״. וכשהוא מסר לי את הפתק עם פרצוף של מה-האינטליגנט שלך-רוצה-מחיי, לא כעסתי עליו ואפילו לא שמרתי לו טינה. הרי בחלומות השחורים ביותר הוא לא היה מנחש שנעמן ואני משתמשים בקודים צבאיים כדי לעודד, האחד את השנייה, במהלך אלף ואחד השלבים האיומים שעלינו לעבור במסגרת מה שכבר הוכתר בתואר ״הקרב על הצאצא״. ביום בו השאיר את ההודעה (שהיתה באמת מוזרה, עלי להודות באשמה) היה נעמן חייל אמיץ ששב משדה הקרב ומבשר לאהובתו ששתי המשימות עברו בשלום: הראשונה היתה לשגר מכל פלסטיק - לא חללית, אלא מטח של זרעונים טריים, ממקום איחסונם הרגיל, הטבעי, לתוך כלי שקוף שלא נראה מפתה במיוחד, שלא לדבר על בטוח ואמין: המשימה הנוספת, והלא פחות נועזת, היתה להביא את המכל היקר הזה למעבדה.
״ואם הילדים שלי ייפלו לי מהיד?״ התבכיין נעמן באותו בוקר ולא ידעתי מה מפחיד אותו יותר: החשש שמשהו יקרה למכל בדרך למעבדה, שהוא ידלוף או ייסדק, או שכל הלבורנטיות במעבדה יפערו פיות ענקיים כשיראו במו עיניהן, שמכל הזרע מוגש להן בידי לא אחר מהפרופסור האנגלי המתבודד, שכל ימות השנה מסוגר באולימפוס שבאגף ממול, במעבדה לחקר איידס.
הייתי בטוחה שההודעה הרביעית, מקסימום החמישית, תהיה מאמא שלי, שבטח כבר הספיקה לשמוע בחושיה המחודדים על כאבי הבטן שהיו לי בלילה ועל איך שלא הסכמתי לבלוע את התרופה שלה נגד שילשול, בטענה שמה שצריך לצאת מהבטן עדיף שייצא - אבל דווקא ההודעה השלישית היתה זו שלכדה לי את העין.
״בועז,״ אמר רוי כשהוצאתי אותה מהמניפה.
״בועז מה?״
״הוא לא אמר.״
״הוא צילצל או שהוא היה כאן?״
״היה או לא היה, יהיה או לא יהיה,״ הוא התחיל לזמזם.
״היה?״ פתאום ברחה ממני צעקה, לא יודעת למה ואיך.
״למה שיהיה?״ רוי המשיך לעצבן. ״סתם צילצל.״
״ומה הוא אמר?״
״הוא לא אמר שומדבר, דנה. בחייך, מה את רוצה ממני? הוא ביקש ממני למסור לך שבועז צילצל ואני כתבתי לך שבועז צילצל. זה הכל. נקודה.״
אבל בלב שלי היה סימן קריאה. ועוד איזה סימן קריאה. אפילו שלושה סימני קריאה וגם קו עבה מתחת, שחור וחזק. מצא לו זמן להסתנן לי בחזרה לחיים, לנשמה. מיסטר בועז, ביג בועז, בוז בועז. למה אני לא מסוגלת לכווץ את הגבות ולשאול באדישות מופגנת: ״בועז מי? בועז מה?״
לא היה לי שום מושג מה בועז רוצה ממני ולמה הוא בא, אבל היה לי מושג מצוין לגבי ההשפעה שעלולה להיות לו על עיתונאית מוכת-רייטינג, ששואפת לרומם את המניות שלה ולזכות בתפקיד הנכסף של הגשת מגזין הטלוויזיה לנשים בלבד. בועז היה בשבילי מלה נרדפת לצרות. להסתבכויות. לקריסת מערכות הנפש שמעולם לא היו יותר מדי יציבות. ואם נחבר את כל הנתונים למשוואה אחת, המסקנה המתבקשת היא שבואו הבלתי-צפוי של בועז מוכיח לכל מתעניין, שהמירוץ שלי לכס המנחה כבר ה-ס-ת-י-י-ם.
בכישלון מוחץ, אלא מה?

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

מגירות אהבה נעולות סמדר שיר

1

שמו של בועז דווקא לא היה הראשון בצרור ההודעות שרוי, היפיוף של המערכת, פרש על השולחן שלי כמו מניפה. איזה מזל שהוא כזה מאורגן, חשבתי כשצנחתי לכורסת העור השחורה, העמוקה, שנרכשה במקור עבור בנאדם הרבה יותר מגודל ממני, כך שכל ניסיון שלי להתיישב בה דמה לצלילה.
״מעשה בבת ישראל ענוגה וכשרה, שנישאה לארבעה גברים ולמרות זאת נשארה בתולה,״ שמעתי אותו מצחקק מבעד לזכוכית האפורה שהפרידה בין האקווריום שלו לשלי. ״הכיצד?״
״רוי!״ הזעקתי את מי שמשייט ברחבי הקומה עם פרצוף כרוני של אני-אמלוק-חצי-ביצה-למי-שיעיז-לקרוא-לי-מזכירה.
״מה?״ הוא נעמד בפתח כמו זקיף נאמן, ארוז בג׳ינס מרופטים, לכאורה, שבטח עלו לו חצי אלפייה, כולל הסדקים הפרומים בברכיים, חולצה לבנה מגוהצת בקפידה עד שאפשר היה להריח את שרידי העמילן ועניבת פרפר אדומה לקינוח. פרפרים הם החולשה של רוי, ולא רק מסביב לצוואר.
״מה זה?״ שאלתי את ראובן, ששיפץ גם את שמו למשהו הרבה יותר מסוגנן.
