מקום קטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקום קטן
מכר
מאות
עותקים
מקום קטן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רונה משיח
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים

ג'מייקה קינקייד

ג'מייקה קינקייד, נולדה באנטיגואה ב-1949, סופרת, מסאית, מרצה לספרות וגננית מושבעת. היא הייתה תלמידה מחוננת, אך נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 16 עת נשלחה לניו יורק לעבוד כמטפלת. שם נרשמה ללימודים גבוהים והחלה לכתוב טורים לעיתון ולפרסם סיפורים קצרים ועד מהרה חברה לכותבי הטור היוקרתי "שיחת העיר".
קינקייד פרסמה עשרות מאמרים, ספרים, סיפורים קצרים ומסות, וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס פמינה הצרפתי. פרסומיה כוללים את The Autobiography of My Mother, See Now Then ואת הרומנים מר פוטר, אנני ג'ון ולוסי, שראו אור בעברית .
קינקייד ידועה בכתיבה ישירה, אישית ופוליטית, ובחוש הומור מושחז. יצירותיה מתאפיינות בשבירת מוסכמות מסורתיות, ובכולן ניתן לזהות את קולה המשלב בִדיון עם כתיבה אוטוביוגרפית. קינקייד מלמדת בהרווארד ובשארית הזמן חיה בוורמונט.

תקציר

אתה תייר. אתה מגיע לחופשה באיים הקריביים. לאי שאתה מבקר בו קוראים אנטיגואה. זהו אי יפהפה. אתה מרגיש בבית. אלא שהדמות בספר זה, שמפיה תשמע את סיפורך, תפוגג את תחושת הנינוחות שלך כאשר מבעד לדברים תשמע את סיפורה.
 
ג'מייקה קינקייד נמנית עם הסופרים הקריביים העכשוויים והיא אחת הסופרות המעניינות בעשורים האחרונים. קולה צלול ובה בעת צורב. הוא מהדהד בעוצמה לאחר שחלחל לאטו.
 
"קינקייד כותבת בקול ייחודי ומשכנע שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר. ספריה הדקיקים עולים בערכם על ערמת ספרים עבים וחלולים." סן פרנסיסקו כרוניקל 
 
"קינה צלולה ורבת-עוצמה שהיה אפשר לכנותה גשם זלעפות אלמלא הייתה השפה מרוסנת בכזו אציליות." סלמן רושדי 
 
"פרוזה עשירה ומעוררת מחשבה." לוס אנג'לס בוק רוויו 
 
ג׳מייקה קינקייד
 
ג'מייקה קינקייד, נולדה באנטיגואה ב-1949, סופרת, מסאית, מרצה לספרות וגננית מושבעת. בילדותה הייתה תלמידה מחוננת, אך נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 17 עת נשלחה לניו יורק לעבוד כמטפלת. כעבור שלוש שנים התפטרה, נרשמה ללימודים גבוהים והחלה לכתוב טורים לעיתון ולפרסם סיפורים קצרים. ויליאם שון, העורך האגדי של ה"ניו יורקר" זיהה את קולה הייחודי וצירף אותה לכותבי הטור היוקרתי "שיחת העיר". 
 
קינקייד פרסמה עשרות מאמרים, ספרים, סיפורים קצרים ומסות, וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס פמינה הצרפתי ותואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדייס. פרסומיה כוללים את The Autobiography of My Mother, See Now Then ואת הרומנים אנני ג'ון, לוסי ומר פוטר, שראו אור בעברית.
 
קינקייד ידועה בכתיבה ישירה, אישית ופוליטית, ובחוש הומור מושחז. יצירותיה מתאפיינות בשבירת מוסכמות מסורתיות, ובכולן ניתן לזהות את קולה האורג בִדיון עם כתיבה אוטוביוגרפית. מקום קטן היה מקור השראה לסרט התיעודי Life and Debt, המתמקד בחיים בג'מייקה. 
 
על המתרגמת
רונה משיח, מתרגמת ולומדת. בוגרת תואר שני בתוכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב. עוזרת מחקר בתחום החינוך לאמנויות. בעבר רכזת תוכנית "אופקים" ללימודי היהדות כתרבות באוניברסיטת תל-אביב.

פרק ראשון

אם תבקר באנטיגואה כתייר, זה מה שתראה. אם תגיע בטיסה, תנחת בנמל התעופה הבינלאומי וי-סי בירד. וֵרֶה קורנוול (וי-סי) בירד הוא ראש ממשלת אנטיגואה. אתה אולי תהיה תייר כזה שישאל את עצמו למה ראש ממשלה מעוניין שיקראו על שמו נמל תעופה – למה לא בית ספר, למה לא בית חולים, למה לא איזה מונומנט ציבורי מרשים? אתה תייר ועוד לא ראית בית ספר באנטיגואה, עוד לא ראית בית חולים באנטיגואה, עוד לא ראית מונומנט ציבורי באנטיגואה. כשהמטוס שלך יתכונן לנחיתה אולי תאמר לעצמך, כמה יפה האי אנטיגואה – יפה יותר מכל האיים האחרים שראית, והם היו יפים מאוד, בדרכם, אבל הם היו ירוקים מדי, משופעים מדי בצמחייה, וזה הבהיר לך, התייר, שיורד בהם לא מעט גשם, ובדיוק כרגע גשם זה מה שאתה ממש לא רוצה, כי אתה חושב על ימי העבודה הקשים והקרים והחשוכים והארוכים שלך בצפון אמריקה (או גרוע מזה – באירופה), שבהם הרווחת כסף כדי שתוכל לבלות במקום הזה (אנטיגואה), שהשמש זורחת בו תמיד והאקלים שלו חם ויבש ומענג בכל ארבעת עד עשרת ימי השהות שלך פה; ומכיוון שאתה בחופשה, מכיוון שאתה תייר, המחשבה כיצד אנשים חיים יום אחר יום במקום מוכה בצורת תמידית ומשום כך חייבים להשגיח היטב על כל טיפת מים מתוקים (בשעה שהם מוקפים בים ובאוקיינוס – הים הקריבי מצד אחד והאוקיינוס האטלנטי מהצד השני) – מחשבה זו לא אמורה כלל לעלות על דעתך.
 
