ממזרח למערב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ממזרח למערב
הוספה למועדפים

ממזרח למערב

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

“ממזרח למערב” הוא סיפור אוטוביוגרפי-אישי המשקף מציאות של מאבק בקשיים רבים ושונים, לא רק של הכותב, אלא של דור שלם של העליות הגדולות בשנות החמישים. כבר כנער חיפש הכותב דרכים משלו ליצירת עולם טוב יותר, ניצל הזדמנויות, התמודד עם קשיים, יצר קשרים והחליט לשבור מסגרות מקובלות. בדרכו שלו בחר להיאבק, ולאחר מכן להסתגל לתנאים שונים מאלו שהיה רגיל להם, והתאמץ להשתלב בעולם חדש של סגנונות וטעמים תרבותיים מגוונים, תחילה בארץ, והמשך בתוככי קהילות יהודיות בצפון אמריקה.
 
הכותב עובר שינוי מהפכני של גילוי עצמי והתגלות בפעילות למען יהדות אמריקה, החל בקנדה והמשך לאורך שנים רבות בניו יורק, שם זכה להכרה, להערכה ולפרסום במיוחד בשל ההמצאה החדשנית של ‘’הפטרה בצבע’’. חזנים ורבנים מקהילות רבות שיבחו את השיטה החדשה של ההפטרה בצבע, המסירה את הצד השלילי שבטופס המסורתי. הקהילה העניקה לכותב עיטורים שונים, כולל בחירה ל’’ישראל בונד’’ ול’’איש השנה’’.
זהו סיפור מלא השראה, המעודד לחשיבה עצמאית ולתעוזה המובילות לנתיבים חדשים, לאפשרויות של הגשמת חלומות, בכל המובנים.
הגבול הוא השמים.

פרק ראשון

פרק ראשון
זיכרונות ילדות 1949-1936
1. תעודת הלידה
 
ב-18 באוגוסט 1977, נחתנו בשדה התעופה של מונטריאול. נציג משרד ההגירה של קנדה דרש ממני להציג בפניו תעודת לידה. הוא לא הסתפק בתאריך שצוין בדרכון. "עליך להציג תעודת לידה מקורית. אם אין בידך תעודת לידה, שלח בקשה למשרד הפנים של תימן או לבית החולים שבו נולדת ובקש שישלחו לך עותק."
מה? איך אפשר? לך תסביר לפקיד הממשלה הקנדית שאין ולא היה דבר כזה "משרד פנים" בתימן, ולא היה בית חולים ואף לא רישום לידות ממשלתי כמו בקנדה.
באותם הימים שום אדם לא נדרש להציג תעודת זהות או תעודת לידה. ראיתי שעומד לפני קנדי עקשן החושב רק בקנדית וחשבתי מה להשיב לו. לבסוף אמרתי, "אתה יודע מה? אם אין לי תעודת לידה, לא נולדתי. אני לא נולדתי." וזה היה סוף הוויכוח. למתורגמן הסברתי שיש לי תעודת לידה אותנטית: אבי כתב את התאריכים של ימי ההולדת של ילדיו על כריכת ספרי קודש, אך מי יסתובב עם ספר במשקל של שלושה קילו? ואפילו תציג הוכחה זו, מי כאן מבין כתב יד עברי? אמרתי בלבי: מזל שיש הוכחה. אחרת אולי לא נולדתי.
מקרה זה העלה בזיכרוני את מה שהסבתות מרים, סלאמה, והדודות היו מספרות לי. אבי, מורי יחיא מעוצ׳ה (מעודה), נשא לאישה את נעמה בת מורי שלום קחזם. לימים התקיים בנעמה ותהר האישה ותקש בלדתה כמו שכתוב ברחל אמנו “ותלד רחל ותקש בלדתה״ (בראשית לה 16) ותבאנה החכמות לסעדה ליילד את בכורה של נעמה כמקובל. הכלה הצעירה והבלתי מנוסה סיפרה שבלידתו של בנה סבלה סבל בל ישוער. אותו היום היה היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, הלוא הוא יום צום תשעה באב. בשעה שבבית הכנסת קוננו קינת “איכה״ בקול רם ויללו פיוטים על חורבן בית המקדש, היולדת ליוותה אותם בצעקות הכאבים של צירי הלידה עד הרגע שבו נשמע בכיו של היצור חדש. מזל טוב! נולדתי ביום צום תשעה באב. איך אפשר לשכוח? ההורים האמינו לפי המסורת שנולד להם המשיח! הרי האגדה התלמודית מספרת שהמשיח נולד ביום ט׳ באב.
נראה כי הוריי שמחו להאמין זמן לא מועט שאולי-אולי הבן שנולד להם ביום ט׳ באב ה׳תרצ״ו (1936) אינו אלא המשיח. הרי תרגום יונתן לנביאים מייחס את ישעיהו (פרק ט׳ פסוק 5) “כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור, אביעד שר שלום״ — למשיח. והתלמוד בבלי מסכת דרך ארץ זוטא: “רבי יוסי הגלילי אומר: אף שמו של משיח נקרא שלום שנאמר: ׳אבי עד שר שלום׳.״
הנוצרים טוענים כי ישוע (ישו) שלהם הוא פֶּלֶא יוֹעֵץ; ואמי, ששמחה בלידת בנה בכורה טענה: “אם הנוצרים מבססים את הולדת משיחם על הכתוב בפסוק זה, למה שלא יהיה דרש על משיח יהודי תימני מאותו פסוק? “כי ילד יולד לנו״. למה לא?
במרוצת השנים הרבתה אימא לספר על ההיריון הראשון שלה, על הלידה הקשה ועל סעודת מצוות המילה שלכבודה שחטו כבש. השוחט היה סבא שלי, אבי אמי, מורי סאלם קחזם, ששימש רב, שוחט ומוהל. הוא שחט והכשיר את התקרובת לסעודת המצווה כמקובל במסורת, וגם מל אותי (מובן שלא השתמש באותה סכין. הייתה חלוקת תפקידים בין הסכינים).
הבית התמלא המולה רבה. האורחים שבאו ממרחק צמו כמה ימים כדי לקיים בהידור את סעודת המצווה. הדודים זימרו שירות וברכות וסלסלו בפיוטים, הרב והסב הרעיפו ברכות.
ה"מורי" של הכפר ציטט דרשה מהתלמוד: "דרש רבי שמלאי למה הוולד דומה במעי אמו, לפנקס שמקופל ומונח ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, ומלמדים אותו כל התורה כולה, וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו (ומשכיח ממנו) כל התורה כולה, ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע. והווי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא (מסכת נידה דף ל׳ עמוד ב׳).
בכך בעצם הכריז על מרשם מסורתי לחיי אמונה ויהדות.
בסיום הסעודה בירכו הגברים את אבי ב"מזל טוב" לאמור: בן נולד לך. זה הקטן גדול יהיה. הנשים ברכו את אמי במיטב הברכות: אם הבנים שמחה הללויה.
אבי לקח נוצה טבלה בדיו וכתב על המקום הפנוי בעמוד הראשון של חומש "נחל קדומים" בהתרגשות, בתקווה, בשמחה, בברכה, בגיל וברעדה את תעודת הלידה, הלא היא כתובה עד עצם היום הזה כאילו רק תמול שלשום נכתבה.
וכך כתב:
"נולד הילד הטוב הדומה לעץ רטוב ביום ט׳ לחודש אב ה׳תרצ"ו (28.7.1936) סאלם אבן יחיא מעוצ׳ה (צ׳ צליל ד עמוקה שהפך לד׳ = מעודה) ה׳ ישמרהו ויחיהו לאביו ולאמו ויתקיים בו מקרא שכתוב: "כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו. ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור אביעד שר שלום."
כך נהגו לצטט מהתנ"ך (תורה נביאים כתובים) פסוקים הנושאים מסר של ברכה, איחולים ותפילה לשלומו ולעתידו של הרך הנולד. קראתי את השורות האלה פעמים רבות כל כך עד שנדמה לי שהייתי עד ראייה למשיכות הקולמוס ביד אבי.
2. דמות הסבא שלי
סבי, אבי אמי, מורי סאלם קחזם, היה בעל זקן ארוך, עיניים בוהקות ופנים חייכניות. תמיד לבש שמלת פסים ארוכה, ועל ראשו חבש כובע שחור עטוף בקצהו במטפחת מנומרת משבצות שחור-לבן ומקופלת בסגנון יהודי תימן. מאחורי אוזניו השתלשלו שתי פאות ארוכות, שהסתלסלו מצדי האוזניים עד לבית החזה.
סבי היה ראש משפחות קחזם לענפיהן ורב הכפר כולו. הוא היה בקי באוצרות המסורת וידע לצטט בעל-פה פרקים שלמים מהתורה, מהמשנה ומהרמב"ם (הרב רבי משה בן מימון). שמו הטוב כתלמיד חכם גדול העניק למשפחה כולה כבוד, הערכה והערצה. הוא היה בודק את ידיעותיי וחד לי חידות על מה שלמדתי בחדר ברמזו: "חמישה חומשי תורה כמספר האצבעות, מה הם?" וגם — "מספר כל ספרי התורה הוא ארבעה יותר מכל עשרים האצבעות. תן שם ספר לכל אצבע."
אמי ודודותיי היו מספרות שהסבא שלי נשא ארבע נשים. הוא היה איש גבוה ויפה תואר, ונשים חשקו בו. המנהג לשאת נשים אחדות בעת ובעונה אחת היה המשך למסורת התנכית, כמו יעקב אבינו, דוד המלך ושלמה המלך. הרי הרמב"ם כתב: "מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתובתה של ראשונה ארבע מאות, ושל שנייה שלוש מאות, ושל שלישית מאתיים, ושל רביעית מאה, נמצא הכול אלף--וגירש כולן או מת--אם הניח ארבע מאות או פחות, חולקות כולן בשווה; וכל אחת נוטלת מאה או פחות". כך קראנו בשילוש במשנה תורה להרמב"ם, (ספר נשים, הלכות אישות פרק י"ז). המסורת המוסלמית של ריבוי נשים שלטה בתימן, והיהודים לא ראו צורך לשנות סדרי עולם הקיים מקדמת דנא.
3. מאימתי מתחיל גיל חינוך?
אימא מספרת שטרם התייבש הדיו על הנייר ואבא, מורי יחיא, התחיל להשמיע ולשנן לתינוק את הפסוק: "שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד", ובמשך הזמן הוסיף להקריא לו פסוקים מן התורה, ברכות וקטעים מן התפילה. כשהעירה לו, "אתה חושב שהוא קולט משהו?" השיב לה: "אולי את צודקת במשהו. אבל אל תשכחי שהוא יודע את כל התורה מבטן אמו, אני רק מזכיר לו מה ששכח. אולי ברגע זה הוא לא מבין, אבל הנשמה שלו מבינה ועוד איך."
בן שלוש למקרא. אני כבר יושב בישיבה מזרחית על הקרקע ממול אבי, בשעה שהוא רוקע את המתכות הדקות בפטיש להתאימן למכשיר שהוא מתקן, ובו בזמן מלמד אותי לקרוא את העלייה השישית של פרשת השבוע. תורה מלמד, בשעה שמלאכתו נעשית. הוא מודד וחותך את המתכת למידה הנחוצה ומתקן את קריאתי. השבת זה התור שלי לקרוא מספר התורה. כל ילד יהודי בתימן מרגע שמפסיק להרטיב, מהיום שאיננו צריך חיתול, אביו מתחיל לחנכו להניח תפילין, להתעטף בטלית, לעלות על דרגש לבמה לקרוא בספר התורה לעיני כל הקהל את העלייה השישית או לפחות חלק ממנה.
אבי, מורי יחיא, מקפיד שאלמד לקרוא מספר מוגה ומדויק הידוע בשם "תאג׳ תימני, כתר תורה". הוא מפציר בי ודורש לחזור ולקרוא את הפסוקים שטעיתי בהם כמה וכמה פעמים. הוא סבור שרק כך יבטיח קריאה נכונה בציבור כשיגיע תורי לקרוא את תרגום אונקלוס או ששי בבית כנסת. אני חוזר וקורא כל פסוק כמה וכמה פעמים בשעה שאבי שקוע בעבודתו. השינון הרב היה עליי לטורח.
בינתיים אמי מגישה קהווה (קפה תימני), אני מביט בה במבט חודר של בקשת עזרה. מיד היא מבינה לנפשי ומבקשת ממני: "קח את הכד לשכנה". אני מפסיק את קריאתי, סוגר את הספר במהירות, ובזריזות רבה לוקח את הכד והולך. בדרך פוגש שניים מחבריי ונעצר. מניח את הכד בצד ומשחק אִתם שעות ארוכות. שכחתי מהכד.
4. קול התרנגול מעורר
וישכם מורי יחיא בבוקר וייקח את שלום בנו אתו ויבואו אל המקום אשר שם האלוהים. כל בוקר עם אור השחר קול התרנגול קורא: קומו לעבודת הבורא! כמעט לכל משפחה בכפר היה לול תרנגולות בחצרה, ועוד לפני הזריחה החל קולם של התרנגולים נשמע למרחקים מכל לול. למקהלת התרנגולים לא היה מנצח, וכשאחד טרם סיים את הקוקוריקו שלו, כבר קול תרנגול שני התחיל קוקוריקו משלו, והחרו התחילו גם השלישי והרביעי וכל תרנגולי הכפר. הקוקוריקו נמשכו זמן די ממושך והיה די בהם כדי להעיר את הישנים. אך בשביל השקועים בתרדמה עמוקה שהקול לא נכנס לאוזניהם, היה מורי יוסף חולף עובר ליד כל בית וקורא בשמותיהם. למשל, "סעיד, צלה" (סעדיה, תפילה), "יחיא, צלה" וכן הלאה. אין מצב להתחמק. אבי היה מעיר אותנו לקום, ליטול ידיים וללכת אתו לבית הכנסת לתפילת שחרית.
"תן לילד לישון," הייתה אימא אומרת בראותה אותי רדום ועיניי נעצמות מאליהן. אבל מי הקובע? קול התרנגול. זמן תפילת שחרית הגיע. קול התרנגול קרא: קומו לעבודת הבורא! אין מה לעשות, חוק הוא ולא יעבור. התרנגול השמיע קולו שנית ושלישית, ואנחנו יוצאים וצועדים ומצטרפים לשיירה של ממלמלי תפילות העושה אף היא את פסיעותיה בחסות החשכה. בהגיענו לפתח בית הכנסת גילינו שאין אנו הראשונים. אור העששיות כבר האיר את האותיות שבסידורי התפילה.
כשילד נמנם, ואין צריך לומר נרדם, בזמן התפילה, סטירה מצלצלת העירה אותו מתרדמתו. בכי התינוקות שלא חטאו היה התפילות הזכות ביותר שהגיעו למרום לפני מלמולי התפילה של המבוגרים. המסורת התימנית הקפידה לקיים "חושך שבטו שונא בנו, אתה בשבט תכנו, ונפשו משאול תציל" (משלי כג 14).
כשגדלתי קצת, הייתי תוהה ובוהה: האומנם זו הייתה עצת שלמה המלך, החכם מכל אדם? חכמת גדולים על זאטוטים?
בוקר אחד ביקשתי מאימא לתת לי את התרנגול כדי שאקח אותו לשוחט שישחט אותו.
"למה?" שאלה.
השבתי: "אז הוא לא יעיר אותי באמצע השינה ואוכל לישון יותר."
צחקה אימא ואמרה בלשון השגורה בפיה בתימנית: "יא איבני, (בני) לא תוכל לשחוט את כל התרנגולים שבכפר."
5. שילוש
מיד בסיום התפילה התיישבנו מסביב לספר אחד כדי לקרוא את התורה שניתנה בסיני, ואת דברי הנביאים והחכמים. רוב המתפללים המשיכו לשבת בבית הכנסת לקרוא את "השילוש", הוא המנה היומית של הלימוד. באותה שעה כבר זרח אור היום וכמה מהאנשים הלכו לדרכם, לעבוד לצורכי פרנסתם. שיטת הלימוד בקבוצה הייתה נהוגה כך: כל אחד קורא פסוק, הלכה או משנייה, והציבור חוזר אחריו. כשמתעוררת שאלה הרב מסביר בקצרה או בהרחבה. לימוד זה נקרא "שילוש", על שם הקריאה משלושת המקורות: תורה, נביאים וכתובים. במשך הזמן הוסיפו קטעים מהמשנה, מהתלמוד ומההלכות. הספר שאצר בתוכו את המנות היומית של השילוש נקרא "חוק לישראל", והוא מצוי לא רק בכל בית תימני. מי שלא הספיק לקרוא את כל המנות היומיות בבוקר, השלים במשך היום בדרך כלל לאחר תפילת מנחה. למבוגרים היה תירוץ — לרוץ לעבודה, אבל זקנים ונערים לא היו פטורים מלימוד כל המודפס בספר "חוק לישראל". חוק הוא ולא יעבור.
6. קוראים הפוך
כל יום בשעה קבועה היו הילדים מתאספים ומטפסים על מדרגות המובילות ל"חדר" הבנוי מעל בניין בית הכנסת, מתיישבים על המדרגות לשחק חמש אבנים או בגלעיני תמרים, עד שהמורי (המורה, הרב) פתח את הדלת. אחר כך התיישבנו על הרצפה, צפופים סביב שולחן מלבני קטן שעליו ספר הלימוד. כמה מהספרים היו כתובים בכתב יד.
עוד לפני תחילת הלימוד שרנו כולנו את הפסוק: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". קולותינו נשמעו למרחוק ברמות שונות. השתדלנו ללמוד לקרוא ולדקדק בהגיה ובניגון הטעמים בתורה.
אופן הלימוד: המורי קורא פסוק והתלמידים חוזרים אחריו. אם הוא שומע שיבושי קריאה — חוזר שנית. המבחן היה שילד קרא וכולם חזרו אחריו. כך קראו את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום", אחד קורא וכולם חוזרים אחריו פסוק-פסוק, ואחד קורא את התרגום. המבחן האחרון היה בשבת, אז נתבקשנו לקרוא בציבור את "תרגום אונקלוס" בארמית, ואת העלייה "שישי" מהקלף של התורה.
בחדר קראו שישה ילדים בספר אחד מפאת מחסור בספרים. הילדים משכו עיניהם לקרוא מצדי הספר והתרגלו לקרוא מכל הכיוונים. פעם אירע שמשכתי את העמוד בשעה שקראתי בתורי והעמוד נקרע קצת. כולם ראו והגיבו כאילו קרה אסון. באותו יום נענשתי להישאר ב"חדר" עד שהוריי באו. חשבתי בלבי שעדיף לשנן בעל-פה מה שהמורי אומר, ולא לגרום קרע בדף אחד של הספר. שנים רבות מאוחר יותר חשבתי שאולי בזכות זה רוב התימנים יודעים את התורה בעל-פה (תתחיל פסוק מהתנ"ך בנוכחות תימני והוא ימשיך אותו בעל-פה).
7. סופרי סת"ם
בשל המחסור בספרים הזמינו את מורי ג׳יאת ואת בנו שמעון, סופרי סת"ם (כותבי ספרי תורה, תפילין מזוזות), לבוא לכפר שלנו כדי לכתוב כמה ספרים. המשפחה שלנו נתנה להם חדר לגור בו וסיפקה להם מזון כחלק מתנאי העבודה. הייתי סקרן לראות איך הם מכינים את העור לכתוב עליו ספר תורה. הם בחרו לעבוד על גג הבית בשל המרחב הישר והשקט. פעמים רבות עמדתי זמן ממושך וצפיתי בהם, כיצד הם מותחים את העור ותוקעים בקצותיו מסמרים. במצב כזה יכלו למדוד את מידותיו, לשרטט בעזרת סרגלים את השורות ולחתוך את כל הקצוות המיותרים. כשהעור היה מתוח היו חורטים במכשיר מיוחד לסמן את השורות שביניהן יכתבו את האותיות בקווים בלתי נראים, מעין חותמת מים.
מהם שמעתי ולמדתי את החישובים של שטח הגווילים. כמה פרשיות, כמה פסוקים, כמה מילים וכמה אותיות יש בתורה. מספר כל אותיות התורה הוא 600 אלף, כנגד מספר יוצאי מצרים 600 אלף רגלי (שמות פרק יב פסוק 37).
אותיות המלה "ישראל" רומזות על מספר האותיות של התורה — 60 ריבוא אותיות לתורה, ראשי תיבות: יש ששים ריבוא אותיות לתורה.
במלאכת הכתיבה עצמה התחילו רק לאחר שהכינו די עורות שיספיקו לכתוב עליהן את כל התורה. בזמן הכתיבה אסור היה להתקרב אליהם. הם היו מרוכזים מאוד במלאכה, שעות רבות כל יום. במשך כמה שנים כתבו למשפחה שלנו שני ספרי תורה, מגילת אסתר וכמה מזוזות. כמה שעות ביום הם הקדישו ללימוד כל ילדי הכפר משנה, הלכה ומדרש.
8. נשיכת כלב
יום אחד שלחה אותי אימא להביא משהו פעוט מבית השיח׳. כשהגעתי לשער הבניין והתחלתי להקיש בטבעת המתכת שעל דלת השער, קפץ עליי כלב ענקי שרבץ בסמוך ונבח. נבהלתי מהנביחות, ברחתי בריצה והוא אחריי, רץ ונובח, נובח ורץ ונובח. מרוב בהלה רצתי יותר מהר ועוד יותר מהר עד שנתקלתי בדבר מה ונפלתי על פניי והכלב נשך את ישבני וקרע את בגדיי. הנביחות פסקו, הכלב הלך לו עם חתיכת בד בפיו ואני קמתי וחזרתי הביתה בוכה.
כששמע סבא, אבי-אבא מה שקרה לי, התחיל לצטט פסוקים מהתנ"ך. הכלב שומר על אדונו "והכלבים עזי נפש", "לא יחרץ כלב לשונו", הכלב מועדף כבעל זכויות מיוחדת "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות פרק כב פסוק 30).
אמרתי לו: "הוא נשך אותי". איך אוהב כלבים אחרי מה שקרה לי?
הוא לא ענה.
אמרתי לו: סבא, האם כתוב "לכלב תשליכון אותי?" (על פי הפסוק המצוטט לעיל שמות כב 30)
ענה סבא: כלב נובח אינו נושך. אל תיבהל מנביחת כלב."
אך עד היום אני מתרחק מכלבים.