״בלגן,״ הוא התייחס למה שראו עיניו על השולחן והפעם, לשם שינוי, הוא לא הגזים בכלל. אפילו אני, בלגניסטית עם דיפלומות מהאקדמיה למניעת אנדרלמוסיה שאמא שלי יכלה לעמוד בראשה, הייתי חייבת להודות שסוף סוף הצלחתי לשבור את כל השיאים ושמגיע לי ציון לשבח על ההישג החדש. דפי מדפסת מלבניים נערמו על השולחן לצד דפי טיוטה מקושקשים, חלקם צפופים באותיות קטנטנות, כאילו היו שיירה של נמלים שיצאו לטיול שנתי, ובאחרים מרחפות שורות אלכסוניות של כתב הזוי, מעורפל. ״מרוב שולחן לא רואים שולחן,״ היה נעמן שלי, הייקה המזויף, אומר על זה. ״מרוב צעצועים לא רואים את צבע השטיח,״ נזכרתי בשורה מתוך מונולוג האושר שהספקתי לערוך לפני שקמתי לישיבה - סיפורה של אשה חשוכת ילדים שעברה עשרים הפריות-מבחנה ובערב יום הולדתה הארבעים הובהלה לחדר הניתוח וקיבלה מתנה: לא ילד אחד, גם לא שניים... שלושה!
״אבל מה זה?״ הצבעתי על ההודעה שמשום מה בלטה מתוך המניפה, כמו דגל של יום העצמאות שנשכח בראש התורן והוסיף להתנועע ברוח עד ראש השנה. ימים רבים אחרי אותו רגע מתוח, במשרד, ניסיתי לשלוף אותו מארון התאים המתים של הזיכרון ולהזרים בו חמצן בתקווה להחיות אותו ולהבין, אחת ולתמיד, איך באמת קרה שדווקא ההודעה הזאת קפצה לי מול העיניים כשחזרתי מפגישת עבודה מתסכלת בלשכתו של יעקב פודה, נשיא הקונצרן, שרק בודדים הורשו להשתמש בכינוי החיבה שלו, קיקי, והעובדה שזכו להעלות אותו על דל שפתותיהם העניקה להם, כבמטה קסם, מעמד-על.
היתה זו הפעם השנייה שהוזמנתי ללשכה של פודה, אירוע שגרם לי לשלשל ולשלשל בלילה שלפני עד שאפילו נעמן, שהכשרתו הרפואית בולמת אותו מלהתרגש מכל פיפס קטן, הנמיך את משקפיו, הציץ אלי בחשד ושאל בבריטון החם והמתון שלו, לאט לאט, אם אני בטוחה שזה רק מהתרגשות ושלא אכלתי משהו, חלילה וחס.
״איפה יכולתי לחטוף הרעלת קיבה?״ התפתלתי על הספה בסלון מול התוצאות האחרונות של משחק השבת. המגיש כסוף-השיער הזכיר לי את שליחו של דרקולה ותרועות הגול ההיסטריות רק הוסיפו שמן למדורה. ״הרי מאתמול בצהריים אנחנו דבוקים זה לזה כמו זוג יונים ו...״
״לא חשבתי שזה כל-כך רע.״ מתנצל כהרגלו, מהוסס, הוא ניצל הפוגה קלה שעשיתי לצורך שאיפת אוויר כדי להתגונן ולהזכיר לי, שממני באה היוזמה לסופשבוע ארוך כזה של אשרי-יושבי-ביתך ומתיקות ודבש.
״מי מדבר אם זה טוב או רע?״ חתכתי. אילו דיברתי לאוזני בלבד, הייתי אומרת לו שמאתמול בצהריים אנחנו צמודים זה לזו כמו שני חרג׳וקים מתחת לכיור של שרה, אבל נעמן, כבר למדתי, אינו צוחק מכל דבר.
״אנחנו.״
״לא,״ התעקשתי, ״אנחנו לא מדברים על זה.״ ״אז על מה?״
״על עובדה יבשה,״ המשכתי. ״לא יכולתי לאכול משהו שאתה לא טעמת ממנו, בגלל שכבר יותר מעשרים-וארבע שעות אנחנו סמי וסוסו, מקס ומוריץ, לא משנה מה. כל מה שנכנס לפה שלי נכנס גם לפה שלך. כולל החמינדוס של אמא שלך.״
״והצימעס הגמדי של אמא שלך,״ בניגוד להרגלו הוא לא נשאר חייב.
״הצימעס לא היה גמדי. הגזר היה גמדי,״ תיקנתי.
״מה ההבדל?״
״הגזר היה גמדי, אבל הצימעס היה ענק.״
״ממש,״ הוא עיקם את האף.
״עובדה שאין לך בחילות וגם לא כאבי בטן.״
״עובדה שיש לך.״
״אבל זה לא מהצימעס,״ התעקשתי לסנגר על הבישול הדהוי של אמא שלי, שהדבר היחידי שאפשר לומר לזכותה זה, שהיא מעולם לא התיימרה לזכות בתואר מלכת המטבח. ארוחות יום שישי במטבח הפורצלן שלה בחברת שלוימה מהמכולת, שאוכל ושותק ושותק ואוכל, היו תענוג מאוד מפוקפק, אפילו למי שגדל וחונך על ברכי המסורת הפולנית המשובחת, לפיה האוכל של אמא הוא הכי-הכי בעולם. בכל אירוע היא היתה מתנצלת על נוכחותו הבלתי מובנת של ״ההוא מהמכולת״ ומסבירה, שבדקה התשעים נכמרו רחמיה והיא החליטה להזמין אותו כדי שלא יהיה כל-כך לבד, אבל אני כבר מזמן פיענחתי את הסוד שלהם. שלוימה מהמכולת נהג ללעוס כל ביס פעמיים. אולי מרעב, אולי כאקט של הכרת תודה.
״אם לא חטפת קלקול קיבה, אז למה את רצה לשירותים כמו עכבר מורעל?״
״מהתרגשות, אמרתי לך,״ מתחתי רגל מיוסרת על מסעד הספה. אילו ג׳וליה רוברטס היתה עושה כך, כולם היו פוסקים שזה סקסי. הרגל הארוכה שלה, הגרביון הצמוד, האיוושה.
נעמן נעץ בי מבט אילם, שהזכיר לי כמה הוא שילם על הספה המעוצבת שמשלל הצבעים בעולם, מרופדת, צחוק הגורל, בכתום של גזר, וכמה נשבענו שהיא תהיה קודש הקודשים שלנו, ספה לדוגמה, אלא שבניגוד לנר-חנוכה לא מוכרחים רק להסתכל עליה, מותר גם לשבת עליה, אבל ברגש, עם נשמה. אפילו טינטן, הפודל המופרע שעקר איתי לדירתו המרווחת - יחד עם שתי מזוודות בגדים ועשרים ארגזי ספרים (״גיברת, מה יש לך שם?״ רטנו הסבלים, ״אבנים?״) ופוסטר ממוסגר של ״חלף עם הרוח״ ומחשב נייד - למד מהר על חשיבות הגזר בחיינו ובצער רב הוציא את הספה ממעגל מרבציו.