אתה יורד מהמטוס. אתה עובר את המכס. מכיוון שאתה תייר, צפון אמריקאי או אירופאי – ואם לומר זאת בכנות, לבן – ולא אנטיגואני שחור שחוזר לאנטיגואה מאירופה או מצפון אמריקה עם קופסאות קרטון מלאות בגדים ומוצרי מזון זולים שנחוצים מאוד לבני משפחתו, אתה עובר את המכס במהירות, אתה עובר את המכס בקלות. התיקים שלך לא נבדקים. אתה מגיח מהמכס אל האוויר החם, הנקי: מיד אתה מרגיש טהור, מיד אתה מרגיש מבורך (כלומר, מיוחד), מיד אתה מרגיש חופשי. אתה רואה איש, נהג מונית; אתה מבקש ממנו לקחת אותך למחוז חפצך; הוא נוקב מחיר. אתה ישר חושב שהמחיר הוא במטבע המקומי, כי אתה תייר ובקיא בדברים כאלה (שערי חליפין), ואתה מרגיש אפילו עוד יותר חופשי, כי הכול נראה זול כל כך, אבל אז נהג המונית שלך חותם במילים "במטבע אמריקאי". אתה אולי תגיד, "אהממ, יש לך מסמך רשמי שמציג תעריפים ויעדים?" הנהג שלך מציית לחוק ומציג בפניך את המסמך, והוא מתנצל על הטעות הבלתי מתקבלת על הדעת שעשה כששלף מזיכרונו מחיר שונה כל כך (לטובתו) מהמחיר הנקוב. הנהג הזה מסיע אותך למלון שלך במונית שלו, כלי רכב יפני חדש לגמרי. הכביש שאתה נוסע עליו הוא איום ונורא, וזקוק בדחיפות לתיקון. אתה מרגיש נפלא, לכן אתה אומר, "וואו, הכבישים האלה הם חידוש מרענן לעומת הכבישים המהירים המצוינים שאני רגיל אליהם בצפון אמריקה." (או גרוע מזה – באירופה.) הנהג שלך פזיז; הוא אדם מסוכן שנוהג באמצע הכביש כשהוא חושב שלא מגיע רכב מהכיוון הנגדי, עוקף מכוניות בעיקולים חדים במעלה ההר, נוהג במהירות 95 קמ"ש בדרכים צרות ומפותלות אף שהתמרור – עמוד חלוד וחבול שנותר מימי השלטון הקולוניאלי – מורה על 65 קמ"ש. זה אולי מפחיד אותך (אתה בחופשה; אתה תייר); זה אולי מלהיב אותך (אתה בחופשה; אתה תייר), אבל אם אתה מניו יורק ונוסע במוניות, אתה רגיל לסגנון כזה של נהיגה: רוב נהגי המוניות בניו יורק מגיעים מכאלה מקומות בעולם. אתה מביט מבעד לחלון (כי אתה רוצה תמורה לכספך); אתה שם לב שכל המכוניות שאתה רואה הן חדשות או כמעט חדשות, וכולן מתוצרת יפן. אין מכוניות אמריקאיות באנטיגואה – לא חדשות, בכל אופן; לא כאלה שיוצרו בעשור האחרון. אתה ממשיך להביט במכוניות ואומר לעצמך, היי, הן נראות חדשות לגמרי, אבל הן משמיעות רעש נורא, כמו רכב ישן, גרוטאה מתפוררת. איך זה יכול להיות? טוב, אולי זה משום שהם ממלאים דלק שמכיל עופרת ברכבים החדשים-לגמרי האלה, שהמנוע שלהם מיועד לדלק נטול עופרת, אבל אין טעם לשאול את מי שנוהג ברכב אם זה נכון או לא, כי הוא או היא מעולם לא שמעו על דלק נטול עופרת. אתה מתבונן ברכב בעיון; אתה רואה שזה דגם של מכונית יפנית שאתה בעצמך היית מהסס לקנות; מדובר בדגם יקר מאוד; דגם ממש לא מעשי לאדם כמוך, שעובד קשה וסופר כל אגורה שהוא מרוויח, כדי שיוכל להרשות לעצמו לצאת לחופשה הזאת שעכשיו אתה נמצא בה. איך הם יכולים להרשות לעצמם רכב כזה? והאם הם חיים בבית יוקרתי שתואם רכב כזה? ובכן, לא. אתה תופתע לגלות שסביר מאוד שהאדם שנוהג ברכב החדש-לגמרי הזה גר בבית עלוב בהרבה מהרכב; ואם היית שואל למה, היו אומרים לך שהממשלה מעודדת את הבנקים להעניק הלוואות לרכישת מכוניות, אבל הלוואות לרכישת בתים לא ניתנות כל כך בקלות; ואם שוב היית שואל למה, היו אומרים לך ששתי סוכנויות הרכב הגדולות באנטיגואה הן בבעלות חלקית או מלאה של שרים בממשלה. אה, אבל אתה בחופשה והמכוניות החדשות-לגמרי האלה, שנוהגים בהן אנשים שאולי כן ואולי לא עברו מבחן נהיגה (היה פעם סקנדל סביב מכירת רישיונות נהיגה), לא ממש מעוררות בך מחשבות כאלה. אתה חולף על פני בניין שיושב בתוך ים של אבק ואתה חושב לעצמך, אלה כנראה שירותים ציבוריים לטובת העוברים והשבים, אבל כשאתה מביט שוב אתה רואה שעל הבניין כתוב בית הספר על שם פיגו. אתה חולף על פני בית החולים, בית חולים הולברטון, ואתה טועה טעות מרה שאתה לא חושב עליו, כי אמנם אתה תייר בחופשה, אבל מה יקרה אם לבך יחסיר כמה פעימות? מה יקרה אם כלי דם יפקע בצווארך? מה יהיה אם אחד מהאנשים האלה, שנוהגים במכוניות החדשות-לגמרי האלה, המלאות בסוג הדלק הלא נכון, לא יצליח לעקוף בבטחה באותו עיקול שבמעלה ההר, ואתה תהיה ברכב שבא מהכיוון הנגדי? האם תנחם אותך הידיעה שסגל בית החולים מורכב מרופאים ששום אנטיגואני לא סומך עליהם; שהאנטיגואנים תמיד אומרים על הרופאים "שרק לא יתקרבו אליי"; שהאנטיגואנים מתייחסים אליהם לא כאל רופאים אלא כאל "שלושת אלה" (הם שלושה); שכששר הבריאות בכבודו ובעצמו לא חש בטוב, הוא עולה על המטוס הראשון לניו יורק להתייעץ עם רופא אמיתי; שאם מישהו משרי הממשלה זקוק לטיפול רפואי הוא טס לניו יורק?
 