9. מים מהמעיין
הדודה בדרה שמעה גם היא מה שקרה, רצתה להרגיע אותי וביקשה ממני ללוות אותה לשאוב מים מן המעיין בשעות אחר הצהריים. כד המים כלה וחובה למלאו, ונימוסי המקום מחייבים שאישה לא הולכת לבד. ההליכה למעיין בכלים ריקים נמשכת כחצי שעה, הירידה בשביל העפר ובמדרגות למעיין קלה ביותר. אך בחזרה, עם כד מים כבד על הראש, העלייה קשה, ההליכה אטית ויש להיזהר מהיתקלות באבנים בדרך ומהחלקה, ולכן המאמץ בדרך נמשך כשעה או יותר. בדרך היו נקודות עצירה למנוחה קלה, שם היה עליי לעזור לדודה להוריד מעל ראשה את הכד ולהחזירו לאחר ההפסקה.
בדרך כלל היו הנשים היהודיות מתאספות בבוקר, לפני זריחת השמש, לצאת לדלות מים מהמעיין הנמצא בתחום מגורי הערבים. הן הלכו בקבוצות מטעמי ביטחון וגם לעזרה הדדית: כל אחת נזקקה לרעותה כדי להרים את כד המים על ראשה. אחרי שמילאו את הכד מיהרו השואבות לחזור לבתיהן כדי להימנע ממבטים של צעירים מוסלמים שנתנו בהן עיניהם ופלטו ביטויים מעליבים.
בדרך פגשה הדודה את רומייה והודתה לה על השאלת הכד.
"מתי תחזירי אותו?" שאלה רומייה.
"מה? שלחתי אותו ביד הילד לפני כשבוע," נזעקה הדודה.
"אני לא ראיתי את הכד..." ענתה רומייה.
מרים, ששמעה את השיחה, התערבה ואמרה: "אני ראיתי כד מונח שם, במקום שהילדים משחקים. הוא מונח שם כשבוע. ילדים הם ילדים, את יודעת איזה טבע יש להם. העיקר שיהיו בריאים..."
10. עצים מהיער
לעתים רחוקות, כאשר אבי הלך לכמה ימים לרגל עסקיו, אימא הייתה לוקחת אותי אִתה מוקדם בבוקר לחטוב עצים. איזו שמחה! תמיד אהבתי ללכת עם אימא ליערות לחפש ענפי עצים יבשים. הופתעתי לגלות הרים ונופים מעבר לכפר וגם להתנסות בגילוי תופעות טבע. בדרך סיפרה לי אימא סיפורים על עצמה ועל המשפחה שלה. בעודנו הולכים ומדברים נתקלנו לא אחת בחיות לילה קטנות וגדולות שעדיין שוטטו ולפתע קיפצו בין השיחים לידינו. הערפל היה כה סמיך. חשתי כאילו ידיי נוגעות בעננים המרחפים בחלל ומסתירים את האור הקלוש שלפני הזריחה. האופק לא נראה כלל בשל הערפל, והעצים נראו כעצמים בלתי מזוהים, ענפיהם אינם ניכרים. עם התגברות אור היום החלו צורות ההרים מתגלות אט-אט. צעדתי ליד אמי על קרקע לחה מאגלי טל. התפעלתי מאוד מהמראות הצבעוניים של אור הזריחה הראשון של השמש שהפציע והאיר לנו את האופק הרחוק. מה שהדהים אותי ביותר היה מראה פתאומי של עדת קופים על צלע ההר שמולנו.
אימא הזהירה אותי: "אל תתעסק אִתם."
לקחתי מקל וכיוונתי לעברם כאילו אני יורה עליהם והם ברחו. אימא חזרה ואמרה: "טוב שבאת אִתי. כשקופים רואים אדם בודד הם מתנפלים עליו מכל הכיוונים ומתעללים בו עד שהוא מת." כך סיפרו לה.
אני שוטטתי בין הסלעים, ואימא, שחששה לשלומי, קראה לי שוב ושוב לבוא לעזור לה: לטפס על העצים, לשבור ענפים יבשים ולאסוף את אלה שליקטה. כך מנעה ממני מלהתרחק ממנה. עזרתי לה לאסוף את הענפים שהצלחנו לשבור, והיא קשרה אותם לחבילה, הניפה אותה על ראשה והתחלנו לחזור הביתה.
בדרכנו חזרה התגלה לנגד עינינו מראה שלושת הכפרים בראש ההר. ככל שהתקרבנו ראינו ביתר בהירות את הבניינים של הכפר, והדרך הייתה מוכרת עד שהגענו לנקודת איסוף העצים ליד הבית. אימא הניחה את החבילה ליד החבילות המונחות שם, עד שיתייבשו לגמרי והעצים יהיו ראויים להסקה. הרבה מאוד עצים היו שם ליד הבית ולא ידעתי עד אותו יום למה הם משמשים. אמרתי לעצמי, אם לא שואלים לא יודעים.
11. איך הביצה יוצאת
כשביקרתי אצל אחי ישראל ביישוב שבו התגורר, ראיתי שהוא מגדל בחצר ביתו כתריסר תרנגולות בתוך לול. התבוננתי וראיתי שכאשר התרנגולות מטילות ביצים, הביצים מתגלגלות למטה לתוך סל המיועד לכך. באחד הביקורים אצלו שאלתי אותו מה הוא עושה עם התרנגולות הזקנות שאינן מטילות ביצים. הוא השיב בלשון זו: "שלום, בכל בוקר אני בא לומר להן ׳בוקר טוב׳, בודק את אספקת המזון והשתייה שלהן לכל היום. יש לי קשר נפשי אליהן. אני לא מסוגל לחשוב על האפשרות לשחוט אותן ולאכל את בשרן."
"נו," חזרתי ושאלתי, "אז מה אתה עושה אִתן?"
"אני מעביר אותן לבית אבות, לפינת החי שבגן החיות בירושלים," ענה אחי.
הביקור בלול התרנגולות של אחי העלה בזיכרוני מעשה שאירע לי כשהייתי בן שש. בכל פעם שיצאתי מהבית הייתי רואה תרנגולות ותרנגולים משוטטים במרחב החצר, מנקרים בעשב, ומדי פעם קופצים אחד על השני ומשמיעים קולות בג-בג-בגג, בג-בג-בגג. כשהסתובבתי אנה ואנה בין התרנגולות הן ברחו מפניי, ולא יכולתי אפילו לגעת בהן. אבל בכמה פינות שכבו תרנגולות אחדות ולא זזו ממקומן זמן ממושך. הדבר משך את תשומת לבי. שאלתי את סבתא: "מדוע התרנגולת האלה רובצות כל כך הרבה זמן? מדוע התרנגולת הזאת קפואה במקומה?"
סבתה ענתה: "הן מטילות ביצים עכשיו."
כששמעתי זאת גברה סקרנותי וביקשתי לראות איך הביצה יוצאת. ניגשתי לתרנגולות הרובצות בניסיון להקימן, אך לשווא. אי אפשר לראות. חיכיתי זמן רב. ברגע שתרנגולת אחת קמה מרבצה ניגשתי מיד לקחת את הביצה. ברגע שהאצבעות שלי נגעו בביצה החמה, תגובה בלתי צפויה אירעה. התרנגולת קפצה עליי, ניקרה אותי והבריחה אותי מתחום הלול בבהלה. סבתא הזהירה אותי שלא להפריע להן בשעות כאלה. באותו יום למדתי שאפילו תרנגולת נלחמת בחירוף נפש להגן על תוצרתה.
12. שור נגח
אחד מתפקידי הילדים במשפחה היה ללוות את הבהמות למאגר המים, שם היו שותות. התייחסנו אל העבודות שהוטלו עלינו כאל משחק. השתעשענו עם הבהמות ולעתים התגרינו בהן: משכנו בזנבן, ניסינו לטפס עליהן, אילצנו אותן לפנות ולהסתובב שוב ושוב. אהבתי במיוחד להתעסק עם שור חום, בעל קרניים כפופות שחי בעדר שלנו. בכל פעם שלקחנו את הבהמות למאגר המים, הייתי מתגרה בו בכל מיני דרכים שגרמו לו לקפוץ. יום אחד השור כעס, הסתובב אליי בחמת זעם, הרים אותי בקרניו והטיל אותי על הקיר הסמוך. למזלי, הקיר לא היה עשוי יציקה אחת, אלא מעין גדר אבנים המונחות זו על גבי זו. ברגע שהשור דחף אותי, הקיר כולו התמוטט ונפל עליו ועליי. הוא רץ וברח ואני נותרתי שכוב, קבור מתחת לאבנים. כשהתאוששתי קמתי וטיפלתי בפצעיי כשאני משנן את הלקח: לא עוד להרגיז את השור.
כששמע אבא קרא לי "חמור", כדרכו בשעת כעס. כשראיתי שהוא חוזר על כינוי זה פעמים רבות שאלתי אותו: "אבא, מי הוא אבא של החמור?"
הוא חייך ומאז פסק מלהשתמש בכינוי הגנאי הזה.
13. יחי מתחרה בדגיג
יחי, בן דודי, הצעיר שבחבורה, תמיד השתתף בכל פעולה ועבודה שהגדולים עשו. הוא רצה להוכיח שגם הוא כבר גדול. אחת העבודות שהיו מוטלות על הילדים הייתה לתת מזון לבהמות, לרעות אותן בשדות ולהשקותן במאגר המים.
יום אחד נהגנו יחי ואני את השוורים, הפרות והעגלים מרחק הליכה של חצי שעה בערך, עד מאגר המים שהיה במרכז הכפר של הערבים. המאגר היה חצוב בסלע ענק ובנוי כעין מרזב. שני צדדיו כמדרון ההולך ונהיה תלול. המים היו מכוסים בירוקת ובתוכם גדלו כל מיני יצורים ודגיגים שסיקרנו אותנו. יחי החליט לדוג את אחד הדגיגים, ויהי מה. כשניסה לצוד אותם החליקו רגליו על הירוקת והוא החל לטבוע במים העמוקים.
ראיתי איך כל כולו שוקע במים ואני חסר אונים, לא יודע מה לעשות. התחלתי לצעוק, לצרוח בכל הכוח ולבכות. הוא החליק וטבע ואני צרחתי וצעקתי. הצעקות לעזרה הגיעו לאוזני דיירי בית סמוך, ואת מה שקרה אחר כך לא אשכח לעולם: בחור ערבי קפץ מחלון הבית, רץ לעברנו ועם כל בגדיו לגופו קפץ במהירות אל המים, הרים את יחי והוציא אותו. ואני כל הזמן עומד שם ובוכה, חסר אונים.
הערבי החזיק אותו ברגליו ונענע אותו עד שהמים החלו יוצאים מאפו ומפיו של בן דודי. והערבי ממשיך ומנענע, והמים יוצאים ויוצאים. כך החזיק אותו עד שפסקו המים לצאת, ואז השכיב אותו על הסלע ומעך ועיסה את בטנו ואת חזהו, ושוב הרים ונענע, וחזר שוב על פעולת העיסוי עד שיחי פקח את עיניו, שב לנשום וקם על רגליו. הרגשתי הקלה עצומה. אחרי זמן מה הלכנו הביתה. עד עצם היום הזה אני מעריך את אותו אדם ומודה לו על מעשהו הנאצל. אזכיר שבמשך הזמן הזה הבהמות שוטטו להן במרחק מה, והערבי אף עזר לנו להחזירן לנתיב המוביל הביתה.
חזרנו הביתה לא בלי דאגה. ידענו שאם נספר מה קרה לנו, התגובה תהיה קשה ובוודאי נקבל עונש חמור, במיוחד אני, הגדול האחראי.
14. עגל מתגלגל
אנחנו חמשת הילדים: שלמה, שמואל, שלמה הקטן יחי ואני, היינו ממציאים משחקים בחמש אבנים, בבניית מגדלים מגלעיני תמרים ובציד ציפורים וחיות קטנות. מדי פעם, בהיעדר מבוגרים בבית, הכנסנו עגל קטן, תיש או כבש והעלינו אותו למקום מסתור, לגג של הקומה הרביעית. זה היה מקום שמבוגרים בדרך כלל לא פקדו, ויכולנו לשחק בו כאוות נפשנו.
יום אחד העלינו אל הגג כבש צעיר שחום. רכבנו עליו, משכנו באוזניו, בזנבו, וגם ליטפנו אותו. אני גם זוכר שיחי הקטנטן נהנה יותר מכולנו. בגלל משקל גופו הזעום הצליח להחזיק זמן רכיבה ארוך יותר. לפתע-פתאום שמענו את דלת החצר הגדולה נפתחת — מישהו מהמבוגרים הגיע. מיהרנו להחזיר את הכבש למקומו. כשראינו שהכבש לא מבין את המצב ולא מזדרז, דחפנו אותו, שירד במדרגות כמה שיותר מהר. והוא לא הבין ולא מיהר, אלא פשוט התגלגל, כלומר אנחנו גלגלנו אותו במורד המדרגות יחד אִתנו. המסכן געה ופעה והשמיע קולות מעוררי רחמים: בע-בע-בע... עד שהגענו לקומת הכניסה. כל הדרך במדרגות כולנו בעבענו עם הכבש בע-בע-בע... וצחוק גדול צחקנו. מה-זה צחקנו? הכבש הזה הצחיק אותנו. תארו לכם, באותם רגעים סבא נכנס, ראה ושמע את חמשת נכדיו צוחקים צחוק גדול. הוא לא הבין למה אנחנו מחקים את קולות הגעייה של הכבש וצוחקים כל כך. סבא היה סלחן מאוד כלפינו. הוא רק שאל: "מה אתם צוחקים? מה מצחיק אתכם?" ועלה לחדרו בלי להמתין לתשובה.
בעלי חיים אינם מאולפים לעשות צרכיהם במקומות מסוימים. הם משאירים סימנים בכל מקום שבו עברו, ואותו כבש הפריש לאורך המדרגות ובחדרים. וכשאימא באה וראתה — תארו לכם את התגובה. היא איימה שתגיד לאבא (אימהות אינן מענישות ולא מרביצות. רק מלשינות). אם אבא היה מופיע מיד, בעוד כעסה רותח וחם והיא מנסה לגמגם משהו, אוי ואבוי איזה עונש, אילו מכות היינו מקבלים. האבות לא דיברו, לא שאלו — ישר הרביצו. אך על פי רוב האימהות היו רחמניות יותר. הן חששו שמא נענש ונמנעו מלספר על מעשי השובבות שלנו. יותר מזה, אימא וסבתא היו מגוננות עלינו מפני האבות "האכזריים" שמכים את הקטנים.
האחרון להיענש היה יחי. "הוא עוד קטן," אמרו. אבל בפקחותו למד מניסיון המבוגרים ממנו והחכים.
15. כשר לכלבים ולנשרים
אחד מתפקידיה של סבתא ברכה העיוורת היה לחלוב את הפרות בכל יום. בוקר אחד מצאה את השור שוכב במקומו, ולא קם כמו בכל יום. באה וסיפרה לכולם. אבא, הדודים וסבא הלכו לבדוק מה קרה, מה שלום השור. חלפו כמה שעות, כל הבהמות יצאו כבר למרעה והשור עדיין לא קם. הזמינו את אחד השכנים לנסות לעזור להקימו, והוא לא קם. בדקו חיצונית את גופו ולא מצאו עליו שום נזק, שום סיבה נראית לעין. הרב הוזמן לבוא לבדוק את השור. הוא בדק, שאל כמה זמן השור שוכב, חשב ואמר שאם השור לא קם יממה, זה סימן שהוא ראוי למאכל לכלבים, ככתוב: "ובשר בשדה נבילה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות פרק כ"ב פסוק 30).
הוחלט לשחוט את השור ולהשתמש בעורו, ואת בשרו לחתוך לחתיכות, לשאתו ולהשליכו מראש הגג אל מרגלות ההר סמוך לבית. אמרו ועשו.
כעבור כמה שעות נחתו במקום נשרים גדולים, שהבריחו את הכלבים וזללו בתיאבון רב את בשר השור. אני זוכר שאנחנו, הילדים, צפינו בנשרים בעניין רב מהגג. התבוננו והתפעלנו מגודל כנפיהם וממקורם הארוך והכפוף. היינו רוצים לראותם עפים, אבל הם היו עסוקים בזלילה. הם קיפצו וניתרו וזללו כל כך הרבה בשר עד שלא יכלו לעוף מכובד משקלם. זרקנו עליהם אבנים מראש הגג ואלה נחתו בקרבתם, אולם גם אז הם בקושי זזו, ורק קיפצו קפיצות קטנות מרוב כובד. לפנות ערב הצליחו כמה מהם להתרומם ולעוף ואחרים נשארו שם עד למחרת.
16. מה עולל תעלול
אינני זוכר אימתי וכיצד גדלתי כל כך מהר בלי לחוש בכך. פתאום נעשיתי לילד שמשתובב ומנהל את המשחק עם הילדים ברחובות הכפר. אחד ממעשי השובבות עלה לי ביוקר. יום אחד זרקתי את כדור המשחק על גג המחסן, ליד החצר. כל הילדים התנפלו עליי: "עכשיו איך נוריד אותו משם? במה נשחק?"
הצעתי לעשות סולם של ארבעה ילדים באופן כזה: אני אתכופף, על כתפיי יעמוד שלמה, מעל שלמה שמואל, ויחי הקטן מעל כולם. הוא יטפס לגג ויביא את הכדור. הסכימו. התרוממתי כשכולם עליי. זה היה כבד מאוד, ואז אירע דבר בלתי צפוי. רגלו של יחי דרכה על אבן רופפת בקיר, היא ניתקה ממקומה ונפלה ישר על הרגל שלי. בסבלנות עמדתי עד שכולם ירדו והסירו את האבן הגדולה מעל רגלי היחפה. מה שראיתי באותו הרגע היה רק חוט לבן שחיבר את האצבע האמצעית לרגל. האבן הגדולה מחצה ומעכה לגמרי את כל הבשר של החלק הקדמי של כף הרגל. מזל גדול שהגיד לא נקרע. שלולית דם גדולה החלה להיקוות סביבי. באורח ספונטני החזקתי את הרגל כפופה וניתרתי על רגל אחת לתוך חצר הבית. שם חיכיתי עד לבואה של אמי, שהלכה להביא מים מן המעיין.
אינני יודע איך להסביר מדוע החזקתי את רגלי כפופה לאחור, אך מתברר כי זה מנע איבוד דם רב שיש בו משום סכנת חיים. עודני עומד בחצר ליד הפתח, הגיעה אימא מהמעיין, נושאת על ראשה מיכל מים גדול. היא נזקקה לעזרתי כרגיל כדי להורידו מעל ראשה, וביקשה ממני לעזור לה, אך אני לא זזתי ממקומי והיא נאלצה להסתדר לבד. לפתע ראתה, לחרדתה, דם רב המטפטף מרגלי. בני הבית שהיו בבית נקראו לעזרה והציעו לקחת "צטא" (פיח, אפר) שנדבק בתקרת המטבח מעל התנור, לשים על הרגל ולחבוש אותה בינתיים. כעבור זמן הביאו עלים של שיח הנקרא "עובאב" (וויתניה משכרת) הידוע בסגולותיו המרפאות, כתשו אותו והניחו על הרגל, וכך החליפו את התחבושת מדי כמה זמן. כעבור ימים הרגל התנפחה מאוד, ולא הייתי מסוגל ללכת. שכבתי כל הזמן בלי יכולת לקום, ואת האוכל הגישו לי למיטתי. הסבתא עיסתה את הרגל הפצועה כמה פעמים ביום. לימים הבנתי את חשיבות המנהג השכיח של עיסוי הרגליים, בעיקר אחרי מסע ארוך. רגליים, ולא גלגלים, ניידו אותנו באותם ימים.
תהליך ההבראה נמשך כמה חודשים, ועד היום ישנה צלקת על רגלי שחוזרת ומזכירה לי את הסיפור הזה.
17. הרחבת אופקים
אופק עולמי התרחב מעבר לגבולות השכונה היהודית כשליוויתי את אמי לשאוב מים מן המעיין ולחטוב עצים מהיערות, או הולך עם אבי ליישובים ולערים סמוכות.
בימי חמישי נהגנו ללכת לשוק, ולעתים יצאנו מוקדם מאוד, עם שחר, בשעה שהאור הראשון מפציע. זו הייתה הליכה של כחמש שעות עד לעיר הבירה, צנעא.
אני זוכר את התפעלותי ממראה הבתים והשווקים ומלבוש האנשים העירוניים. הסתכלתי בעניין רב בסחורות הנוצצות שהוצגו בחנויות רבות כל כך. בצהריים היינו מתארחים אצל מורי ג׳יאת לסעודת צהריים ולמנוחה.
בדרך חזרה מהעיר הייתי רואה ממרחק את כל הכפר כולו הבנוי לאורך ראש הר גבוה, ומחולק לשלוש שכונות: שכונת היהודים במרכז ובשני הקצוות שכונות הערבים. הבית שלנו בלט בהיותו בנוי על קצה הצוק באמצע השכונה היהודית. בשכונות הערביות בלטו צריחי המסגדים, וקול המואזין הקורא לתפילה מראש הצריח נשמע למרחוק, כאילו הכפר מקבל את פני השבים. ככל שמתקרבים אל הכפר פוגשים יותר ויותר אנשים: נשים נושאות כדי מים על ראשיהן וגברים נושאים שקים על גביהם. כמה מהם רכובים על חמורים ואחדים על גמלים או צועדים ברגל לידם. כלי רכב ממוכנים עדיין לא היו בכל הארץ, פרט לשמועות שיש אחדים בעיר הבירה צנעא. בכפר, רק לעתים נדירות שעטה משאית על דרך העפר, מבריחה את כל ההולכים לצדדים ומעלה ענני אבק וחול. האנשים עוד לא התרגלו לדבר החדש והמוזר הזה, פחדו מפני הרעש הנורא שמעולם לא שמעו כמותו והתרחקו מריח הפיח ומהאבק שהתערבבו זה בזה והיתמרו באוויר. כשהיהודים נפגשו בדרך ושוחחו על התופעה החדשה המדהימה הזאת, היו מסיקים שאמנם הגיעו ימי המשיח.
ככל שהתקרבנו אל הכפר, הטיפוס בעלייה דרש מאמץ וההליכה נעשתה קשה יותר ויותר. תוך כדי הליכה הקפדנו לשמור על מרחק ממי שאינם יהודים, כצעד מונע משאלות מתגרות ומהערות מעליבות. קרה, לעתים רחוקות, שבכניסה לכפר שיסו בנו ילדי הערבים את כלביהם. למזלנו, הוריהם או מבוגרים אחרים מנעו זאת מהם, ואנו מודים להם על כך. בכפר כמעט כל התושבים הכירו זה את זה, ולמבוגרים המוסלמים לא היה נעים ממה שילדיהם עושים. בסופו של דבר שכנים היינו וצריכים להסתדר יחד.