״מה את כל-כך מתרגשת מהקיקי הזה?״ רטן נעמן וקם מהכורסה שכבר היתה מרוססת בקליפות גרעינים, ולא יכולתי שלא לציין לעצמי, שאם טיפוס כמוהו לא דואג להרים את שולי חולצתו לפני קומו מהספה, ואף מרשה לקילוח של קליפות לזרום אל הרצפה - סימן שזה מכוון, סימן שזו דרכו להוכיח לי עד כמה התאקלם בארץ. ״אתה יותר מדי ג׳נטלמן,״ התכרבלתי על ברכיו בלילות הראשונים, לא מאמינה שאושר כמוהו יכול להיות על-אמת, ״אתה אפילו מריח כמו חוצלארץ,״ הסנפתי אותו חזק והוא, מרוב תשוקה לרצות אותי,
התחיל לפצח בעוז מול הטלוויזיה, כמו כל מאצ׳ו ישראלי, שהספורט הלאומי שלו הוא צפייה במשחק.
״מה את כל-כך מתרגשת?״ ניסיתי לחקות את הסימן-שאלה שלו, אבל דקירה נוספת בבטן, חדה אף יותר מהקודמת, גרמה לי להישמע כמו צפרדע שמישהו מאיים לחנוק אותה.
״נכון, אני באמת לא מבין מה הלחץ,״ האיש שאיתי עבר לקו הקשוח, המחושב. ״יעקב פודה!״ הוא קם והסתובב בסלון הקטן במעגלים, עושה לי סחרחורת. ״בסך-הכל בנאדם.״
״בסך-הכל,״ סיננתי.
״בסך-הכל נשיא הקונצרן,״ הוא החזיר את הגרעינים השלמים לשקית נייר חומה.
״בסך-הכל,״ מילמלתי.
״טוב, לא אמרתי שהוא לא אחד האנשים היותר משפיעים בענף.״
״תודה,״ גיחכתי.
״על מה?״ הוא הופתע.
״על זה שלא אמרת שהוא לא אחד האנשים היותר משפיעים בענף,״ חזרתי אחריו כמו תלמידה מאולפת, למרות שלא היה לי כוח לסיים את המשפט, ולא היה לי כוח לסבול את שלשולי ההתרגשות האלה, ובעיקר לא ידעתי מאיפה יהיה לי כוח להיכנס ללשכה המפוארת של יעקב פודה, חודש בדיוק אחרי שהוזמנתי אליה לראשונה, על-מנת לשמוע בשיטת הזבנג וגמרנו, שבניגוד לכל הציפיות שלו ולכל התחזיות שלי, עדיין לא נרשמה שום פריצה משמעותית בשבועון הנשים שעליו אני מופקדת - ״לי ולך״.
״זה לא השם הכי מבריק,״ הלכתי בין הטיפות באותה פגישה ראשונה, כשהמו״ל הגדול והכל-יכול לא כרע ברך, כשהציע לי את שרביט העריכה.
״זה השם,״ קבע מי שבחיים לא אוכל לקרוא לו קיקי. בינתיים הוא שילב ידיו מאחורי שולחן מהגוני רחב, שאף פיסת נייר לא ריצדה עליו, אפילו לא אחת קטנה, עם מספר טלפון שחשש לשכוח, אפילו לא הודעה מקופלת שדחפה לו המזכירה. איך הוא עושה את זה? נדהמתי, כשדלת חדרו נפתחה וכל מילימטר בוהק מהשולחן גרם לי להסתנוור. הרי לא ייתכן שאדם במעמדו ובתפקידו לא צריך לעשות פעילות כלשהי של התפנות מכל העיסוקים שעומדים ברומו של עולם, לפני שלחץ באצבע שמנה על הזמזם של המזכירה כדי שתורה לי להיכנס. אז מה הוא עשה עם כל מה שלא הספיק לסיים? מי יודע, אולי יש לו, מתחת לשולחן, איזה מיתקן סודי שלתוכו הוא מרוקן את כל מה שהצטבר, ואחרי צאת האורח הוא קורא למזכירה כדי שתרוקן את המיתקן ותחזיר את תכולתו לשולחן, בסדר המופתי או בבלגן המאורגן ששררו עליו קודם לכן?
למרות שהשתדלתי להיות הכי חיובית שאפשר, נזכרתי בסיפור על אלטון ג׳ון שהמציא דיאטה חדשה. הוא נוגס ולועס מכל המטעמים שבצלחת, אבל שנייה לפני הבליעה יורק את כל הביס לשקית סודית שצמודה למפה. הברקה.
בלעתי את הרוק ולא מפני שנגעלתי מהדיאטה של אלטון ומדיאטות בכלל. הבנתי. המסר נקלט. אם הוד מעלתו אמר ש״זה השם״, משמע ש״לי ולך״ יישאר כך, גם אם הנסיכה לא תקבל על עצמה את עבודת העריכה.
״סוס מנצח לא מחליפים,״ הוסיף פודה באצבעות משולבות, אגודל מתחכך באגודל, ואני ניסיתי להתרכז במנגינה שהוא מזמזם לעצמו תוך כדי חיכוך כה מהיר. מקרנה? אגדו? מוגזם. בדיוק כמו שמוגזם להגדיר את ״לי ולך״ בתור סוס מנצח. הרי אילו התקרב למנצח לא היו מזעיקים אותי, מהיום להיום, על תקן חולץ פקקים שידלה אותו מעמקי הביצה.