טוב שהבאת איתך ספרים, כי לא היית יכול לגשת לספרייה ולשאול משם ספרים. פעם הייתה באנטיגואה ספרייה נהדרת, אבל בזמן רעידת האדמה (ככה כולם מדברים עליה – "רעידת האדמה"; לנו, האנטיגואנים – כי אני בת המקום – יש חוש טוב לדברים, וכך, ככל שהדבר משמעותי יותר, אנחנו נהפוך אותו לחסר משמעות ככל האפשר) ניזוק בניין הספרייה. זה קרה בשנת 1974, וזמן קצר לאחר מכן הציבו שלט בחזית הבניין: הבניין נפגע ברעידת האדמה של 1974. השיפוץ יחל בקרוב. השלט תלוי שם, והוא תלוי שם מאז כבר למעלה מעשור, עם הבטחת השיפוץ הלא ממומשת שלו, ואתה אולי תראה בזה איזו מוזרות שובת לב מצד בני האי האלה, אנשים אלה שמוצאם מעבדים – איזו תפיסת זמן משונה, יוצאת דופן, יש להם. השיפוץ יחל בקרוב, והנה מאז חלפו שנים רבות, אבל אולי בעולם שאורכו עשרים קילומטר ורוחבו חמישה עשר קילומטר (גודלה של אנטיגואה) שתים עשרה שנה, ושתים עשרה דקות, ושנים עשר יום הם היינו הך. הספרייה היא אחד מאותם בניינים ישנים ומרהיבים מימי השלטון הקולוניאלי, והשלט שמכריז על השיפוץ הוא שלט ישן ומרהיב מימי השלטון הקולוניאלי. מעט אחרי רעידת האדמה זכתה אנטיגואה בעצמאות מבריטניה, וכך נעשתה מדינה בזכות עצמה. האנטיגואנים גאים בזה כל כך, עד שמדי שנה, כדי לציין את היום, הם הולכים לכנסייה ומודים לאל – אל בריטי – על עצמאותם. אבל אתה לא צריך לחשוב על הבלבול שבוודאי קיים ביסוד כל זה, ואל לך לחשוב על הספרייה שנפגעה. אתה הבאת איתך ספרים משלך, וביניהם אחד מאותם ספרים חדשים שעניינם היסטוריה כלכלית, אחד מאותם הספרים האלה שמסבירים איך המערב (כלומר אירופה וצפון אמריקה אחרי שהאירופאים כבשו אותה והתיישבו בה) התעשר: המערב לא התעשר מכוח עבודה חופשי (חופשי במקרה זה – חינם אין כסף, מה שהושג ללא תמורה) – ואחר כך, לאורך דורות, כוח עבודה לא מספיק מוערך – של אנשים כמוני, שאתה יכול לראות מסביבך באנטיגואה, המערב התעשר מכושר ההמצאה של חנוונים קטנים בשפילד וביורקשייר ובלנקשייר או איפה שלא יהיה; ואיזו תרומה גדולה הייתה להמצאת שעון היד, כי לא היה דבר שאותם גברים אצילי נפש לא היו מסוגלים לעשות משעה שגילו שהם יכולים להטיל את הזמן על פרק כף ידם, כך, בפשטות (האם זה לא הקש ששבר את גב הגמל? כי לא מספיק שנאלצנו לסבול את ההשתקה שבעבדות, כעת נגזל מאתנו גם הסיפוק שבאמירה "אנחנו אלה שהפכנו אתכם, מנוולים שכמותכם, לעשירים"), וכך אתה לא צריך לתת לתחושה הקצת מוזרה שיש לך מדי פעם בנוגע לניצול, דיכוי, שליטה, להתפתח לכדי אי-נוחות, טרדה של ממש; אתה עלול להרוס לעצמך את החופשה. הם לא אחראים למה שיש לך; אתה לא חייב להם דבר; למעשה, עשית להם טובה גדולה, ויש לך מאה דוגמאות כי הנה אתה כאן עכשיו, חולף על פני בית הממשל. והנה אתה כאן עכשיו, חולף על פני משרד ראש הממשלה ובניין הפרלמנט, ועל הכול – כולל הנוף המרהיב של נמל סנט ג'ונס – משקיפה שגרירות ארצות הברית. אלמלא אתה, לא היה להם בית ממשל ומשרד ראש ממשלה ובניין פרלמנט ושגרירות של מדינה רבת-עוצמה. עכשיו אתה חולף על פני אחוזה, בית יוצא דופן, צבוע בצבע של זבל פרות ישן, שמחוברות אליו הרבה אנטנות, אפילו יותר ממה שיש בשגרירות ארצות הברית. האנשים שגרים בבית הזה הם משפחת סוחרים שהגיעה לאנטיגואה מהמזרח התיכון לפני פחות מעשרים שנה. כשהמשפחה רק הגיעה לאנטיגואה, הם מכרו מצרכי מזון יבש מדלת לדלת, ממזוודות שסחבו על הגב. עכשיו הרבה מאנטיגואה בבעלותם; הם מלווים לממשלה כסף דרך קבע, הם בונים בנייני בטון עצומים (יחסית לאנטיגואה) ומכוערים (יחסית לאנטיגואה) בעיר הבירה של אנטיגואה, סנט ג'ונס, ואז הממשלה שוכרת אותם תמורת סכומי עתק; אחד מבני המשפחה הוא שגריר אנטיגואה בסוריה; האנטיגואנים שונאים אותם. לא הרחק מהאחוזה הזאת שוכנת אחוזה אחרת, ביתו של מבריח סמים. כולם יודעים שהוא מבריח סמים, ואם בדיוק בזמן שאתה עובר שם בנסיעה הוא יוצא מפתח ביתו, הנהג שלך ודאי יפנה את תשומת לבך אליו ויציין שהוא אדם ידוע לשמצה, כי מבריח הסמים הזה עשיר כל כך, שאנשים אומרים שהוא קונה מכוניות בעשרות – עשר מהדגם הזה, עשר מהדגם ההוא – ושהוא קנה בית (עוד אחוזה) סמוך לכפר חמשת האיים, על תכולתו, בכסף מזומן שהביא איתו במזוודה: שלוש מאות וחמישים אלף דולר אמריקאי, ולהפתעת מוכר הנכס, היו שם עוד הרבה דולרים אמריקאים עודפים. על אחוזתו של מבריח הסמים משקיפה אחוזה נוספת, והדרך המובילה אליה היא הדרך הסלולה הטובה ביותר בכל אנטיגואה – אפילו טובה יותר מהדרך שנסללה לכבוד ביקור המלכה בשנת 1985 (כשהמלכה הגיעה, כל הדרכים שהייתה אמורה לנסוע בהן נסללו מחדש, כדי שהמלכה תתרשם שנסיעה במכונית באנטיגואה היא חוויה נעימה). באחוזה הזאת חיה אישה שהאנשים המתוחכמים באנטיגואה מכנים אוויטה. היא אישה ידועה לשמצה. היא צעירה ויפהפייה והיא חברתו של מישהו בכיר מאוד בממשלה. אוויטה ידועה לשמצה כי הקשר שלה עם אותו בכיר בממשלה הפך אותה לבעלים של חנויות בוטיק ונכסים ונתן לה זכות דיבור בישיבות הקבינט ועוד כל מיני פריבילגיות שקשר כזה יכול להעניק לאישה יפה וצעירה.
 