הגענו לכפר עייפים והמשכנו ללכת לכיוון ביתנו. לא היו רחובות בכפר, אך כל אחד ידע מי גר בכל בית. גודל המבנה של כל בית וצורתו הכריזו על בעליו — כך הסביר לי אבא — בתי עניים הם בני קומה אחת עשויים מחמר, בעוד בתי עשירים מתנשאים לגבהים, שלוש וארבע קומות ובנויים מאבן. המפורסמים ביניהם היו ידועים ובולטים. בעוברנו בקרבת השכונה של הערבים אבי היה מצביע על בתים של משפחות מפורסמות וחשובות: בית עורך דין אלראמח, ממולו בית אלסייף, שם בית אלאימאם, שם בית השייך אלעלאמי, ושם בית מוכתר הכפר.
מרגע שנכנסנו לשכונת היהודים, הוקל לי והרגשתי פחות עייף ובטוח יותר. כאן כולם הכירו את כולם. אבי הצביע על הבתים, ללמד אותי מי גר והיכן: משפחת מועלם, משפחת לוי, משפחת נחום, משפחת מורי יוסף וכן הלאה. בסך הכול היו בכפר כ-60 משפחות יהודיות. במרכז השכונה ניצב בית הכנסת. בחצרו שהו אורחים נודדים, והמשפחות היהודיות אירחו אותם או סיפקו להם ארוחות לפי תור במשך ימי שהותם. אני זוכר שאימא הייתה שולחת אותי לתת להם שתייה ואוכל. כשהתעצלתי היא הייתה מזרזת אותי במלים: "לך בני, זו מצווה, זו מצווה". כך זכיתי לקיים מצוות רבות כאלה.
בקומה העליונה של בית הכנסת נמצא ה "חדר" שבו למדנו עם המורי. ממול הייתה רחבה גדולה שבה התקיימו אספות שבהן דנו בנושאים ציבוריים בעתות חירום, ונשאו תפילות לגשמים בשנות בצורת.
לאחר שחלפנו על פני מקומות אלו, נכנסנו לרחוב צר שבו בנויים הבתים שלנו: שלושה בניינים בני ארבע קומות כל אחד. מהגג היה אפשר לצפות ולהשגיח על חלקות השדה של המשפחה שבעמק ושבצלע ההר ממול. מהתצפית שבגג הבית שלנו אפשר היה לראות את העיר מנאכה באופק ממערב, ולהצביע על יישובים קרובים במרחב. באחד החדרים שבבניין האמצעי אני נולדתי.
18. מטמון מתחת לבית
כשהייתי בערך בן שמונה שנים גילה לי אבי סוד כמוס. הוא קרא לי לחדרו ואמר בשקט: "בוא אתי, אני רוצה ללמד אותך משהו חשוב מאוד, ואתה שמור אותו בסוד."
אבא לקח אותי לקומה התחתונה של הבית. הוא גלגל שטיח שהיה פרוש על הרצפה ומתחתיו הרים לוחות וקרשים. ראיתי פתח מרובע וסולם חבלים לירידה. ירדתי אתו בסולם ושם התגלו לעיניי הרבה חדרונים מלאים בתבואה מסוגים שונים: חיטה, שעורה, דוחן, עדשים, אפונה ותירס. המקום היה קריר, בלי דלת יציאה משם, רק בעזרת סולם החבלים. כאשר ראיתי זאת בעיניי, הבינותי מהו הסוד: כניסה נסתרת לחדרים חצובים בתוך הסלע מתחת הבניין המשמשים מחסן לתבואה השמורה לשנות בצורת.
"בשנות הבצורת מעלים תבואה מהמחסנים הנסתרים, מוציאים עד שער הכניסה ומוכרים לאנשים הבאים מקרוב ומרחוק," הסביר לי אבא. "כשסבא רבא מדד בכלי המדידה תבואה במחיר הנקוב, היה מוסיף לקונה מלוא חופניים חינם, בקשיש, מלוא חופן וחופניים נתן חינם לפושטי יד, וכל אנשי הכפר דברו בשבחו."
יש אומרים שאת השם מעוצ׳ה קיבל מאנשים שנהנו ממעשי הצדקה והחסד שעשה. אנשי הכפר האמינו שבעקבות כך הוא התברך בהצלחות יוצאות דופן, כדוגמת יצחק אבינו ששדותיו הניבו פי מאה ממה שהוא נידב ותרם לפושטי יד, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה" (בראשית פרק כו פסוק 12).
הערבים האמינו שאללה משיב לו כגמולו בהצלחה גדולה בתבואות וקראו לו "מעוצ׳ה" — גמול.
אם חלה עצירת גשמים שנה אחרי שנה, המצב הכלכלי נהיה קשה מאוד. בני אדם היו מתחילים לנדוד לארצות אחרות לחפש מקורות מזון, כמו שמתוארות תקופות כאלה בתורה "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה" (בראשית פרק י"ב פסוק 10). "והרעב כבד בארץ" (בראשית פרק מ"ג 1). אין מה לאכול ואין במה להאכיל. "וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר לבניו: רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (בראשית פרק מ"ב פסוקים 2-1) — אין במה להחיות את נפשם, והיו מתנפלים על כל מה שנקרה בדרכם כדי לשרוד. בתקופות קשות כאלו, נודדים רעבים אכלו סוסים וחמורים וכל מה שאפשר להכניס לפה. נוודים כאלה התדפקו גם על שער ביתנו. דלת שער הכניסה הייתה גדולה, עבה וכבדה, עשויה מעץ מצופה בברזל, שאנחנו, הילדים התקשינו לפתחה. במרכזה הייתה קבועה טבעת מתכת גדולה מאוד ששימשה פעמון קריאה. כל מי שבא הרים אותה והכה על הדלת. הקול החזק נשמע עד לחדרים הפנימיים של הבית. מתחת לטבעת היה חריץ די גדול, בדומה לחריץ להשחלת דברי דואר, כדי להעביר דרכו גודל צלחת מזון החוצה.
לפעמים היו תושבי כפרים רבים נודדים ממקומותיהם וטורפים כל מה שניתן להכניס לפה. ברגע שמצאו מחסה, מקלט, מקום שבו יוכלו להתקיים, לא היו זזים משם כלל. לעתים היו קמים על בני הבית ושודדים כל מה שיכלו לשאת מתכולת הבית. אנשים אלה נדדו ממרחקים, ולפי צבע עורם השחור היה אפשר לדעת שמוצאם מארצות אפריקה. לכן, בהגיעם, וזה קרה לעתים רחוקות, היו מוציאים להם אוכל דרך האשנב. נהוג היה במשפחה שלנו לא לגמור את כל האוכל המוכן על מנת שיישאר לעניים כאלה כשיגיעו, אם יגיעו. זה תרם לביטחון האישי ומנע פריצות בכוח כאשר אין לרעבים מה להפסיד. זהו מה שנקרא "צדקה תציל ממוות" — מצילה ממוות את הנותן.
לא זכיתי להכיר את סבא-רבא, הסבא של אבי, הידוע בשם סעיד דאוד מעוצ׳ה אלזג׳יר (הקטן). נולדו לו בת אחת, בדור, ובן אחד, מעוצ׳ה, ולו נולדו שלושה בנים ובת: דוד, סעדיה, יחיאל ויונה. הבן הבכור, דוד, נפטר בגיל צעיר והשאיר שלושה בנים: שלמה, שמואל ויחיאל. הבן השני, סעדיה, עזב את הכפר ורצה לעלות לארץ כחלוץ ב-1945. הוא הגיע עד עדן אך נאלץ לשוב על עקבותיו כעבור שנתיים, כיון שלא קיבל אישור לעלות לארץ. הצעיר ביניהם הוא אבי, יחיא. בהיעדר האחים דוד וסעדיה נפלה האחריות לניהול ענייני המשפחה והטיפול בענייני משק הבית על אבי.
אנחנו, הילדים, השתתפנו בחלק ניכר מדרישות העבודה החקלאית. נתבקשנו לעזור בטיפול באויבי הנטיעות והתבואה ולהילחם במיני מזיקים, כגון זחלים, עכברים וחגבים, לעקור עשבים שוטים ולהבריח בעלי כנף. עיסוק זה נתפש בעינינו כמשחק משעשע, אלא שלפעמים היצור הנתקף היה תוקף בחזרה וספגנו עקיצות ונשיכות. כמו כן היה על הילדים להשגיח על בעלי החיים במרעה ולהזהיר על הופעת נחשים, שועלים או אנשים זרים.
19. היהודים כבני חסות
ככל שאני זוכר, שררו יחסי שכנות נסבלים בין היהודים והערבים, פרט להתנהגות ילדי הערבים כלפי ילדי היהודים. אבא כתב: "שנאת ילדי הערבים לילדי היהודים הייתה גדולה עד מאוד. בכל מקום תמיד רודפים את ילדי היהודים ומכים אותם על לא עוול בכפם, עד ששבענו בוז והשפלות ומרורים". לעתים קיללו הילדים הערבים את הילדים היהודים, זרקו עליהם אבנים ושיסו בהם כלבים. הם הפסיקו רק כאשר המבוגרים גערו בהם. אבא מספר שלפי הקוראן היהודים הם בני חסות שיש להגן עליהם כמו על אורח. אמרו שערבים רבו ביניהם כדי להגן על היהודים מפני פגיעות כי זו מצווה דתית לפי הקוראן. במציאות זה לא תמיד היה כך.
בין שני הצדדים התנהלו עסקי מסחר וחליפין. היהודים ייצרו עבור הערבים מוצרים ייחודיים כגון מעשה רקמה לבגדי נשים, תכשיטים, צורפות, פחחות — ייצור ותיקון מכשירי בית ומכשירים חקלאיים. את התמורה, מטבעות כסף טהור וזהב, הפקידו במקום מסתור בארגז, באחת הפינות בבית. לא ידוע איך התגלה מקום המסתור של אבא, אולם יום אחד התברר שמישהו גנב גניבה גדולה מהארגז שהיה חבוי ומונח מתחת לבמה מוגבהת בחדר המגורים, ובתוכו כל חסכונות המשפחה. מרוב צער ועגמת נפש נפל אבי למשכב והיה חשש לחייו. כאשר החלים, עשה אבא מאמצים גדולים לגלות מי הגנב אך לשווא. זהותו של הפורץ הגזלן מעולם לא נתגלתה.
20. עסקים עם הערבים
בוקר אחד הופיע אחמד. "צבאח אלכייר, יא-יהודי (בוקר טוב, יהודי)", פנה אל אבי וזה השיב, "צבאח א-נור" (בוקר אור).
אחמד בא לקחת את המשור שהביא לתיקון לפני שבועיים. שילם, לקח והלך. לאחר שעה קלה הופיע סמיר. שילם, ואבא נתן לו את המגל המושחז. יהודים רבים ביצעו את העבודה בבתי המוסלמים, ולפעמים לנו שם. המוסלמים והיהודים ידעו היטב מה מותר ומה אסור לבני הדת השנייה לעשות או לאכול. אמרה הייתה ידועה ושגורה בפי הערבים: ההבדל בינינו הוא הבשר והיחסים האישיים. בכל זאת, היהודים שעבדו בבית המוסלמי לא אכלו ולא שתו מכל מה שהציעו להם בלי לבדוק.
21. חרב מוצטפה
מגיל שש בערך חרותה בזיכרוני תמונה של התלהטות והתלקחות ריב בין אבי לבין ערבי אחד בשם מוצטפה, בחדר הסלון של ביתנו. השיחה הפכה לוויכוח קולני שהתגבר והתפרץ בין השניים. מוצטפה בא לעתים קרובות בקשר לאיזשהו עניין. באותו יום מוצטפה התפרץ לבית והחל מדבר עם אבא שלי בקול גבוה, בתקיפות ובטון כועס. תוך כדי התלהטות שלף לפתע את חרבו ואיים לדקור את אבי. אבי תפס מיד את ידו של מוצטפה וכופפה לאחור עד שהחרב נפלה לרצפה.
אני עדיין זוכר את הרגע שבו אבי הרים את החרב במהירות רבה מהרצפה והשליכה דרך החלון, החוצה מקומה שנייה. אני ממש רעדתי מפחד באותם רגעים. מוצטפה יצא מהבית בכעס גדול. הוא התבייש לספר שיהודי גבר עליו. אבי הזדרז ופנה לעורך הדין אלרמאח ושכר אותו כדי לייצג אותו במשפט, אם וכאשר ייתבע, תמורת מתן טבין ותקילין (מארמית: טובים ושקולים, הרבה כסף) שכר טרחה וכשוחד שעזר ברוב המקרים.
22. עורך הדין אלראמח
עורך דין אלרמאח הוכיח את יושרו כלפי אבי במקרים רבים של מעשי סחיטה, שוד, גניבה או השגת גבול וייצג את אבי משפטית בפני השלטונות באופן קבוע. מדי פעם היו תביעות מצד ערבים שטענו שחלקות אדמה שמכרו לפני שנים רבות שייכות להם ודרשו להחזירן. ערבייה אחת תבעה את אבי למשפט וטענה שחלקת שדה מסוימת שייכת לה, אך בעזרת עורך הדין אלראמח פסק בית המשפט לזכותנו.
לא פעם היה אפשר לשמוע שיחה בין יהודים שנושאה איך להתנהג אל מול רשעותם של הערבים. למשל, שמעון יעץ לחברו יהודה: "עוות וצווח". במשך הזמן הבנתי מה פירושה של סיסמה זאת. אם ישמעאלי נטפל אליך, "עוות וצווח", פירושו "הכה תכה את הערבי בכל כוחך וצעק בקול חזק ובקש עזרה כאילו הוא מכה אותך". בושה היא לערבי להתלונן שיהודי הכה אותו.
23. אירוח חיילים
אחד החוקים שהנהיג השלטון היה אירוח חיילים ערבים אצל משפחות היהודים. אני זוכר שהוריי נלחצו כאשר שמעו שחיילים חונים סמוך לשכונה היהודית. חייל שהגיע לדלת לא צלצל בטבעת המיועדת לכך. הוא הכה בקת הרובה בחזקה בדלת השער, ועצם הרעש הנשמע הטיל אימה ופחד על כל בני הבית. דבר ראשון החביאו מהר את הבנות הצעירות מפני הסכנה. אחר כך אבא ניגש בהיסוס ושאל, "מי זה? מי שלח אותך? לשם מה?" ואז פתח את דלת השער.
החייל ה"אורח" הראה מסמך ואמר, "אנחנו חיילי המלך חונים בשכונה היהודית למשך עשרה ימים ואני אורח שלכם." אחר כך מנה החייל את דרישותיו ואת הפריטים לארוחות שלו במשך תקופת שהותו: כל יום ארוחת צהריים טרייה, בשר בקר, בשר עגל, בשר כבש או גדי צלוי. זאת אומרת, צריך לקנות כבש או עז, לשחוט, לבשל או לצלות אותו כדי שיהיה לו ולחבריו לארוחת צהריים. היו אלה דרישות מוגזמות מעבר ליכולתן הכלכלית של משפחות יהודיות רבות באותם הימים, אבל אין מה לעשות. זהו חוק המלכות. המשפחות ה"מארחות" קיוו שהימים יעברו ויחלפו בלי בעיות ובלי דרישות נוספות. משפחות רבות נכנסו לחובות למשך תקופה ארוכה כתוצאה מאירוע אירוח כזה.
24. מוסלמי דחף את היהודי מעל החמור
בוקר אחד נכנס יוסף השכן ובירך את אבי בלשון ארמית, "צפרא טבא!"
השיב לו מורי יחיא בארמית, "צפרא טבא למר!" דהיינו בוקר טוב לך.
"מה שלומך?"
"תודה לאל."
מאי משמע "תודה לאל"? טוב או לא טוב?
"באתי להגיד לך שיש הלוויה היום אחר הצהריים."
"הלוויה של מי? מי מת?"
"מורי נחום, נשמתו עדן."
"מה קרה לו?"
הוא חזר מן השוק, רוכב על חמורו. לא חשש שערבי יראה אותו. לפתע הופיע מוסלמי אדוק, ראה אותו רוכב על חמור ודחף אותו מעל הבהמה. הוא נפצע קשה, סבל כמה ימים והלך לעולמו. ההלוויה היום אחרי הצהריים."
בדרך חזרה מבית הקברות, המלווים מורי יוסף מועלם ועוד אנשים מהקהילה התחילו ללמוד פרטים על משפחת נחום. המנוח: יש לו שני בנים נשואים ובת אחת, ג׳וצנה, בת עשר. היא נמצאת עכשיו בסכנה גדולה וצריך לשדך אותה לפני שהשלטונות יאסלמו אותה והיא תאבד למשפחתה ולעמה.
ביום שישי של אותו שבוע, הופיע בכפר חייל ערבי חגור בחגורת כדורים ומזוין ברובה ובחרב כמנהג המוסלמים. הציג את עצמו בשם אחמד חוסיין ואמר שהוא רוצה לקחת את ג׳וצנה, בת הנפטר. אמה, אחיה וקרובי המשפחה עמדו חסרי אונים מול החייל המזוין, ולא היה ביכולתם לעשות מאומה. אף יהודי לא יעז לעשות דבר כנגד החוק המוסלמי. לפי החוק המוסלמי — מוחמד הוא אבי היתומים.
אח, אח, קול אנחה עמוקה נשמע מתוך קבוצת המתפללים בבית האבל. רק לא זה. לא פיללנו שזה יקרה כל כך מהר. לא הספקנו אפילו לדבר על אפשרות שידוך לאחר הקבורה, והנה באה עלינו הצרה הזאת. מאותו יום ואילך היה אחמד חוסיין מופיע בכפר כל יום שישי בשעות הצהריים, לבוש לבן וחגור בכלי נשקו, כדי לבלות עם ג׳וצנה ולדבר על לבה שתבוא עמו מרצונה. הוא היה עולה עם ג׳וצנה לגג הצמוד לגג שלנו, רק גדר עשויה מאבנים בלתי מסותתות הפרידה בינינו. פעמים רבות הצצנו בזוג דרך הרווחים שבין האבנים, אך כעבור זמן לקחה החייל אתו ולא ראינו אותה עוד.
ג׳וצנה לא הייתה היחידה שלא עלתה לארץ עם היהודים. שמענו אין ספור סיפורים על יהודים שנאנסו להתאסלם.
25. שידוך כבר מגיל שלוש
בשבת שלאחר תפיסתה של ג׳וצנה הייתה האווירה בבית הכנסת מתוחה וקודרת. המתפללים חשו את צערה של משפחת נחום, את ההשפלה והעלבון של כל יהודי תחת השלטון המוסלמי בתימן. בשעות הלימוד שלאחר התפילה טיכסו עצה, וחשבו איך למנוע הישנות מקרה כזה. סעדיה, אחיו של הרב, אמר, "אתם הרי יודעים שלפי החוק המוסלמי, רק נערות לא נשואות נלקחות. אם הילדה קשורה בקשר נישואין לא ייקחו אותה, כי זה חראם, אסור לפי הקוראן."
אברם הציע, "אנחנו חייבים להגן על בנותינו וליצור קשרי שידוכין ונישואין כמה שיותר מוקדם, אפילו לפני שייוולדו."
יששכר הציע שיעשו כן מגיל שלוש שנים. "ראו, הנה לפי המסורת רבקה הייתה כבת שלוש כשהתחתנה עם יצחק," הוא חיזק את טענתו.
ההצעה התקבלה, ומאותו יום ואילך ילדי היהודים בתימן משתדכים ומתקשרים בקשרי נישואין אפילו מגיל שלוש וארבע שנים, להגנתם.
26. תחינות חצות
היהודים בתימן ביטאו את משאלות לבם בתפילות ובתחנונים, תיקון חצות, תיקון לאה, תיקון רחל, פרקי תהלים והוספות לתפילות בנוסח כזה: "וכל היועץ עליו ועל עמך ישראל עצה טובה ומחשבה טובה: תקנו, קיימו, קיים עצתו וקיים מחשבתו. וכל היועץ עלינו ועל עמך בית ישראל עצה שאינה טובה, גדעו, נתצו, בלבלו, טלטלו, הכריתו, השמידו, החרימו, הפר עצתו וקלקל מחשבתו. כמו שכתוב: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום." באמונה תמימה שפכו את מועקות לבותיהם בקולות ובמנגינות של תחנונים, בתפילה בלחש ובקולות צעקה בתקווה ובאמונה גדולה ששומע תפילות יענם.
27. הערבים שמרו על התבואה בשבתות
הדת — יהודית או מוסלמית — נחשבת בתימן לחוק, וכל אזרח חייב לשמור את חוקי הדת שלו. הערבים ידעו שאסור ליהודים לעבוד בשבת, כולל שמירה על התבואה מפני גנבים וקופים, משום כך שמרו הם על גורן היהודים בשבתות וחגים ועשו זאת בנאמנות, כאילו היה זה רכושם שלהם. אבא כתב: "בשבת יוצאים יהודים לטייל (וגם להשגיח על תבואתם) ופוגשים בדרך שיירות-שיירות של ערבים נושאים את התבואות לגורן. הערבים אומרים, ׳יהודי, שבת היום׳, היהודי עונה, ׳אני מפחד מהרועים.׳ עונים הערבים, ׳אל תפחד, כל זמן שאנחנו שם לא יאונה לתבואה שלך כל רע׳."
בימי חג הסוכות שמרו הערבים על התבואה שטרם נקצרה, והיהודים יכלו לשמור את החג והשבת כמנהגם ללא דאגה.
28. בשורת הגאולה
בשנת התש"ט נפוצו שמועות על עליות לארץ ישראל מאזורים מסוימים בתימן. הקהילות בערי בני מטר ומווג׳מה שמעו שהגיעו מכתבים לקהילת אלחיימה. הם פנו בכתב למארגנים, הודיעו שרצונם עז לעלות ושהם מצפים להוראות ולתשובות על השאלות אם למכור שדותיהם, בתיהם וכליהם. הם ביקשו שהמנהיגים לא יעלימו עיניהם מהם. "מבקשים תשובה בהקדם", חתום בשם יהודי חארף בני מטר ויהודי מווג׳מה, כ"ד סיון ה׳תש"ט,21 ביוני 1949.
“עצה: מכרו על תנאי שהמכר יתקיים רק אם תיסעו,״ הייתה התשובה שהתקבלה. על החתום: יחיא בן אב רדאעי, ב׳ תמוז ה׳תש״ט, 28 ביוני 1949.
המורי של הכפר קרא את חילופי המכתבים מעל הבמה. מתח, תקווה וסקרנות מילאו את החלל, והכול עסקו רק בנושא הזה, בבית הכנסת, בבית ובשוק. למכור או לחכות? ועד מתי? מילות התפילות הפכו פתאום למשהו חי, בעל עצמה וכוח המניע תהפוכות החיים כולם. מי יודע מה ילד יום? איש אינו יודע מה באמת מתרחש אי שם מעבר לכפר, מעבר לגבול, לאחר שפעולות המכירות יתבצעו. אין ביטוח ואין ביטחון ואין שליטה במה שצפוי. יש רק אמונה גדולה בגאולה מהגולה.