כל-כך חפוזה היתה הפגישה הראשונה עם מי שבתוך שעה הפך לבוס החדש שלי, עד שאפילו לא הספקתי לשלשל או לדווח על כאבי בטן ושאר סימפטומים שהעידו על התרגשות עזה. המזכירה שלו תפסה אותי באוטו בשמונה וחצי בבוקר, בדיוק כשיצאתי מבית- החולים כשזרועי הימנית מקופלת, מחפה על כדור צמר גפן שהודבק בפלסטר לצורך עצירת הדם. שלוש פעמים שאלתי אותה בשם מי היא מדברת מפני שהייתי בטוחה שזה באשמת ״סלכלום״, שמצטיין באספקת רעשים בשיטת כל המרבה הרי זה משובח. עד כדי כך לא האמנתי שיעקב פודה, שמצטייר כסגנו של אלוהים בעולם התקשורת, מצא לנכון לקרוא דווקא לי, הקטנה. בקול מתוק כזה, מאנפף, היא שאלה מתי אני יכולה להגיע ואני, הלומה ומופתעת וגם עוד קצת מתנשפת בעקבות המפגש היומי עם המחט והדקירה, אזרתי את כוחותי ואמרתי: ״מתי שאת רוצה.״
בצומת הולץ היה פקק היסטרי. שמרתי מרחק מהמכונית שלפני, כמו שלמדתי בשיעורי הנהיגה אצל הרומני של השכונה שהוסיף לי חמש דקות על הכביש בכל פעם שבאתי עם מיני, ובתמורה קיבלתי סובארו אפור אחד, שעשה עיקוף משמאל ונדחק לי מתחת לאף.
צפרתי.
גם הוא צפר.
וכולם צפרו, כמו מדי בוקר. שיט, קיללתי, כשמרוב פקק כמעט פיספסתי את היציאה.
״אפשר בעשר?״ שאלה המזכירה, וכל מיני רחשים מוזרים עלו על הקו, אלא שהפעם כבר לא האשמתי את הנייד שלי. הנחתי שהיא מדפדפת ביומן.
הנמכתי את הרדיו. איזה מזל שהיה לי שכל להנמיך. אף אחד לא צריך לדעת שבבוקר אני מתגלגלת מפגוש לפגוש לצלילי ״חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה״ וכל שירי ארץ ישראל היפים האלה, שנשלפים מהבוידעם רק לרגל פיגועים. היא הרי לא מכירה אותי ולא יודעת, שאחרי שלוש שנים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שהפכה אותי ליותר ממוגבלת, אני פשוט מכורה לשירים עבריים.
״עשר בלילה?״ בלמתי חזק. הייתי חייבת לחסום בגופי את המשתלבים למיניהם - מיצובישואים עם ״היכונו לביאת המשיח״ ומזדות עם סטיקרים של ״נהג חדש״ ו״העם עם הגולן״ - שהתעקשו להידחף מכל צד כאילו שהרווח בין המכוניות יגדל במיוחד לכבודם.
״מה פתאום בלילה? עכשיו!״ ציחקקה המזכירה בצידו השני של הקו.
התביישתי להגיד שאני לא זוכרת איך קוראים לה. והתביישתי להגיד לה שאם היא מדברת על עשר בבוקר, שזה עוד מעט, אז לא אספיק לעבור בבית כדי להחליף בגדים ולהתאפר ולהתבשם ולעשות כל מה שעושה גברת מכובדת, כדברי אמא שלי, לפני שהיא הולכת לראיון עבודה. וגם התביישתי להגיד לעצמי, שאפילו אם אפזר חצי טון פלפל על הישבן ואפתח זריזות שכמוה טרם נבראה, הרי שבסופו של דבר תעמוד מולי האחת והיחידה ותקונן: איך הלכת אליו כל-כך מהר? מה בער לך, אה? לא יכולת לשחק את החשובה? את העסוקה? ממש יכולתי לשמוע אותה סופקת כפיים ושואבת כוח מהקושיות שבוקעות מגרונה: היית חייבת לרוץ כמו דבורה לצוף? כמו שיכור לבקבוק? כמו...
נו, תגידי, הייתי מאיצה בה להוציא את מה שרובץ לה על הלב ובבטן. אני הרי יודעת שעד שהיא לא תזכיר לי את כל מה שאני מייחלת לשכוח, היא פשוט לא תירגע.
כמו שרצת לאמריקה, היא יורה.
אמא, כבר דיברנו על זה, אני חורקת שיניים. וכבר הסברתי לך שלא רצתי לאמריקה. רצתי לבועז.
אותו הדבר.
לא אמא, זה לא אותו הדבר, זה בכלל לא אותו הדבר, אני מתעקשת, תוהה בתוכי האם ייתכן שהיא בעצם אף פעם לא היתה תינוקת ולא ילדה ולא נערה ולא בחורה בת שלושים ודקה. לבועז רצתי בגלל אהבה, אני מוסיפה וכשאני אומרת את זה רק מראה אחד עומד לי מול העיניים - הגב. הגב של בועז, גב שחום וחלק, גוהר מעל אשה, מעל מיטה שלא אני בה.
ועכשיו את רצה בגלל הכסף, מה ההבדל? היא חגגה את ניצחונה. בכל מקרה לא היה מזיק לך לשחק את הקשה להשגה. שיחזרו קצת אחרייך. מה יש? את לא שווה?
הנהג שלימיני לא חשב שאני שווה הרבה. ברמזור הוא זרק אלי מבט ומיד חזר לנקר באף. אפשר לחשוב איזה אוצרות יש לו שם, שהם חשובים יותר ממני. מכרות המלך שלמה. זהב.
״אולי קצת יותר מאוחר?״ שאלתי את המזכירה. את רואה, אמא? זה לא שלא ניסיתי.
״יותר מאוחר הוא עסוק,״ ענתה המזכירה, ״אז נצטרך להעביר את זה למחר.״
״לא,״ לקחתי את עצמי בידיים ולחצתי על הגז. ויעקב פודה דווקא הצהיר שהוא מעריך את הספונטניות שלי ואת זה שאני לא מתנהגת כמו פרימדונה שקובעת לעוד חצי שנה, ובסיום הפגישה שארכה חצי שעה ברוטו, כולל שלוש שיחות דחופות שהשתילו לו באמצע (אחת מהכנסת, אחת ממישהו שלא קלטתי את שמו ואחת מאלמונית שהצליחה להעלות על פניו הבעה רכה) וגם כולל ״כמה סוכרזית? וכמה חלב?״ לקפה שלי, שהוא ממש נלחם על הזכות להכינו לבד, הובלתי למלא טפסים במחלקת כוח אדם.
כל ההתרגשות שנחסכה ממני בפגישה הראשונה שולמה בריבית דריבית לקראת הפגישה הבאה, שלא היתה בלתי צפויה - הרי זה הגיוני שהמו״ל מבקש להיפגש עם עורכת מצוות עורכיו - ולצערי הרב, גם לא מפתיעה בתוכנה. ארבעה שבועות חלפו מאז התיישבתי בכורסה העמוקה ופודה אמר שלא רואים את זה בדו״חות של ״לי ולך״. שאין לכך ביטוי במחלקת המנויים שתוגברה וכבר עובדת בשיא הווליום וגם לא בקיוסקים.
