חסר מנוחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חסר מנוחה
מכר
אלפי
עותקים
חסר מנוחה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

חסר מנוחה

4.5 כוכבים (50 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

תקציר

אביב שמר היא בחורה ישראלית יפהפיה ותוססת, שבמהלך טיול במזרח לאחר שירותה הצבאי, פוגשת על אי קטן בתאילנד את איילן ג׳ונס, כוכב קולנוע אמריקאי האהוב עליה ביותר, שלקח לעצמו פסק זמן הכרחי באמצע צילומי סרט חדש.
 
עבור אביב, המפגש עם איילן הוא הגשמת פנטזיה, מהדברים האלו שקורים רק פעם בחיים, אם בכלל.
 
איילן נמצא בתקופה של סערות רגשיות, מקצועיות ואישיות. המפגש עם אביב מעניק לו חיוניות מחודשת, ומחבר אותו חזרה אל מציאות שבה הוא יכול, ולו רק למספר ימים, להיות רק איילן ולא אישיות ציבורית.
 
שניהם נסחפים לרומן קצר שכולו מערבולת של התרגשות ותשוקה חסרת עתיד.
 
לסיפור האהבה המפתיע והסוחף ביניהם יש השלכות הרות גורל ומרחיקות לכת עבור שניהם, השלכות שהשפעתן יימשכו גם שנים לאחר מכן, ויסיטו את מסלול חייהם אל דרך לא צפויה, רצופה מהמורות וקשיים. מה יהיה בסופה – אף אחד מהם לא יודע.

פרק ראשון

פרולוג
 
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. במציאות, אני מתכוונת. לא רק בסרטים או בתמונות.
הוא היה כל כך חתיך, יותר מאשר בסרטים. היה בו משהו עגום ומסתורי, משהו שהייתי סקרנית לחקור ולגלות, ואולי גם הייתה בי מחשבה נאיבית שאהיה מין סינדרלה מודרנית כזו, והאביר על הסוס הלבן יגיע יום אחד, ויציל אותי מן הבינוניות הזו, יסחוף אותי אל מגדל השן שלו בהוליווד, שם אשב איתו באחוזה מפוארת ורחבת ידיים, איהנה ממטעמי החיים ואדלג בלימוזינה מהשקת סרט אחד להשקה של סרט אחר - חיים בדור הסילון בין לוס אנג׳לס לקאן.
טוב אם להודות על האמת - לא באמת חשבתי.
בסיטואציה כזו, המוח לא ממש מתפקד במצב רציונאלי. יהיה נכון יותר לומר שההורמונים שלי חשבו, לא השכל.
אני נאנחת עמוקות. הדלת נפתחת ואחות נכנסת חרישית לחדר, נעמדת ליד המיטה, בודקת את המוניטורים המחוברים לגופו הקטן של עוז, הישן בשלווה יחסית בשעת לילה מאוחרת זו, רושמת הערות בקלסר שבידה.
״יש איזו שהיא התקדמות?" אני לוחשת בדאגה ובשקט כדי לא להעיר אותו, מסכן שלי, משפשפת את עיניי כדי למחות את הדמעות.
״טרם." היא עונה בשקט ובמבט מלא רחמים. ״בית החולים מבצע בדיקה נרחבת במאגר התורמים הארצי למח עצמות. זה לוקח זמן. אין עוד בן משפחה שאת יכולה לחשוב עליו שעדיין לא נבדק?"
אני מנידה בראשי בצער לשלילה, ולוחשת לה, דמעות בעיניי, "מיצינו את כל האפשרויות." אבל בתוכי אני יודעת, שיש עוד אפשרות אחת, שעדיין לא בדקתי.
האחות מהנהנת בצער ובהבנה, ויוצאת מן החדר, מותירה אור קטן, הדולק רק בחדר האמבטיה, מאיר את החדר כולו בתאורה חלושה.
אני מושיטה יד בעדינות ומסיטה את שיערו של עוז מפניו.
הוא כל כך דומה לו. אותו שיער שחור כעורב, אותן עיניים כהות המביטות בך במבט חודר, אותה רצינות. רק בן שש, ומשקל כל היקום על כתפיו.
אני מביטה בשקית האינפוזיה התלויה מעל ראשו של עוז, בכוסית הקטנה שאליה מתנקזות טיפות שקופות, טיפה אחר טיפה, באיטיות מענה, מכשפת כמעט, ונותנת למחשבות שלי לנדוד שבע שנים לאחור, אל אותה הרפתקה שראשיתה במשובת נעורים ואחריתה במחלקה האונקולוגית בתל השומר.

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

עוד על הספר

חסר מנוחה שרון צוהר
פרולוג
 
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. במציאות, אני מתכוונת. לא רק בסרטים או בתמונות.
הוא היה כל כך חתיך, יותר מאשר בסרטים. היה בו משהו עגום ומסתורי, משהו שהייתי סקרנית לחקור ולגלות, ואולי גם הייתה בי מחשבה נאיבית שאהיה מין סינדרלה מודרנית כזו, והאביר על הסוס הלבן יגיע יום אחד, ויציל אותי מן הבינוניות הזו, יסחוף אותי אל מגדל השן שלו בהוליווד, שם אשב איתו באחוזה מפוארת ורחבת ידיים, איהנה ממטעמי החיים ואדלג בלימוזינה מהשקת סרט אחד להשקה של סרט אחר - חיים בדור הסילון בין לוס אנג׳לס לקאן.
טוב אם להודות על האמת - לא באמת חשבתי.
בסיטואציה כזו, המוח לא ממש מתפקד במצב רציונאלי. יהיה נכון יותר לומר שההורמונים שלי חשבו, לא השכל.
אני נאנחת עמוקות. הדלת נפתחת ואחות נכנסת חרישית לחדר, נעמדת ליד המיטה, בודקת את המוניטורים המחוברים לגופו הקטן של עוז, הישן בשלווה יחסית בשעת לילה מאוחרת זו, רושמת הערות בקלסר שבידה.
״יש איזו שהיא התקדמות?" אני לוחשת בדאגה ובשקט כדי לא להעיר אותו, מסכן שלי, משפשפת את עיניי כדי למחות את הדמעות.
״טרם." היא עונה בשקט ובמבט מלא רחמים. ״בית החולים מבצע בדיקה נרחבת במאגר התורמים הארצי למח עצמות. זה לוקח זמן. אין עוד בן משפחה שאת יכולה לחשוב עליו שעדיין לא נבדק?"
אני מנידה בראשי בצער לשלילה, ולוחשת לה, דמעות בעיניי, "מיצינו את כל האפשרויות." אבל בתוכי אני יודעת, שיש עוד אפשרות אחת, שעדיין לא בדקתי.
האחות מהנהנת בצער ובהבנה, ויוצאת מן החדר, מותירה אור קטן, הדולק רק בחדר האמבטיה, מאיר את החדר כולו בתאורה חלושה.
אני מושיטה יד בעדינות ומסיטה את שיערו של עוז מפניו.
הוא כל כך דומה לו. אותו שיער שחור כעורב, אותן עיניים כהות המביטות בך במבט חודר, אותה רצינות. רק בן שש, ומשקל כל היקום על כתפיו.
אני מביטה בשקית האינפוזיה התלויה מעל ראשו של עוז, בכוסית הקטנה שאליה מתנקזות טיפות שקופות, טיפה אחר טיפה, באיטיות מענה, מכשפת כמעט, ונותנת למחשבות שלי לנדוד שבע שנים לאחור, אל אותה הרפתקה שראשיתה במשובת נעורים ואחריתה במחלקה האונקולוגית בתל השומר.