אני זוכר את עצמי כילד עומד עם סידור תפילה ביד ועוקב אחרי כל מילה ששליח הציבור אומר במנגינה חדשה ומיוחדת, ועונה “אמן״ אחר כל ברכה, “קדוש״ בקדושה ו״יהא שמיה רבא מברך״ בקדיש. ונדמה היה לי שהמלים חדשות, אינן אותן המלים שהיינו רגילים לומר כל הזמן. הייתי מחכה לסיום, אבל התפילה הייתה מתארכת כאילו אין לה סוף. האנשים האריכו בכוונות המלים ובחזרות על שורות רבות, והרב הורה לקרוא עוד מזמורי תהלים לרגל המצב. ההתלהבות גברה לקראת בוא המשיח. הקהל זמר בניגוני השתפכות הלב והנפש את מזמורי דוד בן ישי, לבטא את התקווה והגעגועים לגאולה המתממשת ובאה.
אבא אמר, “אלפי שנים אנחנו ואבותינו ואבות אבות אבותינו התפללנו שלוש פעמים כל יום לגאולה: “ראה נא בעניינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך״, “השיבה שופטינו כבראשונה... תשכון בירושלים עירך׳. אנחנו מאמינים באמונה שלימה שהגאולה בוא תבוא.״
אט-אט התחילו להגיע שמועות ממשיות שהמשיח מגיע. הבשורה הגיעה אל מנהיגי הקהילות בכל פזורות תימן, וההיענות הייתה גדולה. האמונה התמימה והכנה, הציפייה הממושכת לגאולה במשך דורות להופעת המשיח נשאה פרי והנה — זה הזמן. הגיע זמן גאולה. הרב התבקש לחזור ולקרוא שוב ושוב בבית הכנסת בשבת את איגרת הבשורה שנשלחה מנציג הסוכנות היהודית, שבה מצטטים פסוקים מהתורה: "ועיניכם אל תחוס על כליכם", "מהרו ועלו" (בראשית, פרק מה פסוק 9 ופסוק 20).
היהודים, בכל מקום שהם כמו בכפרנו, שמעו באוזניהם והאמינו.
תוך זמן קצר מכרו בתיהם, שדותיהם וכל אשר להם בפחות מעשרה אחוז מערך הרכוש. את מרבית הספרים וכלי קודש טמנו בבתי קברות, ואחר כך הזדרזו להעמיס מה שיכלו, מקצת מספרי הקודש ומעט מן המעט ממיטלטליהם הנחוצים. הם, נשיהם, טפם, בניהם ובנותיהם וזקניהם יצאו מביתם, ממולדתם, אל ארץ לא נודעת, "אל הארץ אשר אראך".
ההמון החל יוצא מכל כפרי תימן ועריה כמו ביציאת מצרים, בבהילות, בבת אחת, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות, את השעה שהמלך הרשה להם לעזוב את תימן ולעלות ארצה. היציאה ההמונית יצרה עומסי תנועה בדרכים, והשלטונות נאלצו להפסיק את תנועת העלייה, כדי לווסת את זרם תנועת העולים בדרכים. "המשיח" לא יכול לשאת את כולם על גבו, ו"שליחיו", נהגי המשאיות, העלו את המחירים בשל הביקוש הרב. היהודים, בפחדם הרב שמא יאבדו את ההזדמנות לראות פני המשיח, שילמו טבין ותקילין, כסף רב.
אבי, שחווה את תלאות הדרך מתימן לישראל ועמד בניסיונות קשים מנשוא, הנציח בכתב ידו את סיפור יציאת המשפחה מתימן במחברת בלשון זו:
"ברוך השם אשר גאלנו וגאל את בנינו ואת בנותינו משפלות של הגלות, כן יגאל את כלל ישראל."
בשנת ה׳תש"ט (1949) הכריז המלך אחמד בן יחיא אלאימאם ואמר ליהודים, "מי שרוצה לעלות לארץ ישראל יכול לעלות." כמו ההכרזה של כורש מלך פרס ליהודי הגולה בפסוק השני בספר עזרא: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלוהי השמים. והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה" (ספר עזרא פרק א פסוקים 3-2).
29. תגובות הערבים והוראת המלך
כשראו הערבים שהיהודים מתכוננים לעזוב והם מתחילים למכור את רכושם, נבהלו והגיבו, "אי אפשר לשחרר את היהודים, אנחנו צריכים אותם. מי יעשה כל אותן המלאכות שרק היהודים יודעים?"
ענו להם, "למדו גם אתם את המלאכות האלה."
רבים מהערבים הגיבו באיומים והודיעו שיפריעו ליהודים לעלות, שיחסמו את הדרכים. אחרים קיבלו את העובדה בצער ובכו. כשהגיעו הדברים לאוזני המלך הוא ענה, "היהודים הם בני חורין ואין רשות לאף אחד לעכבם." הוא אף הזהיר שאם ייגרם איזה נזק ליהודים באיזה מקום שהוא, ישרוף את כל הסביבה. הכרזה זאת נתנה ביטחון לכל יהודי שרצה לעלות לארץ ישראל, ומי שרצה להישאר יכול היה לחיות בביטחון מלא.
30. התחרות על רכוש היהודים
בחודש ניסן ה׳תש"ט, (אפריל 1949) התחילו היהודים לחפש קונים לרכושם היקר, בעיקר לאדמות ולבתים. משק הבית הגדול של המשפחה שלנו כלל שלושה בניינים בני ארבע קומות כל אחד. בקומות התחתונות היו מחסנים, חצרות חיצוניות ופנימיות ומחסני תבואה תת-קרקעיים. ליד הבתים: גינות ירק ועצי פרי, גורן, רפתות, לולים, מחסני מזון לבהמות, מחסני עצים להסקה ומאגר מים. ומחוץ לכפר, שדות ששטחם יותר מ-70-60 דונם.
כששמעו הערבים שהיהודים מחפשים קונים, באו כמה מהם ואיימו באומרם: "השדות שלנו. מכרנו אותם לכם בתנאי שאם יהיה לנו כסף תחזירו אותם לנו. אם תמכרו את השדות שהיו שלנו, לא תהיה לכם עלייה אלא קבורה."
אבא כתב: "וכל אחד דורש את השדה, תובע אותי למשפט וטוען ששדה פלונית שלו היא ומביא ראיות ועדים. כל יום וכל לילה לא הייתה לי מנוחה ולא ביטחון, עד שהשם הצליח דרכי וכוננתי יחסים תקינים עם ראשי השבטים, הבאנו מודדים ומעריכים מראשי השבטים, שוחד לזה ומתנה לזה והחלטה אחת — למכור את הכול ביחד למי שישלם את כל המחיר שנקבע. והנה מתברר שלאיש מהם אין כל התמורה, אין כל סכום התשלום לפי המחיר שקבעו המומחים."
בחודש תמוז ה׳תש"ט (יולי 1949) נמסרו כל ההערכות והמדידות לבית המלכות — השדות של יהודי כפר אלחרף אינם ראויים אלא למלכות. נשלחו שליחים מהמלך לראות את השדות, היו שמאים שקבעו מחיר שלא היו עליו עוררין: סך הכול כעשרה אחוז מהערך בשוק הרגיל. הבטיחו לנו שהמלך ישלם.
"חיכינו זמן רב להודעה מהמלכות, לשווא. עברנו תקופה קשה של המתנה וציפייה ארוכה. הגשתי כמה פעמים בקשות תשלום לשייך אאסלם אלחסן ולא נעניתי. נשארתי טבוע כמו בבוץ ממש עד מוות. היהודים עפים כמו ארבה, ואני שקוע ומלא אימה ופחד. הלא מבקשים את נפשי ואין מנוס. התרוקנו מחוזות שלמים מיהודים, ואני כבול כמו בשלשלאות ברזל."
המצב תקוע. לא הגיעו ידיעות בקשר לעלייה ולא על התנאים בדרכים, ומה שלא ידוע, מפחיד.
כיוון שרצון המלך הוא שקובע את יחס האוכלוסייה הערבית ליהודים, היה חשש שהמלך עלול פתאום לשנות את דעתו. ויש לזכור שמרגע המכירה אין חזרה, אין ביטחון, ואין איש יודע מה צפוי לו בדרכו, היכן ילון בערב ומה ילד יום מחר.
הערבים היו מעוניינים לקנות, אך לא העזו מפחד המלכות. כל היהודים בכפרים שהיו סביבנו עלו לארץ, והפחד הגדול היה שהמשפחה שלנו תישאר תקועה. האימאם אחמד היה בעיר תעיז ושלחתי אליו את הדוד סעדיה ואת החבר סאלם יחיא אליאמני, למסור אישית את הבקשה בזה הלשון: "כבוד אדוננו המלך, רצוננו לנסוע ורכושנו ביד המלך, אם רצונכם לקנות".
תשובת המלך: "מכרו למי שתרצו וסעו." חתום בחותם המלך.
לשמע הבשורה הגדולה הזאת כל הפחד והיגון נעלמו. הותר לנו למכור. מי שבא לדבר על מכירה, אבא אמר לו, "בבקשה שלם לי המחיר הנקוב לכל הרכוש ובוא אִתי לשופט לכתוב לך הקושאן (חוזה, טאבו)."
התברר שאין לאיש יכולת לקנות הכול. לבסוף חברו חמישה אנשים יחדיו וקנו את כל הרכוש בפחות מעשרה אחוז מהמחיר הריאלי בשוק. החוזה נחתם ביום ששי, ערב שבת קודש. באותו יום התמלאו כל הרחובות באנשים סקרנים שבאו לשמוע על המכירה.
31. שמועות על ביטול העלייה
בי"ז בחשוון התש"י (6 בנובמבר 1949) פורסמה הודעה מן המלכות שהנסיעה לארץ אסורה והדרך לעלייה סגורה. היהודים, ובמיוחד אבינו, התמלאו חרון-אף וחלחלה. אבא כתב: "לשמע הרעה הגדולה נסחבתי לצנעא באפס כוחות, לבית מורי ורבי סלימאן אבן-הארון ולבית מרת סעדה בת הרב הגאון יחיא קפח. שאלתי את הרב קפח על מה ששמענו: ׳האומנם נסגרו הדרכים ואין אפשרות לעלות לארץ?׳
הוא ענה בקצרה, ׳אל תדאג, יש עלייה לארץ ישראל, רק שעכשיו הדרכים מלאות, עמוסות בשיירות העולים הרבים, הרבה אנשים מתים בדרך׳."
אבא הסביר לו את המצב שנקלענו אליו, התייעץ אתו, והוא אִפשר לנו להכניס את כל הציוד שלנו לבית שלו. בזמן שהותנו בצנעא שמענו, ראינו ולמדנו שהיהודים שגרים בעיר צנעא, מקום המלכות, ידעו על כל הנעשה מראש בשל קרבתם לארמון וגם כי רבים מהם היו מקורבים למלך בקשרי מסחר או בתפקידים ממלכתיים. הללו שימשו כצינור המעביר מידע לשני הכיוונים, ולא פעם יעצו למלך בחכמה על מנת להטיב עם היהודים או לפחות להגן עליהם.
32. ייסורי המסע
נשארנו בצנעא עד ז׳ בכסלו התש"י (28 בנובמבר 1949), ואז יצאנו למסע מהעיר צנעא ומתימן בכלל. בשיירה שלנו היו שבע משאיות, וזו שלנו נסעה בראש השיירה מהיום שיצאנו מהעיר עד שהחלפנו משאית אצל סולטן ג׳עבל. בכל משאית היו 60-50 נפשות. יהודים יצאו לדרך במאות ובאלפים — מי ברגל, מי על חמורים ומי על גמלים — כשהנשים, הילדים והזקנים באוטומובילים. באוכלוסיית השיירה שמנתה כ-400 נפש היו כמובן זקנים, כמה מהם עיוורים, נשים הרות, יולדות וגם פיסחים. כל מי שהתבונן בהרכב השיירה פצח בפסוק: "קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלוקינו, והנה מאמר ה׳ מקוויים בנו: הנני מביא אתכם מארץ צפון בם עיוור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה" (ירמיהו לא 7). ואני הקטן אמרתי בלבי: המשיח באמת הגיע!
33. נוכלים מתחזים לגובי מס
לאורך הדרך היו נקודות שבהן נאלצו השיירות לעצור ולשלם מס דרכים לפי מספר הנפשות. באחד המקומות יצא לקראתנו שליט מחוז אחד, מלווה בכמה אנשים נושאי רובים. הם הציגו בפנינו מכתב מאת המלך אחמד ודרשו לשלם להם מכס — על כל נפש חמישה ריאל פרנצווי (מטבע צרפתי). שילמנו להם והמשכנו לנסוע במדבריות בדרכי עפר לא סלולות, מפותלות, עד העיר אלבייצ׳ה. שם ניגשנו לשופט חכים מוחמד אשאמי מטעם המלך אלאימאם אחמד, סיפרנו לו שגבו מאתנו מס, והנה הפתק. התברר שהוא מזויף. הוא שלח חמישה חיילים שיביאו את שליט המחוז, ערך משפט במקום, בחר שלושה עדים ושני תובעים מתוך הנוסעים ונתבקשנו להישאר עד שנקבל את הכסף חזרה. השיבונו לשופט, שליט עיר אלבייצ׳ה, שקשה לנו להישאר ושאנחנו נחפזים לנסוע. "תן לנו רק לנסוע," ביקשנו. אותו מקום היה גבול שיפוטו של האימאם, ובמעבר הגבולות שילמנו שוב מס דרכים — 13 ריאל פראנצווי לגולגולת.
בט׳ בחודש כסלו התש"י, הגענו עם המשאיות למקום שנקרא עקבת אלבור — ראש הר גבוה מאוד ומורד תלול שהמשאיות לא יכולות לעבור בו. ירדנו מהמשאיות עם כל הציוד ונפרדנו מהנהגים שהובילו אותנו.
34. שלמה וסבא נעלמו
עד מהרה הופיעו במקום כמה אנשים עם גמלים וחמורים, ובתוך דקות, בזריזות רבה, החלו להוריד את הנוסעים ואת ציודם בדרך המתפתלת היורדת בצלע ההר הענקי. את הזקנים, את העיוורים, את החולים ואת הילדים הקטנים העמיסו על חמורים ויצאנו לדרך. הנסיעה בשיירה גדולה בדרך תלולה ומתפתלת כמו נחש ארכה כחמש שעות. לאורך הדרך הזאת ירדו בערבוביה יהודים וערבים, גמלים וחמורים רבים. היום החשיך בטרם הגענו למישור. בני המשפחה הופרדו ואיבדו קשר זה עם זה, ורבים חיפשו את בני משפחתם בחושך. כשהגענו למישור ראינו מחנה גדול של כ-400 נפשות. אבא היה מחפש ומאסף את המשפחה ואת הכלים שלנו, מאיר דרכו בפנס בחושך. עד מהרה התברר שסבא ושלמה בן דודי נעדרים.
אבא כתב: "המקום הזה מדבר שממה. אין אפילו טיפת מים. חרדה גדולה נפלה עליי, שמא איבדנו את אבי ואת שלמה בן אחי. ואני זועק ׳אבי, אבי, שלמה, שלמה׳, ואין מענה, רק הד ההרים עונה לי. וכבר כל הנוסעים שבאו מצנעה עברו למשאיות של ג׳עבל. האנשים הממונים וחיילים עם נשק מטעם הסולטן ג׳עבל נכחו שם כדי לשמור על הנוסעים. הם ניגשו לספור את הנוסעים, והנה שניים נעדרים מהמשאית שלנו. ואני צועק בקולי קולות: ׳אבי ובני עוד לא הגיעו׳. שלחתי את סעדיה אחי לחפש את אבא ואת שלמה ועוד שלחתי שני חיילים בשכר שיחפשו ימצאו ויביאו את הנעדרים. אחרי בערך שעה באו אבא ושלמה וסעדיה עם החיילים. הדאגה הוסרה ועלינו כולנו למשאית."
ספרו את הנוסעים שנית, הכול היה בסדר, איש לא חסר. הנהגים קיבלו הוראה לנסוע ללבור, מושב הסולטן. עוד באותו לילה הגענו לבית המכס, שם התבקשנו להישאר על המשאיות לבדיקות ואסור היה לרדת. באותו לילה בדקו אותנו ואת כלינו, העריכו את מה שהיה לנו ושילמנו מכס. באותו יום נפטר אחד מהקבוצה. הוועדים חתמו שהוא מת מיתה טבעית, קיבלנו רשות לקבור אותו וקברנו אותו שם.
35. שמירת שבת
אבא המשיך וכתב: "בליל שבת, 10 בכסלו ה׳תש"י, הנהג רצה להסיע אותנו למרות התנגדותנו. התנגדנו וצעקנו צעקה גדולה. ארבעה גברים קפצו מהמשאיות ובאו אל הסולטן, שיבטל את גזירת הנסיעה בשבת. הסולטן אמר שקיבל רשות מבית דין שמותר לגרש אותנו בשבת. אז שפכנו את צער לבנו לפניו שאין ביכולתנו לחלל את השבת, וכך נשארנו כל ליל השבת ויום השבת על המשאיות במצב חנייה."
זה היה ביום י"א בכסלו, שבת פרשת ויצא. קראנו לה ׳שבת האימים׳. בקראנו בפרשה על רדיפת לבן הארמי את אבינו יעקב, צעק לבנו מר לאלוקים, כי באותו מקום סיפרו לנו שבאה שיירה של עולים, הסיעו אותם למדבר ושחטו אותם ולא השאירו אף אחד, ולקחו רכושם. כנראה רצו להפחיד אותנו. אבל אנחנו בטחנו באלוקי יעקב."
במשך שבועות רבים סבלנו תלאות רבות, מחסור בשתייה ובמזון, שוד וביזה, סבל ועינויים ואף איומים על חיינו.
36. עוד מסים
במוצאי שבת קודש יצאנו לדרך בשיירה של שבע משאיות למדבר שממה. נסענו כל הלילה בדרכים עקלקלות, עד שלפנות בוקר הגענו לכפר שוקרה על חוף האוקיינוס. התאריך היה י"ב בחודש כסלו. באותו מקום נדרשנו שוב לשלם מכס ושילמנו. תושבי המקום התנכלו לנו והיו זורקים אבנים על הילדים, מקללים אותנו ואומרים: "אתם הולכים להילחם בערבים. צריך לשחוט אתכם." נאלמנו מלענות דבר. באותו יום עברנו משוקרה בין גבעות חול וכמה מהמשאיות שקעו. אחרי כן נסענו בחוף הים. לא היה שום דבר בדרך, עד שהגענו ללעלאם. שוב התעכבנו במקום המכס, ושוב שילמנו לפי החשבון שהיה בידנו מהמקומות הקודמים. באותו לילה, הוא ליל י"ג בכסלו, הגענו ל"מחנה גאולה" הידוע בשם "חאשד". באותו ערב רשמו אותנו, ולנו בסוכה.
למחרת, י"ג בכסלו, קיבלנו אוהלים, בגדים, בשר, שמן, פירות יבשים וזריקות חיסון.
37. ימי ההמתנה לטיסה
׳׳מחנה גאולה׳׳ היה בעדן שהייתה תחת שלטון בריטי. שם רוכזו כל המועמדים לעלות לארץ. אבא כתב במחברת זיכרונותיו: "באותו ערב רשמו אותנו, ולנו בסוכה. ב-13 בכסלו קיבלנו אוהלים, בגדים, בשר, שמן, פירות יבשים וזריקות חיסון. כל התנאים במחנה גאולה בעדן היו זמניים, מעין בין השמשות. זו הייתה תחנת המתנה במתח רב מאוד, כמו המתנתם של בני ישראל לפני קריעת ים סוף. ואיזהו נס גדול יותר, חציית ים סוף או טיסה לארץ המובטחת? בשביל המאמינים, חוויית הטיסה במטוס בפעם הראשונה בחייהם, נחשבת נס וקיום הבטחת הגאולה כמו שכתוב ׳ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי׳ (שמות יט 4). ולא עוד אלא שצורכי מזונותיהם ניתנים להם חינם אין כסף."
ארוחות על חשבון הממשלה נחשבו כמו המן שירד לבני ישראל במדבר בצאתם מגלות מצרים. ההמתנה הארוכה לטיסה העלתה חששות ופחד שמא זה יתארך 40 שנה כמו ביציאת מצרים. הרגשות המעורבים, שמחה מחד וחרדה לבאות מאידך, לא נתנה לתימנים מנוח, ורבים מהמבוגרים לא יכלו לישון בלילות. הם התעוררו באמצע הלילה ובטאו את דאגתם בתפילות מיוחדות עד אור הבוקר.
במשך ימי ההמתנה, מי׳׳ד ועד כ׳׳ט כסלו, ביקר במחנה ראש ממשלת ישראל דאז, משה שרת, ונתן לילדים מתנות חנוכה.
38. טיסה לארץ
תפילותינו נענו. התור שלנו לעלות למטוס יגיע ביום שלישי הבא. הלוואי שכך יתגשמו כל המשאלות.
במעמד מרגש כזה חוו היהודים העולים את חוויית בני ישראל בעמדם תחת הר סיני: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו — כאן תהא קבורתכם. מרגע שרגליהם טיפסו למדרגה סולם העלייה למטוס, קיבלו העולים את ההוראות של צוות הדיילות והדיילים כאילו הם תורה מסיני ונתנו בהם אימון מלא. אף שלכולם הייתה זו הטיסה הראשונה בחייהם, הם לא גילו חששות והתרגשות לקראת הטיסה, אלא מסרו את נפשם, את רכושם ואת כל אשר להם בידי אנשי הצוות, בלי לטרוח לסמן בסימן כלשהו של מי הפריט. לא פלא שרבים מהפריטים הופקרו מאחר שלא סומן עליהם שם הבעלים.
הצוות הנעים את הטיסה בשירים שהעולים מכירים. אלה היו רגעים של התפרצות רגשות שמחה, והנגאלים התפרצו ופצחו בשירה בתוך המטוס. הדיילות והדיילים הורו שוב ושוב, למען ביטחונם האישי: לא לקום ולא לעמוד, אלא לשבת ממקומותיהם, חגורים בחגורות. הם ישבו ושרו רק את הפזמון החוזר הנקרא בערבית תימנית "תושיח".
העולים ריחפו, תרתי משמע, פיסית ורוחנית בין שני העולמות. הגלות מאחור, ומה שיבוא טרם נודע.
לאחר שנחתנו בשדה תעופה לוד ונשקנו את האדמה, הועברנו למחנה עולים ביום שנכפל בו כי טוב, הלוא הוא יום שלישי, כ"ט לחודש כסלו תש"י, 20 בדצמבר 1949.
ביום ד׳, א׳ לחודש טבת, קיבלנו ציוד ותעודות. זיכנו ה׳ לדרוך על אדמת הקודש, תהילה לה׳ יתברך, ולראות משיח צדקנו!