״ובעיתון?״ כמעט לחשתי, מקווה שזה לא יתפרש בחוצפה.
״מה בעיתון ?״ הוא לא קלט. על מה הוא חשב שאני מדברת איתו? לשם מה התכנסנו הלום? כדי לדון בהשפעת קרני הירח על פריחת הרקפות באדניות של ז׳ורז׳ט הפוזלת, שעינה הימנית צופה לדמשק, בעוד עינה השמאלית צדה קורי עכביש בזוויות המרפסת שבדרום בית-שאן?
״בעיתון אתה כבר רואה איזשהו הבדל?״ נאבקתי על רוק בלשון.
״את העיתון אני לא רואה,״ הוא ענה חד וחלק.
שיפשפתי ברכיים וכעסתי על עצמי: וכי מה חשבת לך, גבירתי הקטנה והנכבדה? שנשיא הקונצרן, שבכף ידו הקטנה מונחים שלושה ירחונים וחמישה שבועונים ועוד כמה וכמה כתבי-עת מזדמנים, שלא לדבר על עסקים שונים ומשונים שאין שום קשר בינם לבין המלה הכתובה, יבלה את שעות הפנאי המועטות שלו בבליעת שורה אחר שורה?
״תראה, פודה,״ לא התרווחתי בכורסה. מספיק עשיתי צחוק מעצמי בפגישתנו הראשונה, כשהתיישבתי בה מבלי לשער את ממדי עומקה, ובתוך שנייה נעלמתי מטווח הראייה שלו בגלל צלילה ללא סנפירים ובלוני גז.
״יעקב,״ הוא קטע אותי. מזל שלא העניק לי את הכבוד לקרוא לו קיקי. קיקי ושמן קיק והדיאטה של אלטון ג׳ון היו יותר מדי ביום אחד אפילו לבחורה כמוני, שלא סובלת מקיבה רגישה.
״אני בטח לא אחדש לך אם אגיד שהשבועון שלנו במצב די בעייתי,״ פתחתי, ולעצמי חשבתי: טיפשה. מה זה ״די בעייתי״? או שהוא לא בעייתי או שהוא נורא בעייתי. מה זה הפרווה הזה, לא בשר ולא חלב?
״בשביל זה קראנו לך,״ הוא שוב היה לקוני. וגם קצר.
״יש בעיות יסודיות בתפיסה,״ אמרתי. המלה האחרונה היתה הימור. עולם התקשורת, הספקתי ללמוד על בשרי, נחלק לשתיים. יש כאלה שמדברים על קונספציות ויש כאלה שדוגלים בתפיסות. ולדבר על קונספציה עם מי שמאמין בתפיסה, זה כמעט כמו לדבר על האווזים הטריים שהגיעו למעדנייה של שמואלי עם צמחוני לעילא ולעילא.
פודה לא ענה. וגם לא זז. אפילו מחול האגודלים שלו פסק. האם אני עד כדי כך משעממת אותו, או שמא הוא עד כדי כך מרוכז?
״זה שבועון,״ אמרתי, ״ובתור שבועון הוא צריך לשמש תוספת לעיתון היומי, וכשבועון שמיועד לנשים הוא אמור להביא להן סיפורי צבע שהן לא ימצאו בעמודים היומיים,״ דיקלמתי את ההרצאה שרקמתי ביומיים האחרונים ושיננתי עד אור הבוקר על האסלה, ״אבל עולם העיתונות עבר מהפך בשנים האחרונות, ולא ניכנס כרגע לניתוחים שמסבירים איך ולמה זה קרה. המפה השתנתה וזו עובדה. העיתונים היומיים גונבים מהשבועונים את כל הסיפורים האנושיים, הטורקיים, אם תרצה לקרוא להם ככה.״
פודה שתק, כך שלא יכולתי לנחש מה הוא רצה.
״אתה יודע,״ הנחתי מרפק על השולחן, מנסה למשוך עצמי למעלה, ״כל הסיפורים סוחטי הדמעות על אמא שמסרה את בתה לאימוץ ובמשך עשרים שנה חיפשה אותה ולא מצאה, וכל לילה לפני השינה חלמה על היום שבו בתה האבודה תחליט לפתוח את תיק האימוץ ותבוא לחפש אותה ואז...״
פודה לא נחר, שמעתי שהוא לא נוחר, אבל עיניו היו עצומות למחצה.
״ואז,״ שלפתי מהסטוק את הקול הכי דרמטי, ״הבחורה עמדה להינשא לבחיר ליבה.״
״האמא הלכה להתחתן? זו שילדה?״
״לא,״ התעודדתי מהאפשרות שלמרות הכל הוא כן שומע, ״הבחורה הצעירה שאומצה על-ידי הורים נפלאים הכירה בחור-חמד בצבא, וחודש לפני החתונה החלה לחפש שמלת כלה, ואיזשהו חוש שישי דחף אותה לעבר בוטיק לא נוצץ ולא ידוע, אי-שם בדרום העיר הגדולה.״
״ושם היא פגשה את האמא הביולוגית שלה,״ הוא העלה השערה.
״שתי נקודות!״ הרעתי לו. ״אבל ברור שהאמא הביולוגית, שמתיישבת על השרפרף כדי לסמן את המכפלת, לא מעלה בדעתה שברגע זה היא תוקעת סיכות בשמלת הכלולות של בתה האבודה.״
והרכנתי ראשי, לוקחת נשימה ארוכה.
״אז איפה הפואנטה?״ נדרך פודה.
״פעם, סיפור כזה היה מתפרסם רק בשבועון נשים,״ התחלתי לסכם. ״העיתונים היומיים, לא רק שלא היה להם מקום לסיפורי צבע כאלה, אפילו כשהתפנה חצי עמוד הם לא היו מכניסים אותו, מפני שהוא לא היה לכבודם. מתחת לרמה שלהם. שחצנים. הם הרי עיתונים ארציים.״
״שיום אחרי הופעתם עוטפים בהם דגים מלוחים,״ הוא אמר את המשפט הכי צפוי, הכי נדוש, הכי מכובס.