אה, אבל עכשיו אתה עייף מכל ההתבוננות הזאת ואתה רוצה להגיע ליעדך – למלון שלך, לחדר שלך. אתה משתוקק להתרענן; אתה משתוקק לאכול איזה לובסטר טוב, איזו ארוחה מקומית טובה. אתה מתקלח, אתה מצחצח שיניים. אתה מתלבש שוב; בזמן שאתה מתלבש אתה מביט מבעד לחלון. המים האלה – ראית אי פעם דבר כזה? הרחק, באופק, צבע המים כחול-צי; קרוב יותר, המים בצבע שמי צפון אמריקה. משם עד קו החוף המים חיוורים, כסופים, צלולים, צלולים כל כך עד שאתה יכול לראות את קרקעית החול הלבנה-ורדרדה שלהם. הו, איזה יופי! הו, איזה יופי! מעולם לא ראית דבר כזה. אתה כל כך נלהב. אתה נושם נשימות שטוחות. אתה נושם נשימות עמוקות. אתה רואה ילד יפהפה מרחף על פני המים, כמו אל, על גלשן רוח. אתה רואה אישה מאוד לא מצודדת, שמנה, שגופה נראה כמו מאפה בצק, הולכת להנאתה על החול היפהפה עם גבר מאוד לא מצודד, שמן, שגופו נראה כמו מאפה בצק; אתה רואה את ההנאה שהם מפיקים מסביבתם. אתה עדיין עומד ומביט מבעד לחלון, ואתה מדמיין את עצמך שוכב על החוף, נהנה מהשמש המדהימה (שמש חזקה כל כך ועם זאת יפה כל כך, איך היא כל הזמן מעל ראשך, כמו במשמרת תמידית, ערוכה לבלום כל ענן שירהיב עוז להתקדר ולרוקן עליך את גשמיו וכך להרוס לך את החופשה; שמש שהיא חברה קרובה). אתה רואה את עצמך מטייל על החוף, אתה רואה את עצמך פוגש אנשים חדשים (אלא שהם חדשים באופן מוגבל מאוד, כי הם אנשים ממש כמוך). אתה מדמיין את עצמך אוכל ארוחה מקומית טעימה מאוד, מורכבת ממנות שהותקנו מגידולים מקומיים. אתה מדמיין את עצמך, אתה מדמיין את עצמך... לא כדאי לך לתהות מה בדיוק קרה לתכולת האסלה שלך אחרי שהורדת את המים. לא כדאי לך לתהות לאן הלכו מי האמבטיה שלך אחרי ששחררת את הפקק. לא כדאי לך לתהות מה קרה כשצחצחת שיניים. אהממ, כל אלה עשויים למצוא את עצמם במים שבהם אתה מתכנן לשחות; תוכן האסלה שלך עשוי, רק עשוי, להתחכך בעדינות בקרסול שלך כשאתה משכשך במים נטול דאגות, כי באנטיגואה, אתה מבין, אין מערכת סילוק שפכים ראויה. אבל הים הקריבי גדול מאוד והאוקיינוס האטלנטי גדול אף יותר; אפילו אתה היית נדהם לגלות כמה עבדים שחורים בלע האוקיינוס הזה. כשאתה מתיישב לאכול את הארוחה הטעימה שלך, מוטב לך לא לדעת שרוב מה שאתה אוכל ירד ממטוס שהגיע ממיאמי. ולפני שהועמס על המטוס במיאמי, מי יודע מאיפה בא? סביר להניח שבמקור הוא הגיע ממקום כמו אנטיגואה, מקום שבו הוא גודל בזיל הזול, המשיך למיאמי ואז חזר. יש עולם ומלואו מאחורי כל זה, אבל אני לא יכולה להתעמק בו עכשיו.

ג'מייקה קינקייד

ג'מייקה קינקייד, נולדה באנטיגואה ב-1949, סופרת, מסאית, מרצה לספרות וגננית מושבעת. היא הייתה תלמידה מחוננת, אך נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 16 עת נשלחה לניו יורק לעבוד כמטפלת. שם נרשמה ללימודים גבוהים והחלה לכתוב טורים לעיתון ולפרסם סיפורים קצרים ועד מהרה חברה לכותבי הטור היוקרתי "שיחת העיר".
קינקייד פרסמה עשרות מאמרים, ספרים, סיפורים קצרים ומסות, וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס פמינה הצרפתי. פרסומיה כוללים את The Autobiography of My Mother, See Now Then ואת הרומנים מר פוטר, אנני ג'ון ולוסי, שראו אור בעברית .
קינקייד ידועה בכתיבה ישירה, אישית ופוליטית, ובחוש הומור מושחז. יצירותיה מתאפיינות בשבירת מוסכמות מסורתיות, ובכולן ניתן לזהות את קולה המשלב בִדיון עם כתיבה אוטוביוגרפית. קינקייד מלמדת בהרווארד ובשארית הזמן חיה בוורמונט.

סקירות וביקורות

הכל כלול 'מקום קטן' הוא כתב אישום בוטה ואפקטיבי שמטיחה ג'מייקה קינקייד בפניו של התייר העיוור לאחרונה הוצת מחדש הדיון ביצירות שצריכות או ראויות להילמד לבחינות הבגרות בספרות. הקורא המשולהב, המאמין בכוחם של ספרים, בונה בראשו רשימה כזו: טקסטים שהם חובה, טקסטים שהם משני מחשבה, טריים-לנצח, אבל גם לא ארוכים ומייגעים. כאלו שגם צעירינו הנרפים יוכלו לספוג. אל פסגות הרשימה המדומיינת הזו מעפיל 'מקום קטן' - ה"אני מאשים" של הסופרת והמסאית ג'מייקה קינקייד, נובלה שהתפרסמה לראשונה ‭ 1988-ב‬ותורגמה לאחרונה לעברית.

לקינקייד אין שהות, אין זמן לשטויות שלכם. חשוב לה לספר את האמת כבר בשורות הראשונות וחשוב לה שאתם, הקוראים, תאמרו לעצמכם את האמת, שלא תמצאו מסתור מפניה. משפטיה קצרים, או מחולקים חלוקה זוויתית, מושחזים וכואבים כמכות פרגול. 'מקום קטן' נכתב בגוף שני, כפנייה לתייר - מושא האשמה העיקרי שלה - הבא לחמוס את מולדתה היפה, הקטנה והענייה אנטיגואה. אך למעשה זהו כתב אישום המופנה לכולם: לתייר המעדיף את העיוורון כי רק העיוורון מאפשר חופשה; לקולוניאליזם שמחק את תרבות המקום; לשלטון העצמאי המושחת שגורם לקולוניאליזם להיראות כתקופה נכספת; וגם לאזרחי אנטיגואה עצמם, על שהם מקבלים את המשך השפלתם.

ראש הממשלה מוזכר כבר בשורה הרביעית. זו אולי נקודת ההזדהות החריפה ביותר של הקורא הישראלי, שראש הממשלה שלו נוכח בחייו כמו ארוחת הבוקר, כמו מזג האוויר. אבל אסור להשוות. קינקייד לא מרשה להשוות. וזו המשימה הקשה בקריאת הנובלה, כי הקורא כל הזמן רוצה להשוות: את הרשע, את הטיפשות, את קידום האינטרסים הצרים, את השחיתות. הוא רוצה כל הזמן לומר לעצמו: זה ממש מזכיר לי משהו. אבל בכך שהוא משווה, הקורא הופך בעצמו לתייר. הוא הופך את כתב ההאשמה של קינקייד למעין חופשה, חופשה במקום גרוע יותר מישראל (חוץ מהנוף, כמובן. היופי הלא-אמיתי, "הקבוע המופלא" שקינקייד כל כך מיטיבה לתארו בפרק האחרון‭.(‬

קינקייד מזכירה כי מרבית המקומיים לעולם לא יוכלו להפוך לתיירים. הם עניים מדי. והם
"מקנאים ביכולת שלך להפוך את השגרה ואת השיעמום שלהם למקור הנאה בשבילך‭."‬ אכן, קטלוגים של חופשות, עניינם "לצמצם את המקומות השונים בעולם לסדרה מוגבלת של רגעי אושר אפשריים ולתמחירים‭,"‬ כפי שכתב וולבק - מראשי וראשוני מאשימי התייר - ב'פלטפורמה' שלו. אך
בעוד וולבק, שבז לכל העולם במידה שווה, מזכה את התייר שלו במין אדיר ובמוות אדיר, קינקייד
משפילה אותו ולא נותנת לו דבר. "גופך השלו מסריח ומבהיק על החול‭,"‬ היא מטיחה בו, ומוסיפה
- שוב, בפנייה העולבת בגוף שני - "דבר מכוער, זה מה שאתה כשאתה תייר, דבר מכוער, ריק וטיפש, חתיכת זבל שעוצרת פה ושם כדי לבהות בזה ולטעום מההוא‭."‬ מעודן זה לא.