האווירה הייתה של התרגשות והתפעמות. הנגאלים חוו את עלייתם כנס וציטטו את הפסוק "כימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". הנה רואות עינינו בפעם הראשונה את הציפור הגדולה, ושומעים את הקולות במרומים. ויראו העם ויאמינו כי נסים נעשים וזוכים שמתקיים בהם הכתוב "ושבו בנים לגבולם".
באותו חורף של שנת 1949, ירד גשם ללא הפסק. כל יום. גם שלג ירד, האוהלים נפלו, וסבלנו מהקור סבל בל ישוער. חווינו בוץ מלמטה ומים מלמעלה, אולם קיבלנו את כל הייסורים באהבה. זה היה חלק מחבלי המשיח!
וכך כתב אבא: "תודה לאל, ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע. אין אנו מספיקים להודות על הנסים והנפלאות שעשה עמנו בכל התלאות שמצאונו מיום בשורת העלייה עד שהגענו לארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן כן יהי רצון."

עוד על הספר

ממזרח למערב שלום בן פורת
פרק ראשון
זיכרונות ילדות 1949-1936
1. תעודת הלידה
 
ב-18 באוגוסט 1977, נחתנו בשדה התעופה של מונטריאול. נציג משרד ההגירה של קנדה דרש ממני להציג בפניו תעודת לידה. הוא לא הסתפק בתאריך שצוין בדרכון. "עליך להציג תעודת לידה מקורית. אם אין בידך תעודת לידה, שלח בקשה למשרד הפנים של תימן או לבית החולים שבו נולדת ובקש שישלחו לך עותק."
מה? איך אפשר? לך תסביר לפקיד הממשלה הקנדית שאין ולא היה דבר כזה "משרד פנים" בתימן, ולא היה בית חולים ואף לא רישום לידות ממשלתי כמו בקנדה.
באותם הימים שום אדם לא נדרש להציג תעודת זהות או תעודת לידה. ראיתי שעומד לפני קנדי עקשן החושב רק בקנדית וחשבתי מה להשיב לו. לבסוף אמרתי, "אתה יודע מה? אם אין לי תעודת לידה, לא נולדתי. אני לא נולדתי." וזה היה סוף הוויכוח. למתורגמן הסברתי שיש לי תעודת לידה אותנטית: אבי כתב את התאריכים של ימי ההולדת של ילדיו על כריכת ספרי קודש, אך מי יסתובב עם ספר במשקל של שלושה קילו? ואפילו תציג הוכחה זו, מי כאן מבין כתב יד עברי? אמרתי בלבי: מזל שיש הוכחה. אחרת אולי לא נולדתי.
מקרה זה העלה בזיכרוני את מה שהסבתות מרים, סלאמה, והדודות היו מספרות לי. אבי, מורי יחיא מעוצ׳ה (מעודה), נשא לאישה את נעמה בת מורי שלום קחזם. לימים התקיים בנעמה ותהר האישה ותקש בלדתה כמו שכתוב ברחל אמנו “ותלד רחל ותקש בלדתה״ (בראשית לה 16) ותבאנה החכמות לסעדה ליילד את בכורה של נעמה כמקובל. הכלה הצעירה והבלתי מנוסה סיפרה שבלידתו של בנה סבלה סבל בל ישוער. אותו היום היה היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, הלוא הוא יום צום תשעה באב. בשעה שבבית הכנסת קוננו קינת “איכה״ בקול רם ויללו פיוטים על חורבן בית המקדש, היולדת ליוותה אותם בצעקות הכאבים של צירי הלידה עד הרגע שבו נשמע בכיו של היצור חדש. מזל טוב! נולדתי ביום צום תשעה באב. איך אפשר לשכוח? ההורים האמינו לפי המסורת שנולד להם המשיח! הרי האגדה התלמודית מספרת שהמשיח נולד ביום ט׳ באב.
נראה כי הוריי שמחו להאמין זמן לא מועט שאולי-אולי הבן שנולד להם ביום ט׳ באב ה׳תרצ״ו (1936) אינו אלא המשיח. הרי תרגום יונתן לנביאים מייחס את ישעיהו (פרק ט׳ פסוק 5) “כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור, אביעד שר שלום״ — למשיח. והתלמוד בבלי מסכת דרך ארץ זוטא: “רבי יוסי הגלילי אומר: אף שמו של משיח נקרא שלום שנאמר: ׳אבי עד שר שלום׳.״
הנוצרים טוענים כי ישוע (ישו) שלהם הוא פֶּלֶא יוֹעֵץ; ואמי, ששמחה בלידת בנה בכורה טענה: “אם הנוצרים מבססים את הולדת משיחם על הכתוב בפסוק זה, למה שלא יהיה דרש על משיח יהודי תימני מאותו פסוק? “כי ילד יולד לנו״. למה לא?
במרוצת השנים הרבתה אימא לספר על ההיריון הראשון שלה, על הלידה הקשה ועל סעודת מצוות המילה שלכבודה שחטו כבש. השוחט היה סבא שלי, אבי אמי, מורי סאלם קחזם, ששימש רב, שוחט ומוהל. הוא שחט והכשיר את התקרובת לסעודת המצווה כמקובל במסורת, וגם מל אותי (מובן שלא השתמש באותה סכין. הייתה חלוקת תפקידים בין הסכינים).
הבית התמלא המולה רבה. האורחים שבאו ממרחק צמו כמה ימים כדי לקיים בהידור את סעודת המצווה. הדודים זימרו שירות וברכות וסלסלו בפיוטים, הרב והסב הרעיפו ברכות.
ה"מורי" של הכפר ציטט דרשה מהתלמוד: "דרש רבי שמלאי למה הוולד דומה במעי אמו, לפנקס שמקופל ומונח ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, ומלמדים אותו כל התורה כולה, וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו (ומשכיח ממנו) כל התורה כולה, ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע. והווי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא (מסכת נידה דף ל׳ עמוד ב׳).
בכך בעצם הכריז על מרשם מסורתי לחיי אמונה ויהדות.
בסיום הסעודה בירכו הגברים את אבי ב"מזל טוב" לאמור: בן נולד לך. זה הקטן גדול יהיה. הנשים ברכו את אמי במיטב הברכות: אם הבנים שמחה הללויה.
אבי לקח נוצה טבלה בדיו וכתב על המקום הפנוי בעמוד הראשון של חומש "נחל קדומים" בהתרגשות, בתקווה, בשמחה, בברכה, בגיל וברעדה את תעודת הלידה, הלא היא כתובה עד עצם היום הזה כאילו רק תמול שלשום נכתבה.
וכך כתב:
"נולד הילד הטוב הדומה לעץ רטוב ביום ט׳ לחודש אב ה׳תרצ"ו (28.7.1936) סאלם אבן יחיא מעוצ׳ה (צ׳ צליל ד עמוקה שהפך לד׳ = מעודה) ה׳ ישמרהו ויחיהו לאביו ולאמו ויתקיים בו מקרא שכתוב: "כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו. ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור אביעד שר שלום."
כך נהגו לצטט מהתנ"ך (תורה נביאים כתובים) פסוקים הנושאים מסר של ברכה, איחולים ותפילה לשלומו ולעתידו של הרך הנולד. קראתי את השורות האלה פעמים רבות כל כך עד שנדמה לי שהייתי עד ראייה למשיכות הקולמוס ביד אבי.
2. דמות הסבא שלי
סבי, אבי אמי, מורי סאלם קחזם, היה בעל זקן ארוך, עיניים בוהקות ופנים חייכניות. תמיד לבש שמלת פסים ארוכה, ועל ראשו חבש כובע שחור עטוף בקצהו במטפחת מנומרת משבצות שחור-לבן ומקופלת בסגנון יהודי תימן. מאחורי אוזניו השתלשלו שתי פאות ארוכות, שהסתלסלו מצדי האוזניים עד לבית החזה.
סבי היה ראש משפחות קחזם לענפיהן ורב הכפר כולו. הוא היה בקי באוצרות המסורת וידע לצטט בעל-פה פרקים שלמים מהתורה, מהמשנה ומהרמב"ם (הרב רבי משה בן מימון). שמו הטוב כתלמיד חכם גדול העניק למשפחה כולה כבוד, הערכה והערצה. הוא היה בודק את ידיעותיי וחד לי חידות על מה שלמדתי בחדר ברמזו: "חמישה חומשי תורה כמספר האצבעות, מה הם?" וגם — "מספר כל ספרי התורה הוא ארבעה יותר מכל עשרים האצבעות. תן שם ספר לכל אצבע."
אמי ודודותיי היו מספרות שהסבא שלי נשא ארבע נשים. הוא היה איש גבוה ויפה תואר, ונשים חשקו בו. המנהג לשאת נשים אחדות בעת ובעונה אחת היה המשך למסורת התנכית, כמו יעקב אבינו, דוד המלך ושלמה המלך. הרי הרמב"ם כתב: "מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתובתה של ראשונה ארבע מאות, ושל שנייה שלוש מאות, ושל שלישית מאתיים, ושל רביעית מאה, נמצא הכול אלף--וגירש כולן או מת--אם הניח ארבע מאות או פחות, חולקות כולן בשווה; וכל אחת נוטלת מאה או פחות". כך קראנו בשילוש במשנה תורה להרמב"ם, (ספר נשים, הלכות אישות פרק י"ז). המסורת המוסלמית של ריבוי נשים שלטה בתימן, והיהודים לא ראו צורך לשנות סדרי עולם הקיים מקדמת דנא.
3. מאימתי מתחיל גיל חינוך?
אימא מספרת שטרם התייבש הדיו על הנייר ואבא, מורי יחיא, התחיל להשמיע ולשנן לתינוק את הפסוק: "שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד", ובמשך הזמן הוסיף להקריא לו פסוקים מן התורה, ברכות וקטעים מן התפילה. כשהעירה לו, "אתה חושב שהוא קולט משהו?" השיב לה: "אולי את צודקת במשהו. אבל אל תשכחי שהוא יודע את כל התורה מבטן אמו, אני רק מזכיר לו מה ששכח. אולי ברגע זה הוא לא מבין, אבל הנשמה שלו מבינה ועוד איך."
בן שלוש למקרא. אני כבר יושב בישיבה מזרחית על הקרקע ממול אבי, בשעה שהוא רוקע את המתכות הדקות בפטיש להתאימן למכשיר שהוא מתקן, ובו בזמן מלמד אותי לקרוא את העלייה השישית של פרשת השבוע. תורה מלמד, בשעה שמלאכתו נעשית. הוא מודד וחותך את המתכת למידה הנחוצה ומתקן את קריאתי. השבת זה התור שלי לקרוא מספר התורה. כל ילד יהודי בתימן מרגע שמפסיק להרטיב, מהיום שאיננו צריך חיתול, אביו מתחיל לחנכו להניח תפילין, להתעטף בטלית, לעלות על דרגש לבמה לקרוא בספר התורה לעיני כל הקהל את העלייה השישית או לפחות חלק ממנה.
אבי, מורי יחיא, מקפיד שאלמד לקרוא מספר מוגה ומדויק הידוע בשם "תאג׳ תימני, כתר תורה". הוא מפציר בי ודורש לחזור ולקרוא את הפסוקים שטעיתי בהם כמה וכמה פעמים. הוא סבור שרק כך יבטיח קריאה נכונה בציבור כשיגיע תורי לקרוא את תרגום אונקלוס או ששי בבית כנסת. אני חוזר וקורא כל פסוק כמה וכמה פעמים בשעה שאבי שקוע בעבודתו. השינון הרב היה עליי לטורח.
בינתיים אמי מגישה קהווה (קפה תימני), אני מביט בה במבט חודר של בקשת עזרה. מיד היא מבינה לנפשי ומבקשת ממני: "קח את הכד לשכנה". אני מפסיק את קריאתי, סוגר את הספר במהירות, ובזריזות רבה לוקח את הכד והולך. בדרך פוגש שניים מחבריי ונעצר. מניח את הכד בצד ומשחק אִתם שעות ארוכות. שכחתי מהכד.
4. קול התרנגול מעורר
וישכם מורי יחיא בבוקר וייקח את שלום בנו אתו ויבואו אל המקום אשר שם האלוהים. כל בוקר עם אור השחר קול התרנגול קורא: קומו לעבודת הבורא! כמעט לכל משפחה בכפר היה לול תרנגולות בחצרה, ועוד לפני הזריחה החל קולם של התרנגולים נשמע למרחקים מכל לול. למקהלת התרנגולים לא היה מנצח, וכשאחד טרם סיים את הקוקוריקו שלו, כבר קול תרנגול שני התחיל קוקוריקו משלו, והחרו התחילו גם השלישי והרביעי וכל תרנגולי הכפר. הקוקוריקו נמשכו זמן די ממושך והיה די בהם כדי להעיר את הישנים. אך בשביל השקועים בתרדמה עמוקה שהקול לא נכנס לאוזניהם, היה מורי יוסף חולף עובר ליד כל בית וקורא בשמותיהם. למשל, "סעיד, צלה" (סעדיה, תפילה), "יחיא, צלה" וכן הלאה. אין מצב להתחמק. אבי היה מעיר אותנו לקום, ליטול ידיים וללכת אתו לבית הכנסת לתפילת שחרית.
"תן לילד לישון," הייתה אימא אומרת בראותה אותי רדום ועיניי נעצמות מאליהן. אבל מי הקובע? קול התרנגול. זמן תפילת שחרית הגיע. קול התרנגול קרא: קומו לעבודת הבורא! אין מה לעשות, חוק הוא ולא יעבור. התרנגול השמיע קולו שנית ושלישית, ואנחנו יוצאים וצועדים ומצטרפים לשיירה של ממלמלי תפילות העושה אף היא את פסיעותיה בחסות החשכה. בהגיענו לפתח בית הכנסת גילינו שאין אנו הראשונים. אור העששיות כבר האיר את האותיות שבסידורי התפילה.
כשילד נמנם, ואין צריך לומר נרדם, בזמן התפילה, סטירה מצלצלת העירה אותו מתרדמתו. בכי התינוקות שלא חטאו היה התפילות הזכות ביותר שהגיעו למרום לפני מלמולי התפילה של המבוגרים. המסורת התימנית הקפידה לקיים "חושך שבטו שונא בנו, אתה בשבט תכנו, ונפשו משאול תציל" (משלי כג 14).
כשגדלתי קצת, הייתי תוהה ובוהה: האומנם זו הייתה עצת שלמה המלך, החכם מכל אדם? חכמת גדולים על זאטוטים?
בוקר אחד ביקשתי מאימא לתת לי את התרנגול כדי שאקח אותו לשוחט שישחט אותו.
"למה?" שאלה.
השבתי: "אז הוא לא יעיר אותי באמצע השינה ואוכל לישון יותר."
צחקה אימא ואמרה בלשון השגורה בפיה בתימנית: "יא איבני, (בני) לא תוכל לשחוט את כל התרנגולים שבכפר."
5. שילוש
מיד בסיום התפילה התיישבנו מסביב לספר אחד כדי לקרוא את התורה שניתנה בסיני, ואת דברי הנביאים והחכמים. רוב המתפללים המשיכו לשבת בבית הכנסת לקרוא את "השילוש", הוא המנה היומית של הלימוד. באותה שעה כבר זרח אור היום וכמה מהאנשים הלכו לדרכם, לעבוד לצורכי פרנסתם. שיטת הלימוד בקבוצה הייתה נהוגה כך: כל אחד קורא פסוק, הלכה או משנייה, והציבור חוזר אחריו. כשמתעוררת שאלה הרב מסביר בקצרה או בהרחבה. לימוד זה נקרא "שילוש", על שם הקריאה משלושת המקורות: תורה, נביאים וכתובים. במשך הזמן הוסיפו קטעים מהמשנה, מהתלמוד ומההלכות. הספר שאצר בתוכו את המנות היומית של השילוש נקרא "חוק לישראל", והוא מצוי לא רק בכל בית תימני. מי שלא הספיק לקרוא את כל המנות היומיות בבוקר, השלים במשך היום בדרך כלל לאחר תפילת מנחה. למבוגרים היה תירוץ — לרוץ לעבודה, אבל זקנים ונערים לא היו פטורים מלימוד כל המודפס בספר "חוק לישראל". חוק הוא ולא יעבור.
6. קוראים הפוך
כל יום בשעה קבועה היו הילדים מתאספים ומטפסים על מדרגות המובילות ל"חדר" הבנוי מעל בניין בית הכנסת, מתיישבים על המדרגות לשחק חמש אבנים או בגלעיני תמרים, עד שהמורי (המורה, הרב) פתח את הדלת. אחר כך התיישבנו על הרצפה, צפופים סביב שולחן מלבני קטן שעליו ספר הלימוד. כמה מהספרים היו כתובים בכתב יד.
עוד לפני תחילת הלימוד שרנו כולנו את הפסוק: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". קולותינו נשמעו למרחוק ברמות שונות. השתדלנו ללמוד לקרוא ולדקדק בהגיה ובניגון הטעמים בתורה.
אופן הלימוד: המורי קורא פסוק והתלמידים חוזרים אחריו. אם הוא שומע שיבושי קריאה — חוזר שנית. המבחן היה שילד קרא וכולם חזרו אחריו. כך קראו את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום", אחד קורא וכולם חוזרים אחריו פסוק-פסוק, ואחד קורא את התרגום. המבחן האחרון היה בשבת, אז נתבקשנו לקרוא בציבור את "תרגום אונקלוס" בארמית, ואת העלייה "שישי" מהקלף של התורה.
בחדר קראו שישה ילדים בספר אחד מפאת מחסור בספרים. הילדים משכו עיניהם לקרוא מצדי הספר והתרגלו לקרוא מכל הכיוונים. פעם אירע שמשכתי את העמוד בשעה שקראתי בתורי והעמוד נקרע קצת. כולם ראו והגיבו כאילו קרה אסון. באותו יום נענשתי להישאר ב"חדר" עד שהוריי באו. חשבתי בלבי שעדיף לשנן בעל-פה מה שהמורי אומר, ולא לגרום קרע בדף אחד של הספר. שנים רבות מאוחר יותר חשבתי שאולי בזכות זה רוב התימנים יודעים את התורה בעל-פה (תתחיל פסוק מהתנ"ך בנוכחות תימני והוא ימשיך אותו בעל-פה).
7. סופרי סת"ם
בשל המחסור בספרים הזמינו את מורי ג׳יאת ואת בנו שמעון, סופרי סת"ם (כותבי ספרי תורה, תפילין מזוזות), לבוא לכפר שלנו כדי לכתוב כמה ספרים. המשפחה שלנו נתנה להם חדר לגור בו וסיפקה להם מזון כחלק מתנאי העבודה. הייתי סקרן לראות איך הם מכינים את העור לכתוב עליו ספר תורה. הם בחרו לעבוד על גג הבית בשל המרחב הישר והשקט. פעמים רבות עמדתי זמן ממושך וצפיתי בהם, כיצד הם מותחים את העור ותוקעים בקצותיו מסמרים. במצב כזה יכלו למדוד את מידותיו, לשרטט בעזרת סרגלים את השורות ולחתוך את כל הקצוות המיותרים. כשהעור היה מתוח היו חורטים במכשיר מיוחד לסמן את השורות שביניהן יכתבו את האותיות בקווים בלתי נראים, מעין חותמת מים.
מהם שמעתי ולמדתי את החישובים של שטח הגווילים. כמה פרשיות, כמה פסוקים, כמה מילים וכמה אותיות יש בתורה. מספר כל אותיות התורה הוא 600 אלף, כנגד מספר יוצאי מצרים 600 אלף רגלי (שמות פרק יב פסוק 37).
אותיות המלה "ישראל" רומזות על מספר האותיות של התורה — 60 ריבוא אותיות לתורה, ראשי תיבות: יש ששים ריבוא אותיות לתורה.
במלאכת הכתיבה עצמה התחילו רק לאחר שהכינו די עורות שיספיקו לכתוב עליהן את כל התורה. בזמן הכתיבה אסור היה להתקרב אליהם. הם היו מרוכזים מאוד במלאכה, שעות רבות כל יום. במשך כמה שנים כתבו למשפחה שלנו שני ספרי תורה, מגילת אסתר וכמה מזוזות. כמה שעות ביום הם הקדישו ללימוד כל ילדי הכפר משנה, הלכה ומדרש.
8. נשיכת כלב
יום אחד שלחה אותי אימא להביא משהו פעוט מבית השיח׳. כשהגעתי לשער הבניין והתחלתי להקיש בטבעת המתכת שעל דלת השער, קפץ עליי כלב ענקי שרבץ בסמוך ונבח. נבהלתי מהנביחות, ברחתי בריצה והוא אחריי, רץ ונובח, נובח ורץ ונובח. מרוב בהלה רצתי יותר מהר ועוד יותר מהר עד שנתקלתי בדבר מה ונפלתי על פניי והכלב נשך את ישבני וקרע את בגדיי. הנביחות פסקו, הכלב הלך לו עם חתיכת בד בפיו ואני קמתי וחזרתי הביתה בוכה.
כששמע סבא, אבי-אבא מה שקרה לי, התחיל לצטט פסוקים מהתנ"ך. הכלב שומר על אדונו "והכלבים עזי נפש", "לא יחרץ כלב לשונו", הכלב מועדף כבעל זכויות מיוחדת "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות פרק כב פסוק 30).
אמרתי לו: "הוא נשך אותי". איך אוהב כלבים אחרי מה שקרה לי?
הוא לא ענה.
אמרתי לו: סבא, האם כתוב "לכלב תשליכון אותי?" (על פי הפסוק המצוטט לעיל שמות כב 30)
ענה סבא: כלב נובח אינו נושך. אל תיבהל מנביחת כלב."
אך עד היום אני מתרחק מכלבים.
9. מים מהמעיין
הדודה בדרה שמעה גם היא מה שקרה, רצתה להרגיע אותי וביקשה ממני ללוות אותה לשאוב מים מן המעיין בשעות אחר הצהריים. כד המים כלה וחובה למלאו, ונימוסי המקום מחייבים שאישה לא הולכת לבד. ההליכה למעיין בכלים ריקים נמשכת כחצי שעה, הירידה בשביל העפר ובמדרגות למעיין קלה ביותר. אך בחזרה, עם כד מים כבד על הראש, העלייה קשה, ההליכה אטית ויש להיזהר מהיתקלות באבנים בדרך ומהחלקה, ולכן המאמץ בדרך נמשך כשעה או יותר. בדרך היו נקודות עצירה למנוחה קלה, שם היה עליי לעזור לדודה להוריד מעל ראשה את הכד ולהחזירו לאחר ההפסקה.
בדרך כלל היו הנשים היהודיות מתאספות בבוקר, לפני זריחת השמש, לצאת לדלות מים מהמעיין הנמצא בתחום מגורי הערבים. הן הלכו בקבוצות מטעמי ביטחון וגם לעזרה הדדית: כל אחת נזקקה לרעותה כדי להרים את כד המים על ראשה. אחרי שמילאו את הכד מיהרו השואבות לחזור לבתיהן כדי להימנע ממבטים של צעירים מוסלמים שנתנו בהן עיניהם ופלטו ביטויים מעליבים.