״כנראה שדגים מלוחים זה יותר מכובד מלשכב במספרה או בקליניקה של רופא שיניים.״
״מזל שהזכרת לי רופא שיניים,״ הוא לחץ על הזמזם ונבח על הרמקול שיש לו חור.
״חור?״ שאלה המזכירה, ״באיזו שעה?״
״בשן השלישית למעלה,״ הוא התרגז. ״בצד שמאל! תארגני לי תור כמה שיותר מוקדם.״
״כן, אדון פודה,״ היא כמעט נשנקה.
״אז יש לנו בעיה,״ ניסיתי להחזיר אותו לתלם.
״בשיניים? זאת הבעיה שלי, לא שלך.״
״יש לנו בעיה בתפיסה של העיתון,״ קיוויתי שאצליח להתאפק. ״העיתונים הגדולים גונבים לנו את כל הפיקנטריה. והם תמיד ישיגו אותנו מפני שהם יומיים, מכים על הברזל בעודו חם. אפילו כשקורה איזה נס ואנחנו מצליחים לשים יד על סקופ מפולפל, יש לי הרגשה שהקוראות שלנו כבר לא ממש זקוקות לו. שהן כבר שבעות מכל סיפורי הממחטה. שהן לא צריכות אותנו בתור מס מוסף מפני שהן מקבלות מנה יומית של סכרין ושמאלץ.״
הטלפון צילצל, אבל פודה לא ענה.
״וזו בעיה,״ נשענתי לאחור, מקווה שאצליח להגיע בשלום למסעד הכורסה.
״לך יש בעיה,״ הוא הדגיש את המלה הראשונה.
״לנו,״ ניסיתי להצטנע. אחרי הכל, הוא הבוס, הוא הכסף. וכמובן שגם החכם.
״לך,״ הוא חזר. ״לך יש בעיה, ואת צריכה לפתור אותה בגלל שאת העורכת.״
והחיוך השמנוני שלו חזר לשפתיים. איזה גאון. איזה אליל. תקע ונשאר בחיים. מה הפלא שיצאתי מהלשכה שלו (״דנה, כבר לא אומרים שלום?״ קראה אחרי המזכירה המאנפפת, זו שקבעה את הפגישה הראשונה ולפיכך ראתה עצמה אחראית לשידוך המוצלח) ועם שרידים של כאב בטן וניצנים של כאב ראש דידיתי לעבר דלת הזכוכית המכוסה בפוסטרים של שערים ססגוניים, שמאחוריה שכן חדרי. כוך זעיר, אחד מיני רבים ברכבת של כוכים. פודה, הסבירו לי, דוגל בשוויון. הוא מאכיל את כל העורכים במנות זהות של חרא כדי שלא יאשימו אותו באפליה ולא יריבו ביניהם והכי תשוב - לא ידרשו תוספות ותנאים.
המניפה הייקית שאירגן רוי, ישתבח שמו, כבר חיכתה לי על השולחן. איזה מזל שיש איזשהו סדר בתוך האי-סדר שלתוכו הצלחתי לדרדר את החיים שלי בשבועות האחרונים. עריכת השבועון ״לי ולך״ היתה בשבילי כמו פרונקל בתחת, ואני מקווה מאוד שאמא שלי לא תשמע את זה, מפני שעל המקום היא תשלח אותי לאמבטיה, לשטוף את הפה במים חמים. לא רותחים, אבל מספיק חמים בשביל למחות את המילים הלא-יפות-האלה, שפשוט לא מתאימות לפה של אחת כמוני, גם ממשפחה טובה, וגם משכילה וגם תרבותית. מעבר לדיקדוק המילולי, באמת שלא הייתי זקוקה לג׳וב הזה בשום מובן. לא רוחנית, תסלחנה לי כל קוראות ״לי ולך״ לדורותיהן, ובטח שלא כספית. אחת ממעלותיו הדגולות של נעמן היתה יכולתו להחזיק אותי באושר ובעושר, עד שיימאס לי לקום מדי בוקר כדי לשחות שלושים בריכות ולהתעמל במכון כושר, לקנות לחם חי ושלושה יוגורט דל שומן בסופר ולצאת לסבב פינוקים שכולל תספורת, מניקור, פדיקור ומסאז׳ אלוהי. גם מבחינה אתגרית לא הייתי זקוקה לתואר העורכת. כבר עשיתי דברים גדולים מאלה. הרי את הפרויקט של החיים שלי -סידרת טלוויזיה עלילתית בת חמישים פרקים, שלוקחת את דרדסי ישראל האנאלפביתים ובהפנינג של שירים וריקודים גורמת להם לקרוא חופשי-חופשי - עזבתי בגלל אמריקה. בגלל בועז. בגלל בועז שטחן לי, שבאמריקה נעשה את זה עוד יותר בגדול, גם בשואו ביזנס ובעיקר בשואו הזוגי.
הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי להיפגש עם יעקב פודה שעה וחצי אחרי שהוא צילצל אלי, היתה גם הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי לקחת על עצמי את משימת ההתאבדות של הרמת ״לי ולך״. ידעתי שעד האחד בינואר הולכים לסגור בערוץ השני על תוכנית נשים יומית. ולא רק אני ידעתי את זה. בתל-אביב כולם ידעו. כולן, אם לדייק בפרטים. כל מי שאי-פעם הכניסה את הציפורן של הזרת או את קצה הריס לממלכה השביעית, וכבר לא היתה בת עשרים וחצי, ארוכה כמו שרוך ואנורקטית כמו גבעול של חמציץ, ידעה שזה הצ׳אנס שלה להפוך לאחת הפיגורות המובילות בטלוויזיה הישראלית.
״זה הצ׳אנס היחידי,״ ניסיתי להסביר לנעמן, שממש לא היה בקיא בפרטים מפני שרק לפני שנה חזר משלוש שנות מחקר רפואי בלונדון, כך שלא היה מודע למהפכת התרבות שהתחוללה בארץ הקודש ואשר הפכה כל דוגמנית חזיות למגישה בחסד וכל נערת גלגל למנחה-מראיינת, שיושבת נינוחה מול ראש הממשלה רק מפני שהבמאי שלה משדר לה באוזניות את השאלות הנבונות, ובמקרה הצורך אף מורה לה לפרוץ בצחוק.