"אפילו אם המוצא שלי הוא באמת מאנשים שחיו כמו קופים על העצים - עדיף כך מאשר מה שקרה לי, מה שהפכתי להיות אחרי שפגשתי בכם‭."‬ קינקייד חוטאת פה לכאורה באותה הכללה שהיא מתנגדת לה, כי סביר שחלק מבני עמה, אם לא רובם, ואין זה נדיר לפגוש עמדה כזו בקרב אוכלוסיות נחשלות - שמחים על המפגש עם מה שמכונה קדמה, שמחים על מה שמכונה הש תלבות בכלכלה העולמית, עם מה שמכונה יציאה מעוני ומעבר לכלכלת כמיהה. קינקייד, שהשכלתה וגורלה מאפשרים לה לראות מעבר לכך, בזה לקדמה הזו. אבל היא אינה יכולה לשמש פה לאחרים. וזו משמעותה וחשיבותה האמיתית של הנובלה, שהפכה את קינקייד - סופרת מצליחה שחיה וכותבת בארצות-הברית - לאישיות בלתי רצויה במולדתה: זהו סיפור אישי לחלוטין. זווית ראייה אישית של סיפור לאומי.

קינקייד סולדת מהאופן שבו הכיבוש נותר חלק מהדי-אן-איי של האנטיגואים, "האובססיה שלהם לעבדות ולשחרור" - בכבוד לענף המלונאות ומצטייניו, בכניעה לשלטון המושחת שמרמה ומרעיל את אזרחיו. היא טווה רשת כלכלית שכולנו מכירים. לכל כיעור, לכל טיפשות - יש תשובה. יש סיבה. מכרז שהוטה, שוחד ששולם. זו אינה איוולת - זו עוולה. רמייה, גניבה. קינקייד מביאה דוגמאות לשחיתויות - שמות, מקומות, זיכרונות. אלו רק חלק ממה שהופך את הטקסט הזה לחי, ללא עוד מאמר מלומד שמשאיר את קוראיו מהנהנים בכובד ראש, אלא לבומבה לפרצוף.

עוד 3 ספרים של ג'מייקה קינקייד:
אני ג'ון ‭ 1985 <‬
לוסי ‭ 1990 <‬
מר פוטר‭ 2002 < ‬

בתמונה: כרזת תיירות לאיים הקריביים
שרון קנטור 7 לילות 07/10/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
'מקום קטן' הוא כתב אישום בוטה ואפקטיבי שמטיחה ג'מייקה קינקייד בפניו של התייר העיוור שרון קנטור ידיעות אחרונות 07/10/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
כתיבה עוצרת נשימה עופרה עופר אורן סופרת ספרים 09/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
הנובלה של ג'מייקה קינקייד, אמריקנית ילידת האי אנטיגואה, מלמדת על הסכנה הטמונה בחברה ללא סופרים עמר לחמנוביץ ישראל היום 25/08/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רונה משיח
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

הכל כלול 'מקום קטן' הוא כתב אישום בוטה ואפקטיבי שמטיחה ג'מייקה קינקייד בפניו של התייר העיוור לאחרונה הוצת מחדש הדיון ביצירות שצריכות או ראויות להילמד לבחינות הבגרות בספרות. הקורא המשולהב, המאמין בכוחם של ספרים, בונה בראשו רשימה כזו: טקסטים שהם חובה, טקסטים שהם משני מחשבה, טריים-לנצח, אבל גם לא ארוכים ומייגעים. כאלו שגם צעירינו הנרפים יוכלו לספוג. אל פסגות הרשימה המדומיינת הזו מעפיל 'מקום קטן' - ה"אני מאשים" של הסופרת והמסאית ג'מייקה קינקייד, נובלה שהתפרסמה לראשונה ‭ 1988-ב‬ותורגמה לאחרונה לעברית.

לקינקייד אין שהות, אין זמן לשטויות שלכם. חשוב לה לספר את האמת כבר בשורות הראשונות וחשוב לה שאתם, הקוראים, תאמרו לעצמכם את האמת, שלא תמצאו מסתור מפניה. משפטיה קצרים, או מחולקים חלוקה זוויתית, מושחזים וכואבים כמכות פרגול. 'מקום קטן' נכתב בגוף שני, כפנייה לתייר - מושא האשמה העיקרי שלה - הבא לחמוס את מולדתה היפה, הקטנה והענייה אנטיגואה. אך למעשה זהו כתב אישום המופנה לכולם: לתייר המעדיף את העיוורון כי רק העיוורון מאפשר חופשה; לקולוניאליזם שמחק את תרבות המקום; לשלטון העצמאי המושחת שגורם לקולוניאליזם להיראות כתקופה נכספת; וגם לאזרחי אנטיגואה עצמם, על שהם מקבלים את המשך השפלתם.

ראש הממשלה מוזכר כבר בשורה הרביעית. זו אולי נקודת ההזדהות החריפה ביותר של הקורא הישראלי, שראש הממשלה שלו נוכח בחייו כמו ארוחת הבוקר, כמו מזג האוויר. אבל אסור להשוות. קינקייד לא מרשה להשוות. וזו המשימה הקשה בקריאת הנובלה, כי הקורא כל הזמן רוצה להשוות: את הרשע, את הטיפשות, את קידום האינטרסים הצרים, את השחיתות. הוא רוצה כל הזמן לומר לעצמו: זה ממש מזכיר לי משהו. אבל בכך שהוא משווה, הקורא הופך בעצמו לתייר. הוא הופך את כתב ההאשמה של קינקייד למעין חופשה, חופשה במקום גרוע יותר מישראל (חוץ מהנוף, כמובן. היופי הלא-אמיתי, "הקבוע המופלא" שקינקייד כל כך מיטיבה לתארו בפרק האחרון‭.(‬

קינקייד מזכירה כי מרבית המקומיים לעולם לא יוכלו להפוך לתיירים. הם עניים מדי. והם
"מקנאים ביכולת שלך להפוך את השגרה ואת השיעמום שלהם למקור הנאה בשבילך‭."‬ אכן, קטלוגים של חופשות, עניינם "לצמצם את המקומות השונים בעולם לסדרה מוגבלת של רגעי אושר אפשריים ולתמחירים‭,"‬ כפי שכתב וולבק - מראשי וראשוני מאשימי התייר - ב'פלטפורמה' שלו. אך
בעוד וולבק, שבז לכל העולם במידה שווה, מזכה את התייר שלו במין אדיר ובמוות אדיר, קינקייד
משפילה אותו ולא נותנת לו דבר. "גופך השלו מסריח ומבהיק על החול‭,"‬ היא מטיחה בו, ומוסיפה
- שוב, בפנייה העולבת בגוף שני - "דבר מכוער, זה מה שאתה כשאתה תייר, דבר מכוער, ריק וטיפש, חתיכת זבל שעוצרת פה ושם כדי לבהות בזה ולטעום מההוא‭."‬ מעודן זה לא.

"אפילו אם המוצא שלי הוא באמת מאנשים שחיו כמו קופים על העצים - עדיף כך מאשר מה שקרה לי, מה שהפכתי להיות אחרי שפגשתי בכם‭."‬ קינקייד חוטאת פה לכאורה באותה הכללה שהיא מתנגדת לה, כי סביר שחלק מבני עמה, אם לא רובם, ואין זה נדיר לפגוש עמדה כזו בקרב אוכלוסיות נחשלות - שמחים על המפגש עם מה שמכונה קדמה, שמחים על מה שמכונה הש תלבות בכלכלה העולמית, עם מה שמכונה יציאה מעוני ומעבר לכלכלת כמיהה. קינקייד, שהשכלתה וגורלה מאפשרים לה לראות מעבר לכך, בזה לקדמה הזו. אבל היא אינה יכולה לשמש פה לאחרים. וזו משמעותה וחשיבותה האמיתית של הנובלה, שהפכה את קינקייד - סופרת מצליחה שחיה וכותבת בארצות-הברית - לאישיות בלתי רצויה במולדתה: זהו סיפור אישי לחלוטין. זווית ראייה אישית של סיפור לאומי.

