עירום

1

עורה היה שחום משמש המדבר. עיניה היו, ירוקות ומהפנטות כעיני חתול, ורגליה הארוכות, החטובות, נדמו ליצירת פיסול מושלמת.
שרית שאול הייתה בת עשרים, הגיל שבו כל החלומות נראים בני–השגה. החלום שלה היה לכבוש את העולם. הייתה לה נוכחות כובשת, מסעירה לבבות, מהפנטת."הפרח של באר שבע," כך כינו אותה העיתונים המקומיים.
תמונת הדיוקן הראשונה שלה פורסמה במקומון "שבע" כשהייתה בכיתה ט'. הצלם לכד אותה מחייכת מפה לפה, על חזה נמתח סרט בד עם הכתובת "נערת הטראנס", וסביבה צהלו צעירים עם כמויות נדיבות של ג'ל בשיער במועדון "פורום", הדיסקוטק הגדול של העיר שהעניק לה את התואר. עדשת המצלמה אהבה אותה מאוד. מכל זווית שבה צולמה, היא נראתה יפה ומושכת, והצילום הצבעוני שלה בעמוד הראשון ריתק אליה הרבה תשומת לב. ככל שגדלה, הירבו העיתונים לפנק אותה. הם צילמו אותה כמעט בכל מקום, שוחה בבריכה העירונית, מעווה את פניה בכאב כשרופא חובש את ידה שנפצעה ביום ספורט של בית הספר, מתלהבת בתכנית ראיונות חדשה של הטלוויזיה הקהילתית. בעיר מוכת החום היא הייתה נווה מדבר רענן, מקור חיקוי לנערות שהתלבשו והתאפרו כמוה ונשאו עיניהן לרגע שבו גם תהיינה מפורסמות כל כך. לא היה נער בבית הספר שלא חיזר אחריה, לא היה גבר שלא הביט בה בערגה. היא הייתה מותג של יופי, שכולם הכירוהו וכולם סגדו לו. בדיסקוטקים לא גבו ממנה כסף מעולם, חנויות בגדים העניקו לה מערכות ביגוד חינם כדי שתסכים להצטלם במודעות הפרסום שלהן. היה לה סיכוי מצוין לעשות קריירה מקומית כמנהלת אירועים או כאשת יחסי ציבור, היו לה כל הסיכויים לתפוס בעל עשיר ולגור בווילה מפוארת בעומר. אבל אלה היו זוטות מבחינתה. היא חשבה בגדול, היא רצתה יותר.
באר שבע הייתה זיכרון ששרית רצתה לשכוח. הרבה כאב, דמעות וייסורים פקדו אותה שם מאז אותו יום שבו ניספו שני הוריה יחד בתאונת דרכים. היא הייתה אז בת שש, בת יחידה, שנתלשה בבת אחת מן החממה שבה גדלה, ונעקרה אל ביתם של דוד נרגן ואשתו החולה שבלית ברירה פרשו עליה את חסותם לאחר התאונה, עד ששירותי הרווחה ימצאו לה משפחה מאמצת. היא חשה לא–רצויה, היא סבלה מכל רגע שהתגוררה בביתם. לבסוף הביאה העובדת הסוציאלית לבית הדוד גבר ואישה שלא ראתה מימיה ואמרה לה שהם אנשים טובים שרוצים לעזור לה, ולכן יאספו אותה לביתם. בתיה ויוסף לוי נתנו לה בובה שקנו עבורה ושקית של ממתקים והיא הלכה איתם, לבית קטן בשכונה א'."מעכשיו זה הבית שלך, שרית," אמרה האישה, "אנחנו נטפל בך יפה עד שתגדלי." הם הראו לה את חדרה. היא נכנסה לשם בלאט, מצייתת לקול פנימי שהורה לה לא להתנגד משום שאין לה למי לפנות, אין איש מלבדה בעולם שבו יהיה עליה להתמודד כדי לשרוד. בלי שמחה סקרה את החדר שהעמידו לרשותה האנשים שאימצו אותה, ותחושה של זרות ובדידות מילאה אותה עד כאב. ביד רפה הגיפה את הדלת, השתרעה על מיטתה ובכתה כל אותו יום. הרבה דמעות זלגו מעיניה גם בימים שבאו לאחר מכן. היא סירבה ללכת לבית הספר, לאכול, לדבר עם הוריה המאמצים ועם בנם, יעקב, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים. חודשים חלפו עד שהחלה להסתגל אל האנשים האלה ואל הבית הזה, אבל כאב הבדידות לא פחת והפצע שהותיר בה מות הוריה נותר פתוח ומדמם.
מאז שעמדה על דעתה, רצתה לברוח משם. להינתק מן הצער ומהגעגועים, מן ההרגשה שהבית שבו גרה איננו ולא יהיה לעולם ביתה האמיתי. בד בבד ליוותה אותה ללא הרף התחושה שבאר שבע קטנה עליה. היא קראה בשקיקה סיפורים שפורסמו בעיתונים על דוגמניות שהצליחו, היא ראתה אותן בטלוויזיה על מסלולי התצוגה הבינלאומיים. כשהסתכלה בראי, לא מצאה כל סיבה מדוע גם לה זה לא יקרה. ההצלחה קרצה לה מרחוק, המחשבה שהזוהר והכסף נמצאים בהישג יד לא נתנה לה מנוח. היא ידעה שמחוץ לבאר שבע סחופת האבק מצפה לה העולם בזרועות פתוחות.