״וזה מה שאת רוצה?״ שאל אותי נעמן כבר אז, וטון הדיבור שלו רמז לי שהוא פשוט לא מאמין למשמע אוזניו. ״להיות הבובה שלוחשים לה לאוזן?״
לפעמים התגלו נקודות דמיון מזעזעות בינו לבין אמא שלי. גם היא תמיד שואלת אם גמרתי תואר באוניברסיטה ועוד בהצטיינות (אם כי לא ״יתרה״) רק בשביל שטויות כאלה.
במקום להיעלב נחתתי עליו עם נאום חוצב להבות על תוכנית הטלוויזיה שאני חולמת להגיש. אפילו שם היה לי בשבילה - ״בין שתינו״, שם הנשען על תכונת אנוש לפיה, הסקרנות גוברת דווקא כשמדובר במשהו סודי. כלפי חוץ זו תהיה תוכנית שולית שמיועדת לנשים בלבד, חצי שעה שכל גבר ראוי לשמו חייב להתרחק ממנה לגמרי, מפני שמה מעניין אותו אחוז הספיגה של טמפון לעומת שכבות הקליטה של חיתול, ולהיפך - אבל בפועל, דווקא בני המין החזק, לכאורה, שקיבלו פטור מלא מצפייה, יהפכו לחסידיה הנאמנים. ״אני רואה את ׳בין שתינו׳ רק בגלל האשה שלי,״ כבר שמעתי בין אוזני משפטים אופייניים שתקלוט המצלמה הניידת, בצאתה לסקר רחוב. ״גבר צריך להבין את האשה שלו? לדעת מה היא חושבת? מה היא אוהבת? למה פעם בחודש מתחרפן לה השכל ואיך היא מסוגלת לפוצץ חצי משכורת בקניות? אז בשביל זה אני רואה את ׳בין שתינו׳ עם המנחה הזאת, בלומברג. דווקא מנחה בסדר.״
זו היתה הסיבה להתרגשות הגדולה שהציפה אותי לקראת פגישתי השנייה עם פודה, ישיבה שכבר היתה אמורה לחרוג מהיכרות מנומסת ולעבור לתכלס. קיוויתי שאחרי שאשתף אותו בבעיות הקונספציה הקשות, אצליח להעביר לו את הקשר ההכרחי בין השבועון לבין תוכנית נשים יומית. זה לא רק עניין של יחסי ציבור, שמעתי את עצמי אומרת ומוסיפה, שקשה לי להשתמש בסיסמאות כמו שליחות ודגל, אבל מה לעשות, הנסיבות הנוכחיות מחייבות מילים של שבתות וחגים, והרי אתה לא צריך שאלאה אותך בפרטים, ואין לי ספק שעם הקשרים שלך אצל הזכיינים...
דווקא על זה לא הספקתי לדבר. אפילו לא מלה. כמה שניסיתי להשחיל משהו, הערה, רמז. כמה שהשתדלתי לנווט לכיוון של דברים אחרים שיכולים לעזור ל״לי ולך״ לחזור לדרך המלך - כך פודה היה נחוש להתייחס אך ורק לשבועון הנשים הכושל כאילו הוא מרכז חייו. אילו נעמן שלי, שאין לו שום מושג ירוק על עסקיו של פודה, היה מקשיב לשיחה, הוא היה מתרשם שכל הביצים של המו״ל מונחות בסל של ״לי ולך״. כולן.
כמו טייס שאיבד גובה טבעתי בכורסה.
״... ולמרות זאת נשארה בתולה,״ הסטנד-אפ היומי של רוי נשמע במסדרון, ״הכיצד?״
״מה זה?״ הצבעתי על המניפה.
ההודעה הראשונה היתה מסתוונית, שהיא לא סתם מזכירה בכירה, אלא מנהלת המשרד של פודה, כמו שרוי מגן בתוקף על ההגדרה של עוזר אישי. בדרך כלל אין לי עסקים איתה, לצערה ולשמחתי, מפני שאחרון המנקים בבניין הזה יודע שאני רכש אישי של הבוס, ובתור שכזאת כל אחת מחמש פקידותיו הזוטרות אמורה לקשר אותי אליו, אם וכאשר מתעורר בי דחף מיוחד לומר לו משהו שאינו סובל דיחוי עד לישיבה הבאה. אני באמת לא צריכה להתחנף אל ראש הקודקוד כדי שתעביר את השיחה שלי לחדרו, ואני בחיים לא אשלח לה זר סיגליות מהשיר של דיוויד ברוזה, בתקווה שתלשין לי מתי בדיוק הוא יוצא מהלשכה, כדי שאוכל לעמוד כמו קקטוס, כאילו במקרה, במגרש החנייה.
״מה היא רצתה?״ שאלתי. סיפורי זוועה הילכו במערכת סביב סתוונית הנוגה. על פניה שכנה, דרך קבע, הבעה של משוררת הגלות, מיוסרת ודחויית-ממסד, אבל כל מי שנאלץ לעבוד בסביבתה ידע שזאת רק פוזה, ושמאחורי הקול הדקיק שמפיק מרגליות והגיגים, מסתתרת לביאה מרירה, שלא מחמיצה שום הזדמנות לשלוף ציפורניים, להפגין כוחנות ולשרוט ללא רחמים. מתוך אהבה לפודה? האמת שעוד לא ביררתי. עד כדי כך היא הצליחה להשאיר אותי אדישה.
״רוי, שאלתי מה היא רצתה,״ תזרתי בעיקצוץ של עצבנות.
״לבדוק למה את מאחרת,״ הוא הזיז כמה ניירות כדי להניח את ישבנו הענוג על קצה השולחן.
״אני איחרתי?״ התיישרתי בכורסה.
״לא, אבל היא יותר מדי דייקה.״
״נשמה טובה.״
״גם את לא בדיוק גרה ברחוב הנשמות הטהורות,״ גיחך רוי, אשר כבר ביומי השני בעבודה הצמיד לי את כינוי החיבה טובל׳ה, ולא מפני שהפגנתי מלתחה מקורית להפליא היכולה להתחרות בזו של המעצבת מדיזנגוף.
״אבל אני לפחות לא מטרידה אותה,״ הייתי חייבת, ממש חייבת להחזיר לו. שיידע.