בדרך פגשה הדודה את רומייה והודתה לה על השאלת הכד.
"מתי תחזירי אותו?" שאלה רומייה.
"מה? שלחתי אותו ביד הילד לפני כשבוע," נזעקה הדודה.
"אני לא ראיתי את הכד..." ענתה רומייה.
מרים, ששמעה את השיחה, התערבה ואמרה: "אני ראיתי כד מונח שם, במקום שהילדים משחקים. הוא מונח שם כשבוע. ילדים הם ילדים, את יודעת איזה טבע יש להם. העיקר שיהיו בריאים..."
10. עצים מהיער
לעתים רחוקות, כאשר אבי הלך לכמה ימים לרגל עסקיו, אימא הייתה לוקחת אותי אִתה מוקדם בבוקר לחטוב עצים. איזו שמחה! תמיד אהבתי ללכת עם אימא ליערות לחפש ענפי עצים יבשים. הופתעתי לגלות הרים ונופים מעבר לכפר וגם להתנסות בגילוי תופעות טבע. בדרך סיפרה לי אימא סיפורים על עצמה ועל המשפחה שלה. בעודנו הולכים ומדברים נתקלנו לא אחת בחיות לילה קטנות וגדולות שעדיין שוטטו ולפתע קיפצו בין השיחים לידינו. הערפל היה כה סמיך. חשתי כאילו ידיי נוגעות בעננים המרחפים בחלל ומסתירים את האור הקלוש שלפני הזריחה. האופק לא נראה כלל בשל הערפל, והעצים נראו כעצמים בלתי מזוהים, ענפיהם אינם ניכרים. עם התגברות אור היום החלו צורות ההרים מתגלות אט-אט. צעדתי ליד אמי על קרקע לחה מאגלי טל. התפעלתי מאוד מהמראות הצבעוניים של אור הזריחה הראשון של השמש שהפציע והאיר לנו את האופק הרחוק. מה שהדהים אותי ביותר היה מראה פתאומי של עדת קופים על צלע ההר שמולנו.
אימא הזהירה אותי: "אל תתעסק אִתם."
לקחתי מקל וכיוונתי לעברם כאילו אני יורה עליהם והם ברחו. אימא חזרה ואמרה: "טוב שבאת אִתי. כשקופים רואים אדם בודד הם מתנפלים עליו מכל הכיוונים ומתעללים בו עד שהוא מת." כך סיפרו לה.
אני שוטטתי בין הסלעים, ואימא, שחששה לשלומי, קראה לי שוב ושוב לבוא לעזור לה: לטפס על העצים, לשבור ענפים יבשים ולאסוף את אלה שליקטה. כך מנעה ממני מלהתרחק ממנה. עזרתי לה לאסוף את הענפים שהצלחנו לשבור, והיא קשרה אותם לחבילה, הניפה אותה על ראשה והתחלנו לחזור הביתה.
בדרכנו חזרה התגלה לנגד עינינו מראה שלושת הכפרים בראש ההר. ככל שהתקרבנו ראינו ביתר בהירות את הבניינים של הכפר, והדרך הייתה מוכרת עד שהגענו לנקודת איסוף העצים ליד הבית. אימא הניחה את החבילה ליד החבילות המונחות שם, עד שיתייבשו לגמרי והעצים יהיו ראויים להסקה. הרבה מאוד עצים היו שם ליד הבית ולא ידעתי עד אותו יום למה הם משמשים. אמרתי לעצמי, אם לא שואלים לא יודעים.
11. איך הביצה יוצאת
כשביקרתי אצל אחי ישראל ביישוב שבו התגורר, ראיתי שהוא מגדל בחצר ביתו כתריסר תרנגולות בתוך לול. התבוננתי וראיתי שכאשר התרנגולות מטילות ביצים, הביצים מתגלגלות למטה לתוך סל המיועד לכך. באחד הביקורים אצלו שאלתי אותו מה הוא עושה עם התרנגולות הזקנות שאינן מטילות ביצים. הוא השיב בלשון זו: "שלום, בכל בוקר אני בא לומר להן ׳בוקר טוב׳, בודק את אספקת המזון והשתייה שלהן לכל היום. יש לי קשר נפשי אליהן. אני לא מסוגל לחשוב על האפשרות לשחוט אותן ולאכל את בשרן."
"נו," חזרתי ושאלתי, "אז מה אתה עושה אִתן?"
"אני מעביר אותן לבית אבות, לפינת החי שבגן החיות בירושלים," ענה אחי.
הביקור בלול התרנגולות של אחי העלה בזיכרוני מעשה שאירע לי כשהייתי בן שש. בכל פעם שיצאתי מהבית הייתי רואה תרנגולות ותרנגולים משוטטים במרחב החצר, מנקרים בעשב, ומדי פעם קופצים אחד על השני ומשמיעים קולות בג-בג-בגג, בג-בג-בגג. כשהסתובבתי אנה ואנה בין התרנגולות הן ברחו מפניי, ולא יכולתי אפילו לגעת בהן. אבל בכמה פינות שכבו תרנגולות אחדות ולא זזו ממקומן זמן ממושך. הדבר משך את תשומת לבי. שאלתי את סבתא: "מדוע התרנגולת האלה רובצות כל כך הרבה זמן? מדוע התרנגולת הזאת קפואה במקומה?"
סבתה ענתה: "הן מטילות ביצים עכשיו."
כששמעתי זאת גברה סקרנותי וביקשתי לראות איך הביצה יוצאת. ניגשתי לתרנגולות הרובצות בניסיון להקימן, אך לשווא. אי אפשר לראות. חיכיתי זמן רב. ברגע שתרנגולת אחת קמה מרבצה ניגשתי מיד לקחת את הביצה. ברגע שהאצבעות שלי נגעו בביצה החמה, תגובה בלתי צפויה אירעה. התרנגולת קפצה עליי, ניקרה אותי והבריחה אותי מתחום הלול בבהלה. סבתא הזהירה אותי שלא להפריע להן בשעות כאלה. באותו יום למדתי שאפילו תרנגולת נלחמת בחירוף נפש להגן על תוצרתה.
12. שור נגח
אחד מתפקידי הילדים במשפחה היה ללוות את הבהמות למאגר המים, שם היו שותות. התייחסנו אל העבודות שהוטלו עלינו כאל משחק. השתעשענו עם הבהמות ולעתים התגרינו בהן: משכנו בזנבן, ניסינו לטפס עליהן, אילצנו אותן לפנות ולהסתובב שוב ושוב. אהבתי במיוחד להתעסק עם שור חום, בעל קרניים כפופות שחי בעדר שלנו. בכל פעם שלקחנו את הבהמות למאגר המים, הייתי מתגרה בו בכל מיני דרכים שגרמו לו לקפוץ. יום אחד השור כעס, הסתובב אליי בחמת זעם, הרים אותי בקרניו והטיל אותי על הקיר הסמוך. למזלי, הקיר לא היה עשוי יציקה אחת, אלא מעין גדר אבנים המונחות זו על גבי זו. ברגע שהשור דחף אותי, הקיר כולו התמוטט ונפל עליו ועליי. הוא רץ וברח ואני נותרתי שכוב, קבור מתחת לאבנים. כשהתאוששתי קמתי וטיפלתי בפצעיי כשאני משנן את הלקח: לא עוד להרגיז את השור.
כששמע אבא קרא לי "חמור", כדרכו בשעת כעס. כשראיתי שהוא חוזר על כינוי זה פעמים רבות שאלתי אותו: "אבא, מי הוא אבא של החמור?"
הוא חייך ומאז פסק מלהשתמש בכינוי הגנאי הזה.
13. יחי מתחרה בדגיג
יחי, בן דודי, הצעיר שבחבורה, תמיד השתתף בכל פעולה ועבודה שהגדולים עשו. הוא רצה להוכיח שגם הוא כבר גדול. אחת העבודות שהיו מוטלות על הילדים הייתה לתת מזון לבהמות, לרעות אותן בשדות ולהשקותן במאגר המים.
יום אחד נהגנו יחי ואני את השוורים, הפרות והעגלים מרחק הליכה של חצי שעה בערך, עד מאגר המים שהיה במרכז הכפר של הערבים. המאגר היה חצוב בסלע ענק ובנוי כעין מרזב. שני צדדיו כמדרון ההולך ונהיה תלול. המים היו מכוסים בירוקת ובתוכם גדלו כל מיני יצורים ודגיגים שסיקרנו אותנו. יחי החליט לדוג את אחד הדגיגים, ויהי מה. כשניסה לצוד אותם החליקו רגליו על הירוקת והוא החל לטבוע במים העמוקים.
ראיתי איך כל כולו שוקע במים ואני חסר אונים, לא יודע מה לעשות. התחלתי לצעוק, לצרוח בכל הכוח ולבכות. הוא החליק וטבע ואני צרחתי וצעקתי. הצעקות לעזרה הגיעו לאוזני דיירי בית סמוך, ואת מה שקרה אחר כך לא אשכח לעולם: בחור ערבי קפץ מחלון הבית, רץ לעברנו ועם כל בגדיו לגופו קפץ במהירות אל המים, הרים את יחי והוציא אותו. ואני כל הזמן עומד שם ובוכה, חסר אונים.
הערבי החזיק אותו ברגליו ונענע אותו עד שהמים החלו יוצאים מאפו ומפיו של בן דודי. והערבי ממשיך ומנענע, והמים יוצאים ויוצאים. כך החזיק אותו עד שפסקו המים לצאת, ואז השכיב אותו על הסלע ומעך ועיסה את בטנו ואת חזהו, ושוב הרים ונענע, וחזר שוב על פעולת העיסוי עד שיחי פקח את עיניו, שב לנשום וקם על רגליו. הרגשתי הקלה עצומה. אחרי זמן מה הלכנו הביתה. עד עצם היום הזה אני מעריך את אותו אדם ומודה לו על מעשהו הנאצל. אזכיר שבמשך הזמן הזה הבהמות שוטטו להן במרחק מה, והערבי אף עזר לנו להחזירן לנתיב המוביל הביתה.
חזרנו הביתה לא בלי דאגה. ידענו שאם נספר מה קרה לנו, התגובה תהיה קשה ובוודאי נקבל עונש חמור, במיוחד אני, הגדול האחראי.
14. עגל מתגלגל
אנחנו חמשת הילדים: שלמה, שמואל, שלמה הקטן יחי ואני, היינו ממציאים משחקים בחמש אבנים, בבניית מגדלים מגלעיני תמרים ובציד ציפורים וחיות קטנות. מדי פעם, בהיעדר מבוגרים בבית, הכנסנו עגל קטן, תיש או כבש והעלינו אותו למקום מסתור, לגג של הקומה הרביעית. זה היה מקום שמבוגרים בדרך כלל לא פקדו, ויכולנו לשחק בו כאוות נפשנו.
יום אחד העלינו אל הגג כבש צעיר שחום. רכבנו עליו, משכנו באוזניו, בזנבו, וגם ליטפנו אותו. אני גם זוכר שיחי הקטנטן נהנה יותר מכולנו. בגלל משקל גופו הזעום הצליח להחזיק זמן רכיבה ארוך יותר. לפתע-פתאום שמענו את דלת החצר הגדולה נפתחת — מישהו מהמבוגרים הגיע. מיהרנו להחזיר את הכבש למקומו. כשראינו שהכבש לא מבין את המצב ולא מזדרז, דחפנו אותו, שירד במדרגות כמה שיותר מהר. והוא לא הבין ולא מיהר, אלא פשוט התגלגל, כלומר אנחנו גלגלנו אותו במורד המדרגות יחד אִתנו. המסכן געה ופעה והשמיע קולות מעוררי רחמים: בע-בע-בע... עד שהגענו לקומת הכניסה. כל הדרך במדרגות כולנו בעבענו עם הכבש בע-בע-בע... וצחוק גדול צחקנו. מה-זה צחקנו? הכבש הזה הצחיק אותנו. תארו לכם, באותם רגעים סבא נכנס, ראה ושמע את חמשת נכדיו צוחקים צחוק גדול. הוא לא הבין למה אנחנו מחקים את קולות הגעייה של הכבש וצוחקים כל כך. סבא היה סלחן מאוד כלפינו. הוא רק שאל: "מה אתם צוחקים? מה מצחיק אתכם?" ועלה לחדרו בלי להמתין לתשובה.
בעלי חיים אינם מאולפים לעשות צרכיהם במקומות מסוימים. הם משאירים סימנים בכל מקום שבו עברו, ואותו כבש הפריש לאורך המדרגות ובחדרים. וכשאימא באה וראתה — תארו לכם את התגובה. היא איימה שתגיד לאבא (אימהות אינן מענישות ולא מרביצות. רק מלשינות). אם אבא היה מופיע מיד, בעוד כעסה רותח וחם והיא מנסה לגמגם משהו, אוי ואבוי איזה עונש, אילו מכות היינו מקבלים. האבות לא דיברו, לא שאלו — ישר הרביצו. אך על פי רוב האימהות היו רחמניות יותר. הן חששו שמא נענש ונמנעו מלספר על מעשי השובבות שלנו. יותר מזה, אימא וסבתא היו מגוננות עלינו מפני האבות "האכזריים" שמכים את הקטנים.
האחרון להיענש היה יחי. "הוא עוד קטן," אמרו. אבל בפקחותו למד מניסיון המבוגרים ממנו והחכים.
15. כשר לכלבים ולנשרים
אחד מתפקידיה של סבתא ברכה העיוורת היה לחלוב את הפרות בכל יום. בוקר אחד מצאה את השור שוכב במקומו, ולא קם כמו בכל יום. באה וסיפרה לכולם. אבא, הדודים וסבא הלכו לבדוק מה קרה, מה שלום השור. חלפו כמה שעות, כל הבהמות יצאו כבר למרעה והשור עדיין לא קם. הזמינו את אחד השכנים לנסות לעזור להקימו, והוא לא קם. בדקו חיצונית את גופו ולא מצאו עליו שום נזק, שום סיבה נראית לעין. הרב הוזמן לבוא לבדוק את השור. הוא בדק, שאל כמה זמן השור שוכב, חשב ואמר שאם השור לא קם יממה, זה סימן שהוא ראוי למאכל לכלבים, ככתוב: "ובשר בשדה נבילה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות פרק כ"ב פסוק 30).
הוחלט לשחוט את השור ולהשתמש בעורו, ואת בשרו לחתוך לחתיכות, לשאתו ולהשליכו מראש הגג אל מרגלות ההר סמוך לבית. אמרו ועשו.
כעבור כמה שעות נחתו במקום נשרים גדולים, שהבריחו את הכלבים וזללו בתיאבון רב את בשר השור. אני זוכר שאנחנו, הילדים, צפינו בנשרים בעניין רב מהגג. התבוננו והתפעלנו מגודל כנפיהם וממקורם הארוך והכפוף. היינו רוצים לראותם עפים, אבל הם היו עסוקים בזלילה. הם קיפצו וניתרו וזללו כל כך הרבה בשר עד שלא יכלו לעוף מכובד משקלם. זרקנו עליהם אבנים מראש הגג ואלה נחתו בקרבתם, אולם גם אז הם בקושי זזו, ורק קיפצו קפיצות קטנות מרוב כובד. לפנות ערב הצליחו כמה מהם להתרומם ולעוף ואחרים נשארו שם עד למחרת.
16. מה עולל תעלול
אינני זוכר אימתי וכיצד גדלתי כל כך מהר בלי לחוש בכך. פתאום נעשיתי לילד שמשתובב ומנהל את המשחק עם הילדים ברחובות הכפר. אחד ממעשי השובבות עלה לי ביוקר. יום אחד זרקתי את כדור המשחק על גג המחסן, ליד החצר. כל הילדים התנפלו עליי: "עכשיו איך נוריד אותו משם? במה נשחק?"
הצעתי לעשות סולם של ארבעה ילדים באופן כזה: אני אתכופף, על כתפיי יעמוד שלמה, מעל שלמה שמואל, ויחי הקטן מעל כולם. הוא יטפס לגג ויביא את הכדור. הסכימו. התרוממתי כשכולם עליי. זה היה כבד מאוד, ואז אירע דבר בלתי צפוי. רגלו של יחי דרכה על אבן רופפת בקיר, היא ניתקה ממקומה ונפלה ישר על הרגל שלי. בסבלנות עמדתי עד שכולם ירדו והסירו את האבן הגדולה מעל רגלי היחפה. מה שראיתי באותו הרגע היה רק חוט לבן שחיבר את האצבע האמצעית לרגל. האבן הגדולה מחצה ומעכה לגמרי את כל הבשר של החלק הקדמי של כף הרגל. מזל גדול שהגיד לא נקרע. שלולית דם גדולה החלה להיקוות סביבי. באורח ספונטני החזקתי את הרגל כפופה וניתרתי על רגל אחת לתוך חצר הבית. שם חיכיתי עד לבואה של אמי, שהלכה להביא מים מן המעיין.
אינני יודע איך להסביר מדוע החזקתי את רגלי כפופה לאחור, אך מתברר כי זה מנע איבוד דם רב שיש בו משום סכנת חיים. עודני עומד בחצר ליד הפתח, הגיעה אימא מהמעיין, נושאת על ראשה מיכל מים גדול. היא נזקקה לעזרתי כרגיל כדי להורידו מעל ראשה, וביקשה ממני לעזור לה, אך אני לא זזתי ממקומי והיא נאלצה להסתדר לבד. לפתע ראתה, לחרדתה, דם רב המטפטף מרגלי. בני הבית שהיו בבית נקראו לעזרה והציעו לקחת "צטא" (פיח, אפר) שנדבק בתקרת המטבח מעל התנור, לשים על הרגל ולחבוש אותה בינתיים. כעבור זמן הביאו עלים של שיח הנקרא "עובאב" (וויתניה משכרת) הידוע בסגולותיו המרפאות, כתשו אותו והניחו על הרגל, וכך החליפו את התחבושת מדי כמה זמן. כעבור ימים הרגל התנפחה מאוד, ולא הייתי מסוגל ללכת. שכבתי כל הזמן בלי יכולת לקום, ואת האוכל הגישו לי למיטתי. הסבתא עיסתה את הרגל הפצועה כמה פעמים ביום. לימים הבנתי את חשיבות המנהג השכיח של עיסוי הרגליים, בעיקר אחרי מסע ארוך. רגליים, ולא גלגלים, ניידו אותנו באותם ימים.
תהליך ההבראה נמשך כמה חודשים, ועד היום ישנה צלקת על רגלי שחוזרת ומזכירה לי את הסיפור הזה.
17. הרחבת אופקים
אופק עולמי התרחב מעבר לגבולות השכונה היהודית כשליוויתי את אמי לשאוב מים מן המעיין ולחטוב עצים מהיערות, או הולך עם אבי ליישובים ולערים סמוכות.
בימי חמישי נהגנו ללכת לשוק, ולעתים יצאנו מוקדם מאוד, עם שחר, בשעה שהאור הראשון מפציע. זו הייתה הליכה של כחמש שעות עד לעיר הבירה, צנעא.
אני זוכר את התפעלותי ממראה הבתים והשווקים ומלבוש האנשים העירוניים. הסתכלתי בעניין רב בסחורות הנוצצות שהוצגו בחנויות רבות כל כך. בצהריים היינו מתארחים אצל מורי ג׳יאת לסעודת צהריים ולמנוחה.
בדרך חזרה מהעיר הייתי רואה ממרחק את כל הכפר כולו הבנוי לאורך ראש הר גבוה, ומחולק לשלוש שכונות: שכונת היהודים במרכז ובשני הקצוות שכונות הערבים. הבית שלנו בלט בהיותו בנוי על קצה הצוק באמצע השכונה היהודית. בשכונות הערביות בלטו צריחי המסגדים, וקול המואזין הקורא לתפילה מראש הצריח נשמע למרחוק, כאילו הכפר מקבל את פני השבים. ככל שמתקרבים אל הכפר פוגשים יותר ויותר אנשים: נשים נושאות כדי מים על ראשיהן וגברים נושאים שקים על גביהם. כמה מהם רכובים על חמורים ואחדים על גמלים או צועדים ברגל לידם. כלי רכב ממוכנים עדיין לא היו בכל הארץ, פרט לשמועות שיש אחדים בעיר הבירה צנעא. בכפר, רק לעתים נדירות שעטה משאית על דרך העפר, מבריחה את כל ההולכים לצדדים ומעלה ענני אבק וחול. האנשים עוד לא התרגלו לדבר החדש והמוזר הזה, פחדו מפני הרעש הנורא שמעולם לא שמעו כמותו והתרחקו מריח הפיח ומהאבק שהתערבבו זה בזה והיתמרו באוויר. כשהיהודים נפגשו בדרך ושוחחו על התופעה החדשה המדהימה הזאת, היו מסיקים שאמנם הגיעו ימי המשיח.
ככל שהתקרבנו אל הכפר, הטיפוס בעלייה דרש מאמץ וההליכה נעשתה קשה יותר ויותר. תוך כדי הליכה הקפדנו לשמור על מרחק ממי שאינם יהודים, כצעד מונע משאלות מתגרות ומהערות מעליבות. קרה, לעתים רחוקות, שבכניסה לכפר שיסו בנו ילדי הערבים את כלביהם. למזלנו, הוריהם או מבוגרים אחרים מנעו זאת מהם, ואנו מודים להם על כך. בכפר כמעט כל התושבים הכירו זה את זה, ולמבוגרים המוסלמים לא היה נעים ממה שילדיהם עושים. בסופו של דבר שכנים היינו וצריכים להסתדר יחד.
הגענו לכפר עייפים והמשכנו ללכת לכיוון ביתנו. לא היו רחובות בכפר, אך כל אחד ידע מי גר בכל בית. גודל המבנה של כל בית וצורתו הכריזו על בעליו — כך הסביר לי אבא — בתי עניים הם בני קומה אחת עשויים מחמר, בעוד בתי עשירים מתנשאים לגבהים, שלוש וארבע קומות ובנויים מאבן. המפורסמים ביניהם היו ידועים ובולטים. בעוברנו בקרבת השכונה של הערבים אבי היה מצביע על בתים של משפחות מפורסמות וחשובות: בית עורך דין אלראמח, ממולו בית אלסייף, שם בית אלאימאם, שם בית השייך אלעלאמי, ושם בית מוכתר הכפר.
מרגע שנכנסנו לשכונת היהודים, הוקל לי והרגשתי פחות עייף ובטוח יותר. כאן כולם הכירו את כולם. אבי הצביע על הבתים, ללמד אותי מי גר והיכן: משפחת מועלם, משפחת לוי, משפחת נחום, משפחת מורי יוסף וכן הלאה. בסך הכול היו בכפר כ-60 משפחות יהודיות. במרכז השכונה ניצב בית הכנסת. בחצרו שהו אורחים נודדים, והמשפחות היהודיות אירחו אותם או סיפקו להם ארוחות לפי תור במשך ימי שהותם. אני זוכר שאימא הייתה שולחת אותי לתת להם שתייה ואוכל. כשהתעצלתי היא הייתה מזרזת אותי במלים: "לך בני, זו מצווה, זו מצווה". כך זכיתי לקיים מצוות רבות כאלה.