כשסיימה את התיכון עמדה במרבית בחינות הבגרות, התגייסה לצבא וציפתה לרגע בו תשתחרר. כשזה קרה, היא שבה לבאר שבע והודיעה להוריה המאמצים שמעתה היא תעמוד ברשות עצמה, ולכן תעקור מביתם ומן העיר שבה נולדה ובה אינה רוצה עוד לגור. האם הגיבה בשתיקה, האב ניסה להניא אותה מלעזוב. הוא אמר שהוא חושש לשלומה, שהיא צעירה ותמימה מכדי לנסות את מזלה במקומות זרים ומנוכרים, הוא ביקש ממנה לדחות את החלטתה עד אחרי שתתבגר מעט, אבל דעתה הייתה נחושה. היא ארזה מזוודה, נפרדה מהוריה המאמצים, ועלתה על האוטובוס לתל אביב. היה לה מעט כסף מהירושה הקטנה שהותירו הוריה ואשר נשמר עבורה על ידי מאמציה, היא האמינה שהוא יספיק לה עד שתמצא את דרכה בעיר הגדולה. היה ברור לה בדיוק מה היא רוצה. המטרה שלה הייתה להשקיע את כל כולה בטיפוס אל צמרת הדוגמניות ולקבל חוזה עבודה דשן בחו"ל. הזמן בער לה ולא היה בדעתה לבזבז שעה מיותרת על דריכה במקום.
כשהגיעה לתל אביב שכרה דירה במעלה רחוב שינקין ומקץ שעה קלה הצטלמה ל"בוק" שתוכל להציג לפני סוכנים של דוגמניות שאצלם רצתה לחפש עבודה. היה לה קל להתקבל אצל כל סוכן, לזכות במחמאות על צילומיה ובעבודות ניסיוניות. השלב הראשון היה אמנם זוהר הרבה פחות משציפתה, אבל היא ידעה שזהו שלב הכרחי בדרך למעלה. היא נשלחה להצטלם כדוגמנית של מוצרי אופנה זולים, כמדגימה של כלי מטבח בחוברת שהוציאה רשת שיווק לקראת הפסח, או כמאביסה של כלבים מטופחים במזון חדש שיצא לשוק. העיר הייתה מוצפת בנערות נאות וחטובות שבאו מכל קצווי המדינה כדי לחפש כאן את מזלן כדוגמניות, כולן חיכו לפריצת הדרך, להזדמנות הגדולה לעלות על המסלול יחד עם דוגמניות ידועות שם, לעבוד עם סוכני הדוגמניות הגדולים בעולם. לרוב, זה לא קרה במהירות שהן רצו, זה לא קרה במהירות ששרית שאול רצתה. היא עשתה הכול כדי להתקדם, להיות במקומות הנכונים, להסתופף בחברת האנשים הנכונים. עיתון מקומי בתל אביב צילם אותה בפאב הכי נחשב בעיר, בחברתו של כוכב טלוויזיה צעיר שהיה מוכן לחבק אותה לעיני המצלמה. היא הירבתה לבקר במועדונים שעיתונאים נהגו לחפש בהם קטעי רכילות, כשמצאה את שמה בפינה כלשהי בעיתון חשה כאילו זכתה בפרס הגדול של הפיס. אבל תל אביב לא הייתה באר שבע. עיתונאים לא רדפו אחריה, צלמים לא עקבו אחריה לכל מקום, היא הייתה בסך הכול עוד ילדה יפה אחת בעיר שנודעה בזכות נערותיה היפות.
החיים בתל אביב היו עליזים ותוססים ומלאי הבטחות, אבל הם היו גם יקרים מכפי שסברה. מעט הכסף שהרוויחה בעבודות מזדמנות אזל במהירות, וגם כספי חסכונותיה הצטמצמו באורח מדאיג. היא הייתה זקוקה למקור הכנסה נוסף, להרבה כסף ומהר. ימים תמימים כיתתה את רגליה ממקום עבודה אחד למשנהו, בעקבות מודעות בעיתונים שחיפשו כוח אדם למקצועות שונים. היא נתקלה במעבידים שרצו עובדים מיומנים ממנה, ברחה ממנהלים שהציעו לה להיכנס איתם למיטה כחלק מתנאי העבודה שלה, אבל כל אלה לא ריפו את ידיה. היא ידעה שאחרי המכשולים הראשונים, ייפרש לפניה לבטח השטיח האדום של ההצלחה.
מקץ שלושה חודשים, היא הייתה קרובה לכך יותר מתמיד. הסוכן המקומי שלה הראה את תיק צילומיה לסוכן דוגמניות ידוע מניו–יורק שהגיע לתל אביב לביקור מקצועי. האיש התפעל ממה שראה וביקש לפגוש אותה. שרית הגיבה בהתלהבות. לא היה לה צל של ספק שזוהי פריצת הדרך הגדולה שעליה חלמה.
שני הסוכנים המתינו לה בדירה ששכר האמריקני בקומת העסקים של "הילטון" תל אביב, אבל היא לא באה. הם טילפנו לביתה ולטלפון הסלולרי שלה, אך היא לא השיבה. זה נראה מוזר. הסוכן המקומי נסע לדירתה, הדלת הייתה פתוחה כדי סדק צר. הוא נכנס פנימה. על רצפת החדר הייתה מוטלת גופתה של שרית ללא רוח חיים.
במכון הפתולוגי נקבע בניתוח שלאחר המוות, כי מותה נגרם משבר בגולגולת.
כל הסימנים העידו על כך, שזה היה רצח.