״ולמה את כל-כך בטוחה שהיא מטרידה אותך? אולי היא שמעה שאת לא מרגישה מי-יודע-מה וצילצלה להציע לך תרופה?״
״זה יקרה רק כשיצמחו לי שערות על כף היד,״ סיננתי.
״אולי,״ ציחקק רוי, ״אבל בינתיים כדאי שתתייחסי קצת ליערות שאת מגדלת על הרגליים. אל תחשבי שלא רואים אותם כשאת לובשת גרביים כהות.״
״כהים.״
״מה, גרב זה זכר? לא יכול להיות!״ שתיים וחצי השערות הצהובות-כתומות שעל ראשו נעמדו בדום-שתיקה.
״תפתח אבן שושן.״
״תודה רבה מקרב הגרב שנקרעה לי אתמול בגרב...״
״שנקרע!״ קטעתי אותו. ״תדחוף לך לראש, זה זכר.״
״אני לא מסכים לזה!״ הוא התחיל לנופף בידיו. ״זאת הטרדה מינית של עובד מסור על-ידי מעבידה!״
״די כבר, תירגע,״ כמעט התחננתי.
״הבוסית שלי לא תגיד לי לאן לדחוף את הזכרים שבחיי!״ הוא מחה אגלי זיעה.
״מה?״ מהאקווריומים הסמוכים נשלפו פרצופים מסוקרנים. איפה ההצגה?
״תודה, תודה,״ רוי החווה קידה עמוקה והעיף נשיקות להמוני המעריצים, שחזרו לכלוביהם בבושת פנים.
ההודעה השנייה היתה מנעמן. הוא באמת נשמה. ״הוטב לך?״ נרשם בדף המלבני, מתחת לתאריך ולשעה, ונדמה היה לי שאני רואה את הקמטים שנחרצו במצחו החלק של רוי כשנעמן הכתיב לו את השאלה. הוא לא מבין את הקטע שלנו, והוא גם לא מנסה להסתיר את בורותו העמוקה. ״עולה חדש שכותב נוח בשבע שגיאות עדיף על הפרופסור המוזר הזה,״ הטיח בי רוי אחרי שעשה את טבילת האש עם נעמן וזכה לרשום מפיו הודעה בת שלוש מילים - ״אנו אנו הפלמ״ח״. וכשהוא מסר לי את הפתק עם פרצוף של מה-האינטליגנט שלך-רוצה-מחיי, לא כעסתי עליו ואפילו לא שמרתי לו טינה. הרי בחלומות השחורים ביותר הוא לא היה מנחש שנעמן ואני משתמשים בקודים צבאיים כדי לעודד, האחד את השנייה, במהלך אלף ואחד השלבים האיומים שעלינו לעבור במסגרת מה שכבר הוכתר בתואר ״הקרב על הצאצא״. ביום בו השאיר את ההודעה (שהיתה באמת מוזרה, עלי להודות באשמה) היה נעמן חייל אמיץ ששב משדה הקרב ומבשר לאהובתו ששתי המשימות עברו בשלום: הראשונה היתה לשגר מכל פלסטיק - לא חללית, אלא מטח של זרעונים טריים, ממקום איחסונם הרגיל, הטבעי, לתוך כלי שקוף שלא נראה מפתה במיוחד, שלא לדבר על בטוח ואמין: המשימה הנוספת, והלא פחות נועזת, היתה להביא את המכל היקר הזה למעבדה.
״ואם הילדים שלי ייפלו לי מהיד?״ התבכיין נעמן באותו בוקר ולא ידעתי מה מפחיד אותו יותר: החשש שמשהו יקרה למכל בדרך למעבדה, שהוא ידלוף או ייסדק, או שכל הלבורנטיות במעבדה יפערו פיות ענקיים כשיראו במו עיניהן, שמכל הזרע מוגש להן בידי לא אחר מהפרופסור האנגלי המתבודד, שכל ימות השנה מסוגר באולימפוס שבאגף ממול, במעבדה לחקר איידס.
הייתי בטוחה שההודעה הרביעית, מקסימום החמישית, תהיה מאמא שלי, שבטח כבר הספיקה לשמוע בחושיה המחודדים על כאבי הבטן שהיו לי בלילה ועל איך שלא הסכמתי לבלוע את התרופה שלה נגד שילשול, בטענה שמה שצריך לצאת מהבטן עדיף שייצא - אבל דווקא ההודעה השלישית היתה זו שלכדה לי את העין.
״בועז,״ אמר רוי כשהוצאתי אותה מהמניפה.
״בועז מה?״
״הוא לא אמר.״
״הוא צילצל או שהוא היה כאן?״
״היה או לא היה, יהיה או לא יהיה,״ הוא התחיל לזמזם.
״היה?״ פתאום ברחה ממני צעקה, לא יודעת למה ואיך.
״למה שיהיה?״ רוי המשיך לעצבן. ״סתם צילצל.״
״ומה הוא אמר?״
״הוא לא אמר שומדבר, דנה. בחייך, מה את רוצה ממני? הוא ביקש ממני למסור לך שבועז צילצל ואני כתבתי לך שבועז צילצל. זה הכל. נקודה.״
אבל בלב שלי היה סימן קריאה. ועוד איזה סימן קריאה. אפילו שלושה סימני קריאה וגם קו עבה מתחת, שחור וחזק. מצא לו זמן להסתנן לי בחזרה לחיים, לנשמה. מיסטר בועז, ביג בועז, בוז בועז. למה אני לא מסוגלת לכווץ את הגבות ולשאול באדישות מופגנת: ״בועז מי? בועז מה?״
לא היה לי שום מושג מה בועז רוצה ממני ולמה הוא בא, אבל היה לי מושג מצוין לגבי ההשפעה שעלולה להיות לו על עיתונאית מוכת-רייטינג, ששואפת לרומם את המניות שלה ולזכות בתפקיד הנכסף של הגשת מגזין הטלוויזיה לנשים בלבד. בועז היה בשבילי מלה נרדפת לצרות. להסתבכויות. לקריסת מערכות הנפש שמעולם לא היו יותר מדי יציבות. ואם נחבר את כל הנתונים למשוואה אחת, המסקנה המתבקשת היא שבואו הבלתי-צפוי של בועז מוכיח לכל מתעניין, שהמירוץ שלי לכס המנחה כבר ה-ס-ת-י-י-ם.
בכישלון מוחץ, אלא מה?