בקומה העליונה של בית הכנסת נמצא ה "חדר" שבו למדנו עם המורי. ממול הייתה רחבה גדולה שבה התקיימו אספות שבהן דנו בנושאים ציבוריים בעתות חירום, ונשאו תפילות לגשמים בשנות בצורת.
לאחר שחלפנו על פני מקומות אלו, נכנסנו לרחוב צר שבו בנויים הבתים שלנו: שלושה בניינים בני ארבע קומות כל אחד. מהגג היה אפשר לצפות ולהשגיח על חלקות השדה של המשפחה שבעמק ושבצלע ההר ממול. מהתצפית שבגג הבית שלנו אפשר היה לראות את העיר מנאכה באופק ממערב, ולהצביע על יישובים קרובים במרחב. באחד החדרים שבבניין האמצעי אני נולדתי.
18. מטמון מתחת לבית
כשהייתי בערך בן שמונה שנים גילה לי אבי סוד כמוס. הוא קרא לי לחדרו ואמר בשקט: "בוא אתי, אני רוצה ללמד אותך משהו חשוב מאוד, ואתה שמור אותו בסוד."
אבא לקח אותי לקומה התחתונה של הבית. הוא גלגל שטיח שהיה פרוש על הרצפה ומתחתיו הרים לוחות וקרשים. ראיתי פתח מרובע וסולם חבלים לירידה. ירדתי אתו בסולם ושם התגלו לעיניי הרבה חדרונים מלאים בתבואה מסוגים שונים: חיטה, שעורה, דוחן, עדשים, אפונה ותירס. המקום היה קריר, בלי דלת יציאה משם, רק בעזרת סולם החבלים. כאשר ראיתי זאת בעיניי, הבינותי מהו הסוד: כניסה נסתרת לחדרים חצובים בתוך הסלע מתחת הבניין המשמשים מחסן לתבואה השמורה לשנות בצורת.
"בשנות הבצורת מעלים תבואה מהמחסנים הנסתרים, מוציאים עד שער הכניסה ומוכרים לאנשים הבאים מקרוב ומרחוק," הסביר לי אבא. "כשסבא רבא מדד בכלי המדידה תבואה במחיר הנקוב, היה מוסיף לקונה מלוא חופניים חינם, בקשיש, מלוא חופן וחופניים נתן חינם לפושטי יד, וכל אנשי הכפר דברו בשבחו."
יש אומרים שאת השם מעוצ׳ה קיבל מאנשים שנהנו ממעשי הצדקה והחסד שעשה. אנשי הכפר האמינו שבעקבות כך הוא התברך בהצלחות יוצאות דופן, כדוגמת יצחק אבינו ששדותיו הניבו פי מאה ממה שהוא נידב ותרם לפושטי יד, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה" (בראשית פרק כו פסוק 12).
הערבים האמינו שאללה משיב לו כגמולו בהצלחה גדולה בתבואות וקראו לו "מעוצ׳ה" — גמול.
אם חלה עצירת גשמים שנה אחרי שנה, המצב הכלכלי נהיה קשה מאוד. בני אדם היו מתחילים לנדוד לארצות אחרות לחפש מקורות מזון, כמו שמתוארות תקופות כאלה בתורה "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה" (בראשית פרק י"ב פסוק 10). "והרעב כבד בארץ" (בראשית פרק מ"ג 1). אין מה לאכול ואין במה להאכיל. "וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר לבניו: רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (בראשית פרק מ"ב פסוקים 2-1) — אין במה להחיות את נפשם, והיו מתנפלים על כל מה שנקרה בדרכם כדי לשרוד. בתקופות קשות כאלו, נודדים רעבים אכלו סוסים וחמורים וכל מה שאפשר להכניס לפה. נוודים כאלה התדפקו גם על שער ביתנו. דלת שער הכניסה הייתה גדולה, עבה וכבדה, עשויה מעץ מצופה בברזל, שאנחנו, הילדים התקשינו לפתחה. במרכזה הייתה קבועה טבעת מתכת גדולה מאוד ששימשה פעמון קריאה. כל מי שבא הרים אותה והכה על הדלת. הקול החזק נשמע עד לחדרים הפנימיים של הבית. מתחת לטבעת היה חריץ די גדול, בדומה לחריץ להשחלת דברי דואר, כדי להעביר דרכו גודל צלחת מזון החוצה.
לפעמים היו תושבי כפרים רבים נודדים ממקומותיהם וטורפים כל מה שניתן להכניס לפה. ברגע שמצאו מחסה, מקלט, מקום שבו יוכלו להתקיים, לא היו זזים משם כלל. לעתים היו קמים על בני הבית ושודדים כל מה שיכלו לשאת מתכולת הבית. אנשים אלה נדדו ממרחקים, ולפי צבע עורם השחור היה אפשר לדעת שמוצאם מארצות אפריקה. לכן, בהגיעם, וזה קרה לעתים רחוקות, היו מוציאים להם אוכל דרך האשנב. נהוג היה במשפחה שלנו לא לגמור את כל האוכל המוכן על מנת שיישאר לעניים כאלה כשיגיעו, אם יגיעו. זה תרם לביטחון האישי ומנע פריצות בכוח כאשר אין לרעבים מה להפסיד. זהו מה שנקרא "צדקה תציל ממוות" — מצילה ממוות את הנותן.
לא זכיתי להכיר את סבא-רבא, הסבא של אבי, הידוע בשם סעיד דאוד מעוצ׳ה אלזג׳יר (הקטן). נולדו לו בת אחת, בדור, ובן אחד, מעוצ׳ה, ולו נולדו שלושה בנים ובת: דוד, סעדיה, יחיאל ויונה. הבן הבכור, דוד, נפטר בגיל צעיר והשאיר שלושה בנים: שלמה, שמואל ויחיאל. הבן השני, סעדיה, עזב את הכפר ורצה לעלות לארץ כחלוץ ב-1945. הוא הגיע עד עדן אך נאלץ לשוב על עקבותיו כעבור שנתיים, כיון שלא קיבל אישור לעלות לארץ. הצעיר ביניהם הוא אבי, יחיא. בהיעדר האחים דוד וסעדיה נפלה האחריות לניהול ענייני המשפחה והטיפול בענייני משק הבית על אבי.
אנחנו, הילדים, השתתפנו בחלק ניכר מדרישות העבודה החקלאית. נתבקשנו לעזור בטיפול באויבי הנטיעות והתבואה ולהילחם במיני מזיקים, כגון זחלים, עכברים וחגבים, לעקור עשבים שוטים ולהבריח בעלי כנף. עיסוק זה נתפש בעינינו כמשחק משעשע, אלא שלפעמים היצור הנתקף היה תוקף בחזרה וספגנו עקיצות ונשיכות. כמו כן היה על הילדים להשגיח על בעלי החיים במרעה ולהזהיר על הופעת נחשים, שועלים או אנשים זרים.
19. היהודים כבני חסות
ככל שאני זוכר, שררו יחסי שכנות נסבלים בין היהודים והערבים, פרט להתנהגות ילדי הערבים כלפי ילדי היהודים. אבא כתב: "שנאת ילדי הערבים לילדי היהודים הייתה גדולה עד מאוד. בכל מקום תמיד רודפים את ילדי היהודים ומכים אותם על לא עוול בכפם, עד ששבענו בוז והשפלות ומרורים". לעתים קיללו הילדים הערבים את הילדים היהודים, זרקו עליהם אבנים ושיסו בהם כלבים. הם הפסיקו רק כאשר המבוגרים גערו בהם. אבא מספר שלפי הקוראן היהודים הם בני חסות שיש להגן עליהם כמו על אורח. אמרו שערבים רבו ביניהם כדי להגן על היהודים מפני פגיעות כי זו מצווה דתית לפי הקוראן. במציאות זה לא תמיד היה כך.
בין שני הצדדים התנהלו עסקי מסחר וחליפין. היהודים ייצרו עבור הערבים מוצרים ייחודיים כגון מעשה רקמה לבגדי נשים, תכשיטים, צורפות, פחחות — ייצור ותיקון מכשירי בית ומכשירים חקלאיים. את התמורה, מטבעות כסף טהור וזהב, הפקידו במקום מסתור בארגז, באחת הפינות בבית. לא ידוע איך התגלה מקום המסתור של אבא, אולם יום אחד התברר שמישהו גנב גניבה גדולה מהארגז שהיה חבוי ומונח מתחת לבמה מוגבהת בחדר המגורים, ובתוכו כל חסכונות המשפחה. מרוב צער ועגמת נפש נפל אבי למשכב והיה חשש לחייו. כאשר החלים, עשה אבא מאמצים גדולים לגלות מי הגנב אך לשווא. זהותו של הפורץ הגזלן מעולם לא נתגלתה.
20. עסקים עם הערבים
בוקר אחד הופיע אחמד. "צבאח אלכייר, יא-יהודי (בוקר טוב, יהודי)", פנה אל אבי וזה השיב, "צבאח א-נור" (בוקר אור).
אחמד בא לקחת את המשור שהביא לתיקון לפני שבועיים. שילם, לקח והלך. לאחר שעה קלה הופיע סמיר. שילם, ואבא נתן לו את המגל המושחז. יהודים רבים ביצעו את העבודה בבתי המוסלמים, ולפעמים לנו שם. המוסלמים והיהודים ידעו היטב מה מותר ומה אסור לבני הדת השנייה לעשות או לאכול. אמרה הייתה ידועה ושגורה בפי הערבים: ההבדל בינינו הוא הבשר והיחסים האישיים. בכל זאת, היהודים שעבדו בבית המוסלמי לא אכלו ולא שתו מכל מה שהציעו להם בלי לבדוק.
21. חרב מוצטפה
מגיל שש בערך חרותה בזיכרוני תמונה של התלהטות והתלקחות ריב בין אבי לבין ערבי אחד בשם מוצטפה, בחדר הסלון של ביתנו. השיחה הפכה לוויכוח קולני שהתגבר והתפרץ בין השניים. מוצטפה בא לעתים קרובות בקשר לאיזשהו עניין. באותו יום מוצטפה התפרץ לבית והחל מדבר עם אבא שלי בקול גבוה, בתקיפות ובטון כועס. תוך כדי התלהטות שלף לפתע את חרבו ואיים לדקור את אבי. אבי תפס מיד את ידו של מוצטפה וכופפה לאחור עד שהחרב נפלה לרצפה.
אני עדיין זוכר את הרגע שבו אבי הרים את החרב במהירות רבה מהרצפה והשליכה דרך החלון, החוצה מקומה שנייה. אני ממש רעדתי מפחד באותם רגעים. מוצטפה יצא מהבית בכעס גדול. הוא התבייש לספר שיהודי גבר עליו. אבי הזדרז ופנה לעורך הדין אלרמאח ושכר אותו כדי לייצג אותו במשפט, אם וכאשר ייתבע, תמורת מתן טבין ותקילין (מארמית: טובים ושקולים, הרבה כסף) שכר טרחה וכשוחד שעזר ברוב המקרים.
22. עורך הדין אלראמח
עורך דין אלרמאח הוכיח את יושרו כלפי אבי במקרים רבים של מעשי סחיטה, שוד, גניבה או השגת גבול וייצג את אבי משפטית בפני השלטונות באופן קבוע. מדי פעם היו תביעות מצד ערבים שטענו שחלקות אדמה שמכרו לפני שנים רבות שייכות להם ודרשו להחזירן. ערבייה אחת תבעה את אבי למשפט וטענה שחלקת שדה מסוימת שייכת לה, אך בעזרת עורך הדין אלראמח פסק בית המשפט לזכותנו.
לא פעם היה אפשר לשמוע שיחה בין יהודים שנושאה איך להתנהג אל מול רשעותם של הערבים. למשל, שמעון יעץ לחברו יהודה: "עוות וצווח". במשך הזמן הבנתי מה פירושה של סיסמה זאת. אם ישמעאלי נטפל אליך, "עוות וצווח", פירושו "הכה תכה את הערבי בכל כוחך וצעק בקול חזק ובקש עזרה כאילו הוא מכה אותך". בושה היא לערבי להתלונן שיהודי הכה אותו.
23. אירוח חיילים
אחד החוקים שהנהיג השלטון היה אירוח חיילים ערבים אצל משפחות היהודים. אני זוכר שהוריי נלחצו כאשר שמעו שחיילים חונים סמוך לשכונה היהודית. חייל שהגיע לדלת לא צלצל בטבעת המיועדת לכך. הוא הכה בקת הרובה בחזקה בדלת השער, ועצם הרעש הנשמע הטיל אימה ופחד על כל בני הבית. דבר ראשון החביאו מהר את הבנות הצעירות מפני הסכנה. אחר כך אבא ניגש בהיסוס ושאל, "מי זה? מי שלח אותך? לשם מה?" ואז פתח את דלת השער.
החייל ה"אורח" הראה מסמך ואמר, "אנחנו חיילי המלך חונים בשכונה היהודית למשך עשרה ימים ואני אורח שלכם." אחר כך מנה החייל את דרישותיו ואת הפריטים לארוחות שלו במשך תקופת שהותו: כל יום ארוחת צהריים טרייה, בשר בקר, בשר עגל, בשר כבש או גדי צלוי. זאת אומרת, צריך לקנות כבש או עז, לשחוט, לבשל או לצלות אותו כדי שיהיה לו ולחבריו לארוחת צהריים. היו אלה דרישות מוגזמות מעבר ליכולתן הכלכלית של משפחות יהודיות רבות באותם הימים, אבל אין מה לעשות. זהו חוק המלכות. המשפחות ה"מארחות" קיוו שהימים יעברו ויחלפו בלי בעיות ובלי דרישות נוספות. משפחות רבות נכנסו לחובות למשך תקופה ארוכה כתוצאה מאירוע אירוח כזה.
24. מוסלמי דחף את היהודי מעל החמור
בוקר אחד נכנס יוסף השכן ובירך את אבי בלשון ארמית, "צפרא טבא!"
השיב לו מורי יחיא בארמית, "צפרא טבא למר!" דהיינו בוקר טוב לך.
"מה שלומך?"
"תודה לאל."
מאי משמע "תודה לאל"? טוב או לא טוב?
"באתי להגיד לך שיש הלוויה היום אחר הצהריים."
"הלוויה של מי? מי מת?"
"מורי נחום, נשמתו עדן."
"מה קרה לו?"
הוא חזר מן השוק, רוכב על חמורו. לא חשש שערבי יראה אותו. לפתע הופיע מוסלמי אדוק, ראה אותו רוכב על חמור ודחף אותו מעל הבהמה. הוא נפצע קשה, סבל כמה ימים והלך לעולמו. ההלוויה היום אחרי הצהריים."
בדרך חזרה מבית הקברות, המלווים מורי יוסף מועלם ועוד אנשים מהקהילה התחילו ללמוד פרטים על משפחת נחום. המנוח: יש לו שני בנים נשואים ובת אחת, ג׳וצנה, בת עשר. היא נמצאת עכשיו בסכנה גדולה וצריך לשדך אותה לפני שהשלטונות יאסלמו אותה והיא תאבד למשפחתה ולעמה.
ביום שישי של אותו שבוע, הופיע בכפר חייל ערבי חגור בחגורת כדורים ומזוין ברובה ובחרב כמנהג המוסלמים. הציג את עצמו בשם אחמד חוסיין ואמר שהוא רוצה לקחת את ג׳וצנה, בת הנפטר. אמה, אחיה וקרובי המשפחה עמדו חסרי אונים מול החייל המזוין, ולא היה ביכולתם לעשות מאומה. אף יהודי לא יעז לעשות דבר כנגד החוק המוסלמי. לפי החוק המוסלמי — מוחמד הוא אבי היתומים.
אח, אח, קול אנחה עמוקה נשמע מתוך קבוצת המתפללים בבית האבל. רק לא זה. לא פיללנו שזה יקרה כל כך מהר. לא הספקנו אפילו לדבר על אפשרות שידוך לאחר הקבורה, והנה באה עלינו הצרה הזאת. מאותו יום ואילך היה אחמד חוסיין מופיע בכפר כל יום שישי בשעות הצהריים, לבוש לבן וחגור בכלי נשקו, כדי לבלות עם ג׳וצנה ולדבר על לבה שתבוא עמו מרצונה. הוא היה עולה עם ג׳וצנה לגג הצמוד לגג שלנו, רק גדר עשויה מאבנים בלתי מסותתות הפרידה בינינו. פעמים רבות הצצנו בזוג דרך הרווחים שבין האבנים, אך כעבור זמן לקחה החייל אתו ולא ראינו אותה עוד.
ג׳וצנה לא הייתה היחידה שלא עלתה לארץ עם היהודים. שמענו אין ספור סיפורים על יהודים שנאנסו להתאסלם.
25. שידוך כבר מגיל שלוש
בשבת שלאחר תפיסתה של ג׳וצנה הייתה האווירה בבית הכנסת מתוחה וקודרת. המתפללים חשו את צערה של משפחת נחום, את ההשפלה והעלבון של כל יהודי תחת השלטון המוסלמי בתימן. בשעות הלימוד שלאחר התפילה טיכסו עצה, וחשבו איך למנוע הישנות מקרה כזה. סעדיה, אחיו של הרב, אמר, "אתם הרי יודעים שלפי החוק המוסלמי, רק נערות לא נשואות נלקחות. אם הילדה קשורה בקשר נישואין לא ייקחו אותה, כי זה חראם, אסור לפי הקוראן."
אברם הציע, "אנחנו חייבים להגן על בנותינו וליצור קשרי שידוכין ונישואין כמה שיותר מוקדם, אפילו לפני שייוולדו."
יששכר הציע שיעשו כן מגיל שלוש שנים. "ראו, הנה לפי המסורת רבקה הייתה כבת שלוש כשהתחתנה עם יצחק," הוא חיזק את טענתו.
ההצעה התקבלה, ומאותו יום ואילך ילדי היהודים בתימן משתדכים ומתקשרים בקשרי נישואין אפילו מגיל שלוש וארבע שנים, להגנתם.
26. תחינות חצות
היהודים בתימן ביטאו את משאלות לבם בתפילות ובתחנונים, תיקון חצות, תיקון לאה, תיקון רחל, פרקי תהלים והוספות לתפילות בנוסח כזה: "וכל היועץ עליו ועל עמך ישראל עצה טובה ומחשבה טובה: תקנו, קיימו, קיים עצתו וקיים מחשבתו. וכל היועץ עלינו ועל עמך בית ישראל עצה שאינה טובה, גדעו, נתצו, בלבלו, טלטלו, הכריתו, השמידו, החרימו, הפר עצתו וקלקל מחשבתו. כמו שכתוב: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום." באמונה תמימה שפכו את מועקות לבותיהם בקולות ובמנגינות של תחנונים, בתפילה בלחש ובקולות צעקה בתקווה ובאמונה גדולה ששומע תפילות יענם.
27. הערבים שמרו על התבואה בשבתות
הדת — יהודית או מוסלמית — נחשבת בתימן לחוק, וכל אזרח חייב לשמור את חוקי הדת שלו. הערבים ידעו שאסור ליהודים לעבוד בשבת, כולל שמירה על התבואה מפני גנבים וקופים, משום כך שמרו הם על גורן היהודים בשבתות וחגים ועשו זאת בנאמנות, כאילו היה זה רכושם שלהם. אבא כתב: "בשבת יוצאים יהודים לטייל (וגם להשגיח על תבואתם) ופוגשים בדרך שיירות-שיירות של ערבים נושאים את התבואות לגורן. הערבים אומרים, ׳יהודי, שבת היום׳, היהודי עונה, ׳אני מפחד מהרועים.׳ עונים הערבים, ׳אל תפחד, כל זמן שאנחנו שם לא יאונה לתבואה שלך כל רע׳."
בימי חג הסוכות שמרו הערבים על התבואה שטרם נקצרה, והיהודים יכלו לשמור את החג והשבת כמנהגם ללא דאגה.
28. בשורת הגאולה
בשנת התש"ט נפוצו שמועות על עליות לארץ ישראל מאזורים מסוימים בתימן. הקהילות בערי בני מטר ומווג׳מה שמעו שהגיעו מכתבים לקהילת אלחיימה. הם פנו בכתב למארגנים, הודיעו שרצונם עז לעלות ושהם מצפים להוראות ולתשובות על השאלות אם למכור שדותיהם, בתיהם וכליהם. הם ביקשו שהמנהיגים לא יעלימו עיניהם מהם. "מבקשים תשובה בהקדם", חתום בשם יהודי חארף בני מטר ויהודי מווג׳מה, כ"ד סיון ה׳תש"ט,21 ביוני 1949.
“עצה: מכרו על תנאי שהמכר יתקיים רק אם תיסעו,״ הייתה התשובה שהתקבלה. על החתום: יחיא בן אב רדאעי, ב׳ תמוז ה׳תש״ט, 28 ביוני 1949.
המורי של הכפר קרא את חילופי המכתבים מעל הבמה. מתח, תקווה וסקרנות מילאו את החלל, והכול עסקו רק בנושא הזה, בבית הכנסת, בבית ובשוק. למכור או לחכות? ועד מתי? מילות התפילות הפכו פתאום למשהו חי, בעל עצמה וכוח המניע תהפוכות החיים כולם. מי יודע מה ילד יום? איש אינו יודע מה באמת מתרחש אי שם מעבר לכפר, מעבר לגבול, לאחר שפעולות המכירות יתבצעו. אין ביטוח ואין ביטחון ואין שליטה במה שצפוי. יש רק אמונה גדולה בגאולה מהגולה.
אני זוכר את עצמי כילד עומד עם סידור תפילה ביד ועוקב אחרי כל מילה ששליח הציבור אומר במנגינה חדשה ומיוחדת, ועונה “אמן״ אחר כל ברכה, “קדוש״ בקדושה ו״יהא שמיה רבא מברך״ בקדיש. ונדמה היה לי שהמלים חדשות, אינן אותן המלים שהיינו רגילים לומר כל הזמן. הייתי מחכה לסיום, אבל התפילה הייתה מתארכת כאילו אין לה סוף. האנשים האריכו בכוונות המלים ובחזרות על שורות רבות, והרב הורה לקרוא עוד מזמורי תהלים לרגל המצב. ההתלהבות גברה לקראת בוא המשיח. הקהל זמר בניגוני השתפכות הלב והנפש את מזמורי דוד בן ישי, לבטא את התקווה והגעגועים לגאולה המתממשת ובאה.