קינקייד סולדת מהאופן שבו הכיבוש נותר חלק מהדי-אן-איי של האנטיגואים, "האובססיה שלהם לעבדות ולשחרור" - בכבוד לענף המלונאות ומצטייניו, בכניעה לשלטון המושחת שמרמה ומרעיל את אזרחיו. היא טווה רשת כלכלית שכולנו מכירים. לכל כיעור, לכל טיפשות - יש תשובה. יש סיבה. מכרז שהוטה, שוחד ששולם. זו אינה איוולת - זו עוולה. רמייה, גניבה. קינקייד מביאה דוגמאות לשחיתויות - שמות, מקומות, זיכרונות. אלו רק חלק ממה שהופך את הטקסט הזה לחי, ללא עוד מאמר מלומד שמשאיר את קוראיו מהנהנים בכובד ראש, אלא לבומבה לפרצוף.

עוד 3 ספרים של ג'מייקה קינקייד:
אני ג'ון ‭ 1985 <‬
לוסי ‭ 1990 <‬
מר פוטר‭ 2002 < ‬

בתמונה: כרזת תיירות לאיים הקריביים
שרון קנטור 7 לילות 07/10/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
'מקום קטן' הוא כתב אישום בוטה ואפקטיבי שמטיחה ג'מייקה קינקייד בפניו של התייר העיוור שרון קנטור ידיעות אחרונות 07/10/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
כתיבה עוצרת נשימה עופרה עופר אורן סופרת ספרים 09/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
הנובלה של ג'מייקה קינקייד, אמריקנית ילידת האי אנטיגואה, מלמדת על הסכנה הטמונה בחברה ללא סופרים עמר לחמנוביץ ישראל היום 25/08/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
מקום קטן ג'מייקה קינקייד
אם תבקר באנטיגואה כתייר, זה מה שתראה. אם תגיע בטיסה, תנחת בנמל התעופה הבינלאומי וי-סי בירד. וֵרֶה קורנוול (וי-סי) בירד הוא ראש ממשלת אנטיגואה. אתה אולי תהיה תייר כזה שישאל את עצמו למה ראש ממשלה מעוניין שיקראו על שמו נמל תעופה – למה לא בית ספר, למה לא בית חולים, למה לא איזה מונומנט ציבורי מרשים? אתה תייר ועוד לא ראית בית ספר באנטיגואה, עוד לא ראית בית חולים באנטיגואה, עוד לא ראית מונומנט ציבורי באנטיגואה. כשהמטוס שלך יתכונן לנחיתה אולי תאמר לעצמך, כמה יפה האי אנטיגואה – יפה יותר מכל האיים האחרים שראית, והם היו יפים מאוד, בדרכם, אבל הם היו ירוקים מדי, משופעים מדי בצמחייה, וזה הבהיר לך, התייר, שיורד בהם לא מעט גשם, ובדיוק כרגע גשם זה מה שאתה ממש לא רוצה, כי אתה חושב על ימי העבודה הקשים והקרים והחשוכים והארוכים שלך בצפון אמריקה (או גרוע מזה – באירופה), שבהם הרווחת כסף כדי שתוכל לבלות במקום הזה (אנטיגואה), שהשמש זורחת בו תמיד והאקלים שלו חם ויבש ומענג בכל ארבעת עד עשרת ימי השהות שלך פה; ומכיוון שאתה בחופשה, מכיוון שאתה תייר, המחשבה כיצד אנשים חיים יום אחר יום במקום מוכה בצורת תמידית ומשום כך חייבים להשגיח היטב על כל טיפת מים מתוקים (בשעה שהם מוקפים בים ובאוקיינוס – הים הקריבי מצד אחד והאוקיינוס האטלנטי מהצד השני) – מחשבה זו לא אמורה כלל לעלות על דעתך.
 