אבא אמר, “אלפי שנים אנחנו ואבותינו ואבות אבות אבותינו התפללנו שלוש פעמים כל יום לגאולה: “ראה נא בעניינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך״, “השיבה שופטינו כבראשונה... תשכון בירושלים עירך׳. אנחנו מאמינים באמונה שלימה שהגאולה בוא תבוא.״
אט-אט התחילו להגיע שמועות ממשיות שהמשיח מגיע. הבשורה הגיעה אל מנהיגי הקהילות בכל פזורות תימן, וההיענות הייתה גדולה. האמונה התמימה והכנה, הציפייה הממושכת לגאולה במשך דורות להופעת המשיח נשאה פרי והנה — זה הזמן. הגיע זמן גאולה. הרב התבקש לחזור ולקרוא שוב ושוב בבית הכנסת בשבת את איגרת הבשורה שנשלחה מנציג הסוכנות היהודית, שבה מצטטים פסוקים מהתורה: "ועיניכם אל תחוס על כליכם", "מהרו ועלו" (בראשית, פרק מה פסוק 9 ופסוק 20).
היהודים, בכל מקום שהם כמו בכפרנו, שמעו באוזניהם והאמינו.
תוך זמן קצר מכרו בתיהם, שדותיהם וכל אשר להם בפחות מעשרה אחוז מערך הרכוש. את מרבית הספרים וכלי קודש טמנו בבתי קברות, ואחר כך הזדרזו להעמיס מה שיכלו, מקצת מספרי הקודש ומעט מן המעט ממיטלטליהם הנחוצים. הם, נשיהם, טפם, בניהם ובנותיהם וזקניהם יצאו מביתם, ממולדתם, אל ארץ לא נודעת, "אל הארץ אשר אראך".
ההמון החל יוצא מכל כפרי תימן ועריה כמו ביציאת מצרים, בבהילות, בבת אחת, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות, את השעה שהמלך הרשה להם לעזוב את תימן ולעלות ארצה. היציאה ההמונית יצרה עומסי תנועה בדרכים, והשלטונות נאלצו להפסיק את תנועת העלייה, כדי לווסת את זרם תנועת העולים בדרכים. "המשיח" לא יכול לשאת את כולם על גבו, ו"שליחיו", נהגי המשאיות, העלו את המחירים בשל הביקוש הרב. היהודים, בפחדם הרב שמא יאבדו את ההזדמנות לראות פני המשיח, שילמו טבין ותקילין, כסף רב.
אבי, שחווה את תלאות הדרך מתימן לישראל ועמד בניסיונות קשים מנשוא, הנציח בכתב ידו את סיפור יציאת המשפחה מתימן במחברת בלשון זו:
"ברוך השם אשר גאלנו וגאל את בנינו ואת בנותינו משפלות של הגלות, כן יגאל את כלל ישראל."
בשנת ה׳תש"ט (1949) הכריז המלך אחמד בן יחיא אלאימאם ואמר ליהודים, "מי שרוצה לעלות לארץ ישראל יכול לעלות." כמו ההכרזה של כורש מלך פרס ליהודי הגולה בפסוק השני בספר עזרא: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלוהי השמים. והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה" (ספר עזרא פרק א פסוקים 3-2).
29. תגובות הערבים והוראת המלך
כשראו הערבים שהיהודים מתכוננים לעזוב והם מתחילים למכור את רכושם, נבהלו והגיבו, "אי אפשר לשחרר את היהודים, אנחנו צריכים אותם. מי יעשה כל אותן המלאכות שרק היהודים יודעים?"
ענו להם, "למדו גם אתם את המלאכות האלה."
רבים מהערבים הגיבו באיומים והודיעו שיפריעו ליהודים לעלות, שיחסמו את הדרכים. אחרים קיבלו את העובדה בצער ובכו. כשהגיעו הדברים לאוזני המלך הוא ענה, "היהודים הם בני חורין ואין רשות לאף אחד לעכבם." הוא אף הזהיר שאם ייגרם איזה נזק ליהודים באיזה מקום שהוא, ישרוף את כל הסביבה. הכרזה זאת נתנה ביטחון לכל יהודי שרצה לעלות לארץ ישראל, ומי שרצה להישאר יכול היה לחיות בביטחון מלא.
30. התחרות על רכוש היהודים
בחודש ניסן ה׳תש"ט, (אפריל 1949) התחילו היהודים לחפש קונים לרכושם היקר, בעיקר לאדמות ולבתים. משק הבית הגדול של המשפחה שלנו כלל שלושה בניינים בני ארבע קומות כל אחד. בקומות התחתונות היו מחסנים, חצרות חיצוניות ופנימיות ומחסני תבואה תת-קרקעיים. ליד הבתים: גינות ירק ועצי פרי, גורן, רפתות, לולים, מחסני מזון לבהמות, מחסני עצים להסקה ומאגר מים. ומחוץ לכפר, שדות ששטחם יותר מ-70-60 דונם.
כששמעו הערבים שהיהודים מחפשים קונים, באו כמה מהם ואיימו באומרם: "השדות שלנו. מכרנו אותם לכם בתנאי שאם יהיה לנו כסף תחזירו אותם לנו. אם תמכרו את השדות שהיו שלנו, לא תהיה לכם עלייה אלא קבורה."
אבא כתב: "וכל אחד דורש את השדה, תובע אותי למשפט וטוען ששדה פלונית שלו היא ומביא ראיות ועדים. כל יום וכל לילה לא הייתה לי מנוחה ולא ביטחון, עד שהשם הצליח דרכי וכוננתי יחסים תקינים עם ראשי השבטים, הבאנו מודדים ומעריכים מראשי השבטים, שוחד לזה ומתנה לזה והחלטה אחת — למכור את הכול ביחד למי שישלם את כל המחיר שנקבע. והנה מתברר שלאיש מהם אין כל התמורה, אין כל סכום התשלום לפי המחיר שקבעו המומחים."
בחודש תמוז ה׳תש"ט (יולי 1949) נמסרו כל ההערכות והמדידות לבית המלכות — השדות של יהודי כפר אלחרף אינם ראויים אלא למלכות. נשלחו שליחים מהמלך לראות את השדות, היו שמאים שקבעו מחיר שלא היו עליו עוררין: סך הכול כעשרה אחוז מהערך בשוק הרגיל. הבטיחו לנו שהמלך ישלם.
"חיכינו זמן רב להודעה מהמלכות, לשווא. עברנו תקופה קשה של המתנה וציפייה ארוכה. הגשתי כמה פעמים בקשות תשלום לשייך אאסלם אלחסן ולא נעניתי. נשארתי טבוע כמו בבוץ ממש עד מוות. היהודים עפים כמו ארבה, ואני שקוע ומלא אימה ופחד. הלא מבקשים את נפשי ואין מנוס. התרוקנו מחוזות שלמים מיהודים, ואני כבול כמו בשלשלאות ברזל."
המצב תקוע. לא הגיעו ידיעות בקשר לעלייה ולא על התנאים בדרכים, ומה שלא ידוע, מפחיד.
כיוון שרצון המלך הוא שקובע את יחס האוכלוסייה הערבית ליהודים, היה חשש שהמלך עלול פתאום לשנות את דעתו. ויש לזכור שמרגע המכירה אין חזרה, אין ביטחון, ואין איש יודע מה צפוי לו בדרכו, היכן ילון בערב ומה ילד יום מחר.
הערבים היו מעוניינים לקנות, אך לא העזו מפחד המלכות. כל היהודים בכפרים שהיו סביבנו עלו לארץ, והפחד הגדול היה שהמשפחה שלנו תישאר תקועה. האימאם אחמד היה בעיר תעיז ושלחתי אליו את הדוד סעדיה ואת החבר סאלם יחיא אליאמני, למסור אישית את הבקשה בזה הלשון: "כבוד אדוננו המלך, רצוננו לנסוע ורכושנו ביד המלך, אם רצונכם לקנות".
תשובת המלך: "מכרו למי שתרצו וסעו." חתום בחותם המלך.
לשמע הבשורה הגדולה הזאת כל הפחד והיגון נעלמו. הותר לנו למכור. מי שבא לדבר על מכירה, אבא אמר לו, "בבקשה שלם לי המחיר הנקוב לכל הרכוש ובוא אִתי לשופט לכתוב לך הקושאן (חוזה, טאבו)."
התברר שאין לאיש יכולת לקנות הכול. לבסוף חברו חמישה אנשים יחדיו וקנו את כל הרכוש בפחות מעשרה אחוז מהמחיר הריאלי בשוק. החוזה נחתם ביום ששי, ערב שבת קודש. באותו יום התמלאו כל הרחובות באנשים סקרנים שבאו לשמוע על המכירה.
31. שמועות על ביטול העלייה
בי"ז בחשוון התש"י (6 בנובמבר 1949) פורסמה הודעה מן המלכות שהנסיעה לארץ אסורה והדרך לעלייה סגורה. היהודים, ובמיוחד אבינו, התמלאו חרון-אף וחלחלה. אבא כתב: "לשמע הרעה הגדולה נסחבתי לצנעא באפס כוחות, לבית מורי ורבי סלימאן אבן-הארון ולבית מרת סעדה בת הרב הגאון יחיא קפח. שאלתי את הרב קפח על מה ששמענו: ׳האומנם נסגרו הדרכים ואין אפשרות לעלות לארץ?׳
הוא ענה בקצרה, ׳אל תדאג, יש עלייה לארץ ישראל, רק שעכשיו הדרכים מלאות, עמוסות בשיירות העולים הרבים, הרבה אנשים מתים בדרך׳."
אבא הסביר לו את המצב שנקלענו אליו, התייעץ אתו, והוא אִפשר לנו להכניס את כל הציוד שלנו לבית שלו. בזמן שהותנו בצנעא שמענו, ראינו ולמדנו שהיהודים שגרים בעיר צנעא, מקום המלכות, ידעו על כל הנעשה מראש בשל קרבתם לארמון וגם כי רבים מהם היו מקורבים למלך בקשרי מסחר או בתפקידים ממלכתיים. הללו שימשו כצינור המעביר מידע לשני הכיוונים, ולא פעם יעצו למלך בחכמה על מנת להטיב עם היהודים או לפחות להגן עליהם.
32. ייסורי המסע
נשארנו בצנעא עד ז׳ בכסלו התש"י (28 בנובמבר 1949), ואז יצאנו למסע מהעיר צנעא ומתימן בכלל. בשיירה שלנו היו שבע משאיות, וזו שלנו נסעה בראש השיירה מהיום שיצאנו מהעיר עד שהחלפנו משאית אצל סולטן ג׳עבל. בכל משאית היו 60-50 נפשות. יהודים יצאו לדרך במאות ובאלפים — מי ברגל, מי על חמורים ומי על גמלים — כשהנשים, הילדים והזקנים באוטומובילים. באוכלוסיית השיירה שמנתה כ-400 נפש היו כמובן זקנים, כמה מהם עיוורים, נשים הרות, יולדות וגם פיסחים. כל מי שהתבונן בהרכב השיירה פצח בפסוק: "קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלוקינו, והנה מאמר ה׳ מקוויים בנו: הנני מביא אתכם מארץ צפון בם עיוור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה" (ירמיהו לא 7). ואני הקטן אמרתי בלבי: המשיח באמת הגיע!
33. נוכלים מתחזים לגובי מס
לאורך הדרך היו נקודות שבהן נאלצו השיירות לעצור ולשלם מס דרכים לפי מספר הנפשות. באחד המקומות יצא לקראתנו שליט מחוז אחד, מלווה בכמה אנשים נושאי רובים. הם הציגו בפנינו מכתב מאת המלך אחמד ודרשו לשלם להם מכס — על כל נפש חמישה ריאל פרנצווי (מטבע צרפתי). שילמנו להם והמשכנו לנסוע במדבריות בדרכי עפר לא סלולות, מפותלות, עד העיר אלבייצ׳ה. שם ניגשנו לשופט חכים מוחמד אשאמי מטעם המלך אלאימאם אחמד, סיפרנו לו שגבו מאתנו מס, והנה הפתק. התברר שהוא מזויף. הוא שלח חמישה חיילים שיביאו את שליט המחוז, ערך משפט במקום, בחר שלושה עדים ושני תובעים מתוך הנוסעים ונתבקשנו להישאר עד שנקבל את הכסף חזרה. השיבונו לשופט, שליט עיר אלבייצ׳ה, שקשה לנו להישאר ושאנחנו נחפזים לנסוע. "תן לנו רק לנסוע," ביקשנו. אותו מקום היה גבול שיפוטו של האימאם, ובמעבר הגבולות שילמנו שוב מס דרכים — 13 ריאל פראנצווי לגולגולת.
בט׳ בחודש כסלו התש"י, הגענו עם המשאיות למקום שנקרא עקבת אלבור — ראש הר גבוה מאוד ומורד תלול שהמשאיות לא יכולות לעבור בו. ירדנו מהמשאיות עם כל הציוד ונפרדנו מהנהגים שהובילו אותנו.
34. שלמה וסבא נעלמו
עד מהרה הופיעו במקום כמה אנשים עם גמלים וחמורים, ובתוך דקות, בזריזות רבה, החלו להוריד את הנוסעים ואת ציודם בדרך המתפתלת היורדת בצלע ההר הענקי. את הזקנים, את העיוורים, את החולים ואת הילדים הקטנים העמיסו על חמורים ויצאנו לדרך. הנסיעה בשיירה גדולה בדרך תלולה ומתפתלת כמו נחש ארכה כחמש שעות. לאורך הדרך הזאת ירדו בערבוביה יהודים וערבים, גמלים וחמורים רבים. היום החשיך בטרם הגענו למישור. בני המשפחה הופרדו ואיבדו קשר זה עם זה, ורבים חיפשו את בני משפחתם בחושך. כשהגענו למישור ראינו מחנה גדול של כ-400 נפשות. אבא היה מחפש ומאסף את המשפחה ואת הכלים שלנו, מאיר דרכו בפנס בחושך. עד מהרה התברר שסבא ושלמה בן דודי נעדרים.
אבא כתב: "המקום הזה מדבר שממה. אין אפילו טיפת מים. חרדה גדולה נפלה עליי, שמא איבדנו את אבי ואת שלמה בן אחי. ואני זועק ׳אבי, אבי, שלמה, שלמה׳, ואין מענה, רק הד ההרים עונה לי. וכבר כל הנוסעים שבאו מצנעה עברו למשאיות של ג׳עבל. האנשים הממונים וחיילים עם נשק מטעם הסולטן ג׳עבל נכחו שם כדי לשמור על הנוסעים. הם ניגשו לספור את הנוסעים, והנה שניים נעדרים מהמשאית שלנו. ואני צועק בקולי קולות: ׳אבי ובני עוד לא הגיעו׳. שלחתי את סעדיה אחי לחפש את אבא ואת שלמה ועוד שלחתי שני חיילים בשכר שיחפשו ימצאו ויביאו את הנעדרים. אחרי בערך שעה באו אבא ושלמה וסעדיה עם החיילים. הדאגה הוסרה ועלינו כולנו למשאית."
ספרו את הנוסעים שנית, הכול היה בסדר, איש לא חסר. הנהגים קיבלו הוראה לנסוע ללבור, מושב הסולטן. עוד באותו לילה הגענו לבית המכס, שם התבקשנו להישאר על המשאיות לבדיקות ואסור היה לרדת. באותו לילה בדקו אותנו ואת כלינו, העריכו את מה שהיה לנו ושילמנו מכס. באותו יום נפטר אחד מהקבוצה. הוועדים חתמו שהוא מת מיתה טבעית, קיבלנו רשות לקבור אותו וקברנו אותו שם.
35. שמירת שבת
אבא המשיך וכתב: "בליל שבת, 10 בכסלו ה׳תש"י, הנהג רצה להסיע אותנו למרות התנגדותנו. התנגדנו וצעקנו צעקה גדולה. ארבעה גברים קפצו מהמשאיות ובאו אל הסולטן, שיבטל את גזירת הנסיעה בשבת. הסולטן אמר שקיבל רשות מבית דין שמותר לגרש אותנו בשבת. אז שפכנו את צער לבנו לפניו שאין ביכולתנו לחלל את השבת, וכך נשארנו כל ליל השבת ויום השבת על המשאיות במצב חנייה."
זה היה ביום י"א בכסלו, שבת פרשת ויצא. קראנו לה ׳שבת האימים׳. בקראנו בפרשה על רדיפת לבן הארמי את אבינו יעקב, צעק לבנו מר לאלוקים, כי באותו מקום סיפרו לנו שבאה שיירה של עולים, הסיעו אותם למדבר ושחטו אותם ולא השאירו אף אחד, ולקחו רכושם. כנראה רצו להפחיד אותנו. אבל אנחנו בטחנו באלוקי יעקב."
במשך שבועות רבים סבלנו תלאות רבות, מחסור בשתייה ובמזון, שוד וביזה, סבל ועינויים ואף איומים על חיינו.
36. עוד מסים
במוצאי שבת קודש יצאנו לדרך בשיירה של שבע משאיות למדבר שממה. נסענו כל הלילה בדרכים עקלקלות, עד שלפנות בוקר הגענו לכפר שוקרה על חוף האוקיינוס. התאריך היה י"ב בחודש כסלו. באותו מקום נדרשנו שוב לשלם מכס ושילמנו. תושבי המקום התנכלו לנו והיו זורקים אבנים על הילדים, מקללים אותנו ואומרים: "אתם הולכים להילחם בערבים. צריך לשחוט אתכם." נאלמנו מלענות דבר. באותו יום עברנו משוקרה בין גבעות חול וכמה מהמשאיות שקעו. אחרי כן נסענו בחוף הים. לא היה שום דבר בדרך, עד שהגענו ללעלאם. שוב התעכבנו במקום המכס, ושוב שילמנו לפי החשבון שהיה בידנו מהמקומות הקודמים. באותו לילה, הוא ליל י"ג בכסלו, הגענו ל"מחנה גאולה" הידוע בשם "חאשד". באותו ערב רשמו אותנו, ולנו בסוכה.
למחרת, י"ג בכסלו, קיבלנו אוהלים, בגדים, בשר, שמן, פירות יבשים וזריקות חיסון.
37. ימי ההמתנה לטיסה
׳׳מחנה גאולה׳׳ היה בעדן שהייתה תחת שלטון בריטי. שם רוכזו כל המועמדים לעלות לארץ. אבא כתב במחברת זיכרונותיו: "באותו ערב רשמו אותנו, ולנו בסוכה. ב-13 בכסלו קיבלנו אוהלים, בגדים, בשר, שמן, פירות יבשים וזריקות חיסון. כל התנאים במחנה גאולה בעדן היו זמניים, מעין בין השמשות. זו הייתה תחנת המתנה במתח רב מאוד, כמו המתנתם של בני ישראל לפני קריעת ים סוף. ואיזהו נס גדול יותר, חציית ים סוף או טיסה לארץ המובטחת? בשביל המאמינים, חוויית הטיסה במטוס בפעם הראשונה בחייהם, נחשבת נס וקיום הבטחת הגאולה כמו שכתוב ׳ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי׳ (שמות יט 4). ולא עוד אלא שצורכי מזונותיהם ניתנים להם חינם אין כסף."
ארוחות על חשבון הממשלה נחשבו כמו המן שירד לבני ישראל במדבר בצאתם מגלות מצרים. ההמתנה הארוכה לטיסה העלתה חששות ופחד שמא זה יתארך 40 שנה כמו ביציאת מצרים. הרגשות המעורבים, שמחה מחד וחרדה לבאות מאידך, לא נתנה לתימנים מנוח, ורבים מהמבוגרים לא יכלו לישון בלילות. הם התעוררו באמצע הלילה ובטאו את דאגתם בתפילות מיוחדות עד אור הבוקר.
במשך ימי ההמתנה, מי׳׳ד ועד כ׳׳ט כסלו, ביקר במחנה ראש ממשלת ישראל דאז, משה שרת, ונתן לילדים מתנות חנוכה.
38. טיסה לארץ
תפילותינו נענו. התור שלנו לעלות למטוס יגיע ביום שלישי הבא. הלוואי שכך יתגשמו כל המשאלות.
במעמד מרגש כזה חוו היהודים העולים את חוויית בני ישראל בעמדם תחת הר סיני: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו — כאן תהא קבורתכם. מרגע שרגליהם טיפסו למדרגה סולם העלייה למטוס, קיבלו העולים את ההוראות של צוות הדיילות והדיילים כאילו הם תורה מסיני ונתנו בהם אימון מלא. אף שלכולם הייתה זו הטיסה הראשונה בחייהם, הם לא גילו חששות והתרגשות לקראת הטיסה, אלא מסרו את נפשם, את רכושם ואת כל אשר להם בידי אנשי הצוות, בלי לטרוח לסמן בסימן כלשהו של מי הפריט. לא פלא שרבים מהפריטים הופקרו מאחר שלא סומן עליהם שם הבעלים.
הצוות הנעים את הטיסה בשירים שהעולים מכירים. אלה היו רגעים של התפרצות רגשות שמחה, והנגאלים התפרצו ופצחו בשירה בתוך המטוס. הדיילות והדיילים הורו שוב ושוב, למען ביטחונם האישי: לא לקום ולא לעמוד, אלא לשבת ממקומותיהם, חגורים בחגורות. הם ישבו ושרו רק את הפזמון החוזר הנקרא בערבית תימנית "תושיח".
העולים ריחפו, תרתי משמע, פיסית ורוחנית בין שני העולמות. הגלות מאחור, ומה שיבוא טרם נודע.
לאחר שנחתנו בשדה תעופה לוד ונשקנו את האדמה, הועברנו למחנה עולים ביום שנכפל בו כי טוב, הלוא הוא יום שלישי, כ"ט לחודש כסלו תש"י, 20 בדצמבר 1949.
ביום ד׳, א׳ לחודש טבת, קיבלנו ציוד ותעודות. זיכנו ה׳ לדרוך על אדמת הקודש, תהילה לה׳ יתברך, ולראות משיח צדקנו!
האווירה הייתה של התרגשות והתפעמות. הנגאלים חוו את עלייתם כנס וציטטו את הפסוק "כימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". הנה רואות עינינו בפעם הראשונה את הציפור הגדולה, ושומעים את הקולות במרומים. ויראו העם ויאמינו כי נסים נעשים וזוכים שמתקיים בהם הכתוב "ושבו בנים לגבולם".
באותו חורף של שנת 1949, ירד גשם ללא הפסק. כל יום. גם שלג ירד, האוהלים נפלו, וסבלנו מהקור סבל בל ישוער. חווינו בוץ מלמטה ומים מלמעלה, אולם קיבלנו את כל הייסורים באהבה. זה היה חלק מחבלי המשיח!
וכך כתב אבא: "תודה לאל, ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע. אין אנו מספיקים להודות על הנסים והנפלאות שעשה עמנו בכל התלאות שמצאונו מיום בשורת העלייה עד שהגענו לארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן כן יהי רצון."