אתה יורד מהמטוס. אתה עובר את המכס. מכיוון שאתה תייר, צפון אמריקאי או אירופאי – ואם לומר זאת בכנות, לבן – ולא אנטיגואני שחור שחוזר לאנטיגואה מאירופה או מצפון אמריקה עם קופסאות קרטון מלאות בגדים ומוצרי מזון זולים שנחוצים מאוד לבני משפחתו, אתה עובר את המכס במהירות, אתה עובר את המכס בקלות. התיקים שלך לא נבדקים. אתה מגיח מהמכס אל האוויר החם, הנקי: מיד אתה מרגיש טהור, מיד אתה מרגיש מבורך (כלומר, מיוחד), מיד אתה מרגיש חופשי. אתה רואה איש, נהג מונית; אתה מבקש ממנו לקחת אותך למחוז חפצך; הוא נוקב מחיר. אתה ישר חושב שהמחיר הוא במטבע המקומי, כי אתה תייר ובקיא בדברים כאלה (שערי חליפין), ואתה מרגיש אפילו עוד יותר חופשי, כי הכול נראה זול כל כך, אבל אז נהג המונית שלך חותם במילים "במטבע אמריקאי". אתה אולי תגיד, "אהממ, יש לך מסמך רשמי שמציג תעריפים ויעדים?" הנהג שלך מציית לחוק ומציג בפניך את המסמך, והוא מתנצל על הטעות הבלתי מתקבלת על הדעת שעשה כששלף מזיכרונו מחיר שונה כל כך (לטובתו) מהמחיר הנקוב. הנהג הזה מסיע אותך למלון שלך במונית שלו, כלי רכב יפני חדש לגמרי. הכביש שאתה נוסע עליו הוא איום ונורא, וזקוק בדחיפות לתיקון. אתה מרגיש נפלא, לכן אתה אומר, "וואו, הכבישים האלה הם חידוש מרענן לעומת הכבישים המהירים המצוינים שאני רגיל אליהם בצפון אמריקה." (או גרוע מזה – באירופה.) הנהג שלך פזיז; הוא אדם מסוכן שנוהג באמצע הכביש כשהוא חושב שלא מגיע רכב מהכיוון הנגדי, עוקף מכוניות בעיקולים חדים במעלה ההר, נוהג במהירות 95 קמ"ש בדרכים צרות ומפותלות אף שהתמרור – עמוד חלוד וחבול שנותר מימי השלטון הקולוניאלי – מורה על 65 קמ"ש. זה אולי מפחיד אותך (אתה בחופשה; אתה תייר); זה אולי מלהיב אותך (אתה בחופשה; אתה תייר), אבל אם אתה מניו יורק ונוסע במוניות, אתה רגיל לסגנון כזה של נהיגה: רוב נהגי המוניות בניו יורק מגיעים מכאלה מקומות בעולם. אתה מביט מבעד לחלון (כי אתה רוצה תמורה לכספך); אתה שם לב שכל המכוניות שאתה רואה הן חדשות או כמעט חדשות, וכולן מתוצרת יפן. אין מכוניות אמריקאיות באנטיגואה – לא חדשות, בכל אופן; לא כאלה שיוצרו בעשור האחרון. אתה ממשיך להביט במכוניות ואומר לעצמך, היי, הן נראות חדשות לגמרי, אבל הן משמיעות רעש נורא, כמו רכב ישן, גרוטאה מתפוררת. איך זה יכול להיות? טוב, אולי זה משום שהם ממלאים דלק שמכיל עופרת ברכבים החדשים-לגמרי האלה, שהמנוע שלהם מיועד לדלק נטול עופרת, אבל אין טעם לשאול את מי שנוהג ברכב אם זה נכון או לא, כי הוא או היא מעולם לא שמעו על דלק נטול עופרת. אתה מתבונן ברכב בעיון; אתה רואה שזה דגם של מכונית יפנית שאתה בעצמך היית מהסס לקנות; מדובר בדגם יקר מאוד; דגם ממש לא מעשי לאדם כמוך, שעובד קשה וסופר כל אגורה שהוא מרוויח, כדי שיוכל להרשות לעצמו לצאת לחופשה הזאת שעכשיו אתה נמצא בה. איך הם יכולים להרשות לעצמם רכב כזה? והאם הם חיים בבית יוקרתי שתואם רכב כזה? ובכן, לא. אתה תופתע לגלות שסביר מאוד שהאדם שנוהג ברכב החדש-לגמרי הזה גר בבית עלוב בהרבה מהרכב; ואם היית שואל למה, היו אומרים לך שהממשלה מעודדת את הבנקים להעניק הלוואות לרכישת מכוניות, אבל הלוואות לרכישת בתים לא ניתנות כל כך בקלות; ואם שוב היית שואל למה, היו אומרים לך ששתי סוכנויות הרכב הגדולות באנטיגואה הן בבעלות חלקית או מלאה של שרים בממשלה. אה, אבל אתה בחופשה והמכוניות החדשות-לגמרי האלה, שנוהגים בהן אנשים שאולי כן ואולי לא עברו מבחן נהיגה (היה פעם סקנדל סביב מכירת רישיונות נהיגה), לא ממש מעוררות בך מחשבות כאלה. אתה חולף על פני בניין שיושב בתוך ים של אבק ואתה חושב לעצמך, אלה כנראה שירותים ציבוריים לטובת העוברים והשבים, אבל כשאתה מביט שוב אתה רואה שעל הבניין כתוב בית הספר על שם פיגו. אתה חולף על פני בית החולים, בית חולים הולברטון, ואתה טועה טעות מרה שאתה לא חושב עליו, כי אמנם אתה תייר בחופשה, אבל מה יקרה אם לבך יחסיר כמה פעימות? מה יקרה אם כלי דם יפקע בצווארך? מה יהיה אם אחד מהאנשים האלה, שנוהגים במכוניות החדשות-לגמרי האלה, המלאות בסוג הדלק הלא נכון, לא יצליח לעקוף בבטחה באותו עיקול שבמעלה ההר, ואתה תהיה ברכב שבא מהכיוון הנגדי? האם תנחם אותך הידיעה שסגל בית החולים מורכב מרופאים ששום אנטיגואני לא סומך עליהם; שהאנטיגואנים תמיד אומרים על הרופאים "שרק לא יתקרבו אליי"; שהאנטיגואנים מתייחסים אליהם לא כאל רופאים אלא כאל "שלושת אלה" (הם שלושה); שכששר הבריאות בכבודו ובעצמו לא חש בטוב, הוא עולה על המטוס הראשון לניו יורק להתייעץ עם רופא אמיתי; שאם מישהו משרי הממשלה זקוק לטיפול רפואי הוא טס לניו יורק?
 
טוב שהבאת איתך ספרים, כי לא היית יכול לגשת לספרייה ולשאול משם ספרים. פעם הייתה באנטיגואה ספרייה נהדרת, אבל בזמן רעידת האדמה (ככה כולם מדברים עליה – "רעידת האדמה"; לנו, האנטיגואנים – כי אני בת המקום – יש חוש טוב לדברים, וכך, ככל שהדבר משמעותי יותר, אנחנו נהפוך אותו לחסר משמעות ככל האפשר) ניזוק בניין הספרייה. זה קרה בשנת 1974, וזמן קצר לאחר מכן הציבו שלט בחזית הבניין: הבניין נפגע ברעידת האדמה של 1974. השיפוץ יחל בקרוב. השלט תלוי שם, והוא תלוי שם מאז כבר למעלה מעשור, עם הבטחת השיפוץ הלא ממומשת שלו, ואתה אולי תראה בזה איזו מוזרות שובת לב מצד בני האי האלה, אנשים אלה שמוצאם מעבדים – איזו תפיסת זמן משונה, יוצאת דופן, יש להם. השיפוץ יחל בקרוב, והנה מאז חלפו שנים רבות, אבל אולי בעולם שאורכו עשרים קילומטר ורוחבו חמישה עשר קילומטר (גודלה של אנטיגואה) שתים עשרה שנה, ושתים עשרה דקות, ושנים עשר יום הם היינו הך. הספרייה היא אחד מאותם בניינים ישנים ומרהיבים מימי השלטון הקולוניאלי, והשלט שמכריז על השיפוץ הוא שלט ישן ומרהיב מימי השלטון הקולוניאלי. מעט אחרי רעידת האדמה זכתה אנטיגואה בעצמאות מבריטניה, וכך נעשתה מדינה בזכות עצמה. האנטיגואנים גאים בזה כל כך, עד שמדי שנה, כדי לציין את היום, הם הולכים לכנסייה ומודים לאל – אל בריטי – על עצמאותם. אבל אתה לא צריך לחשוב על הבלבול שבוודאי קיים ביסוד כל זה, ואל לך לחשוב על הספרייה שנפגעה. אתה הבאת איתך ספרים משלך, וביניהם אחד מאותם ספרים חדשים שעניינם היסטוריה כלכלית, אחד מאותם הספרים האלה שמסבירים איך המערב (כלומר אירופה וצפון אמריקה אחרי שהאירופאים כבשו אותה והתיישבו בה) התעשר: המערב לא התעשר מכוח עבודה חופשי (חופשי במקרה זה – חינם אין כסף, מה שהושג ללא תמורה) – ואחר כך, לאורך דורות, כוח עבודה לא מספיק מוערך – של אנשים כמוני, שאתה יכול לראות מסביבך באנטיגואה, המערב התעשר מכושר ההמצאה של חנוונים קטנים בשפילד וביורקשייר ובלנקשייר או איפה שלא יהיה; ואיזו תרומה גדולה הייתה להמצאת שעון היד, כי לא היה דבר שאותם גברים אצילי נפש לא היו מסוגלים לעשות משעה שגילו שהם יכולים להטיל את הזמן על פרק כף ידם, כך, בפשטות (האם זה לא הקש ששבר את גב הגמל? כי לא מספיק שנאלצנו לסבול את ההשתקה שבעבדות, כעת נגזל מאתנו גם הסיפוק שבאמירה "אנחנו אלה שהפכנו אתכם, מנוולים שכמותכם, לעשירים"), וכך אתה לא צריך לתת לתחושה הקצת מוזרה שיש לך מדי פעם בנוגע לניצול, דיכוי, שליטה, להתפתח לכדי אי-נוחות, טרדה של ממש; אתה עלול להרוס לעצמך את החופשה. הם לא אחראים למה שיש לך; אתה לא חייב להם דבר; למעשה, עשית להם טובה גדולה, ויש לך מאה דוגמאות כי הנה אתה כאן עכשיו, חולף על פני בית הממשל. והנה אתה כאן עכשיו, חולף על פני משרד ראש הממשלה ובניין הפרלמנט, ועל הכול – כולל הנוף המרהיב של נמל סנט ג'ונס – משקיפה שגרירות ארצות הברית. אלמלא אתה, לא היה להם בית ממשל ומשרד ראש ממשלה ובניין פרלמנט ושגרירות של מדינה רבת-עוצמה. עכשיו אתה חולף על פני אחוזה, בית יוצא דופן, צבוע בצבע של זבל פרות ישן, שמחוברות אליו הרבה אנטנות, אפילו יותר ממה שיש בשגרירות ארצות הברית. האנשים שגרים בבית הזה הם משפחת סוחרים שהגיעה לאנטיגואה מהמזרח התיכון לפני פחות מעשרים שנה. כשהמשפחה רק הגיעה לאנטיגואה, הם מכרו מצרכי מזון יבש מדלת לדלת, ממזוודות שסחבו על הגב. עכשיו הרבה מאנטיגואה בבעלותם; הם מלווים לממשלה כסף דרך קבע, הם בונים בנייני בטון עצומים (יחסית לאנטיגואה) ומכוערים (יחסית לאנטיגואה) בעיר הבירה של אנטיגואה, סנט ג'ונס, ואז הממשלה שוכרת אותם תמורת סכומי עתק; אחד מבני המשפחה הוא שגריר אנטיגואה בסוריה; האנטיגואנים שונאים אותם. לא הרחק מהאחוזה הזאת שוכנת אחוזה אחרת, ביתו של מבריח סמים. כולם יודעים שהוא מבריח סמים, ואם בדיוק בזמן שאתה עובר שם בנסיעה הוא יוצא מפתח ביתו, הנהג שלך ודאי יפנה את תשומת לבך אליו ויציין שהוא אדם ידוע לשמצה, כי מבריח הסמים הזה עשיר כל כך, שאנשים אומרים שהוא קונה מכוניות בעשרות – עשר מהדגם הזה, עשר מהדגם ההוא – ושהוא קנה בית (עוד אחוזה) סמוך לכפר חמשת האיים, על תכולתו, בכסף מזומן שהביא איתו במזוודה: שלוש מאות וחמישים אלף דולר אמריקאי, ולהפתעת מוכר הנכס, היו שם עוד הרבה דולרים אמריקאים עודפים. על אחוזתו של מבריח הסמים משקיפה אחוזה נוספת, והדרך המובילה אליה היא הדרך הסלולה הטובה ביותר בכל אנטיגואה – אפילו טובה יותר מהדרך שנסללה לכבוד ביקור המלכה בשנת 1985 (כשהמלכה הגיעה, כל הדרכים שהייתה אמורה לנסוע בהן נסללו מחדש, כדי שהמלכה תתרשם שנסיעה במכונית באנטיגואה היא חוויה נעימה). באחוזה הזאת חיה אישה שהאנשים המתוחכמים באנטיגואה מכנים אוויטה. היא אישה ידועה לשמצה. היא צעירה ויפהפייה והיא חברתו של מישהו בכיר מאוד בממשלה. אוויטה ידועה לשמצה כי הקשר שלה עם אותו בכיר בממשלה הפך אותה לבעלים של חנויות בוטיק ונכסים ונתן לה זכות דיבור בישיבות הקבינט ועוד כל מיני פריבילגיות שקשר כזה יכול להעניק לאישה יפה וצעירה.
 
אה, אבל עכשיו אתה עייף מכל ההתבוננות הזאת ואתה רוצה להגיע ליעדך – למלון שלך, לחדר שלך. אתה משתוקק להתרענן; אתה משתוקק לאכול איזה לובסטר טוב, איזו ארוחה מקומית טובה. אתה מתקלח, אתה מצחצח שיניים. אתה מתלבש שוב; בזמן שאתה מתלבש אתה מביט מבעד לחלון. המים האלה – ראית אי פעם דבר כזה? הרחק, באופק, צבע המים כחול-צי; קרוב יותר, המים בצבע שמי צפון אמריקה. משם עד קו החוף המים חיוורים, כסופים, צלולים, צלולים כל כך עד שאתה יכול לראות את קרקעית החול הלבנה-ורדרדה שלהם. הו, איזה יופי! הו, איזה יופי! מעולם לא ראית דבר כזה. אתה כל כך נלהב. אתה נושם נשימות שטוחות. אתה נושם נשימות עמוקות. אתה רואה ילד יפהפה מרחף על פני המים, כמו אל, על גלשן רוח. אתה רואה אישה מאוד לא מצודדת, שמנה, שגופה נראה כמו מאפה בצק, הולכת להנאתה על החול היפהפה עם גבר מאוד לא מצודד, שמן, שגופו נראה כמו מאפה בצק; אתה רואה את ההנאה שהם מפיקים מסביבתם. אתה עדיין עומד ומביט מבעד לחלון, ואתה מדמיין את עצמך שוכב על החוף, נהנה מהשמש המדהימה (שמש חזקה כל כך ועם זאת יפה כל כך, איך היא כל הזמן מעל ראשך, כמו במשמרת תמידית, ערוכה לבלום כל ענן שירהיב עוז להתקדר ולרוקן עליך את גשמיו וכך להרוס לך את החופשה; שמש שהיא חברה קרובה). אתה רואה את עצמך מטייל על החוף, אתה רואה את עצמך פוגש אנשים חדשים (אלא שהם חדשים באופן מוגבל מאוד, כי הם אנשים ממש כמוך). אתה מדמיין את עצמך אוכל ארוחה מקומית טעימה מאוד, מורכבת ממנות שהותקנו מגידולים מקומיים. אתה מדמיין את עצמך, אתה מדמיין את עצמך... לא כדאי לך לתהות מה בדיוק קרה לתכולת האסלה שלך אחרי שהורדת את המים. לא כדאי לך לתהות לאן הלכו מי האמבטיה שלך אחרי ששחררת את הפקק. לא כדאי לך לתהות מה קרה כשצחצחת שיניים. אהממ, כל אלה עשויים למצוא את עצמם במים שבהם אתה מתכנן לשחות; תוכן האסלה שלך עשוי, רק עשוי, להתחכך בעדינות בקרסול שלך כשאתה משכשך במים נטול דאגות, כי באנטיגואה, אתה מבין, אין מערכת סילוק שפכים ראויה. אבל הים הקריבי גדול מאוד והאוקיינוס האטלנטי גדול אף יותר; אפילו אתה היית נדהם לגלות כמה עבדים שחורים בלע האוקיינוס הזה. כשאתה מתיישב לאכול את הארוחה הטעימה שלך, מוטב לך לא לדעת שרוב מה שאתה אוכל ירד ממטוס שהגיע ממיאמי. ולפני שהועמס על המטוס במיאמי, מי יודע מאיפה בא? סביר להניח שבמקור הוא הגיע ממקום כמו אנטיגואה, מקום שבו הוא גודל בזיל הזול, המשיך למיאמי ואז חזר. יש עולם ומלואו מאחורי כל זה, אבל אני לא יכולה להתעמק בו עכשיו.